שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן דש

סימן דש א (שם ע"ב) בתוד"ה אין ואומר ר"י וכו' וכן במיאון אבי', לכאורה נראה לפרש דכי היכי דמיאון דידה מהני בעודה נערה ה"נ מיאון אבי' כשבגרה, וכן פירש מהר"ם ז"ל ובהפלאה, אבל אין זה סברא דמיאון דידה מהני בעודה נערה משום דחיוב קנס אבי' מינה זכי בשעת העמדה בדין, שהרי לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת היא לעצמה, וע"כ כיון דהיא לא ניחא לה בנשואין לא נפטר ממנה במה שנשאה שאין זה טובה אצלה, אבל כשבגרה מה שייכות אבי' לקנס: ב) ועיקר התימה בזה, דהא בברייתא אחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אבי' יכולין לעכב, ואי אמרת דאבי' יכול לעכב אפי' בבוגרת ה"נ באונס, וא"כ איך מפרש אביי שלא יהי' חוטא נשכר כיון דבגרה הרי הי' יכול לישאנה בלא דעת אבי' בלא החטא ואינו נשכר בחטא: ג) ועוד דהא עיכוב דידה בנערה באונס היינו שלא יהי' מחוייב לישאנה כשממאנת כמ"ש הר"ן ז"ל, אבל אינה יכולה למחות באבי' שלא ישאנה לו, וה"ה עיכוב דאבי' בבוגרת, וא"כ הא דאמרת שיכול לעכב לאו גריעותא הוא לגבי' רק מעליותא שלא יהי' מחוייב לנושאה כשאבי' ממאן אבל לא גריעותא דאם רוצה לינשא לו יכול לישאנה בלא, דעת אבי' ומאי שלא יהי' חוטא נשכר יש בזה:

ד) ע"כ נראה ברור דהא דכתבו התוס' וכן במיאון אבי' היינו שיתחייב קנס, ומה שתמה בהפלאה דא"כ לא הי' צריכין התוס' לחדש דמיאון דידה מהני בנערה שישלם קנס אף נושאה, דאיכא למוקמי בבוגרת, ומה שהקשו דפשיטא שלא יהי' חוטא נשכר הרי מיושב דצריך קרא שמשלם קנס, לא קשיא, דבאמת זה להתוס' מסברא כיון דחיוב קנס עיקר לדידה ואבי' מינה זכי והנשואין אינם טובה לדידה, ע"כ אינו נפטר בנשואין, ואין זה סברא רחוקה לדחוק בשביל זה דבבגרה איירי, וקושיית התוס' הי' רק למה דסליק אדעתייהו דעיכוב היינו לעיקר הנשואין, אבל למה שפירשו דלענין קנס הוא שפיר יש לומר כן מסברא: סימן שה א) (דף מ' ע"ב) בגמ' אמר ר"ח מ"ט דר"מ אמר קרא ולו תהי' לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר, קשה לי דהא קי"ל כר' יוחנן דאמר נערה אבי' מקבל קדושי' ולא היא, וא"כ אפי' נערה אינה יכולה לקדש עצמה: ב) וצ"ל דבגמ' מפרש הטעם וחילוק בין קידושין לגט דגט מכנסת עצמה לרשות אבי' וניחא לי' לאב, משא"כ בקידושין שמפקעת עצמה מרשות אבי' ולא ניחא לי', ופירש הרמב"ן ז"ל כיון דניחא לי' לאבי' הויא כשלוחו של אב שמנתה תורה שליח כיון דניחא לי' לאב, וה"נ ניחא לאב שתהי' שלוחו ותהי' יכולה לקדש עצמה כדי שלא יפסיד הקנס: ג) ובהכי ניחא מה דקשה לכאורה דנהי דולו תהי' לאשה ליתא בקטנה דאינה מהוה עצמה, מ"ת למה לא יהי' לה קנס, מ"ש מממזרת וחייבי כריתות דאף דלא קרינא בה ולו תהי' לאשה יש לה קנס אף לר"מ, דהא מתני' דאלו נערות יש להן קנס ממזרת וחייבי כריתות מוקמינן לה כר"מ, וא"כ מנ"ל בקטנה שלא יהי' לה קנס, ולהנ"ל ניחא, דאל"כ לא משכחת לה גם בנערה מהוה עצמה לאיש כיון דאף אם לא תוכל לקדש עצמה יהי' לה קנס, ואזדא סברא הנ"ל דניחא לי' לאב:

ד) ולפי זה לרבנן גם מצות ולו תהי' לאשה איכא בקטנה דלדידהו דיש קנס גם בקטנה אזדא סברא דניחא לי' לאב וגם נערה לא מהוה עצמה ואיכא עשה בקטנה כמו בנערה: סימן שו פרק נערה שנתפתתה א) (דף מ"א ע"ב) במתני' לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה, בירושלמי פליגי אם קנס אינו זוכה עד שעת העמדה בדין או למפרע הוא זוכה, ומקשה למ"ד למפרע הוא זוכה אמאי הרי הן שלה ומשני מדכתיב ונתן לאבי הנערה אינו זוכה עד שעת נתינה דהיינו העמדה בדין: ב) ולפענ"ד הי' נראה ליישב עפ"י גמ' דידן עפ"י מה דאמרינן לעיל (ל"ו:) דלר"ג דקי"ל כוותי' כולהו בספק מוכת עץ הן דחביטי מיחבטן, וביארנו שם דכל הנערות יש להם קנס משום דאיהי טענה ברי שבתולה היא והוא אינו מכחיש ובצירוף חזקה דמעיקרא מוציאין קנס, אבל בלא ברי דידה לא הי' חייב קנס אף אם הוא מודה שמצאה בתולה, רק משום ברי דידה אנו מחייבין אותו קנס, והנה מנה לאבא בידך לא חשוב ברי והכא כיון שהקנס של אב מהראוי שלא יועיל ברי דידה, אך משום הא גופה לא זכי אב קודם העמדה בדין שאם לא יזכה לא יהי' לו כלום, דברי דידה לא יועיל לגבי אבי', ואף אם יודה יהי' מודה בקנס, ע"כ לא זכי אב עד שעמדה בדין וזכתה בברי שלה: סימן שז א) (דף מ"ג ע"א) בגמ' אמר רב כהנא מ"ט דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו, תמוה מאוד, דזה אינו טעם לבת הניזונית מן האחין, הא כולה סוגיא ריהטא דאינה ניזונית פשיטא דלא הוי דאחין אפילו העדפה רק בניזונית ס"ל לרב ששת דאחין ורב ס"ל אפי' ניזונית, וע"ז אין ראי' כלל מאין אדם מוריש זכות בתו לבנו, הלא זכות אלמנתו ודאי אינו מוריש ואעפי"כ בניזונית דאחין הוא:

ב) ונראה דהנה צריך להבין לשון האיבעיא במקום האב קיימא מה התם מעשה ידי' לאב כו' הלא מעשה ידי' דהוי לאב לאו משום ניזונית ואפי' אינה ניזונית הוי העדפה דידי', וצ"ל דחכמים תקנו מזונות הבת משום שהאב ודאי הי' זן אותה כמ"ש התוס' גיטין (מ"ג.) בפירוש הש"ס קידושין (ד') דמתזנא מיני' שדרך האב לזון בנותיו, וע"כ קאמר מה התם מעשה ידי' לאב שהאב לא הי' זן אותה אם היתה לוקחת מעשה ידי' לעצמה, ה"נ אין הבנים מחוייבים לזונה, רק אם תתן להם מעשה ידי', או דילמא כיון דמנכסי אבוהון מתזנא אין סברא שיהי' תלוי המזונות במה שתתן המעשה ידי' לאחין, או דילמא כיון דיורשין דאב הם שפיר תלוי המזונות מנכסי אביהם אם תתן מעשה ידי' ליורשין כאילו נתנה המעשה ידי' לאביהם, וע"כ קאמר טעמא דרב משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו דייקא, והיינו דאין לו כל כך זכות בבתו שתעבוד אצל אחר [ואף דיכול למוכרה לאמה, והרלב"ג כתב מדעבד עברי אינו עובד הבת כ"ש שאין האדון יכול למוכרה, ולכאורה קשה בת יוכיח שיכול למוכרה ואינו יכול להורישה, אך לא קשה דלמוכרה נמי אינו יכול רק במקום שיכול לייעדה כאילו אין המכירה לעבדות לבד] כמ"ש בתוספתא בשוכר הפועל ואין לו מלאכה לתת לו אינו יכול להראות לו בשל חבירו, אבל אם היא בת יורשת נחלה שפיר יכול להוריש זכות שיש לו בה לדידה גופה כיון שאינה עובדת לאחר רק לעצמה ואף שיש בנים כיון שהבנים אינם יכולים לירש זכות הבת שפיר יורשת הבת, כמו הגוזל את אביו ונשבע לו ומת מחזיר לאחיו כיון שהוא אינו יכול לירש דצריך לקיים השבה יורש אחיו, ה"נ כיון שבנים אינם יכולים לירש יורשת הבת, וע"כ כשמעשה ידי' לעצמה מכח יורש הוי כאילו נתנה המעשה ידי' לאבי' ושפיר ניזונית מנכסי אבי' ומעשה ידי' שלה:

ג) והיינו דאמר רב כהנא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם וגו' דבלאו קרא דוהתנחלתם הוי אמינא דמוריש זכות בתו לבנו רק שאינה עובדת הבן וכשיורשה בנו ממנו היא יוצאה לחירות [כעין שכתב הר"ן ז"ל פרק בני העיר במכירת בית הכנסת ע"י שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שקדושת בהכנ"ס מתחלל על המעות והמעות יוצאת לחולין, שקדושת המעות קלושה מקדושת בהכנ"ס עצמה יכולין להתנות עליהן שתצא לחולין, ע"כ אף מתנה דחשוב כזביני דהוי להו הנאה מיני' מיפקעא קדושת בהכנ"ס אהאי הנאה אף שיוצאה לחולין עיי"ש, הרי דמתחללת הקדושה אמעות, והאי הנאה אף שיוצאה לחולין, ה"נ יורש הבן את הבת אף שתיכף יוצאה ממנו לחירות] וע"כ אין הבת יורשת עצמה, שהרי הבן יורשה, וכיון שאין הבת לעצמה מכח ירושה אם אינה נותנת מעשה ידי' ליורשים אינה ניזונית וכשניזונית מעשה ידי' ליורשים, היינו האחין, והכי ס"ל לרב ששת, ורב ס"ל דאינו מוריש כלל זכות בתו לבנו, והיא יורשת עצמה, והיא לענין מעשה ידי' במקום אב קיימא כאילו הגיע מעשה ידי' לאב דניזונית מנכסיו ודו"ק היטב: סימן שח א) (שם ע"ב) בגמ' הואיל וברשותו נכתבין, אינו מובן מה נ"מ אם נכתב או לא, ולמה לא ניזיל במנה ומאתים בתר אירוסין דהוי ברשות אב התינח לרב אסי דס"ל בין מנה מאתים בין תוספות מן הנשואין דמחלה לשיעבודא קמא אלא לרב הונא דס"ל מנה מאתים מן האירוסין א"כ לר' יהודה למה המארס קטנה ובגרה תחתיו ונשאת לעצמה:

ב) ונראה דהנה יש לפרש דברי ת"ק דאזיל בתר גוביינא שהרי הנושא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י שבא"י המעות קלים נותן לה ממעות א"י אף דבכל מקום אזיל בתר שיעבודא, מקולי כתובה דניזל בתר גוביינא ג"כ לקולא כדאיתא פרק שני דייני גזירות, וע"כ ה"נ אין אב יכול לתבוע הכתובה דאזלינן בתר גוביינא דלא הוי ברשותו, וכיון דלא הוי דאב ממילא היא שלה כאילו לא עמדה בדין עד שבגרה בקנס: ג) והנה רשב"ג דס"ל כתובה דאורייתא ע"כ ס"ל נותן לה ממעות קפוטקיא, והנה צריך להבין בכתב לה יהי' הכתובה מן התורה כמו תוספות כתובה דהוי מה"ת, וכי בשביל שתקנו חכמים גרע, הרי חייב עצמו בחיוב המנה מאתים ג"כ, וצ"ל דנתחייב כמו שתקנו חכמים, וכיון שהתקנה הי' שנותן כמעות א"י הרי כך נתחייב, וכן בכל קולי כתובה כאילו התנה שיהי' הדין כך, ועיין בתוס' (נ"ד:) ד"ה ולעוברת על דת: ד) ובזה נבאר טעמא דר' יהודה הואיל וברשותו נכתבין דאזיל בתר שיעבודא כמו בכל שט"ח דאזלינן בתר שיעבודא, ואף דבכתובה קי"ל דאזלינן בתר גוביינא לקולא כיון דכתובה דרבנן, הואיל ונכתבין הרי הכתובה דאורייתא וזכה אב משום שיעבוד דבדאורייתא אזלינן בתר השיעבוד, דבזה אין לומר כאילו התנה דאם יתן לה כתובה על מנת שאין לאבי' רשות בה לא מהני כמו הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה דלא מהני, ובמרדכי שאם נותן מתנה לבן הסמוך על שלחן אביו על מנת שאין לאביו רשות בה לא מהני, ה"נ בזה, וע"כ בכתובת אירוסין שלא נכתבה דליכא כתובה באירוסין אלא מתנאי ב"ד כמ"ש בתוס' לקמן (מ"ד) ד"ה והלכתא, הרי הכתובה דרבנן ואזלינן בתר גוביינא לקולא ואין הכתובה של אבי' וממילא היא שלה, ודוק היטב: