שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן רכט, קטע 4

יב) ובעובדא דעבדא דינאי מלכא קטל נפשא דשלחו לו שיבוא לדין יבא בעל השור ויעמוד על שורו דמשמע ג"כ דאף שעיקר הדין על העבד מ"מ כיון שיצמח מזה חוב לבעלים צריך לדון בפניו, אך שם לא דמי למה שהביאנו מהא דאלעי וטובי' ולהא דיש לך בני בנים, דגבי ערב שאתה מאמינו על הלוה ע"כ תאמינהו על הערב ג"כ, והוא שלא כדין שהרי קריבי' דערבא הוא, וכן באב כשאתה מאמינו לפסול הבנים ע"כ תאמינהו על בני בנים ג"כ, והוא שלא כדין שאין נאמנות לאב על בני בנים, אבל בעבד אין אתה מאמינו על הרב. רק שהרב נפסד כשסוקלין העבד, רק בהא דינאי צריך לומר שדין הרב ג"כ על שלא שמר העבד, ובודאי שייך שמירה רב על עבדו כמפורש ברמב"ן פ' יתרו בפסוק ועבדך ואמתך: יד) ומה שהעיר בחבורו מסוף מס' ידים שאין חיוב על הרב בנזקי העבד, אין משם שום ראי' שהרי מפורש שם הטעם שמא יקניטנו רבו וידליק גדישו של אחר כדי לחייב רבו, וכן הוא בש"ס ריש ב"ק, אבל לא שייך שעבד יחייב עצמו מיתה כדי שיפסיד רבו ממונו, ע"כ יש במיתת העבד לענוש את רבו על שלא שמר העבד וילפינן משור הנסקל, דמשמע ברש"י ריש פרק התערובת דהסקילה היא עונש לרבו, שפירש בשור שהמית עפ"י הבעלים דפטור מסקילה משום דמודה בקנס פטור, ובתוס' ב"ק ( ) חלקו עליו דמיתת ב"ד אינו קנס (ורש"י אזיל לשיטתו פ"ק דמכות דמיתה קנס], מ"מ אם הי' מיתה קנס הי' ניחא בעיניהם פירש"י, וקשה הא המיתה להשור ומה מהני הודאת בעלים, אלא ודאי המיתה עונש להרב, ומזה ילפינן בעבד שהמית הב"ד מענישין את הרב ג"כ במיתת העבד: טו) ובאמת פירש"י הנ"ל קשיא לי מה יועיל הודאת הבעלים לפטור השור.

מסקילה הלוא שור הפקר, שור היתומים שאין להם אפטרופוס בסקילה אף שאין שום חיוב בבעלים, וה"נ נהי שהבעלים נפטרו מ"מ למה לא יסקל השור, מ"ש משור היתומים וצ"ע: טז) והנה אף אם נאמר דאין חיוב שור הנסקל משום בעלים כלל, וכ"ש בעבד שאין החיוב מחמת בעלים כלל, ומ"מ כיון שהרב נפסד אין מקבלין העדות אלא בפניו, יקשה דא"כ אשת איש שנתחייבה מיתה לא יקבלו העדות אלא בפני בעלה, וכן הקשה כ"ת בחיבורו, ומה שתירץ משום שאין האשה ממונו של בעל, אינו מספיק שהרי אשתו כגופו והיא יותר הפסד מהפסד ממונו, והרי פלוני בא על אשתי אמרינן פלגינן דיבורא משום דאשתו כגופו חשוב בעל דבר, ואלו פלוני רבע שורי לא אמרינן בי' פלגינן דיבורא דאין אדם קרוב ממש אצל ממונו שיחשב בעל דין, הרי דיותר נוגע לו מיתת אשתו ממיתת ממונו: יז) אך עיקר הסברא, דלעולם במיתת אדם יש בו עונש, הפסד גופו והפסד שיווי גופו, וע"כ עבד שנתחייב מיתה כיון ששיווי גופו לרבו, הרי יש לרבו חלק בהעונש שיש בכל מיתת ב"ד, ע"כ צריך לקבל העדות בפניו, משא"כ אשה פנוי' שנתחייבה שאין להאשה קנין אישות בגופה ואין בהעונש ההוא איבוד קנין אישות, ועל כן אף אשת איש, אף שלבעל נפסד קנין האישות, מילתא אחריתא הוא, ואינו מענין העונש שיש בחיוב אשתו בעצמה, ע"כ א"צ לקבל העדות בפניו, וזה ברור: יח) נשוב לנ"ד בקיבלו העידי זנות בפני הבעל שלא בפני האשה, אין ללמוד מהא דינאי. אך מטעם שכתבתי דנלמוד מהא דאלעא וטובי', ומהא דאין האב נאמן על בנו כשיש לבנו בנים, דה"נ שאתה אוסרה על הבעל ע"כ אתה אוסר הבעל על האשה משום לאו דלפני עור, על כן גם על בעלה אין נאמנים: יט) ועתה נבאר מה שקצת פוסקים סוברים דבאיסורין מקבלין שלא בפני בע"ד משום דזכות הוא לו שהפרישו מאיסור, ומשום דכ"ע בע"ד.

ומביאים זה האחרונים בשם המאירי והרדב"ז, וז"ל המאירי הובא בשטמ"ק ב"ק (קי"ב) וכן הסכימו שבענין האיסורין מקבלין העדות שלא בפני בע"ד כגון אם באו עדים והעידו שלא בפניו שנתקדשה לפלוני או שנטמאו טהרותיו שזכות הוא לו להפרישו מאיסור, אך הטעם דכולי עלמא בע"ד הוא ברדב"ז חלק א' סי' נ"ז (ט"ו) וז"ל סתם עידי נשים לא בעי דרישה וחקירה, ואפשר דמקבלין שלא בפני בע"ד דכ"ע בע"ד, עכ"ל, והנה טעם הראשון דזכות הוא לו נראה דאינו רק כשהבעל דין עצמו אינו יודע, אבל אם הוא בעצמו יודע האמת כמו שהוא, ואין העדות אלא שהב"ד ימחו בידו, מה זכות שייך בזה, ובמעידים שנתקדשה משכחת לה ע"י אבי' או ע"י שליח שמינתה, והא דכ"ע בע"ד אינו מובן כלל, דנהי דכ"ע בע"ד להפרישו מאיסור, אינם בע"ד יותר מהתובע, ומ"מ אין מקבלין העדות שלא בפני הנתבע: כ) ומצאתי בתשו' רשב"ש סי' מ"ו שכתב מי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת או למדה"י יכולין ב"ד לכפותו לשלוח גט לאשתו אף שלא תבעתו האשה שכל ישראל בע"ד מחמת עיגון.

ותדע לך שהרי אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ובעדות אשה מעשים בכל יום שמקבלין, ונ"ל שהטעם כי כל ישראל בע"ד בכל דבר שאסור לערוה, וגם בדבר העגונות דנפיק מיני' חורבא ופריצי עמינו פרצי זני ולא יפרוצו, הלכך הוו להו בע"ד בקבלת עדותם וכן בתביעתם לעניני גט אעפ"י שלא תבעתו האשה, ומצאתי להרמב"ן על ענין קבלת עדות אשה שלא בפני בע"ד וז"ל אבל לענין גיטין וקידושין אמריתו האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובאה ואמרה גרשני בעלי והרי עדים אי תימר אין מקבלין עדות עד שיבא בעלה ממדה"י אלא איסורא שאני וכולהו אינשי בע"ד כדאמרינן התם לא חייבא לאחריני הכא חייבא לאחריני עכ"ל ז"ל, וזכיתי להסכים לדעתו, וכיון בעדות אשה מקבלין שלא בפני בע"ד ה"נ בענין גט מחשש עיגונא ובדבר איסורא כולהו אינשי בע"ד נינהו וכופין אותו לתת גט כו' עכ"ל רשב"ש: כא) ונ"ל הפירוש דבעידי קידושין שהדבר חוב לכל העולם כדאמר בגמ' הכא חייבא לאחריני שאוסר האשה עליהם והכל בע"ד, וא"כ נקבץ כל העולם, ואי אפשר, ועל כן גם שלא בפני' נקבל, ודי בקצת בע"ד יהי' מי שיהי', גם בהב"ד עצמם די, שהם ג"כ בע"ד שנאסרת עליהם, וכעין שהביא הב"י תשו' הרשב"א בסי' תי"ז מחודש א' עיי"ש היטב, וכן בגירושין שכולי עלמא בע"ד לאפרושי מאיסורא, היינו דטעם קבלה בפני בע"ד פירשב"ם ריש פרק חזקת שהבעלים יהיו שם שידעו לטעון להכחיש העדות או להזימם, היינו שהבעלים שהדבר נוגע להם יחפשו היטב אולי יש שמץ פסול בעדותם, ובאיסור שהכל בע"ד לאפרושי מאיסורא הכל ידקדקו אולי יש שמץ פסול בעדות ולא יתירו אשת איש שלא כדין, וא"ת מ"מ יקבלו בפני הבעל ג"כ, ליתא כיון שכל העולם בע"ד, ולקבץ הכל אי אפשר, די בקצת בע"ד יהי' מי שיהי' כיון שהכל בע"ד כתשו' רשב"א הנ"ל, כן נ"ל ביאור דבריו:

כב) אמנם דעת פוסקים החולקין אף בעידי קידושין דמפורש בגמ' התם חב לאחריני, דהא מכל מקום חזינן דקרובי המקדש או קרובי האשה פסולין, וא"כ תאמר שהכל יפסלו שהרי הם מחייבין לקרוביהם, על כן כולי עלמא לאו בע"ד רק הם בע"ד, וה"נ לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד: כג) נשוב לנ"ד לענין עידי זנות שלא בפני האשה אזיל לי' טעם המאירי דזכות, שהרי היא יודעת בעצמה, רק בנתקבל שלא בפני הבעל יש טעם זה, וטעם דהכל בע"ד לאפרושי מאיסורא ליתא גם בנתקבל שלא בפני הבעל, דמה נוגע הדבר לאחרים אם תאסר שלא כדין, ובמה שהם בע"ד לאוסרה לאפרושי מאיסורא אינם בע"ד יותר מהתובע, ואינו מועיל לקבל העדות שלא בפני הנתבע, האמנם כי יש לומר שנוגע לכל הכהנים ממילא אם הי' אצל הגביית עדות כהן אחד די כעין תשו' רשב"א הנ"ל: כד) אך אינו ברור אם זה נקרא חב להם כיון שעדיין היא אשת איש ואם יגרשנה הא תאסר להם בלא"ה רק שמא ימות הוא תחילה, ואינו דומה לחב לאחריני שבגמ' שאכתי פנוי', אך מתוס' ריש גיטין מבואר שגם כהאי גוונא נקרא חב, מ"מ לכאורה נראה דלא מהני באשת ישראל שאינה נאסרת אלא ברצון, וע"ז שהי' ברצון הוי שלא בפני בע"ד, דזה אינו נוגע לכהנים שאפילו באונס נאסרת להם: כה) מ"מ נראה שנאסרת מספק שמא ברצון כיון שבעיקר הזנות הוי בפני בע"ד במה שהי' כאן מכהנים ממילא נאסרת מספק, אך כיון שדבר זה דמשיום חב לאחריני הוא רק סברת רמב"ן ושאר פוסקים לית להו סברא זו, וכיון דבזה גם לרמב"ן אינו אלא ספק, אין לחיוש לה כלל, והוא יותר מס"ס:

כו) ובעיקר עידי גירושין דמועיל שלא בפני הבעל, כבר כתבנו מדברי רמב"ן דהטעם דהכל בע"ד וכבר פרשנו הדברים, ומ"ש כת"ר בחיבורו הטעם משום דלפי דברי העדים ניחא לבעל, לא יספיק לדעת הר"ן ריש התקבל דאפי' עשתה שליח אמרינן שמא חזרה ועכשיו לא ניחא לה, וה"נ יש לומר שאף שבתחילה גרשה השתא לא ניחא לו, ועוד שבתשו' הרשב"א ח"ד סי' ר' מביא מזה ראי' לנדון דידי' שקיבלו העדים שלא בפני האשה להתיר לבעל לישא אחרת, ושם הי' מעשה שהאשה וקרובי' צווחו מתחילה ועד סוף, וידוע שלא ניחא לה, אך הטעם פשוט לרשב"א דבמקום שאי אפשר בפני בע"ד מקבלין שלא בפני בע"ד, וכשהבעל במדינת הים מקבלין: כז) ובאמת כי בגמ' לא מצינו דעידי גירושין נאמנים שלא בפני הבעל, רק בפ"ק דגיטין בהא דשנים שהביאו גט ממדינת הים א"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם מה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהיני, וקשה הא הבעל אינו שם, ובהא יש ליישב בפשיטות דהא מקיימין השטר שלא בפני בע"ד. זופירשו תוס' ורא"ש משום דמה"ת לא בעי קיום, וה"נ מה"ת לא בעי לומר בפ"נ, והטעם בשניהם משום דכמו שנחקרה עדותן בב"ד, והא דאם אמרו בפנינו גירשה היינו בפני הבעל, רק גבי בפ"נ אין נ"מ בין בפני הבעל בין שלא בפניו:

כח) אך לדעת רשב"א דטעם מקיימין שלא בפני בע"ד משום דלאו אמלוה מסהדי אלא אחתימת העדים, השלוחים שעל הגט מסהדי ליבעי בפניו [ובאמת כי דברי רשב"א אלו אין מובנים לי, ועיין בר"ן סוף פ"ב דכתובות (דפוס זולצבאך ראש דף ע"ו) במ"ש ואע"ג שיש לחלק מפני שעידי השטר על המנה עצמם הם מעידין ועידי קיום אין ענינם אלא על הקיום אין נראה לחלק יע"ש] אך לדעת רשב"א נוכל ליישב בפשיטות משום שהבעל במדה"י ואי אפשר לקבל העדות בפניו מקבלין שלא בפניו, ולהרא"ש דאפי' במקום אונס אין מקבלין, הלוא להרא"ש טעם מקיימין השטר שלא בפני בע"ד משום דמה"ת לא בעי קיום נוכל ליישב כנ"ל: כט) העולה מזה בעידי זנות אם לא נחקבל העדות בפני הבעל וגם בפני האשה אין טעם להכשיר העדות רק לדעת הסוברים דבמילתא דאיסורא מקבלין, ואף לדידהו אין ההכשר רק שלא בפני הבעל ומשום זכי' אבל לא שלא בפני האשה אין שום הכשר כי הטעם שהכל בע"ד לא שייך בזה כנ"ל: ל) ובדין עידי קידושין שלא בפני האשה שכתב כת"ר להכשיר משום שלפי דבריהם זה רצון האשה שתהי' מקודשת לפלוני, כבר כתבתי שמהרשב"ם ומהרי"ט משמע שבקבלה שלא בפני בע"ד יש חשש משקר ואזיל טעם זה, אך מדברי ר"י מגאש שכתב דעידי קנין כיון שיכולין לכתוב שטר יכולין שלא להעיד שלא בפניו ג"כ, וצ"ל דס"ל חתימת עדים בשטר חשוב ג"כ שלא בפני בע"ד, אך דכשר משום שנכתב מדעת המתחייב, ואם הרשה המתחייב לקבל העדות שלא בפניו מה לי בכתב מה לי בע"פ, מ"מ מוכח דאין בקבלת עדות שלא בפני בע"ד חשש משקר דאי יש בו חשש משקר איך יועיל משום דמדעת המתחייב שמא שקר ולא הוה מדעת המתחייב:

לא) מ"מ אף אם כן, מ"מ מ"ש שאינו חובתה כיון שרוצית בבעל זה אם לא תרצה באחר קבלת עדות למה, וע"כ אין הקבלת עדות רק שתהי' מוכרחת לישא אותו ולא תוכל להנשא לאחר, א"כ הדבר הוא כנגדה, ואם תאמר שגם ע"ז שתהי' מוכרחת מסתמא מרוצית, גם בדיני ממונות תאמר מסתמא הוא מרוצה לקבל העדות אמת ואחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן ואף שאח"כ אינו רוצה עכשיו חזר בו, אלא ודאי כיון שהדבר הוא כנגדו שיהי' מוכרח לקיים אין מקבלין שלא בפניו ה"נ בזה: לב) מ"ש בחלק או"ח סי' כ"ג כולו מחמדים, אך יש לעיין מהא דמנחות (מ"ח.) בהא דשחט שני כבשים על ארבעה חלות מושך שתים ומניפן ועוד ברייתא אחריתא ומוקי דאחריתא כר"א בר"ש, וברש"י ד"ה הא ודאי שגם ראשונה כר"א בר"ש כיון דמוכח מדאחריתא דלא אמרינן חולין ממילא הויין, וגם מדאינו מניף רק שנים עיי"ש היטב, ושם מקשה מהא דתודה ששחטה על שמונים חלות לא קדשי ארבעים מתוך שמונים עיי"ש, והא הא דלא קדשי כו' הטעם משום דכל שאינו בזאח"ז כו' כמפורש בקידושין (נ"א.) והא לא חל להקדישה רק בשעת זריקה לר"א בר"ש, ואו כבר הוציא שנים ואי אפשר לקדושה לחול רק על אותם שבפנים, וצ"ל כיון דצריך שיהי' הלחם בפנים בשעת שחיטה כמפורש דף (מ"ז:) בתוס' ד"ה שיהא, ע"כ השחיטה מכשיר הלחם שיהי' ראויים לקבל הקדושה בשעת זריקה ואי אפשר לשחיטה להכשיר רק שני חלות ובנשחט על ארבעה נימא כל שאינו בזאח"ז כו' וכל החלות אינם מוכשרים: הדוש"ת בלונ"ח הק' אברהם. סימן רלט ב"ה יום א' עקב תרנ"ט לפ"ק ערנסדארף. שוכ"ט לכבוד חתני החריף והשנון מו"ה אהרן נ"י.

א) בדבר קושיית מעשה רוקח על הירושלמי בקינא לשני בני אדם כאחד ונסתרה עמהם נאסרת והא הוי רה"ר, ובנזיר אמרינן מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י דאיכא בי תרי אבל הכא הא הוי תלתא ואי איתא דאפי' בנסתרה עם שנים נאסרת גם בג' והי' ס"ט טמא, ואמרת לישב עפ"י פי' הגר"א ז"ל בד' ספיקות ר"י מטמא אחד מהם טמא עומד כו' פי' דעומד לעולם חשוב ברה"י ופי' בעל ס' הנקרא ת"י משום דד' אמות של אדם קונות לו חשוב רה"י, אך בעל ת"י הקשה ע"ז דאיך למדין ס"ט ברה"ר מסוטה הא בשעת ביאה אינם מהלכין וא"כ הוי רה"י, ותרצת דבאמת (לר"י) לא ילפינן ס"ט ברה"ר מסוטה רק בקו"ח דודאי טומאה הותרה בציבור, וע"כ פי' הגמ' דנזיר מה סוטה בועל ונבעלת דמשום שהם עומדים לעולם הוי רה"י, והא דלא מוקי מתני' דשני נזירים בעומדין משום דשם בקטן שאין לו כונה לקנות ולא הוי רה"י: ב) והנה מ"ש דמשום שעומדין הוי רה"י הנה היא גופה ספק אם נבעלה אי לא נבעלה ולא עמדה כלל, וא"כ אמאי הוי ודאי טומאה משום רה"י כיון דהיא גופה ספק אם הוי רה"י, והת"י מקשה שפיר דאיך משכחת רה"ר ודאי בסוטה, אבל לא לומר דהוי רה"י ודאי: ג) גם מ"ש דקטן אין לו ד' אמות שאין לו כונה לקנות ד' אמות א"צ כונה דחכמים הקנו לו רק באומר אי אפשר בתק"ח אינו קונה כמ"ש הנמק"י פ' שנים אוחזין אבל בסתמא קונה:

ד) ועוד שאם באנו לומר כסברא הנ"ל משום ד' אמות א"א לומר משום תק"ח במציאה וגט, דלמה הי' להם לתקנו לענין טומאה, והרי במתנה אין ד"א קונה דלא צריך התקנה כ"ש לענין טומאה, אך הפ' דהנה במעביר ד' אמות פי' בעה"מ פ' הזורק ור"ן פכ"ג דהוי תולדה דמוציא מרה"י לרה"ר כיון דד' אמות קונות לו חשוב כמו רה"י והתם אינו מתק"ח דא"כ איך מחויב סקילה מה"ת ואף קודם תק"ח, אך הפי' דחכמים לא תקנו ד' אמות לקנין רק משום שד' אמות יש להם שייכות לאדם כמו יוצא לחוץ לתחום יש לו ד' אמות וכן מנודה מתרחקין מד"א (ע"כ תקנו ד' אמות] ומטעם זה ג"כ חשיב כרה"י קצת לענין מעביר שיחשב תולדה (עי' רב המגיד פ"ז דדומה קצת הוי תולדה) וכן יאמר לענין טומאה ואין חילוק בין קטן לגדול: ה) ובעיקר קו' המעשה רוקח מילתא דתמיהא דכירא הנה גם אני הקשיתי בילדותי ובאותו יום השגתי ס' מעשה רוקח והוא הי' זקיני הי' הספר חביב עלי מאד ותחילת פתיחת הספר מצאתי זאת הקושיא, ואני תירצתי עפ"י מ"ש בחי' הר"ן ריש נדה בהא דחברותי' נושאות אותה במטה דהרבה נשים חשיב רה"י הואיל ואסור לאדם אחד להתיחד עם כמה נשים, ומבואר בר"ן דמפרש רה"י מקום סתירה, וע"כ בהרבה אנשים הואיל ואינו מקום סתירה הוי רה"ר, וע"כ בקינא לה על כמה בני אדם כאחד הרי הקנוי משוי לה מקום סתירה כמו שכתב התה"ד לענין פתח פתוח לרה"ר דאחר הקנוי גם זה חשיב סתירה, וה"ה אם קינא אף עם כמה אנשים כאחד קפידא דבעל משוי לה מקום סתירה ורה"י, וספק טומאה ברה"ר לא הוי דומיא דסוטה אפי' עם כמה בני אדם וגמ' נקט בועל ונבעלת דזו בעצמותי' רה"י אבל תלתא בעצמותם רה"ר, ומ"מ נאסרת בקינא עם הרבה אנשים משום דקינא משוי לה רה"י:

ו) ואף לתוס' ריש נדה דלית להו הא דר"ן, הנה בתוס' ריש נדה כתבו לילה הוי רה"ר לענין סוטה אף דשייך בה סתירה והביאו בשם הירושלמי שחולק ע"ז אלא דלילה הוי רה"י, י"ל פליגי בזה אי מקום סתירה משוי לה רה"י: עלה והצלח בתורה כנפשך ונפש חותנך זקינך דו"ש וש"ת. הק' אברהם. חידושים מס' כתובות סימן רמ פרק בתולה נשאת א) (דף ב') במתני' שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לב"ד, ובגמ' (ט") מפרש דהיינו לאוסרה עליו, והקשו בתוס' דהתינח בת כהן או פחותה מבת ג' דליכא רק חד ספק אבל בשאר נשים למה תקנו: ב) ונראה ליישב, דהנה בשטמ"ק הקשה על קושיית הש"ס והא ספק ספיקא הוא, דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא הא ילפינן מסוטה, ואפי' ספק ספיקא לא מהני בספק טומאה ברה"י, והנה בספק אונס יכולין ליישב דאינו בירור שהי' ברה"י דאת"ל באונס יוכל להיות שהי' שם עוד אחד ואולי סייע לאונסה, כי האונס הוא דבר במקרה ומתהוה לפעמים כך או כך והא דאמרינן דסוטה ברה"י היינו דנסתרה לרצונה] וכיון דהי' תלתא הוי רה"ר, וכיון דהיא גופי' ספק אם הי' ברה"י לא חשוב ספק טומאה ברה"י ומותר בס"ס, (וממילא מיושב קושיית התוס' לקמן (ט') ד"ה ואבע"א למה דמשני בפחותה מבת ג' דאכתי איכא ס"ס דאם זינתה בקטנות מותרת דפיתוי קטנה אונס הוא (והיא מותרת בנתקדשה פחותה מבת ג' כמו אם נתקדשה בקטנות לאחר ג' דספק אינו תחתיו היינו בקטנות כיון דנתקדשה בקטנות, ואם זינתה בקטנות היא מותרת אפי' תחתיו] והוה ס"ס ספק בקטנות ואת"ל בגדלות שמא באונס, ולפמ"ש ניחא, דספק בקטנות שוב הוי ספק ברה"י ואין כאן אלא ספק אחד שמא באונס, דאת"ל ברצון וספק בגדלות וספק בקטנות הוי ספק טומאה ברה"י וטמא ודאי]: ג) אך עדיין קשה, דליכא אלא חד ספק, דאת"ל ברצון ודאי הי' ברה"י, והוי ודאי טומאה: