שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 50

א) לשון הרמב"ם המנפץ הצמר או הפשתן או השני וכיוצא בהם חייב והמנפץ הגידים עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותם הרי זה תולדות מנפץ. וכתב הסמ"ג שנלמד מהירושלמי הדין דנפיץ סיב הוצין גומא חייב משום מנפץ. ויש לעיין למה יחשב רק תולדה. ואי משום דצמר נברא שער שער לבדו ואלו הגיד נברא עב רק על ידי כתישה ראוי לניפוץ. על כן אינו דומה ממש. ליתא שהרי פשתן נמי כותשין במכתשת תחילה. ועיין בסוכה (דף י"ב:) דייק ונפיץ ועיין פרש"י שם: ב) ונראה לי משום דמלאכת הניפוץ הוא כדי שיהי' ראוי לטוי'. ועל כן המינים שסתמן לטוי' המנפצם אב מלאכה. וגידים אם מנפצם כדי לטוות אותם הוי תולדה ולא אב כיון שאין סתמן לטוי'. ולפי זה יש לומר דאם אין מנפצם כדי לטוות לא הוי מלאכה כלל: ג) ובהכי ניחא לי מה דקשה לי בדברי הרא"ש פרק במה אשה דמותרת לחוף ולפספס שערה בשבת. והובא בבית יוסף וברמ"א סוף סימן ש"ג בלי חולק. והרי מפספס הוא מנפץ השערות כמו שפרש"י בשבת (דף נ:) וכן פירש המפרש והתוס' במסכת נזיר (דף מ"ב.) ולמה לא יאסור משום מנפץ. כמו גוזז השערות חייב כמו גוזז הצמר. ונהי דיש לומר דחיובא ליכא. כמו הטוה צמר שעל גבי בהמה דקיימא לן דפטור דאין דרך ניפוץ בכך וכו'. מכל מקום יאסור כמו התם. וכמו בכל מלאכה כלאחר יד. ועוד דגבי גודלת (דף צ"ד:) דפריך וכי דרך אריגה בכך הקשו התוס' מקולע נימין דחשיב אריגה יעוין שם מה שתירצו ולא תירצו משום דעל גבי האשה ודמי לטווה צמר שעל גבי בהמה. משמע דסבירא להו דהתם סופו לגזוז החוטין. על כן אין דרך לטוות על גבי בהמה. מה שאין כן בגודלת כל אריגתו כך. ואם כן הוא הדין במפספס השערות מתחייב. ולהנ"ל דאין מלאכה כלל אלא על מנת לטוות ניחא:

ד) עוד יש מקום לומר על פי מה דמשמע בבבא קמא ריש פרק הגוזל קמא דניפוץ הוא ממלאכת הליבון עיין שם שכן משמע להדיא. וצריך לומר דמכל מקום חשיב לי' במתניתין בתרתי המלבנו והמנפצו כמו זורה בורר מרקד אף דדמיין להדדי. כיון דהוי במשכן חשבינהו בתלתא. ועל כן כמו שביארנו במלאכת מלבן קנ"ז אות י"ד דבשערות האדם [לכל הפוסקים לבד הרמב"ם] יש לומר דלא שייך ליבון כלל כמו בבשר האדם עצמו דאם נתלכלך רוחץ כדרכו ואינו חושש. אם כן הוא הדין במנפץ: ה) אולם דבר זה חידוש גדול ולא ראיתיו בשום פוסק ומדברי רמב"ם במנפץ הגידים כדי לטוות אותם לא משמע הכי. גם בטווה צמר שעל גבי בהמה דאמר אין דרך ניפוץ בכך. ולא קאמר אין דרך ליבון בכך. משמע דאליבון באמת חייב כנראה בחוש שמכבסין הצמר על גבי כבשים. אף שבמשנה נשנה מלאכת מלבן אחר הגוזז. ומדפטר על הניפוץ משמע שניפוץ לאו היינו מעין ליבון, וכן נראה בחוש שמנפצים בשעת שרוצים לטוות. וסוגיא דבבא קמא צריך עיון. וד' יאיר עיני: ו) והנה יש לי מקום עיון המנפץ את הגידין למה לא יחשב תולדה דטוחן כמו סלית סילתי שחותך עצים לחתיכות דקות להבעיר. בשלמא בצמר ניחא. שהרי אין גוף אחד מתולדה. אבל גיד שאחד מתולדה יחשב טוחן: ז) ונראה לי דהנה הגיד תחילה חובטין אותו עד שנעשה כמו חוטין ואחר כך מנפצים ביד או במסרק להפריד החוטין זה מזה. ועל כן בחבטה כבר נגמרה מלאכת הטחינה כמו כותש שומין דחשיב לי' בירושלמי תולדה דטוחן [וכן ריסוק גרוגרות לפני הזקנים בתוספתא כמבואר אצלינו במלאכת טוחן עיין שם] אף שנדבק. ואחר כך הפרדת החוטין הוה לי' תולדה דמנפץ לבד. וכן בפשתן מפורש בסוכה (דף י"ב:) דייק ונפיץ יעוין שם ברש"י שמתחילה כותשין אותו ואחר כך מנפצו במסרק. מבואר דמלאכת הניפוץ אינו הכתישה וכן בנידון דידן.

הנה כתבתי זה לאפוקי מספר פני משה בביאור ירושלמי שפירש במשנה המנפצו שחובטו במקל או סורקו במסרק. ולדידי חבטה במקל לאו היינו ניפוץ: ח) והנה רש"י פירש קרפיר בלעז. ובפרק הגוזל קמא פרש"י נפצה נפוצי ביד קרפיר בלעז. הרי דהוא ביד היינו שמפריד החוטין זה מזה. ובספר חיי אדם ראיתי גם כן שכתב המנפץ את הגידין שחובט במקל על הגידין עיין שם. ולדידי הא ליתא דזה אינו ניפוץ. ואי איכא לחיובי' משום טוחן הוא דאיכא לחיובי'. ותלי במחלוקת הפוסקים אם בעלי חיים חשובים גידולי קרקע. אבל מלאכת ניפוץ הוא הפרדה ביד: ט) יש לעיין לפי משמעות הש"ס בבבא קמא הנ"ל דמנפצים ואחר כך סורקין. למה לא חשיב הסורק באבות מלאכות. ואף דדמי למנפץ כמו זורה בורר מרקד. וצריך לומר משום שתיכף לאחר הניפוץ סורקין כמו שכתבו התוס' שם. על כן כחד חשיב. ונקט המנפץ ולא סורק. דאם כן הי' משמע דביד רק תולדה כמו תולש ביד תולדה דקוצר בכלי. לזה השמיענו דביד נמי אב מלאכה. וכל שכן הסורק: סימן קעא: א) יש לעיין בהא דרמ"א סוף סימן ש"ג בהא דאסור לסרוק במסרק בשבת. אבל מותר לחוף ולפספס ביד כתב המגן אברהם מפספס מנפץ שערו [והוא פרש"י מכלתין (דף נ'.)] ולמה לא יאסר משום מנפץ. ואף שהוא על גבי האדם. הלא הטווה צמר שעל גבי בהמה סבירא לי' לר יהודה מכלתין (דף ע"ד:) דחייב משום גוזז ומשום "מנפץ" ומשום טווה. הנה חיוב מנפץ במחובר. ורב כהנא לא חלק אלא משום שאין דרך גזיזה בכך ואין דרך "ניפוץ" בכך ואין דרך טוי' בכך. והכא שכך הדרך לסרוק להפריד השערות במחובר בכלי, או לפספס ביד יאסור משום מנפץ. וכן סריקה שהוא להפריד השערות לא אסר הריב"ש אלא משום עקירת השערות לא משום הפרדת השערות בעצמם. דהיינו מנפץ כפרש"י הנ"ל במפספס.

ואף אם תמצא לומר דאין זה מנפץ גמור לחיוב חטאת על כל פנים יאסור לכתחילה: ב) ולכאורה יש לומר כמו שכתב בתוספות רי"ד במלאכת מעמר דאין עימור אלא בתחילת לקוטו. אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר עד כאן לשונו. הכי נמי במנפץ אין ניפוץ אלא בתחילת הפרדתם. אבל שער אדם שסורק להפריד השערות וכששוב נתחברו חזר וסורק להפריד. אין זה מנפץ. וכיון שסורק בכל עת אין מנפץ רק בסריקה ראשונה: ג) אך הא ליתא לפי מה שביארתי שיטת תוס' רי"ד באגלי טל מלאכת מעמר סק"ב אות ח' דעימור שחיובו רק משום שגדל בקרקע וכיון דמשעה שנתלשו מן הקרקע כבר הי' מעומר אלא שאחר כך נתפזרו אין בו חיוב משום שגדל בקרקע עיין שם היטב. ואם כן במנפץ אף אם תמצא לומר שאין חיוב רק בגידולי קרקע או גידולי בעלי חיים. ואם תלשן וניפצן ושוב נתחברו וחזר וניפצן אין זה ניפוץ. הכא שעדיין מחוברין להאדם ואין צריך לחייבו משום מעיקרא רק משום עכשיו שגדל באדם. מה נפקא מינה מה שהי' פעם אחת מפורד. ועיין באגלי טל מלאכת טוחן ס"ק כ"א: ד) על כן נראה לפי מה שכתבתי באגלי טל מלאכת דש סק"ט דאין דישה במחובר. ושכן כתב בשיטה המיוחסת להר"ן בהדיא. והיינו משום דדישה שבמשכן הי' בתלוש. הכא נמי בניפוץ שבמשכן הי' בתלוש דמפורש בש"ס דאין דרך ניפוץ במחובר וכל הנעשה שלא כדרכה לאו מלאכת מחשבת הוא כמבואר באחרונים. ובמשכן מלאכת מחשבת כתיב. ועל כרחך ניפוץ שבמשכן הי' בתלוש. על כן אין במחובר משום ניפוץ כלל. ואף דמסקנא דבמשכן הי' שם טוי' בעזים לחכמים גדולים. נראה דבשער עזים לא הי' צריכין לניפוץ כלל. כי השער של עז קשה ואינו מתדבק זה בזה ואם כן לא הי' ניפוץ במחובר במשכן כלל: סימן קעב. מלאכת צובע. א) נסתפקתי בצמר שלא נצבע כל צורכו ובא אחר וצבעו לגמרי.

או שאף אחר כך לא נצבע לגמרי רק שהוסיף על צבעו הראשון אם חייב חטאת. או פטור אבל אסור. או מותר לכתחילה. ולא דמי לכתב על גבי כתב דמכל מקום אסור. דשאני התם דהחיוב על האות. והרי הדיו שהוסיף ונעשה אות לא הי' מתחילה אות על כן אסור. מה שאין כן בצובע שהחיוב על תיקון הצמר. והרי הצמר ההוא כבר נצבע מתחילה. ויש לדמותו לתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שלדעת קצת פוסקים שוב אין בו איסור בישול אפילו לכתחילה: ב) והנה המחבר בסימן שי"ח שכתב ואם נתבשל כל צורכו מותר אבל צמר ליורה אף על פי שקלט העין אסור. מבואר דקלט העין היינו כל צורכו ואם כן בית שמאי דאמרי אין נותנין צמר ליורה אלא אם כן קלט העין מבעוד יום. ומוכרח דקודם שנצבע כל צורכו בשבת חייב חטאת. וכדפירש רש"י (דף י"ח.) בדיבור המתחיל מאן תנא נתינת מים לדיו מכלל דבשבת חייב חטאת הוא. והוא מדברי הש"ס (דף י"ט.) בקורות בית הבד ועיגולי הגת הנך דאי עביד להו בשבת לא מחייב חטאת לא גזרו בהו רבנן. [ומדברי הר"ן פרק כירה בהא דמחזירין אפילו בשבת לא משמע הכי וכבר כתבנו בזה בספר אגלי טל במלאכת האופה סק"ב]: ג) אלא שראיתי בירושלמי דמקשי אמתניתין דכדי שיקלוט העין מה מתהני. אמר ר' אבהו כגון אלין קורייאי דלא מקפידין. ופירש הקרבן עדה דמה מועיל שנקלט העין אם לא נצבע כל צורכו מבעוד יום. ומשני באלין דלא מקפידין אם נצבע כל צורכו אם לא ובפירוש קורייאי נראין דברי הפני משה בני כפרים]. והנה מבואר מזה שלא כדברי המחבר דקלט העין הוא צביעה רק לקצת בני אדם וכמו מאכל בן דרוסאי בבישול ומכל מקום להני דקפדי נראה דחייב חטאת מדמקשי מה מתהני לפרש"י הנ"ל. ואף להני דלא קפדי יש לומר דחייב חטאת. אלא דלא גזרינן דילמא אתי למיעבד משחשיכה בידים כיון דלא קפדי.

וכדברי התוס' סוף פרק י"ד דשבת בשאר משקין לא גזרינן שמא יסחוט כיון דאינו חושש לסוחטו שאינו מתלבן יפה. והכי נמי בנידון דידן כיון שאין חוששין שיצבע יותר לא גזרינן בהו. ולפי זה יהי' מוכח גם מדברי ירושלמי דכל זמן שלא נצבע כל צורכו חייב חטאת. וכל זה אם נאמר דירושלמי סובר כרבה. אבל אם נאמר דסבר כר' יוסף דטעמא דבית שמאי משום שביתת כלים. ומבואר בתוס' בדיבור המתחיל ולימא מר משום שביתת כלים דאפילו באיסור דרבנן אסור משום שביתת כלים. יהי' מוכח דלהני דלא מקפידין אפילו איסור לכתחילה אין בו. ולהני דקפדין אין ראי' שחייב חטאת ויש לומר שאסור רק מדרבנן: ד) והנה יש ליישב דעת המחבר שלא יקשה עליו מהירושלמי שהוא מפרש כפירוש הראשון. ואם כן לר' יוסף בבבלי על כורחין מפרש קלט העין נצבע כל צורכו. ואם כן מוכח דאף שכבר נצבע כשבא אחר להוסיף בצבעו עד שנגמר כל צורכו חייב חטאת: ה) מיהו בנצבע כל צורכו ונתייבש ובא אחר והוסיף וקלט עוד אין ראי' לאסור. ועיין במגן אברהם סימן שכ"ח ס"ק נ"ב דפשיטא לי' דאסור. וצריך עיון מנין לו ומכתב על גבי כתב אין ראי' כנ"ל: סימן קעג. א) בפרק כלל גדול (דף ע"ה.) רב אמר שוחט חייב אף משום צובע. פרש"י שצובע הבשר של בית השחיטה. וכתב בתוס' רי"ד ואי אמרת אמאי לא אמרינן אין צביעה באוכלין כדאמרן אין דישה אלא בגידולי קרקע. משום דגידולי קרקע חשובי והלכך מלאכה הנוהגת בהן אינה נוהגת בשאר מטלטלין. אבל כל המטלטלין דינם שוה. ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטלין והכי נמי אמרינן במעבד שיש עיבוד באוכלין עד כאן לשונו ודברים אלו לא ידעתי לפרשם דהא קיימא לן אין עיבוד באוכלין: ב) ובעיקר קושיא תירץ החכם צבי סי' צ"ב משום דאסור באכילה. וכוונתו שהרי אסור לאוכלו עם הדם ואין המלאכה לאכילה.

רק להשביח הסחורה דליתי אינשי וליזבני מיני' [ולא כמו שראיתי בספר אחד שלא הבין דבריו] ועיקר דבר זה דבשאסור לא מקרי אוכל מבואר ברשב"א מנחות (דף כ"א:) שהקשה למה לי קרא למשרי מליחת קרבנות בשבת הא אין עיבוד באוכלין ותירץ כיון שהוא כליל לאישים ואינו נאכל אין זה עיבוד באוכלין. והובא במשנה למלך פרק י"א מהלכות שבת הלכה ה': ג) ובאור זרוע ראיתי שפירש שצובע העור. ונראה דרש"י שלא פי' שנצבע העור. דאם כן מאי קאמר רב צובע במאי ניחא לי'. דודאי דרך לצבוע עור. ואזיל לטעמי' דפירש ריש פרק שמונה שרצים דכיון דיש להם עור חייב משום צובע. והיינו דבשאר שקצים ורמשים כיון דלית להו עור לא ניחא לי' בצביעתם. אבל הנך דאית להו עור דרך לצבוע עור וניחא לי'. והאור זרוע סבירא לי' כמו שהקשה הרשב"א שם על רש"י דמה ניחא לי' בצביעת עורן: ד) אך צריך להבין לפרש"י למה לא קאמר רב משום צביעת עור ולא יקשה במאי ניחא לי'. ונראה דהנה הרמב"ם כתב דאין הצובע חייב עד שיהי' צבע המתקיים. אבל המעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעביר לשעתו ואינו צובע כלום. וקשה מצביעת בית השחיטה בדם שעובר בקל. וכבר עמדתי בזה במלאכת מלבן. וכעת נראה לי דרב לטעמי' בפרק קמא דחולין (דף ח':) השוחט בסכין של נכרים קולף דבית השחיטה רותח. ואם כן בלע דם. ואם כן יש לומר דוקא בשר דרך בולע ולא עור דקשה. כמו שחילק רש"י שם דסכין לא בלע דם משום שקשה: ה) שוב ראיתי דהא ליתא. דדוקא שמנונית בולע בית השחיטה. אבל דם אינו בולע דאיידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלעי. והרי לחד לישנא אפילו שמנונית אינו בולע משום טרדת סימנים. ואף דאנן לא קיימא לן הכי. משום דבבשר טרפה שנמלח עם כשרה נאסר ולא אמרינן טריד לענין איסור טרפה דשמנונית בולע יותר.

אבל לגבי דם שפיר אמרינן איידי דטרידי סימנים: ו) ויותר ניחא לפי' האור זרוע דעור בולע דלא טריד לאפוקי דם כמו שכתב הטורי זהב יו"ד סי' כ"ג דעור אין בו דם. ואף שהשיגו מזבחים כ"ה מדם הפר ולא מדם העור. מכל מקום פליטתו מועטת ולא אמרינן טרוד וכפירוש האור זרוע. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שלא כתב דהשוחט חייב משום צובע. דאזיל לטעמי' השוחט בסכין של נכרים מדיח ולא חשיב צובע ואינו מתקיים: ז) ובעיקר דינו של הרמב"ם דצובע שאינו מתקיים פטור. ראיתי לבעל חיי אדם כתב שהסמ"ג חולק על זה. וראייתו מדפסק המעברת סרק על פני' חייבת אף שאינו מתקיים. ולא ידעתי מי הגיד לו נביאות זה דאין מתקיים. והרי כל עיקר פטור באינו מתקיים נלמד מכותב ובכותב גופי' תנן הכותב על בשרו חייב. וכתב הרמב"ם דאף שחמימת הבשר מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לכתב שנמחק: ח) גם מה שהביא ראי' מדפסק השוחט חייב גם משום צובע. אין ראי' דלטעמי' אזיל שפסק בסכין של נכרים כשהוא בן יומו כרב דאמר קולף ומשום דבלע כנ"ל: ט) ולענין הלכה פסק בשלחן ערוך דאין צביעה באוכלין. והוא מדברי הבית יוסף בשם שבלי הלקט בשם בעל ספר יראים ולפנינו בספר יראים ליתא. גם באור זרוע הביא דברי בעל היראים כמו שהוא בספר יראים שלפנינו. והא דאין צביעה באוכלין הם דברי שבלי הלקט עצמו. ונכון להחמיר לעצמו כיון שבתוס' רי"ד כתב להדיא דיש צביעה באוכלין: סימן קעד. א) שם (דף :) בהא דרב מחייב בשוחט אף משום צובע. צובע במאי ניחא לי'. ניחא לי' דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבני מיני', ופרש"י משום צובע ולקמן מפרש אמאי מכוין לצובעו. ויש לעיין דמשמע מדבריו דאינו חייב אלא במתכוין. והגמרא קאמר במה ניחא לי'. ואי ניחא לי' משמע דחייב אף שאינו מתכוין.

וניחא לי' ומתכוין תרי מילי נינהו. והא במאי דמודה ר' שמעון [דפטר בדבר שאינו מתכוין] בפסיק רישי' ולא ימות. כתב הערוך דהיינו דוקא בניחא לי'. ואפילו החולקים על הערוך מודים דפטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן מפרשים התוספות ההוא (דף ק"ג) דקעביד בארעא דלאו דידי' משום דלא ניחא לי' והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. מכלל דבארעא דידי' ניחא לי' וחייב משום פסיק רישי'. ומכל מקום אינו מתכוין הוא. שוב ראיתי בספר המאירי שכתב דאי מתכוין חייב אף משום צובע. ותמוה דבש"ס סתם. דלעולם חייב משום דניחא לי': ב) והנראה לי בזה דהנה בהא דמקשה במאי ניחא לי'. צריך להבין לדעת הרב המגיד דרב מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ואף דלא ניחא לי'. וכבר תירץ על זה הרב בקונטרס אחרון סימן ש"ב דחזותא לאו מילתא אלא אם כן ניחא לי' ואם ירצה השם נפלפל בזה. וגוף קושיית הש"ס נראה לי לפרש באופן אחר. דהנה ידוע דארבע עבודות במנחה. קמיצה כנגד שחיטה בזבח. נתינה בכלי כנגד קבלת הדם. הולכה כנגד הולכה. הקטרה כנגד זריקה. ובמנחות (דף ז') דצריך שיגביה כהן הכלי שמקדש בו הקומץ [ומבואר שם דכהן ההוא יכול לפגל במחשבתו גם כן] דומיא דקידוש דם שכהן אוחז הכלי. והנה ברמב"ם פרק ד' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ח' וזה לשונו וצריך להתכוין לקבל הדם כיצד הוא עושה אוחז הסימנים בידו ומוציאן עם הוורידין בידו לתוך הכלי ושוחט כדי שיתקבל הדם בכלי. ולפי זה קשה טובא בהא דשחיטה כשרה בזר. והרי מכחו בא הדם לכלי שרת שאוחז הכהן כיון שהסימנים וורידין בכלי בשעה ששוחט נמצא שמכח שחיטתו בא הדם לכלי והוי דומיא דנותן בכלי במנחה דחשיב כמו קבלה. ולבעי כהונה. וכיון דשחיטה כשרה בזר אף שחשיב נותן בכלי. דודאי כחו כגופו בקדשים וכל זריקת דם והזאת דם רק מכחו של כהן.

ועיין בפרק שני דזבחים כ"ה: הי' מקבל ונפחתו שולי מזרק קודם שהגיע דם לאויר כלי] ולא חשיב קבלה. מינה נגמור דגם נותן בכלי במנחה לא יחשב קבלה ולא יפגל הנותן בכלי. רק האוחז הכלי בשעת קידוש לבד כיון דכל עיקר עבודות במנחה מדם ילפינן לה. והוא קושיא עצומה: ג) ומכאן נראה לי להוכיח דשוחט לגבי הדם שמקלח מהבהמה חשיב גרמא בעלמא ולא חשיב נותן בכלי. ואם כן קשה בשבת מאי טעמא חייב משום צובע בדם שחיטה כיון דחשיב גרמא לגבי הדם שיוצא. כל שכן לגבי צביעת בית השחיטה בהדם. ועל כורחין לומר כדברי הש"ס בבא קמא (דף ס'.) בזורה ורוח מסייעתו אף דבנזקין חשיב גרמא כהאי גוונא משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וחייב כיון שלכך נתכוין [ולא דמי לקדשים אף דהתם גם כן מתעסק פסול. דכיון דתורה לא הצריכה נתינה בכלי בדם לעבודה דאם כן הי' בעי כהן. שוב לא חשיב שהשוחט נותן בכלי כיון דלא בעי בי' מחשבה. ושוב יש לומר דבמנחה חשיב עבודה כיון דבמנחה על כורחין נותן בידים לכלי. גם אין ברור דקבלת הדם פסול בי' מתעסק. דליכא קרא אלא בשחיטה. וברמב"ן במלחמות בראש השנה מפורש גם בזריקה. ויש לומר דוקא זריקה ילפינן משחיטה דשניהם חשיבים מתירין כבסוף פרק ב' דמנחות שחיטה בא לקדש כבא להתיר וחייב על שניהם בחוץ. מה שאין כן בקבלה] והיינו דמקשה צובע במאי ניחא לי'. דבלאו דניחא לי' שוב פטור משום גרמא ועיין באבן העוזר סימן שכ"ד בהא דמעמיד בהמתו על המחובר: ד) ובהכי ניחא פרש"י אמאי "מכוין" לצובעו. דבלא מכוין לא מהני להחשב מלאכת מחשבת מחמת ניחא לי'. דלמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב לא מהני הא דניחא לי' לענין מלאכת מחשבת כלל לדעת החולקים על הערוך. ועל כן פירש במאי מכוין: ה) ואולם יש לומר דרב סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור.