שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 51

ועל כן סגי במאי דניחא לי' לבד אף שאינו מתכוין. דלמאן דאמר פטור מהני הא דניחא לי' להחשב מלאכת מחשבת. ובזה מיושב המאירי דאיהו פסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב על כן לא סגי במה דניחא לי'. ועל כן כתב רק אם מתכוין. ומיושב גם כן הרמב"ם שהשמיט הא דשוחט משום צובע. והיינו משום דלטעמי' דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ולא מהני הא דניחא לי' ומסתמא לא אמרינן דמכוין ודו"ק: סימן קעה. א) דעת הרב בשלחן ערוך סימן ש"ב בקונטרס אחרון דאם אינו מקפיד על ליבונו פטור ואף שדרך העולם להקפיד רק שהוא יחד אותו הבגד לדבר אחד ומחמת זה אינו מקפיד על ליבונו פטור ומותר וראייתו מהא דצובע במאי ניחא לי' דחזותא לאו מילתא אלא אם כן ניחא לי'. ועוד הביא ראי' מהא דמותרת להניח באותו מקום מוך שהתקינה לנדתה ולא חיישינן לצביעה אלא על כרחך דכיון שהתקינה לכך ולא ניחא לה בצביעתה לא חשיב צובע. והא דאסר בספר יראים להניח בגד על המכה משום שנצבע בדם המכה. משום דאם הי' צובעו כדרכו הי' ניחא לי' השתא נמי אסור מדרבנן עד כאן דבריו: ב) וכבר כתבתי במלאכת מלבן דעתי לחלק דדוקא בדבר שאין דרך שום אדם להקפיד כמו משמרת. אבל דבר שרק מחמת שייחדו שפיר חשיב מלבן. וראייתי מהא דהקשה בספר יראים אהא דמסננין יין בסודרין. דנימא שרייתו זהו כיבוסו אף שייחדו לסנן בו ולא ניחא לי' כמו משמרת. אלא ודאי כיון שהבגד גופי' חזי ללבוש בו חשיב ליבון אף שייחדו לסנן בו יין: ג) ומה שהביא ראי' מצובע במאי ניחא לי'. הנה בזה לא ניחא לשום אדם. ובאמת למאי דמשני אף בעל הבית ששוחט לעצמו חייב. ולפי מה שפרשתי משום גרמא אין ראי' מכאן כלל: ד) ומה שהביא ראי' ממה שמותרת להניח מוך. לפי עניות דעתי פשוט שרוחצת במים שיהי' נקי בשעה שמנחת המוך ואף שאחר כך נוטף הוי גרמא.

וכיון דלא ניחא לה בהכי שרי. וכן מבואר בשלחן ערוך סימן שכ"ח סעיף מ"ח דכשרוחץ המכה מותר להניח אחר כך הבגד על המכה. ואף שאחר כך יוציא המכה דם ויצבע מותר. ועל כורחך משום דהוי גרמא: ה) עוד הביא ראי' דאם כן לא משכחת שבעה נקיים אפילו מן התורה לר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. שמא יצטבע הבגד בדם. דלדעת החולקים על הערוך יש בפסיק רישי' דלא ניחא לי' חיוב מן התורה לר' יהודה, ואף הא לא מוכרעא כלל. שהרי מפורש בספר יראים דכשצובע בדם הוי מקלקל רק שאסור מדרבנן. ואם כן פשיטא שמן התורה מותר. ואף מדרבנן לא גזרו כיון שספק אם ימצא שלזה היא בודקת והוי ספיקא דרבנן. וטעם דחשיב מקלקל ופטור אפילו לר' יהודה. משום שדומה לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפילו לר' יהודה. וטעם הדבר כבר ביארנו במקום אחר כיון שחופר גומא חשיב בונה. וכן הסותם גומא ומשווהו, על כרחך דהכל לפי מה שהוא צריך. דאם חופר גומא וצריך שלא יהי' גומא כיון שאם ישווהו יחשב בונה כשעושה גומא ע"כ לא חשיב בונה אלא להיפוך. וכן בצובע שעיקר מלאכתו שיהי' לו מראה אחר ממה שיש לו עתה שחפץ במראה אחר. ואם אין חפץ המראה אחר. אם כן הוא היפוך המלאכה. שהרי אם יעביר המראה אחר שיחזור למראיו יחשב צובע כמו שכתב הרמב"ן סחיטה תולדות צובע. עיין מגן אברהם סוף סימן ש"ב. ומשום שמעביר מראה המים שאינו חפץ בו. ואם כן איך נאמר דבמה שעושה המראה שאין חפץ בו יחשב צובע. על כן חשיב מקלקל ופטור אפילו לר' יהודה. אך במלבן שעיקר מלאכתו להעביר הלכלוך. לעולם הוי מלבן אפילו אינו חפץ בו וחייב לר' יהודה ודו"ק היטב: סימן קעו. א) ריש פרק שמונה שרצים הביא רש"י לשון אחד דחובל חיובו משום צובע.

ובבבא קמא (דף ל"ד:) בהא דחובל בצריך לכלבו פרש"י והא דנצרר הדם אף על פי שלא יצא משום צובע הוא דמחייב. וקשה לי דעל כרחך דצריך לצביעתו. ואם כן. יתחייב משום נטילת נשמה. שהרי צריך לדם לצבוע בו: ב) ונראה דהנה בשבת (דף פ'.) הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אחרת פטור מאי טעמא בעידנא דהוציא שני'. חסר לשיעורא דקמייתא. וקשה דנהי דנתייבש הדיו ואין בו עוד לכתוב אות אחרת. מכל מקום כיון שהוא עצמו אות. למה יגרע מה שיש אות בפועל ממה שראוי לכתוב בו: ג) ונראה לי דהנה בביצה (דף ל"ט.) המוציא שלהבת לרשות הרבים פטור משום דשלהבת אין בו ממש. ובבבא קמא (דף ק"א.) מבעיא להש"ס אם אין שבח סמנין על גבי צמר. ופרש"י אי חזותא לאו מילתא ולא איפשטא. ושם רוצה לפשוט מבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק. ומשני התם הנאה הנראה לעינים אסרה תורה דתנן מנין שלא יצבע בו מנין שלא ידליק בו הנר. ופרש"י הנראה לעינים מראה בעלמא אף על פי שאין בו ממש כגון נר וצבע יעוין שם. ועל כן בשבת דפטור אשלהבת שאין בו ממש. הוא הדין דפטור אאות שנכתבה שרק מראה בעלמא [ואפשר דאפילו אי יש שבח סמנין על גבי צמר. בכתיבה דאין צריך לשום ממש דאפילו חקק הוי כתב. דכולי עלמא לאו מילתא הוא]. על כן אינו חייב רק על דיו שראוי לכתוב בו. מה שאין כן כשנעשה מראה בעלמא, והכא נמי בנצרר הדם אינו חייב על הדם משום נטילת נשמה כיון שנצרר הדם בעור והוא רק מראה. אולם למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. גם בזה יתחייב כמו חובל דמילה דחשיב צריכה לגופה על כורחך דנטילת נשמה הוי מלאכה לגבי מי שניטל ממנו הנשמה גם כן. והכא נמי הוי מלאכה לגבי התם. דלגבי החי אין נפקא מינה אם הדם בעין או נצרר. ואף דאם כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב לר' יהודה:

ד) ואפשר דרש"י נקט משום צובע לחייבו לכולי עלמא. ולר' שמעון כיון דלא הוי מלאכה לגבי הדם שנצרר ורק מראה. והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן משמע להדיא בירושלמי דאמר התם מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בעורות אלים מאדמים. אמר ר' יוסא הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב כו' המוציא דם חייב משום נטילת נשמה. הרי להדיא דנצרר הדם לא מחייב משום נטילת נשמה. רק משום צובע וכדעת רש"י הנ"ל: סימן קעז. א) עוד שם בירושלמי הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני משום צובע, ופירש הקרבן עדה והשני. המעביר הצבע עליו. נסתפקתי אם העביר הצבע רק שיהי' ניכר יותר הצורה אם חייב משום צובע. דאפשר שבזה חשיב כתב על גבי כתב. ולא דמי למעביר דיו על גבי סיקרא דחייב משום כותב. משום דנמחקה הסיקרא שאין ניכר מראהו. מה שאין כן הכא דעדיין הצורה קיימת הוי כתב על גבי כתב: ב) ואין להביא ראי' מהא דכתבו התוס' (דף י"ח:) בדיבור המתחיל ולבית שמאי דמניח גפרית תחת הכלים והם מתגפרים הוי מלאכת צובע. ולעיל פרש"י שמציירין בהם פרחים וצורות ומעשנן בגפרית והן משחירות וניכרות. הרי דאף שעושה רק שיהי' ניכר הצורה הוי צובע. וכן משמע בש"ס דחשיב צובע ולא כותב. דאם כן קשה מה מהני דמנחי אארעא. הא מכל מקום הכלי העליון עשה מלאכת הכתיבה. דכתב על גבי כתב אסור. ומבואר בתוס' דשביתת כלים איתי' אף באיסור דרבנן, ובזה לא שייך תירוץ התוס' שהכלי מקבל המלאכה. דכתיבה אינו תיקון הקלף. ואדרבא הקלף משמש לאותיות. ואם כן מוכח דמשחיר שיהי' ניכר הצורה הוי צובע: ג) אך אין ראי' דכי אמרינן דצורה חשיב כתיבה. היינו דווקא בכותל. אבל בכלי הוה מכה בפטיש כמפורש ברמב"ם פרק יוד הלכה ט"ז פרק י"א הלכה י"ז. ועל כן בכלי הוי צובע דלאו כתיבה הוא. וכיון דחפץ במראה הוי צובע.

אבל בירושלמי דמיירי בכותל. בזה יש לומר שחשיב כתב על גבי כתב. וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה: ד) פרק המצניע אשה לא תעביר סרק על פני' מפני שצובעת. והרמב"ם כתב כצובעת משמע שרק שבות ובסמ"ג משמע שהוא אב מלאכה וחיוב חטאת: ה) כוחלת לפי גירסת הספרים שבידינו איסורו גם כן משום צובע. אך גירסת הערוך ודעת הרמב"ם שהוא כותבת ויתבאר במלאכת כותב בסייעתא דשמיא: סימן קעח. מלאכת קושר. א) דעת הרי"ף והרמב"ם דאין חיוב בקשר של קיימא אלא אם כן הוא מעשה אומן גם כן. וכשהוא מעשה הדיוט של קיימא או מעשה אומן שאינו של קיימא פטור אבל אסור. מעשה הדיוט שאינו של קיימא מותר לכתחילה. ודעת שאר פוסקים דבקשר של קיימא לבד חייב חטאת. ואין חילוק כלל בין מעשה אומן למעשה הדיוט אך בשל קיימא קצת כגון לשבעה ימים לרש"י או יותר מיום אחד לקצת פוסקים פטור אבל אסור: ב) ונראה דלרמב"ם דלא הביא כלל דין של קיימא קצת אין לחלק לשיטתו בין חיוב חטאת לאיסור. אלא דמה דלא הוי של קיימא להתחייב חטאת במעשה אומן לא חשיב של קיימא במעשה הדיוט לאסור לכתחילה. וכן בדין דדוקא לשאר פוסקים דבשל קיימא לגמרי חייב חטאת. גזרו חכמים בשל קיימא קצת לאסור אבל לרמב"ם כיון דאפילו הוי של קיימא לגמרי פטור. מעשה הדיוט בשאינו של קיימא לגמרי הוי גזירה לגזירה: ג) וכן משמע במגן אברהם סימן שי"ז סק"ג שהוקשה לו בלדבר מצוה דמותר קשר שאינו של קיימא דעל כורחין כשהוא מעשה אומן. דאם לא כן בלאו הכי מותר. וקשה למה מותר משום מצוה יעשהו מעשה הדיוט. ודחק המגן אברהם כשאי אפשר לעשותו מעשה הדיוט. ואם איתא דבשל קיימא קצת אפי' מעשה הדיוט אסור. הא משכחת לה בכהאי גוונא וכמו שכתב הטור לשיטתו (ובזה ודאי אין להקשות יתירנו תיכף לאחר המדידה. דלאחר שקשר ודאי לא יתירנו.

דמעשה התרה שלבסוף לא יגרום היתר למפרע. והאיסור תלוי רק אם תחילה הי' דעתו להתירו. וכן מוכח בסוכה (דף ל"ג:) הותר אגדו ביום טוב אוגדו כאגודה של ירק. וקשה יקשרנו בקשר גמור ותיכף לאחר ברכה יתירנו וצריך לומר כמו שכתבתי] אלא ודאי להרמב"ם באינו של קיימא לגמרי מותר לכתחילה במעשה הדיוט: ד) מעתה צריך לחקור איזה זמן יחשב של קיימא להתחייב חטאת במעשה אומן. דנפקא מינה להלכה במעשה הדיוט לאסור לכתחילה. וראיתי בטורי זהב סימן שי"ז סק"א שכתב לרי"ף ורמב"ם אינו של קיימא מה שעשוי להתיר בכל יום. ולפי זה הא דמקשה הש"ס ביתדות אהלים האי קושר על מנת להתיר הוא. היינו משום דספק הוא שמא יצוה אותם השי"ת ליסע באותו יום [כדכתיב במדבר כ"א ויש אשר יהי' הענן מערב עד בוקר ונעלה הענן ונסעו]. ואזיל הטורי זהב לטעמי' סק"ב דלא מקרי של קיימא אלא אם כן בודאי יתירנו: ה) אך בירושלמי מפורש להדיא דמה דיתדות אהלים חשוב קשר לשעה [היינו אינו של קיימא] משום שהקב"ה הבטיחן להכניסן לארץ. והרי לא הבטיחן ליסע באותו יום, ומכל מקום אין להקשות מזה לרבינו ירוחם שכתב דקשר שעשוי לעמוד חצי שנה חשוב של קיימא להתחייב חטאת. והרי לפעמים הי' חונים ימים רבים כמו בקדש. דיש לומר שהרי המסע הראשונה שנעלה הענן מעל משכן העדות הי' להכניסם לארץ מיד. אלמלא הי' חוטאים במתאוננים, ואם כן קשירה ראשונה באחד בניסן לא הי' של קיימא שהי' כדי שיכנסו לארץ לאחר חמשים יום, וכיון שקשירה ראשונה לא הי' מלאכה שוב אין ללמוד משאר הקשירות, דאין מהכלל שכל שהי' במשכן הוא תלאכה. דיש לומר דכשם שקשירה ראשונה על כורחין לא הי' מלאכה כן שאר הקשירות: ו) ויצא מזה לדינא דקשר שהוא של חמשים יום והוא מעשה הדיוט מותר לכתחילה לדעת הרי"ף והרמב"ם, ואף דלדעת רש"י וסייעתו אסור מדרבנן.

יש לסמוך בדרבנן על הרי"ף והרמב"ם. והיינו בקשר ועניבה על גביו. דשני קשרים זה על זה חיישינן שמא מעשה אומן הוא, ובשלטי גבורים כתב לדעת הרמב"ם כל שעשוי להתקיים זמן מה אסור אפילו אינו מעשה אומן, ולפי עניות דעתי נראה מדברי ירושלמי כמו שכתבתי. ז) נתבאר מהנ"ל דלרמב"ם קשר שאינו יותר מחמשים יום חשיב קשר שאינו של קיימא להתיר לכתחילה במעשה הדיוט, ובהשגות הראב"ד פרק יוד מהלכות שבת הלכה ג' הובא בהרב המגיד שם בהא דקושרין דלי במשיחה אבל לא בחבל. דכתב הרמב"ם בסוף הלכה ג' הטעם מפני שכל אלו הקשרים מעשה הדיוט ואינו של קיימא. וכתב עלה הראב"ד אמר אברהם אין זה הטעם מספיק וכי קשר הדלי מעשה אומן וגם אינו של קיימא. שהרי הוא חבל של גמי אלא הטעם כו' אבל בדלי יניח אותה יום או יומים ומשום הכי גזרינן עד כאן לשונו. וכתב עלה הרב המגיד ודברי תימה הם בעיני אם קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן אסור, איזה קשר מותר ח) ולפי עניות דעתי שראב"ד משיג על הרמב"ם במה שמתיר כל שאינו של קיימא לעולם. ולראב"ד כל שעשוי להתקיים יום או יומים אסור, ואינו מותר אלא שעשוי להתיר בו ביום: ט) ומה שהשיג עוד הרב המגיד וזה לשונו ומה שכתב שאינו של קיימא. שהרי הוא חבל של גמי גם כן מתמי' שאין קשר של קיימא תלוי באיכות החבל אלא במהות הקשר ולמה שקושרין אותו. ולדבריו אין קשר של קיימא אלא בדבר חזק הרבה שיעמוד זמן זמנים עד כאן לשון הרב המגיד: י) ולפי עניות דעתי מוכח ברש"י שלהי שבת כהראב"ד וזה לשון רש"י שם ולהכי נקט גמי שראוי למאכל בהמה ולא מבטל לי' להיות קשר של קיימא דמנתק כשיבש עד כאן לשונו. ולפי עניות דעתי קל וחומר הוא ומה קשר שמתקיים בעצמו רק שרוצה לפותחו לא חשיב של קיימא. כל שכן המתייבש ומתנתק מאליו: סימן קעט.

א) יש לעיין לדעת הרמב"ם דאינו חייב אלא במעשה אומן, עניבה לר' יהודה אי חשיב מעשה אומן או לא, והנה בפוסקים מבואר דשני קשרים זה על גבי זה אפשר חשיב מעשה אומן, וקשר ועניבה על גביו חשיב קשר, אלא דלא חשיב מלאכת אומן, אם כן לכאורה לר' יהודה נמי דעניבה קשירה מעליא הוא. מכל מקום לא הוי מעשה אומן דבהא לא פליגי: ב) אלא דקשה לפי זה בשלהי עירובין בן לוי שנפסק לו נימא בכנור לתנא קמא דאמר עניבה לאו קשירה הוא עונבה, ולר' יהודה דאמר עניבה נמי קשירה הוא. שוב אין נפקא מינה בין עניבה לקשירה וקושרה. וקשה מכל מקום יעניב כדי שלא יהי' מעשה אומן, וסתמא תני קושר דמשמע אפילו במעשה אומן כי הרבה פעמים שאי אפשר כי אם במעשה אומן כמו שכתב המגן אברהם סימן שי"ז סק"ג כנ"ל בסימן הקדום ואם כן כיון דאפשר בעניבה. דמהאי טעמא לתנא קמא עונבה, אם כן גם לר' יהודה יהי' אסור לקשור במעשה אומן [ואין לומר דר' יהודה מחייב אפילו בלא מעשה אומן. דמהיכי תיתי לשוויי פלוגתא חדשה בין תנא קמא לר' יהודה]: ועוד ג) משמע בריש המוציא תפילין דלר' יהודה מחויב מן התורה בעניבה. דפריך בתפילין וליענבינהו מיענב. ומשני ר' יהודה לטעמי' דאמר עניבה גופה קשירה הוא. ואי לאיסור דרבנן לא הוצרך לדר' יהודה. דתיפוק לי' משום מתקן מנא כמו שכתב הר"ן בפרק לולב הגזול בהא דכתב הרי"ף דהשתא דקיימא לן לולב אין צריך אגד אי לא מנח ללולב בהושענא מערב יום טוב מנח לי' ביום טוב ושפיר דמי. וכתב הר"ן דאי צריך אגד אסור לעשות כן משום מתקן מנא. אלא משום דאיסור זה אינו רק מדרבנן ומשום בזיון תפילין התירו שבות. וכמו שהתירו הנחת תפילין בשבת דשבות הוא. על כן הוצרך הש"ס לאוקמי כר' יהודה. הרי דלר' יהודה עניבה הוא איסור תורה.

ועל כורחין הוא מעשה אומן לשיטת הרמב"ם וכיון שבררנו דלר' יהודה עניבה מעשה אומן. אם כן לדידן נמי בקשר ועניבה על גביו יתחייב: ד) אשר על כן נראה דטעם דאוסרין לדידן קשר ועניבה על גביו הוא דהחיוב על הקשר ראשון. והעניבה מועיל שיתקיים הקשר. וכיוצא בזה בגמ' בתופר שתי תפירות דמקשה הש"ס והא לא קיימא הכי. ומשני שקשרן. ומתחייב משום תופר ולא משום קושר. דקשירה אינו מועיל רק שיתקיים התפירה. הכא נמי מתחייב משום קושר כיון דקיימא על ידי עניבה. ומכל מקום להרמב"ם פטור מן התורה דחד קשר לאו מעשה אומן אף היכי שמתקיים כדבעינן למימר לקמן במלאכת התופר בעז"ה ועל עניבה אינו מתחייב דעניבה לאו קשירה לדידן: ה) ולפי מה שכתבתי דטעם שמחייבין בקשר אחד ועניבה על גביו משום דעניבה גורם לקשר שיתקיים ומחויב על הקשר. נראה ליישב קושיות התוס' ריש ואלו קשרים בהא דבעי עניבה לר' מאיר [דאמר כל קשר שיכול להתירו ביד אחד אין חייבין עליו] מהו. והקשו בתוס' אמאי לא פשיט מדתנן חבל דלי שנפסק לא יהי' קושרו אלא עונבו. ומוכחא בפרק קמא דפסחים דהאי ר' מאיר הוא. ועוד תמיהת התוס' עירובין (דף צ"ז:) בדיבור המתחיל אביי אמר. ור"מ דשרי בחדשות סבר עניבה לאו קשירה הוא. ותימה דריש פרק ואלו קשרים בעי עניבה לר' מאיר ואסיק בתיקו. ולפי מה שכתבתי יתיישב על פי מה שכתב בשיטה המיוחסת להר"ן דהא דעניבה לר' מאיר מהו היינו קשר ועניבה על גביו עיין שם. והיינו דאף דקשר ועניבה על גביו מבואר בפוסקים דחשיב קשר. היינו משום דעל ידי עניבה מתקיים הקשר. ומכל מקום לר' מאיר דאמר כל קשר שיכולין להתירו בידו אחת אין חייבין עליו. הכא נמי קשר ועניבה על גביו יכול לסתור בידו אחת העניבה וממילא יסתור הקשר. או דילמא טעמא דר"מ משום דלא מיהדק ושפיר חייב על הקשר הראשון ואסיק בתיקו.

אבל עניבה לבד אפילו לכתחילה מותר לר' מאיר דלאו קשירה הוא: ו) כתב השלטי גבורים וקשר אומן לא נתברר לי היטב האיך הוא. מיהו נראה מלשון האלפסי שהוא קשר שקושרין אותו "הדק" היטב עד כאן לשונו. והעתיקו המגן אברהם לפסק הלכה. ותימה דהא בפירוש המשניות לרמב"ם ורע"ב דאין הלכה כר' מאיר דאמר כל קשר שיכולין להתירו בידו אחת אין חייבין עליו. ובגמרא קאמר טעמא דר"מ משום דלא מיהדק כו' הנה דר"מ בקשר שאינו מהודק מיירי. הרי דפסק הלכה דחייבין על קשר שאינו מהודק. ועל כרחך אף קשר שאינו מהודק מעשה אומן הוא וצריך עיון: סימן קפ: א) נסתפקתי אם קישר שני ראשי חוט זה עם זה אי חשוב קשר. ומה שהביאני לספק זה. שהרי כל מלאכות לא מחייבינן להו אלא דומיא דמשכן והמכבה גחלת של מתכת פטור אפילו למאן דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. משום שאינו נעשה פחמין. [וכיבוי שבמשכן הי' לעשות פחמין]. וכיון דקשירה שהי' במשכן הי' לחבר הנקשר במה שנקשר בו. והחוט שהי' אחד מתחילה אין כאן חיבור מחדש. וקיימא לן בפרק קמא דסוכה (דף י"ג.) אגד בחד לא שמי' אגד: ב) אך נראה לי ראי' מההוא דפרק המוציא תפילין (דף צ"ז.) דחדשות שיש בהם רצועות ואינם מקושרות. ומבואר שם דמשום שאין יכול לקושרן בשבת. והא תפילין של יד יכול להוציא הקציצה מהרצועה בלא התרת הקשר. ועיין בתוס' מנחות (דף מ"ב.) דיבור המתחיל ואביק. ואם כן הרי אין כאן קשר רק בהרצועה עצמה מינה ובה. ומדגם זה אינו יכול לקשור בשבת. שמע מינה דכהאי גוונא חשוב קשר. ואין לדחות דאף דאין בו חיוב חטאת לא התירו חכמים גבי תפילין. דאף דלבישת תפילין גופי' שבות הוא כדתנן בשבת (דף ס') ולא בתפילין. ומכל מקום התירו שם. אין לדמות השבותים.