שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 52

דאם כן מאי פריך בעירובין שם וליענבינהו מיענב וקאמר ר"ח זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין ומאי ראי' אימא דכשירה. והא דאסור משום דמתקן מנא כמו הממעט ענבי הדם. ואין לומר דאית לי' תפילין אחריני והוי דבר שאין מתכוין. שהרי אליבא דר' יהודה קיימינן שם דאית לי' דבר שאין מתכוין אסור. אלא ודאי דחיוב חטאת יש. דמכל מקום מחבר השני ראשין. ומתחלה לא הי' מחוברין כי אם מצד אחד ועכשיו מחבר גם מצד אחר. [ולאגד ביד דפרק קמא דסוכה אין לדמותו. דאגד וקשירה שני ענינים ואגד לאו חיבור גמור. שהרי האוגד צמר ופשתים יחדיו אף שקשר החוט לא הוי כלאים כיון שיכול להוציאן בלא התרת הקשר כמו שכתב בשלחן ערוך יורה דעה סימן ש' ועל כרחך אגד לאו חיבור]. ומכל מקום בקושר ראש חוט אחד לא חשיב קשר כיון שאינו מחבר שום דבר. והא דמבואר בשלחן ערוך סימן שי"ז דהוי קשר ועוד חמיר יותר דאפי' בקשר אחד סגי. נראה דמיירי בנתחבר על ידי זה הקשר דומיא דההוא דיורה דעה סימן ש' סעיף ד' בהג"ה בעשה קשרים בב' ראשי המשיחה הוי חיבור: ג)וראיתי בספר יראים שכתב וזה לשונו ונראה לומר שאינו קשר דאורייתא אלא בשני קשרים זה על גבי זה במקום שאינו ראוי לקשר אחד] כדאמרינן בפרק כלל גדול (דף ע"ד:) התופר שני תפירות והא לא קיימי אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן והוא שקשרן פירוש שקשר קשר אחד וכיון דמחייבינן לי' משום תופר ולא משום קושר. שמע מינה שקשר אחד אינו קשר: ד) והסמ"ג והר"ן הביאו דברי היראים אלו. אך שינו זה מזה בהבנת הראי' שהסמ"ג כתב לחייב גם משום קושר. והר"ן בהלכותיו ובחידושיו כתב תיפוק לי' משום קושר. ומשמע מהר"ן דאפילו חייב משום קושר. מכל מקום לא יהי' חייב אלא אחת. על כן הוקשה לו דאחת בלאו הכי חייב משום קושר.

אבל הסמ"ג דסבירא לי' דחייב שתים ליכא לאקשויי תיפוק לי' משום קושר. דנפקא מינה לחיובי תרתי. רק הוקשה לו דמתניתין משמע דאינו חייב אלא אחת [ובאמת הא לאו קושיא אלימתא כל כך. שהרי השוחט לרב חייב גם משום צובע]: ה) וטעם מחלוקתם נראה לי שהם מחולקים בפי' שקשרן. שמפרש"י והר"ן משמע שעשה שני קשרים בשני ראשי החוט שלא יצא מהבגד. וכן משמע בירושלמי וברמב"ם. אבל ברא"ש פרק ט' דכלאים מפרש שקשר שני ראשי החוט יחד ועיין שם היטב. וכן כתב בהלכות כלאים. והסמ"ג על כורחך מפרש כמו הרא"ש מדסיים דאם קשר ראש החוט בפני עצמו כיון שמתקיים בקשר אחד חייב. ועל כרחך דמפרש שקשרן. שקשרן יחד. אבל הר"ן שמפרש שקשר ראשי החוט כל אחד בפני עצמו. ואם כן כיון שאין חיוב קשירה בחוט בפני עצמו. שהרי לא חיבר בו דבר וכנ"ל. וכל החיוב הוא רק משום שעל ידי קשירה זאת מתחברים הבגדים. והרי חיוב תפירה גם כן משום חיבור הבגדים. ועל כן אי אפשר לחיובי' תרתי. ודומה למשמר לרבה ריש פרק תולין דאי אתרו בי' משום מרקד חייב. ואי אתרו בי' משום בורר חייב. ומכל מקום אינו חייב אלא אחת. דעל כורחך מלאכה אחת הוא. אף דאם הי' בורר ומרקד הי' חייב שתים אף דדמיין להדדי כיון שהי' במשכן. מכל מקום משמר דדמיא לבורר ולמרקד אינו חייב אלא אחת דמלאכה אחת היא. כן בקושר ותופר דענין שניהם לחבר שני דברים. ומכל מקום שני מלאכוח הם כיון דהוו במשכן. ומכל מקום אם חיבר שני דברים על ידי תפירה וקשירה אינו חייב אלא אחת ודו"ק היטב. אבל הסמ"ג בקשר שני ראשי החוט ביחד חייב על קשירת החוט בפני עצמו בלעדי חיבור הבגד. כמו שהוכחנו מתפילין של יד. על כן חייב שתים. ועל כן לא העתיק הר"ן מה שכתב בספר יראים דקושר חבל אחד בראשו חייב בקשר אחד והסמ"ג העתיקו.

והיינו דהר"ן לפי פירושו בתי' הש"ס שקשרן מוכח דאפילו בכהאי גוונא אינו חייב משום קושר: ו) ובאמת לא אבין לדעת הרא"ם והסמ"ג [השלטי גבורים הבין דמה שכתב הסמ"ג דיש קשרים שמתקיימין בקשר אחד הם דברי עצמו. והרא"ם פליג אסמ"ג וגרם לו זה מחמת שלא ראה ספר היראים עצמו] שמפרשים תירוץ הש"ס שקשרן דקשר קשר אחד שאינו מתקיים. אם כן גם התפירה לא תתקיים לאחר שיותר הקשר. דעל כורחך אין התפירות גורמים שלא יתפרק הקשר. דאם כן הדרא קושיא לדוכתא. ואם כן למה חייב משום תופר: ז) ואולי יש לומר דתופר שני תפירות ולא קשרן רואין כאילו הותרו התפירות כיון שסופו להתפרק. וכן כשקושר קשר אחד רואין כאלו הותר. אבל בתפר וקשר הוי תרי רואין וצריך עיון: ח) ובעיקר קושיית הרא"ם דלחייב משום קושר. הי' נראה לי דודאי מתניתין מיירי שיש לו עדיין לתפור הרבה. ומכל מקום חייב בשני תפירות כדלקמן (דף ק"ג:) יכול עד שיארוג כל הבגד תלמוד לומר מאחת. ופרש"י שאין אדם אורג בגד ביום אחד ומתחיל ועושה כדי קיום שלא יהי' הבגד נסתר מאליו ועל כן פריך והא לא קיימי הכי. פירוש ואין זה כדי קיום. ומשני שקשרן. ומכל מקום כשירצה לתפור כל הבגד יתיר הקשרים. ועל כן לא הוי קשר של קיימא ומשום הכי אין לחייבו משום קושר. ורק על התפירות חייב. אף לדעת המרדכי דתפירה גם כן בעינן של קיימא. שהרי התפירות לא יפרדו שתיכף אחר התרת הקשרים יתפור הבגד ואין התפירות סופן להתפרק: ט) מיהו יש לומר דמה שהתפירות הם דבר המתקיים אינו של קיימא. דבעת יתיר הקשר לא יהי' התפירות דבר המתקיים. ואף שאחר כך ישוב לתפור ויהי' דבר המתקיים. מכל מקום מלאכתו של עכשיו אינו של קיימא.

וכעין זה כתבו התוס' בעירובין (דף צ"ז.) לדעת ר' אלי' דצריך לקשור תפילין בכל יום לא הוי קשר של קיימא אף שיחזור ויקשור אחר התרה. ואם כן אכתי קשה כיון שהקשירה אינה של קיימא איך יתחייב על התפירה. הא מה שמתקיימת אינו של קיימא. ודוחק לומר כיון דגוף התפירות של קיימא חייב: י) אך לאחר העיון נראה דלא קשה מידי. דהנה הא דבעינן קשר של קיימא ואם דעתו להתירו פטור ולכאורה מאי שנא מכל המלאכות דאם הוציא על מנת לחזור ולהכניס. או כותב על מנת למחוק חייב. ואין לומר דכשדעתו להתיר לא הוי קשר וחיבור כלל. שהרי קשר של תפילין הלכה למשה מסיני ולדעת ר' אלי' צריך להתיר ולקשור בכל יום ואם כן לא הוי קשר של קיימא. ומכל מקום הוה קשר לענין מצות תפילין. מיהו יש לומר לדעת הר"ן והרא"ש פרק קמא דסוכה דביטול לשבעה סגי. והוא הדין בתפילין ליום אחד דכל יומא מצוה באפי' נפשי'. מיהו מעשים בכל יום שאדם שואל תפילין מחבירו ומתיר הקשר וקושרו לפי מידת ראשו וסופו להחזירו בו ביום ולהתירו כדי לחזור לקושרו כבתחילה. ואם כן לא הוי קשר של קיימא. ואפשר לומר לדעת רש"י דגם קשר של יד הוא הלכה למשה מסיני ושל יד הא לאו קשר של חיבור הוא כנ"ל. ונלמד דגם של ראש לאו משום חיבור הוא. ועל כן מהני אפילו אינו של קיימא. אבל קשר של מלאכת שבת דמשום חיבור הוא. לא חשוב חיבור אלא אם כן הוי של קיימא: יא) איברא גם הא לא חברא. שהרי כלאי בגדים דלא הוי כלאים אלא אם כן חיברן [ובמשנה יוד פרק ט' דכלאים תכיפה אחת אינה חיבור] ואף על פי כן חגורה שראשה אחד צמר וראשה אחד פשתן ואמצעה של עור אסור לחגור בה משום שקושר שני הראשים והוי כלאים. ואף שאינו של קיימא כלל הוי חיבור. ואין לומר משום דבמשכן הי' קשר של קיימא.

דהא אשכחן נמי במשכן שהי' שלא של קיימא כיתדות אוהלים דמפורש בגמרא דקושר על מנת להתיר הוא: יב) על כן נראה על פי מה דאמרינן פרק במה טומנין מ"ח: שלל של כובסין חיבור לטומאה עד שיתחיל להתיר. ורמינהו מקל שעשאה יד לקורדום חיבור לטומאה בשעת מלאכה בשעת מלאכה אין שלא בשעת מלאכה לא. ומשני התם שלא בשעת מלאכה עשוי לזורקו בין העצים הכא שלא בשעת מלאכה נמי ניחא לי' דאי מטנפי הדר מחוור להו. ובהא דעד שיתחיל להתיר פרש"י דמעשה מוציא מיד מעשה. וצריך להבין דבחישב להתירן נסגי. דלא שייך אין מחשבה מוציא מידי מעשה דאף מתחילה הי' דעתו להתירן לאחר זמן. וצריך לומר דחיישינן שמא הי' דעתו תחילה שיהי' עוד מחוברים איזה זמן [ועיין ביש"ש בבא קמא פרק ראשון מדיני ברירה דאף בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה אין ברירה] ומכל מקום (מהא דמשני הכא שלא בשעת מלאכה נמי ניחא לי' וכו'] מוכח דלא הוי חיבור אלא כל זמן שרצונו שיהי' מחוברים. ובפרק טי"ת דכלאים נשנה ביחד טומאה וכלאים ושבת. משמע דכשאינו חיבור לטומאה גם לכלאים ושבת אינו חיבור וע"כ כיון שבשבת אינו חייב אלא כשמלאכתו מתקיימת. על כן כשאינו קשר של קיימא אין מלאכתו מתקיימת. דכבר ביארנו דמלאכת הקשירה הוא החיבור והרי אין החיבור מתקיים. שהרי אין דעתו שיהי' מחובר רק לזמן וכשיעבור הזמן שבודאי לא הי' רצונו שיהי' מחובר לא יהי' חיבור. ואם כן אין החיבור מתקיים. ועל כן אף שלכלאים חייב אפילו אינו קשר של קיימא. היינו משום דלכלאים חשיב חיבור אפילו אינו מתקיים. וכמו שכתב הטורי זהב סימן ש'. אבל לשבת דבעינן מלאכתו מתקיימת וכשאינו של קיימא אין חיבורו מתקיים יג) ולפי מה שכתבתי דטעם קשר שאינו של קיימא משום דלא הוי דבר המתקיים.

ניחא הא דחייב בתופר שני תפירות וקשרן לפי דרכינו דעל הקשירה פטור משום דאינו של קיימא. ומכל מקום חייב על התפירה אף דמה שמתקיים אינו של קיימא. דמכל מקום לא יתבטל הקיום מאליו. דאף בעת שיחפוץ להתיר הקשר יהי' חיבור. שהרי אין דעתו להתיר התפירות ויחשב מלאכתו מתקיימת גם כן כל זמן שלא יתיר בפועל. ושפיר חשיב מלאכתו מתקיימת כיון שלא יתבטל מאליו ודו"ק: יד) ובמה שכתבתי ניחא לי פרש"י בכל הסוגיא דריש פרק אלו קשרים בתרתי דשי ותרתי איסרי. דאם לא יתיר אלא האחד לא יוכל להוציא אלא בדוחק. [וכן צריך לומר בתרתי אוני שאוזן אחד גדול ואחד קטן. ולהכניס אינו יכול בקטן אלא בדוחק ולהוציא אינו יכול בגדול אלא בדוחק]. ולכאורה למה צריך לזה תיפוק לי' דשום אחד אינו מבטל. ופעמים פותח זה ופעמים זה [דלמה ימצא קשר אחד חן בעיניו שיבטלנו ולא יפתחנו לעולם]: טו) אך לפי מה שכתבתי יש לומר דקשיא לי' לרש"י דמכל מקום מלאכתו מתקיימת. דכל כמה שאינו מתיר אחד מהם אי אפשר לומר על אחד מהם דלא ניחא לי' בחיבורו. שהרי אפשר שיתיר האחר. ונהי דבפועל בודאי פעמים יפתח זה פעמים זה. מכל מקום כל זמן שלא פתח אחד מהם. כל אחד הוי חיבור מספק. ולא בטל חיבורו ממילא. על כן הוצרך לומר שאינו יכול להוציא באחד אלא בדוחק וניחא לי' שיהי' שניהם מותרים: סימן קפא. א) כתב בספר יראים. תולדה דרבנן. כל קשר שלפעמים נמלך ומבטלו לעולם.

אף על פי שתחלת עשייתו לא היתה על מנת להיות שם לעולם אסור דתנן יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר הגמלים וכקשר הספנים ומפרש בגמרא חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא ומפרשינן קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באסתדירא פי' רצועה שקושר בטבעת קבועה בחוטמו של גמל או בטבעת של ספינה פעמים נמלך ומניחה שם לעולם ופעמים מתירן ותניא התיר רצועות מנעל וסנדל פטור אבל אסור ומוקמינן לה במנעל וסנדל דרבנן פירוש של תלמידי חכמים שמתוך שאינם נאים אינן מקפידין בעצמם להדק קשר רצועותיהן אלא קושרין בריוח שיכולין להוציאו בעודן קשורין ופעמים נמלכין ומניחין אותן כך לעולם וקשר רצועות המכנסים כו' מותר לכתחילה לה שאין דעתו לבטלה שסופו להוציאו כשיוציאו המכנסים לכבס כו' אבל אם הוא של פשתן שמתכבס עם המכנסים אסור שפעמים נמלך ומבטלו להיות קשור לעולם. עד כאן דברי הרא"ם בס' היראים והן הן דברי המ"כ שהביא הבית יוסף בשם הכלבו: ב) וראיתי בשלטי הגבורים שכתב בשם הרא"ם דכל קשר שהוא ספק אם יניחנו שם לעולם או יתירנו פטור אבל אסור. והנה הוא לא ראה אלא דברי המרדכי שהעתיק דברי הרא"ם בקיצור. אבל בספר יראים שהעתקנו מבואר דהא דפטור משום שתחילת עשייתו לא היתה על מנת להניח שם לעולם. ואפשר שכוונת הרא"ם שתחילת עשייתו להתירו בודאי. אבל בספק יש ראי' מירושלמי דחשיב קשר של קיימא להתחייב. דאיתא התם קשירה מה הי' במשכן שהי' קושרין הקלעים במיתרים ולא לשעה היתה אמר ר' יסה מכיון שהי' על פי הדיבור כמו שהוא לעולם. אמר ר' יוסה מכיון שהבטיחן הקב"ה שמכניסן לארץ כמי שהוא לשעה.

והנה מבואר מדברי ר' יסה דכיון שהי' ספק אצלם אם יסעו מכאן חשיב קשר של קיימא [ואפילו ר' יוסה לא פליג אלא דכיון שהבטיחן להכניסן לארץ הרי ברור שיסעו מכאן] וכן משמע ברש"י שכתב בקשר בנינו שפטור אבל אסור שפעמים שמניח שבת או חודש. משמע משום ספק אסור והוא הדין דמשום ספק לעולם חייב: ג) ואולם לאחר העיון יש ליישב דברי השלטי גבורים. ובאמת דברי ספר יראים קשים להבין שכתב שפעמים נמלך ומבטלה לעולם. משמע שמחשב בפירוש שלא להתירו עוד. וכשם שפעמים שמחשב אחר כך. כך אפשר שיחשב בשעת קשירה. ועוד עיקר דינו של הרא"ם דאף שמבטלו לאחר עשי' פטור. והתינח על קשירה כיון דבשעת קשירה לא הי' של קיימא. אבל בהתרה דבהא מיירי בסוגיא דמנעל דרבנן מה נפקא מינה אם מבטלו בשעת עשי' או אחר כך: ד) ונראה לי על פי מה דקיימא לן בעלמא מעשה מוציא מיד מעשה. מחשבה אינה מוציאה מידי מעשה. ובטומאה אין מחשבה מוציאה אפילו מידי מחשבה. משום דמחשבה דטומאה כמעשה דמי. ובעלמא פלוגתא דר"י וריש לקיש אם אתי דיבור ומבטל דיבור וקיימא לן כר' יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור. ומחשבה מוציאה מידי מחשבה. וכל זה מפורש בקידושין ריש פרק האומר. ובזה ניחא מה דפטור על התרה כשלא הי' תחילת עשי' לעולם. דכיון שהי' מחשבה לבד. תיכף שמחשב להתירו בטל מתורת קשר של קיימא. דמחשבה מוציא מידי מחשבה. ולא נוכל לחייבו על מעשה התרה. כיון דעל כורחך קדמה מחשבת התרה. ופשוט דלא שייך חיוב כלל על מה שחישב להתירו דלא תעשה כל מלאכה כתיב. לא מחשבה. ועיין רש"י גיטין (דף נ"ג) דמחשבה גרמא בעלמא הוא. ובשבת עשי' אסור גרמא שרי כדאיתא במכלתין (דף ק"כ:): ה) ועל כן ניחא נמי דברי שלטי הגבורים דאפילו בשעת עשי' ספק הוא פטור.

והוא על פי דברי התוס' חולין (דף י"ב:) דכל שאין מוכח כוונתו ממעשיו חשיב רק מחשבה ובחרש שוטה וקטן לא מהני עיין שם. והנה בטומאה אין נפקא מינה בגדול דמחשבה דטומאה כמעשה דמי כנ"ל. אך בנידון דידן שפיר חילק הרא"ם דדוקא בדבר שלעולם תחילת עשייתו לעולם הוא דחייב על התרתו. דמחשבתו להתירו אינו מוציא מידי מעשה. אבל בקשר שאין תחילת עשייתו לעולם לשם כך. אף שפעמים נמלך כו' ואפשר שבשעת עשי' כבר נמלך מכל מקום לא חשיב עשי' לשם כך. כיון דאין מוכח ממעשיו כדברי התוס' והוי מחשבה בעלמא ופטור על התרתו כנ"ל: ו) וכן פטור על קשירתו. כיון דיכול להתיר הקשר במחשבה בעלמא דאז לא יחשב קשר לענין שבת כיון שלא יהי' של קיימא. והרי ר' מאיר אומר כל קשר שיכול להתירו באחד מידיו אינו קשר. כל שכן במה שאין צריך אפילו אחד מידיו רק מחשבה בעלמא. ואפי' רבנן דפליגי. הוא בדבר שצריך על כל פנים מעשה. אבל בקשר שבמחשבה בעלמא נפקע. קלושה קשירה דידי' ואינו דומיא דמשכן. והרי מה שנעשה כלי במחשבה מותר לטלטלו בשבת אף קודם שחישב עליו כיון דמחוסר רק מחשבה. וכן לענין דם חטאת שניתז על הבגד. אף אם עכשיו אינו בגד וכלי. רק שראוי ליעשות כלי על ידי מחשבה טעון כיבוס כיון שאינו מחוסר מעשה. וחשיב כלי קצת מעכשיו. והכא נמי חשיב כהותר הקשר קצת מעכשיו. ועל כן ניחא דברי הש"ג בשם הרא"ם כיון דספק אם יניחנו כך או לא. הרי אפשר שדעתו בשעת קשירה להתירו. ואם כן אפילו חישב להיפוך פטור: ז) ומעתה לא קשה מירושלמי דשם שאינו תלוי בדעתם ומעשיהם והי' מוכרחים להניחו עד שיאמר להם השי"ת לנסוע. ואם לא יצוה להם לנסוע יחנו לעולם. לא הי' מועיל מחשבתם לבטלו מתורת קשר.

וכן אין ראי' מרש"י דלטעמי' שפירש פי' אחר בההוא דחולין חרש שוטה וקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה עיין שם שתוס' הנ"ל חולקים עם רש"י: ח) ויצא לנו מזה לענין הלכה בקשר שאפשר יניחנו שבוע אחד ואפשר יתירנו בו ביום מותר לכתחילה. ורש"י לטעמי' כנ"ל. ואף שבספר יראים אוסר מדרבנן באפשר ישאר כך לעולם כיון שאינו אלא מדרבנן. ובשבוע אחד דאפילו בודאי אינו אסור אלא מדרבנן. מהיכי תיתי שנאסור באפשר דאפילו באפשר לעולם אינו אלא מדרבנן: ט) וראיתי להטורי זהב שכתב כן בסימן שי"ז סק"ג במנעל דרבנן כיון שפעמים מתירין בחול אין איסור אף שרוב פעמים מניחין עד ליל שבת: י) אך מה שכתב כן הטורי זהב לדעת רש"י. לפי עניות דעתי ליתא. ומה שהביא ראי' מפרש"י שבשעת הטיט מתירין אותם. לפי עניות דעתי אין ראי' כלל. דרש"י קאי לענין פטור מחטאת, דודאי מתרמי לפעמים טיט. ואם כן בודאי לא ישאר לעולם קשור: יא) וראיתי להרב בשלחן ערוך בספק קשר עולם חייב חטאת ובספק ז' ימים מותר לכתחילה. לפי עניות דעתי זה זיכוי שטרא לבי תרי: יב) ובהכי ניחא מה שרש"י לא פירש מנעל דרבנן שאין חולצין משבת לשבת. דאם כן יקשה קושיית הטורי זהב רבנן איך קושרין מנעליהן. דלדידי' לא שייך תי' הטורי זהב דלפעמים חולצין בחול דלרש"י אפילו בספק אסור: יג) נחזור לדברי היראים לבאר טעם שאסרו חכמים באפשר שישאר לעולם. ונראה לי משום דשמא נתכוין לבטלו או אפילו בסתם כל זמן שלא נתכוין בפירוש להתירו חשיב של קיימא כדברי הירושלמי הנ"ל. אלא דמכל מקום אינו חייב כיון שאפשר להפקיע הקשר במחשבה לבד קל וחומר מיכול להתירו באחד מידיו כנ"ל.

ומכל מקום מדרבנן אסור כמו ביכול להתירו באחד מידיו דקאמר ר' מאיר אין חייבין עליו ומכל מקום אסור וכן אסור להתירו אף שקודם התרה כבר חישב להתירו ולדעת בעל היראים כפי מה שביארנו אתי מחשבה ומוציאה מידי מחשבה שמתחילה. ואם כן לא הוי בשעת התרה של קיימא. מכל מקום אסור כיון דבשעת קשירה הי' של קיימא. וכן הוא לדעת כל הפוסקים בקשר העשוי לשבעה ימים אסור להתירו לסוף שבעה, אף דאז שוב אינו עומד לקיום שכבר עבר זמנו. מכל מקום כיון דחל שם קשר עליו לא בטל מיני' שם קשר במה שעומד להתפרד. ודוקא אם בתחילת קשירה לא חל עליו שם קשר כיון שעומד לחזור לכמות שהי' ועיין בתוס' נדה (דף כ"ב:) בדיבור המתחיל אם. ודוקא מן התורה אין איסור. דמן התורה לא חל [שם] עליו כיון שיכול להתירו במחשבה. אבל מדרבנן שחל שם קשר לא פקע בשעת התרה ודו"ק: יד) מיהו לפי שהוכחנו לעיל בתשובה הקודמת משלל של כובסין. שלולי דניחא לי' בחיבורם דאי הדר מטנפי הדר מחוור להו הי' בטל חבורם. ואם כן הכא נמי כיון דלענין שבת מחשבה מוציאה והוי כהתחיל להתיר לענין טומאה דבטל חיבורו אף שמתחילה הי' חיבור. ואם כן יהי' מותר להתירו: טו) מיהו כל זה ליתא רק לדעת הרמב"ם דמחלק בין כלאים לשבת, דבכלאים לא בעינן דבר המתקיים. אבל להר"ש והרא"ש דגם בכלאים וטומאה לא הוי חיבור באינו מתקיים. על כרחך מדהוי חיבור לטומאה בשעת מלאכה. לשבת נמי הוי חיבור המתקיים: טז) ונראה דמכל מקום אסור כמו שנים שעשו מלאכה זה עוקר וזה מניח אפילו אחד עכו"ם כמו שכתבו התוס' (דף ג'.) דיבור המתחיל בבא וכן עקירה בערב שבת והנחה בשבת דחשיב כמו שנים שעשאו כמו שכתב רש"י (ג':) בדיבור המתחיל מבעוד יום והכא נמי המלאכה נעשית על ידי מחשבה להתיר דעשאו קשר שאינו של קיימא ומעשה התרה אחר כך.