שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן רכט, קטע 3

ה) בסוף התשובה השיג על קרן אורה שהקשה על ר"א במגלח שני פיאות אינו חייב אלא אחת, ופירש הרע"ב דהוי כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, והקשה בקרן אורה דהא ר"א מחייב באוכל שני זיתי חלב בהעלם אחת, ותירץ כבודו משום שהוא בבת אחת ובכה"ג מודה ר"א, והא בשבת (צ"ג:) המוציא אוכלין בכלי אם הי' הכלי צריך לו חייב אף על הכלי ש"מ אוכל שני זיתי חלב בהעלם: אחת חייב שתים היינו סומכוס ו) וליתי' דא"כ מהו הא דמבעיא הש"ס לסומכוס אם טעמו דאוכל שני זיתים בהעלם אחד חייב שתים או בעלמא סבר פטור והכא משום גופין מחולקין, הא אפי' בעלמא סבר חייב, מ"מ יש לומר דהכא [דבבת אחת] חיובו רק משום גופין מחולקין, דהא בהעלם אחד היינו שלא נודע בינתיים שהוא העלמה אחת ומ"מ הי' בזה אחר זה, וגם בשבת דקאמר ש"מ בהעלם אחד חייב הא בהא לבד לא סגי דבהעלם אחד היינו בזאח"ז: ז) אך הדבר ברור דאין חילוק בין בב"א בין בזאח"ז, ובאוכלין וכלים בהעלם אחד חייב לר"א, רק בקצר שני גרוגרות בבת אחת דפוטר ר"א משום דהכל מעשה אחת ואפי' כפרות אין מחלקות כמ"ש תוס' (צ'.) בהוצאה אחת וה"ה בקצירה אחת, אבל באוכלין וכלים דגם לדידן מהני בנודע לו וחזר ונודע לו, לר"א בכל גווני חייב שתים ואיכא מ"ד דאפי' בזאח"ז כיון דאפשר לערבן ויהי' קצירה אחת פוטר ר"א, אבל שני פיאות דמעשים מחולקים שאילו הי' מעשה אחת לא הי' לטעם דבהעלם אחד אך דכל פיאה בפ"ע והוי דומיא דאוכלים וכלים שפיר מקשה דיתחייב שתים לר"א: סימן רלו א) מה שכתב בסי' ב' לחלק בין ארוסה לנשואה דבנשואה א"צ לטעם דבכלל עריות, וחילי' מירושלמי פ"ק דקידושין, זו משלי, גם מה שכתב דקטן לגבי עצמו חשוב בר דעת רק לגבי דידן גדולים וגם הגדול לא נחשב בר דעת לגבי עליונים, וע"כ שייך בי' חינוך, גם זה משלי:

ב) אשר הקשה על הב"ש שאם אחד קידש חרשת ואח"כ בא אחר וקידשה צריכה גט גם משני, והקשה כבודו ממתניתין דפרק חרש בשנים שנשאו שתי אחיות חרשות ומת אחד מהם תצא משום אחות אשה, והרי החילוק ערוה לחייבי לאוין משום דערוה לא תפסי בה קידושין ואם איתא לדברי הב"ש דערוה דרבנן תופסין בה קידושין דרבנן הכי באשה זו שנפלה לפניו שהיא אחות אשה מדרבנן תופסין בה קידושין ליבם (אף שקידושין לא יהי' רק מדרבנן] וא"כ תיבעי חליצה כמו חייבי לאוין, אלא ודאי כיון דלא הוי זיקה רק מדרבנן אתי אחות אשה דרבנן ומפקיע זיקה דרבנן, ה"נ אתי אשת איש דרבנן ומפקיע קידושין דרבנן, הקשה אדם קשה כברזל: ג) והנראה לי בישובו לפמ"ש הב"י בשם הכלבו והרשב"ש דחרש שאינו שומע אינו יכול להוציא ידי תקיעתו כיון דמצוותו בשמיעה והוא אינו יכול לשמוע לאו בר חיובא הוא, וה"נ לא הוי בר חיובא לחליצה כיון דאינה באמר ואמרה, וא"כ זו שליבום לא רמיא דאסורה משום אחות אשה ולחליצה לא רמיא שאינה באמר ואמרה א"כ אין כאן זיקה, וחייבי לאוין אף דליבום לא רמיא הא רמיא לחליצה, וחרשת דעלמא אף דלחליצה לא רמיא הא רמיא ליבום, אבל חרשת אחות אשה לא רמיא לא ליבום ולא לחליצה, ואף שתופסין בה קידושין אינה זקוקה כלל ודוק: ד) מיהו כל זה לב"י בשם פוסקים הנ"ל, אך התוס' והרא"ש בתוספותיו יבמות (מ"ד.) לפי שיטתם דכל שאינה עולה לחליצה אינה עולה ליבום הוקשה להם מחרשת, ותירצו משום דפומא כאיב לה וכן כתב מג"א סי' ל"ט דגידם חשוב בר קשירה דגברא בר חיובא ופומא דכאיב לי' ה"נ תחשב רמיא לחליצה מ"מ אין תפיסה על הב"ש אם שנה משנתו כהב"י:

ה) ועתה נבוא לעיקר הדין, הנה האבני מילואים הסכים עם הב"ש משום דערוה דרבנן אינה בת כרת, ולדידי הא ליתא, דמפורש בתוס' ר"ה ( ) גבי תרומת פירות דרבנן דחשוב מדרבנן מחוייב מיתה בידי שמים לקוברו בין רשעים גמורים, הנה דמדרבנן חשוב בר מיתה בידי שמים, וכן משמע מדמחייב חומש על תרומת פירות אף דמיתה במקום כרת וחומש במקום קרבן כמפורש בשבת (ס"ט:) ואם אין בתרומת פירות מיתה למה יתחייב חומש, אלא ודאי דחשוב מדרבנן בר מיתה, ה"נ חשובה מדרבנן בת כרת ומפקיע קידושי דרבנן: ו) אך באמת יש בחרשת א"א טעם אחר שלא תחשב מחייבי כריתות שהרי חרשת קנוי' ומשויירת, והא גלי רחמנא בשפחה חרופה שאינה בת כרת רק קרבן לבד משום שאין קידושין שלמים רק בחצי', ה"נ כיון שהקידושין בשיור, ונכונים דברי הב"ש לדינא, ולא קשה מאחות אשה דלא דמיא כלל לשפחה חרופה דלא רמיא איסורא רק בחצי אשה, אבל אחות החרשת כולה אסורה מחמת אחותה החרשת שנתקדשה במקצת, ולא נוכל ללמוד לפוטרה משפחה חרופה, ע"כ חשובה מחייבי כריתות דרבנן ולא תפסי בה קידושי דרבנן ולק"מ על הב"ש בפסק שלו:

ז) אך צ"ע הא דקנוי' ומשויירת אם הפירוש משויירת מקצת אשה, אי שיור בקנין שאינו קנין גמור וכל האשה קנוי' במקצת, כעין שחילק הרשב"א בהא דמאה תופסין בה בין חצי' מקודשת לי, דהא כולה מקדשה ל' אלא דחצי קנין הוא, והנה אם הפירוש חצי קנין אינה דומה כלל לשפחה חרופה דשפחה חרופה חצי' אשה משוייר, והנה לשון רש"י חרשת קנוי' ומשויירת קטנה ספק קנוי' "כולה" וכו' וכולה המשמעות על האשה שכל האשה קנוי', ומינה דחרשת קנוי' ומשויירת הפירוש שיור באשה שאין כולה קנוי', וכן לפי פירושו של כת"ר בקנוי' ומשויירת כן הוא, אך לשון הריטב"א קנוי' ומשויירת שיש בה כח קנין שאינו גמור עיי"ש, היינו שהקנין אינו גמור, אבל אין כאן שיור בגוף האשה, וא"כ אין ללמוד משפחה חרופה, סוף דבר דינו של הב"ש תלוי בשינוי לשון שבין רש"י לריטב"א, לרש"י הדין עם הב"ש ולריטב"א אינו כן כי לדעתי אין לחלק בין אשת איש לאחות אשה:

ח) ופירוקא קמא שכתבתי להב"ש דטעם חרשת אחות אשתו חרשת פטורה משום דלא רמיא קמי' לא ליבום ולא לחליצה עפ"י דברי הב"י דמה דלא מצי למיעבד חשוב אינו מחוייב, תירוץ זה לא נייח לי, דלשיטת הב"י לכאורה קשה חרשת ואלמת דאינן בחליצה משום שאינן באמר ואמרה, וכיון שאינן ראויין לקריאה קריאה מעכבת, וקשה על זה מ"ש מגר בבכורים דאין קריאה מעכבת בו משום שאינו מחוייב בקריאה, ה"נ אינה מחוייבת בקריאה להב"י, אך התירוץ בזה פשוט, שהרי זקוקה ליבום ואין מפקיע מזיקת יבום רק חליצה וקריאה או ראוי' לקריאה, ואינו דומה לביכורים שאין איסורים רק משום חיובם בהבאה וקריאה, ובגר אין איסורם רק משום חיוב ההבאה, אבל זו איסורה משום זיקת יבום כל זמן שלא נעשה בה חליצה ככל משפטי', וזה ברור, אבל חרשת זו דלא רמיא ליבום, ואין איסורה רק משום זיקת חליצה, וכיון שאינה מחוייבת בקריאה להב"י תחלוץ בלא קריאה, ואי משום דלאו בת דעת, כשם שכנסה אחיו ברמיזה כך תחלוץ ברמיזה: ט) על כן דינו של הב"ש תלוי בחילוק לשון שבין רש"י לריטב"א, דלרש"י דינו של הב"ש מסתבר ואין קושיא עליו ממתני' דחרש, ולריטב"א היינו מתני' דחרש, וכשם שפטורה מחליצה כך א"צ גט משני: סימן רלז א) שם בסי' ג' השיג כת"ר על כללו של חת"ס דכל שעומד להיות ממילא לכ"ע חשוב כאילו עכשיו כן, מירקות העומדים להתייבש תוך שבעה שאין פסולין לסכך רק מדרבנן, ואינו השגה דשאני בהא דחת"ס שכבר התחיל בו הקלקול כגון בדיו שאודם בתוכו וברוב ימים האדם מתגלה, ודומה לעומד לטרוף שכבר התחיל בו החולי, וכן בפצוע דכה שהתחיל החולי בהביצה וסופו להתקלקל ולהנטל לגמרי חשוב כניטל:

ב) עוד השיג ממגיס דחשוב מבשל משום קירוב בישול, וכן מהפך בצינורא דחשוב עבודה משום קירוב עבודה, ודמי להדדי כאוכלא לדנא, דהתם הבשר עדיין לא נתבשל כמאב"ד ואם ינטל לא יתבשל, וכן האברים אם ינטלו מעל המזבח לא יתעכלו, אבל זה שקלקולו בגופו מעכשיו חשוב פצוע דכה ואין כאן קירוב ד כיון שמעכשיו חשוב פ"ד: ג) בהגה כתב כת"ר דפשוט שהחילוק בין שן נדודה והפילה בין עין סמוי' וחטטה משום דשן נדודה סופו ליפול, תמיהני, איך מלאו לבו לכתוב שפשוט נגד רשב"א שהקשה באמת דמ"ש זה מזה והנית בצ"ע, ופנ"י תירץ משום דשן לא חשוב אבר, ולא נתתו כלל לטעם שכתב כבודו, ובאמת אינו נכון כלל דהא באינו יכול להשתמש בו תליא מילתא ולא בסופו לנפול: ד) הטעם שכתב כבודו כיון דיליף מממזר שהוא בידי אדם וממזר המעשה בעבירה גם פ"ד לא חשוב בידי אדם רק אם הוא בעבירה, אבל אם הוצרך ליטלו משום פקוח נפש דאינו עבירה ומדמה לנר חולה דחשוב נר ששבת ממלאכת עבירה] לא דמי לממזר עכ"ד, ואינו נראה כלל שהרי עלה לראש אילן והכהו קוץ דחשוב בידי אדם אף שלא נתכוין, והטעם כתבתי בתשובה דילפותא דפ"ד מממזר הקישא הוא ובהיקש קי"ל דון מינה ומינה, וע"כ כמו בממזר נתכוין להטיח בכותל והטיח בערוה דחייב דמתעסק בחלבים ובעריות חייב ופשוט דהוי ממזר, ה"ה בפצוע דכה אף שלא הי' מתכוין חשוב בידי אדם, מזה מוכח דאף שלא הי' בעבירה דדבר שאין מתכוין מותר (ופשוט דנר שהודלק שלא במתכוין חשוב נר ששבת טפי מנר של חולה] מ"מ חשוב פ"ד, וכ"ש בהוצרך ליטלו משום פקוח נפש:

ה) כבודו הוכיח דתוס' ס"ל פקוח נפש בשבת הותרה מדהקשו כל מלאכת שבת נימא הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה, ואינה הוכחה שהרי בגמ' מקשה נימא הואיל וחזי לכיסוי דם צפור, אף דעשה דוחה ל"ת לכולי עלמא דחוי ואם אפשר לקיים שניהם מה"ת אינו דוחה כדמוכח פ"ב דיבמות בהא דאיכא מ"ד אם בעלו לא קנו דאפשר בחליצה: סימן רלח א)שם בסי' ד' הקשה כ"ת קטני עיר הנדחת איך נהרגין ע"י העדות שהודחה העיר, הא לגבי דידהו הוי שלא בפניהם, לק"מ שבלאו הכי הקשה הרמ"ה בתשובתו לחכמי לוניל חלילה לאל מרשע ושדי מעול, היתכן להרוג קטנים שלא פשעו, וחכמי לוניל השיבו לו חומר שהחמיר הכתוב בחילול השם ליסר הגדולים שכמה מצטערין בצרת בניהם יותר משל עצמם, והוא כדאמרינן ביבמות (ע"ט.) בבני שאול מוטב שתעקר אות אחת מן התורה לא יומתו בנים על אבות ויתקדש שם שמים בפרהסיא , ה"נ בחילול השם, וע"כ אין קושיא כלל מקבלת עדות שלא בפני הקטנים תעקר אות אחת והועד בבעליו, כללו של דבר כשם שהורגין הקטנים שלא מן הדין לייסר בהם את הגדולים כמו כן הורגין אותם בקבלת עדות שלא כדין לייסר בהם הגדולים שלגבי דידהו הוי בפני בע"ד:

ב) ועוד הקשה כת"ר מקטנה שזינתה לרצונה שנאסרת לבעלה לדעת הרמב"ם הא לגבי הקטנה הוי שלא בפני בע"ד, וכן לבעלה כהן נאסרת לכ"ע וקשה כנ"ל, ולק"מ למה שפסקו המחבר והרמ"א סי' כ"ח דבמקום אונס מקבלים שלא בפני בע"ד, ובקטנים הא אפשר להמתין עד שיגדילו וזה בממונא דאיתי' בחזרה, אבל איסורא אי אפשר להמתין דכל שעה ושעה שמשתהה אצל בעלה עובר עלי' בלאו וליתי' בחזרה ג) וכן מה שהקשה עוד ממוציא שם רע על הקטנה דפטור מדכתיב ונתן לאבי הנערה נערה מלא דיבר הכתוב ולמה הי' השם רע, אי לפטור מכתובת בתולה שבשעת נשואין שנתחייב כתובתה כבר היא בעולה, הלא כתובה דרבנן וכעין שכתבו התוס' סוטה (כ"ז) גבי איש איש לרבות אשת חרש, וכתבו תוס' דהאי קינוי הוא לאוסרה דאי לפוסלה מכתובתה הא כתובה דרבנן אפי' לרשב"ג אינו ממש דאורייתא עיי"ש, וע"כ האי שם רע לפוסלה על בעלה כהן, וכן כתב במל"מ, ואיך מקבלין עדות על הקטנה, מיושב ג"כ כנ"ל, אך בזה צריך ליישב לדעת הרא"ש דס"ל אפי' במקום אונס אין מקבלין איך יפרנס הגמ': ד) אך לדעת הרא"ש נוכל לפרש השם רע לבטל כתובת בתולה ולעקור הכתובה מקבלין שלא בפני בע"ד כמו שיתבאר לפנינו] דעכשיו שתיקנו חכמים כתובה הוציא שם רע, ותוס' בסוטה לא אמרי רק דא"א דקרא דאתי לרבות אשת חרש לענין כתובה קאי כיון דבשעה שניתנה תורה עדיין לא נתקן כתובה, וכן פירש"י סוכה (מ"ג.) בהא דמקשה הש"ס איצטריך קרא למישרי טלטול פירש"י טלטול דרבנן "עדיין" לא נאסר טלטול בעולם ע"כ, וכוונתו במלת עדיין שבשעת מ"ת עדיין לא נאסר טלטול ואי אפשר דקרא להכי אתא.

וה"נ בזה אי אפשר דקרא דאיש איש לכתובה אתא, אבל בהא דמש"ר על הקטנה לאו מיתורא דריש, אלא דקרא לא מיירי רק בנערה כמ"ש תוס' ורא"ש בכתובות שם בהא דאמר נערה מלא דיבר הכתוב, דאי הוה כתיב חסר הי' מה שנכתב חסר מפיק ממשמעות נערה והשתא דכתיב נערה מלא נשאר המשמעות: ה) האומנם כי רש"י פירש נערה בהא להוציא קטנה, אך בפשטות רש"י סובר כדעת רוב פוסקים ופסק המחבר ורמ"א במקום אונס מקבלין וזה כאונס דמיא כנ"ל, ועוד דשיטה זו דבאונס לבד מקבלין מפורש ברשב"א ב"ק ( ) משום דמה"ת בדיני ממונות מקבלין שלא בפני בע"ד ובתשו' רמ"א סי' י"ב דבמקום שהחילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות מדאורייתא כל שאינו דיני נפשות ממש דיני ממונות חשבינן לה ומקבלין מה"ת שלא בפני בע"ד ואף על הקטנה מקבלין, ושפיר צריך אף בשעת מ"ת למעט קטנה בהוצאת ש"ר לאוסרה לבעלה כהן, ולדעת רא"ש לק"מ כיון דלדידי' ממשמעות ע"כ אמרינן דהשתא שתיקנו חכמים כתובה והשם רע לפוסלה מכתובת בתולה פטור כיון דבתורה כתיב רק נערה:

ו) ואשר העיר בהא דמקבלין עדות לפסול עדים למפרע אף שבין העבירה לקבלת עדות חתמו על שטרות וא"צ לקבל העדות לפני בעל השטרות, היינו טעמא דאין מקבלין אלא בפני בע"ד מוהועד בבעליו ילפינן דהיינו כשבאין להוציא ממנו, או לחייבו בדבר שלא הי' חייב תחילה, אבל כשפוסלין העידי שטר הרי לפי דבריהם לא הי' לו שטר מעולם דחספא בעלמא הי' מאחר שהעדים פסולים ולא דמי לוהועד בבעליו וזה טעם הרמב"ם פי"ב מה' מלוה הלכה ו' ז' והה"מ שם בהא דאם החזיק אחד בנכסי יתומים קטנים בטענה שלקחה מאביו והביא עדים אין מקבלין אותם עד שיגדילו, וכתב הרמב"ם שאם הביא עדים שהי' גזולה ביד אביהם מקבלין אותם כיון שלפי דבריהם לא הי' השדה שלהם ולא של אבותם א"צ לקבל בפניהם, וה"נ בזה לפי דברי הפוסלין מעולם לא הי' להם שכר כלל:

ז) ואפשר דאף לדעת הרא"ש והטור שאם הי' להם חזקת אבות אף בטענת גזולה אין מקבלין שלא בפניהם יש ליישב בנ"ד, דהנה בהא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד יש לומר שני טעמים, האחד דכשהבע"ד כאן ידע לטעון להכחיש העדים או להזימם וכמ"ש הרשב"ם פרק חזקת, והב' מגזה"כ כמו קרובים, והנה לפי טעם ראשון יש בו חשש משקר, וכן משמע במהרי"ט במה שהוכיח שאף לפטור בעי בפני בע"ד, דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי', שכל לוה יביא עדים שלא בפני המלוה ששטרו מחול או פרוע, הנה מפורש דשלא בפני בע"ד חיישינן שהוא שקר, ודווקא אם מקבלין בפני בע"ד והבע"ד אינו יכול לבטל עדותן מחזיקין הדבר לאמת, וע"כ דעת הרא"ש דאפי' בעידי גזילה אינו יכול להוציא מידם שלא בפניהם דשמא העדים שקר בימינם והקרקע באמת של יתומים, והוא להוציא מידם בע' בפני בע"ד, אבל בנידון דידן שפסלו העדים בפניהם ואם הי' מקום לבטל העדות הי' האיש שהעידו עליו עושה כן, ואין כאן חשש משקר, אך שמ"מ יפסול מגזה"כ כיון שבעדותם מבטלים השטרות, בזה נאמר כיון שהדבר אמת ולא הי' שטר כלל, ואין מוציאין מידם כלל הא לא בעי בפני בע"ד:

ח) ובמ"ש יש ליישב דברי מהרש"ך בעידי קידושין שהוזמו שלא בפניהם וכתב מהרש"ך דלכל היותר אין כאן רק חשש דרבנן דתרי ותרי ספיקא דרבנן, והשיג על המל"מ דלהסוברים הזמה שלא בפניהם הכחשה מיהו הוה, דלפסול העדים מהני שלא בפניהם אין כאן קידושין כלל, ולהסוברים הכחשה מיהו הוה דהוה כתרי ותרי, בנידון דידן שהזמה הי' גם שלא בפני הבעל, הא אין כאן תרי לביטול הקידושין וקידושין גמורים הם, דלגבי מי יחול ההזמה לגבי העדים הא הוי שלא בפניהם, לביטול הקידושין הא הוי שלא בפני הבעל יע"ש, ולפמ"ש נכונים דברי מהרש"ך כיון שבכל ארצות המערב פוסקין כרמב"ם והב"י ולדידהו כל שלדברי העדים לא הי' לו זכות מעולם מקבלין שלא בפניו, וה"נ הם אומרים שלא הי' קידושין מעולם ומקבלין שלא בפני הבעל: ט) ולכאורה יש לומר כיון שלפי דברי העידי קידושין הבעל יש לו זכות, ואין בדברי המזימין כלום כיון שהי' שלא בפני הבעל, הרי הני תרי דקידושין ודאי תרי, ועידי המזימין ספק דשמא התרי דקידושין אמת, ואין בהזמתם כלום כיון שהי' שלא בפניהם, אנו תופסין את הודאי ומניחין את הספק: י) אך זה אינו שהרי מבואר בש"ס כתובות (י"ט:) עדים חתומים על השטר ומתו ובאו עדים אחרים ואמרו אנוסים היו כו' אם יש עדים שהוא כת"י אין נאמנין ומפורש בגמ' דתרי ותרי נינהו ולפירש"י אי תפס לא מפקינן מיני', ולתוס' אם שובר הי' השטר עיי"ש], ולמה, הא לפי דברי העדים שאמרו הראשונים אנוסים הי' הא נכתב השטר. שלא מדעת המתחייב והוי מפי כתבם, ואין עדות השטר כלום, ונתפוס דברי אחרונים שהם ודאי עדים ונניח עידי השטר ספק ויפסול השטר לגמרי אלא ודאי האי סברא ליתא:

יא) נחזור לענינינו בעידי זנות שנגבה העדות בפני הבעל שלא בפני האשה דכתב כת"ר בחיבורו עדותן קיימת שהעיקר על הבעל שהאשה שדה הבעל ואף שממילא נצמח חוב להאשה, כמו בקטני עיר הנדחת וכל הנ"ל, ואין מכל הני ראי' כלל כנ"ל באריכות, ומצד הסברא דומה להא דסוף פ"ק דמכות גבי אילעי וטובי' קריבי' דערבא אי לית לי' ללוה לאו בתר ערבא אזיל, והראשונים הקשו שם דנימא פלגינן דיבורא, ותירץ רמב"ן בספר המלחמות במעידין על פרעון החוב, ואם הלוה פטור שוב אי אפשר לחייב הערב, שהרי לא יתבע הערב תחילה, ע"כ גם לגבי הלוה אין נאמנים כיון שמכח קבלת העדות לגבי הלוה יצמח זכות לקרוב, וכן בהא דיבמות (מ"ז) בנאמנות שהאמינה תורה אב על בנו שאם הי' לבנו בנים גם על בנו אינו נאמן כמבואר בתוס' שם ד"ה ואי אתה נאמן לפסול בני בניך, ואף שעיקר העדות על בנו כיון שמכח זה יצמח פסול לבני בנים שהוא אינו נאמן עליהם, אינו נאמן על בנו, ה"נ כיון שאם תאסר על הבעל אי אפשר למיפלג דיבורא לומר שלא תאסר בו דע"כ כיון שהוא אסור יש עלי' לאו דלפני עור ע"כ אין נאמנים גם לאוסרה עליו: יב) ועיין בתוס' נזיר (כ':) ד"ה הריני נזירה דאינו רשאי להפר נדרה כיון שמחמת זה גם נדרו יתבטל וקרינא בי' לא יחל דברו שאסור לגרום דבר שיתבטל נדרו, וה"נ כיון דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא מטעם שאין חבין לאדם אלא בפניו כמ"ש בש"ך חו"מ סוף סי' ל"ח, אסור לקבל שלא בפני האשה כיון שגורם חוב גם לה, זה כתבתי לדוגמא בעלמא: