שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 49

אולם להנ"ל אתי שפיר שהרי מתכוונת רק להסיר המי רגלים שמבחוץ דבלוע שבתוך הבגד אין איסור ועל כן שוב מותר אף שנטהר גם המי רגלים שבתוך הבגד כיון שדרך לכלוך הוא ואין לחושבו דרך ליבון משום כוונתה. שהרי כוונתה אינה לליבון כנ"ל. ודמי למערמת וטובלת בבגדי' דחשיב דרך לכלוך לגבי הבגדים. ואף שכוונתה לשרות הבגדים להעלותם מטומאתם כיון שאין כוונתה ללבן הבגדים. שוב המעשה בעצמותה דרך לכלוך. והכי נמי בנידון דידן. אבל בצואה דכוונתה להוציא הבלוע שפיר הוי דרך ליבון: ו) ומבר מקום יש מקום להתיר גם בצואה. כיון שהאיסור להתפלל אינו תלוי במה שהבגד מלוכלך. שהרי אם הוא על הבגד ומכוסה מותר לקרות כנגדה. ואין איסור רק משום שהוא מגולה בתוך ד' אמות וכשהוא בד' אמותיו אסור אפילו אם אין נוגע בבגדו. נמצא שאין כוונתו לליבון הבגד ודו"ק. אך אינו מוכרח דמכל מקום אינו יכול ללובשו מחמת שלא יוכל להתפלל כשהצואה בלוע בו. ושפיר חשיב כוונתו לליבון הבגד ודוקא במי רגלים מותר כיון דמה שאינו יכול ללובשו הוא רק מחמת שמלוכלך מבחוץ. וזה לא חשיב ליבון וכנ"ל: ז) ויש ראי' ברורה מדברי ריב"א שהובא באור זרוע ובבית יוסף סימן ש"ב שתירץ בההוא דנדה מערמת וטובלת בבגדי' דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא כשמתכוין לצחצחו. ומכאן התיר לשפוך מים על בגד שלכלך תינוק במי רגלים כיון שאינו מתכוין אלא לטהרה וסיים אבל בצואה אסור דמתכוון לצחצח כדי להעביר הלכלוך. ונשמע לדידן דבצואה חשיב מתכוין לצחצח. ממילא אסור אף לקנח ידיו שהוא דרך לכלוך שהרי כתב הרא"ש ביומא פרק ח' סי' ד' בהיתר דרבינו תם במי רגלים על הבגד זה לשונו ואינה מתכוונת אלא לבטל מי רגלים. הרי דלדידן דהטעם משום דרך לכלוך אין היתר אלא באינו מתכוון לצחצח.

ואם כן בצואה דמפורש בריב"א דחשיב מתכוון פשיטא שאסור. ותמהני על בעל חיי אדם שכתב שלא מצינו חילוק בין מי רגלים לצואה בכל הפוסקים. ועל כן הניח דברי המגן אברהם בצריך עיון. שהרי החילוק מפורש בריב"א וכמו שכתבתי. ודברי המגן אברהם הם הלכה ברורה לכל הפוסקים. והמקנח ידיו טופחים בבגד שנתלכלך בצואה חייב חטאת שמינה: סימן קסב. א) כתב הטור סימן שי"ט דמותר ליתן מים במשמרת ומשום דמשמרת עשוי' לכך ואינו חושש לליבונה. והנה מבואר דעת הטור דכיון דעשוי' לכך אינו חושש לליבונה ואין בו משום ליבון. והנה בעל ספר יראים תירץ הא דמסננין יין בסודרין ולא גזרינן שמא יסחוט דמיירי בעשוי' לכך ולא קפיד על ליבונה דלא שייך גזירה דסחיטה. וכבריש במה טומנין. וחזר והקשה דנימא שרייתו זהו כיבוסו. [ועיין שם שתירץ דבשאר משקין לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו דאין זה ליבון אלא טינוף]. הרי מבואר דאפילו בדבר שאינו חושש לליבונה אמרינן בי' שרייתו זהו כיבוסו: ב) ונראה לפי עניות דעתי דדוקא במשמרת שאינה ראוי' אלא למלאכתה לסנן ולא איכפת לשום אדם בליבונה. אבל סודרין שראויין ללבישה. אלא שהוא ייחדם לסנן שפיר שייך בי' כיבוס. וכן משמע מדברי הפוסקים במסוכריא דנזייתא דאפילו הפוסקים שאומרים דלא מיתסר סחיטתו משום כיבוס. הוא משום דלא שייך כיבוס אלא במים או משום שאינו דרך ליבון אלא משום שהמסוכריא הוא חתיכת בגד שייחדה לסנן. ומכל מקום היא ראוי' לדבר אחר. אך ראיתי להרב בסימן ש"ב בקונטרס אחרון ובפנים סימן ש"ך שהשוה אותם יחד: סימן קסג: א) בפרק קמא דשבת (דף י"ז:) אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום. ופרש"י אונין אגודות של פשתן מנופץ ונותנין אותו בקדרה לתנור ומתלבן. מבואר שהוא מלאכת מלבן. ובמרדכי סוף פרק ר"א דמילה זה לשונו.

יש לאסור לנגב הבגדים השרויים במים בשבת סמוך לאש מידי דהוה אאונין של פשתן לתוך התנור. דאפילו בית הלל לא שרי אלא עם השמש. אבל בשבת אסור משום מלבן כמו שפרש"י. וכן משמע בפרק במה מדליקין (דף כ"ז:) האונין של פשתן משיתלבנו. ועוד יש. לאסור משום מבשל כמו מאן דשדא סיכתא לאתונא פרק כלל גדול עד כאן. והביאו בשלחן ערוך סימן ש"א סעיף מ"ו. ובמגן אברהם כתב דבמקום שאין היד סולדת ליכא משום בישול ובמקום שאין בישול אין ליבון. דאם לא כן. בחמה נמי ליתסר עד כאן: וצריך ב) וצריך להבין דהתינח במקום שאין היד סולדת יש לומר דלא מתלבן כמו במקום שיד סולדת דעל ידי בישול מתלבן. אבל בחמה דפעמים שיד סולדת ומתבשל. אלא דלא מיתסר בישול בשבת אלא באור. או בתולדת אור. ובתולדת חמה משום גזירה אטו תולדת אור. ובחמה גופה מותר לכתחילה. וכדאיתא בפרק כירה (דף ל"ט.). והתינח בחיוב בישול. אבל במלבן דחיובו שלא באור כלל. וכיון דמתבשל מתלבן ולמה יפטור. מה נפקא מינה אם מתלבן באור או בחמה: ג) וצריך לומר על פי פרש"י דבחמה מותר משום דאין דרך בישול בכך. וכשמתלבן על ידי בישול אין דרכו אלא באור. על כן פטור גם משום מלבן ומותר. ודוחק. דהא גם בפסח פטור כשבישלו בחמי טברי' משום לאו דבשל מבושל. על כורחין דלא מקרי בישול כלל. אבל הכא מקרי מתלבן (וראיתי להרב בשלחן ערוך שהשמיט טעם דמתלבן שבמרדכי לגמרי. ואולי הוקשה לו הנ"ל]: ד) מיהו לפי מה שכתבתי בספרי אגלי טל במלאכת אופה ס"ק מ"ד במבשל בחמה הוי שינוי בנפעל ואף בשאר מילי דלאו שבת פטור. לא קשה מידי דפסח נמי הטעם משום שאין דרך בישול בכך: סימן קסד. א) שבת (דף קמ"ז.) המנער טליתו מן הטל שעליו [לפר"ח ולרש"י מן העפר] חייב חטאת. ולהרמב"ם משום מכה בפטיש. ולרש"י ותוס' וכל הפוסקים הוא משום מלבן.

ודוקא חדשה ושחורה. וחדשה מקרי שלא נשתמשה בה עדיין כל כך. וכתב בית יוסף בשם הרמב"ם דכל זה כשמקפיד עליהם שלא ללובשם בלא ניעור. וכשאינו מקפיד לא חשיב כיבוס ומותר אפילו לכתחילה. ועיין בהרב המגיד כיוצא בזה פרק י"ב מהלכות שבת הלכה ב': ב) אבל הרשב"א כתב והביאו הרב המגיד דלמאן דקפיד הוי פסיק רישי'. ולמאן דלא קפיד הוי דבר שאינו מתכוין דלאו כיבוס גמור הוא עיין שם. ואם כן אפילו אינו מקפיד ללובשו רק שרוצה לייפות אסור. דמכל מקום מתכוין הוא. ובכלבו כתב דבגדים חדשים השרויים במים אפילו אינם שחורים אסור לנערם דסתמא מקפיד עליהם שלא יתקצרו במים. וצריך עיון קצת דאין מקפיד מחמת הליבון ועיין בהרב שלחן ערוך: ג) והנראה דהכא דאסור משום סחיטה אסור אפילו אינו מקפיד. אלא דבשאינם חדשים הוי דבר שאין מתכוין לענין סחיטה. אבל בחדשים דמתכוין לסחוט. שוב סחיטה אסור אפילו אינו מתכוון ללבן. ודע שחדשים דשרויים במים היינו שלא נתכבסו מעולם. הא נתכבסו דינו כמו בטל, דווקא אוכמי והוא שמקפיד כן כתב הפרי מגדים באשל אברהם: סימן קסה. תולדות מלבן. א) כתב הרמב"ם פרק ט' מהלכות שבת המכבס בגדים הרי זה תולדת מלבן. צריך להבין למה לא יחשב מלבן עצמו. דמה לי מלבן הצמר או הבגדים. ונראה דמשום שקדמו לה מלאכות הראויות להתאחר אחר מלאכת המלבן. ויש לדמותו לגוזז צמר שנטוה על גבי בהמה דפטור על כן לא הוי אב. והטעם שהכא על כל פנים תולדה והתם פטור. משום דהכא אורחי' בהכי לכבסם אחר כך. שהרי חוזרים ומתטנפים לאחר אריגה וצריך לכבסם ופשוט: ב) אבל הסמ"ג וספר יראים כתבו תולדה דאורייתא למלבן הא דאמרינן פרק דם חטאת זרק סודר למים חייב.

נראה מדבריו דמלבן סודר הוי אב מלאכה וכן דעת רש"י בפרק דם חטאת (דף צ"א.) דמכבס הבגד אב מלאכה [ויותר מזה דאפילו נותן עליו מים לבד אך יש אומרים דלפי המסקנא כל כיבוס דלית לי' כסכוס לאו שמי' כיבוס הוי שריית בגדים רק תולדה]: ג) ויש עוד לפרש דשריית בגד הוא רק תולדה משום שכבר הקשינו לעיל סימן קנ"ט אות ו' שדברי הש"ס זבחים לכאורה מוקשים דמתחילה אמר כל כיבוס דלית לי' כסכוס לאו שמי' כיבוס ולבסוף אמר בגד שרייתו זהו כיבוסו. ולשיטה זו ניחא דבאמת בדם חטאת לא הוי כיבוס כלל בשרי' לבד דשם לא אתרבי תולדות. אך בשבת זהו כיבוסו תולדה דמלבן. דבשבת אתרבי תולדות מקרא דמאחת מהנה ועיין בתוס' בכורות (דף כ"ה.) בדיבור המתחיל דאמר בתולש לאו היינו גוזז וכן קיטוף לאו קצירה מכל מקום בשבת הוי תולדה עיין שם היטב: ד) בירושלמי פרק במה מדליקין מנה תולדות למלבן יעוין שם. ובתוכם חשב הדא איתתא דשרקא אפה. ובש"ס דילן דהוי צובעת. ובאמת צריך עיון גדול איך שייך מלבן באדם. והמלך והכלה ירחצו פניהם להתנאות והמלוכלך בטיט רוחץ ידיו וצריך עיון: ה) ונראה לי ליישב דדמיא מילתא לבורר אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר מותר דהוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. ומכל מקום דוקא ביד. אבל בכלי חשיב דרך מלאכה ואסור. והכא נמי רחיצת פניו הוי דרך הנאה ומותר. אך כשעושה על ידי פעולה העברת שרק סבירא לי' להירושלמי דהוי דרך מלאכה ואסור: סימן קסו. א) עד כה ביארנו מלאכת ליבון דאורייתא. הדברים המתלבנים. והמלבנים. ומה הוא הליבון. וכעת נביא איזה דברים שאסרום חכמים משום שבות. ורמב"ם כתב גזירה שמא יכבסם. אחד. טיט שעל בגדו מכסכסו בפנים ולא בחוץ דמחזי כמלבן. ב'. לכסכוסי כתונתא בשבת מותר. דאין מתכוון אלא לרכך. סודר אסור. דמתכוון לצחצחו. והראב"ד מתיר בשתיהן.

ותלוי בגירסת הגמרא. ובשלחן ערוך קיימא לן לאיסור. וכובעים וכל כלי פשתן דינם כסודר. שבולי הלקט. ומנהג העולם להקל בזה. זולת בכלי המיוחד לכך. והא דתלוי בכוונה יש לומר כמו במנער מהטל. או להסוברים דבדרבנן פסיק רישי' מותר. ג', כסכוס עור מטינוף עור. וכן סחיטתו לדעת הרמב"ם. רק מדרבנן אסור והארכנו בזה לעיל סי' קנ"ז אות ד' מי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה בזנב הסוס בזנב הפרה ובמפה קשה, אבל לא במפה העשוי' לקנח בה הידים. שמא יבא לכבס המפה. תוספתא: סימן קסז. א) במכלתין (דף קמ"ז:) מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו כו' ולא ימסור לבלנים שחשודין על הסחיטה. והרשב"א והר"ן הקשו על זה מהא דמבואר בכמה מקומות דאסור ללכלך בגד במים שמא יבא לידי סחיטה. ותירצו דאין אדם רוחץ שלא יסתפג ולאסור הרחיצה לגמרי אין הדבר עומד. ובספר התרומה תירץ דמשום שחשיב מים מועטים ולא גזרינן בי' משום סחיטה. ובספר יראים כתב גם כן דהא דמסתפג באלונטית חשיב מים מועטים, ובזה תירץ לפי שיטתו למה לא נאסר משום שרייתו זהו כיבוסו. ולפי זה נראה שהרשב"א והר"ן סבירא להו דאפילו במים מועטים חיישינן שיבא לסחוט דאין סברא שיחלקו במציאות: ב) והנה ברמ"א לא נזכר דבמים מועטים לא חיישינן לסחיטה. רק בסעיף ט' כשכתב דבגד שאין עליו לכלוך מותר לתת עליו מים כתב מועטים אבל לא מרובים שמא יסחוט. ובמקור הדין שציין הרמ"א בתוס' וסמ"ג וסמ"ק לא נזכר היתר מים מועטים שלא נגזור שמא יסחוט. רק כתבו היתר דאין עליו לכלוך לענין מקום מצוה דלא גזרינן שמא יסחוט. רק בספר התרומה כתבו. והנה הרשב"א והר"ן נראה דסבירא להו לאיסור כנ"ל.

וכן בספר יראים שתירץ בההיא דסיפוג אלונטית דחשיבי מים מועטין וכתב ולמדנו מזאת המשנה שכל דבר השרוי במים אסור לטלטלו גזירה שמא יסחוט ביאור דברים אלו עיין במגן אברהם סימן ש"א ס"ק נ"ח] והא דמסננין יין בסודרין משום דעשוי לכך עיין שם. ואם כן סבירא לי' בהדיא דאפילו במים מועטין גזרינן משום סחיטה: ג) והנה רמ"א כתב בהא דבגד שאין עליו טינוף ויש אוסרים והקשינו לעיל סימן קנ"ט אות י"ז דבמים מועטים כשאין עליו טינוף על כורחין לכולי עלמא לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו מההוא דבמה טומנין עיין שם. אולם התירוץ לזה דיש אוסרים משום גזירת סחיטה. ואם כן אפילו דרך לכלוך אסור. ודלא כהמגן אברהם סק"כ. כיון דהם סבירא להו אפילו בדבר שאין בו טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. על כורחין ההיא דבמה טומנין במים מועטין ואף על פי כן חששו בו משום סחיטה*). ודוקא הסוברים באין עליו לכלוך לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו יכולין לסבור במים מועטים לא גזרינן שמא יסחוט. וההוא דבמה טומנין מים מרובים הי' ועל כן לא הובא דין זה בשום מקום משום שבמחלוקת שנוי': ד) ולדינא צריך עיון כיון שהרשב"א והר"ן והרא"ם בספר יראים וכן הסוברים דבגד שאין עליו טינוף נמי אמרינן שרייתו זהו כיבוסו על כורחין סוברים כן. ולהתיר לא מצינו זולת ספר התרומה: ה) ובעיקר קושיית הרשב"א והר"ן בסיפוג אלונטית דנאסור מגזירה שמא יסחוט. לא הבינותי. שהרי אלונטית מיוחד להסתפג בו ולא שייך שמא יסחוט כמו בפרונקא עיין ריש במה טומנין. ואין לומר דעשוי לסוחטו שיהי' טוב להסתפג בו פעם אחרת. דמהאי טעמא הבלנים חשודים לסוחטה. ליתא דאם כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שאין צריך לליבונה ואפשר דאף דבבגד המיוחד לכך לא גזרינן שמא יסחוט כדי ללבנה. וכעין שכתבו התוס' בשאר משקין.

אבל כשסוחט חשיב לי' צריכה לגופה, דמכל מקום ניחא לי' שיהי' מלובן: סימן קסח. א) דעת הרא"ם בספר יראים דאפילו בשאר משקין גזרינן שמא יסחוט. שהוא מפרש ההוא דבמה טומנין בשכר. וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"ב שכתב ואין מכסין חבית וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזירה שמא יסחוט. והתוס' והרמב"ן ורוב הפוסקים אף הפוסקים דיש ליבון בשאר משקין. מכל מקום סבירא להו דלא גזרינן בהו שמא יסחוט. כיון שאין מתלבנים היטב אינו רגיל לסוחטו [גם אין רגיל לסוחטו בשביל מעט משקה]. והרמב"ם לשיטתו דסובר הסוחט שמן שיעורו כגרוגרת אף דהמוציא שיעורו כדי סיכת אבר קטן של בן יומו. ומשום דאין אדם טורח לסחוט פחות מכגרוגרת וכדעת היש מפרשים שהביאו התוס' ריש פרק המוציא יין. אם כן מדיש סחיטה בשאר משקין כדמוכח מההיא דסחיטה בשער פרק מפנין [כנ"ל סימן קנ"ז באריכות] לשיטתו. אם כן מוכח דאדם רגיל לסוחטו בשביל מעט ליבונו. דאם לא כן לא הי' חשוב להתחייב עליו. ממילא מוכח דאף בשאר משקין גזרינן משום סחיטה: ב) ולהלכה קיימא לן בשלחן ערוך סימן שי"ט וסי' של"ד כהמתירין בזה דלא גזרינן שמא יסחוט. אך מכל מקום בזה פשוט להחמיר בשל תורה דיש ליבון בשאר משקין. היינו בסוחטו. דבזה מחולקים רבינו תם עם הר"י והיראים. שהם סבירא להו דבסוחטן חייב. אבל כיבוס גרידא ליכא ביין. ועל כן מסננין היין בסודרין. ועל כן בסימן של"ד דטלית שאחז בו האור מצד אחד מותר לתת עליו שאר משקין מצד שני. אך בטורי זהב סוף סימן ש"כ מבואר דקיימת לן דאף על סחיטה אינו מחויב בשאר משקין. ואיני יודע מנ"ל. דבזה לא הכריע בשלחן ערוך כלל. וההוא דסימן ש"כ גם כן לא מכרעא דמסוכריא אין דרך ליבון בכך: סימן קסט. בדין בגד שאין עליו טינוף שנחלקו הפוסקים אם נאמר בו שרייתו זהו כיבוסו איך פסק השלחן ערוך בזה:

א) הנה בסימן ש"ב כתב המחבר אבל בגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו דזהו כיבוסו. משמע דבאין עליו לכלוך לא מיתסר בשרי' כדעת המתירין. וכן בסימן שי"ט סעיף ט"ז מים שיש בהם תולעים מותר לשתותן על ידי מפה בשבת דלא שייך בורר כו' ומדלא מיתסר משום כיבוס וליבון משמע דבאין עליו טינוף לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. אך בסימן שי"ט סעיף יו"ד מים צלולים מותר לסננם במשמרת. אבל בסודרין אסור משום ליבון. וכן בסימן של"ד סעיף כ"ד בטלית שאחז בו אור מצד זה אם מותר לתת עליו משקין מצד שני מביא המחבר ג' שיטות. שיטה אחד דאסור משום איסור כיבוי. שיטה הב' דבכל משקין מותר חוץ ממים משום כיבוס. שיטה ג' דאף במים מותר. ושיטה הב' נראית עד כאן לשונו. הרי דאף באין לכלוך שרייתו זהו כיבוסו: ב) ודעת המגן אברהם סימן שי"ט ס"ק י"א לדעת הטור [ושלחן ערוך שהעתיקו] דבאין לכלוך לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. והא דסימן שי"ט סעיף יו"ד ודסימן של"ד משום גזירת סחיטה: ג) אך דעת הרב מלאדי בשלחן ערוך להחמיר בשל תורה לומר אף באין לכלוך שרייתו זהו כיבוסו. והא דמותר במשמרת משום שאין דרך ללבנה לא חשיב ליבון כהא דצובע במה ניחא לי'. והא דסעיף ט"ז משום שהוא דבר מועט ובמים מועטים לא חשיב כיבוס כדעת ספר יראים שתירץ הא דסיפוג אלונטית משום שהוא מים מועטים: ד) והנה מבואר דסבירא לי' טעם היתר מים משום שאינו שורה רק חלק מועט מבגד. ולא מסתבר כלל רק היתר מים מועטים משום שאין הבגד נשרה היטב. אבל בשותה על ידי מפה שהמים עוברים בה היטב מעבר לעבר אף בשיעור מועט זה כיבוסו: ה) ולדידי נראה דהמחבר חשש להאוסרין דבשל תורה הלך אחר המחמיר. אך במקום דליכא איסור תורה גם להאוסרין. פסק כמקילין.

על כן במשמרת שאינו חושש לליבונה והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה פסק כמקילין ולהאוסרין צריך לומר דמשמרת דגמרא באינו של בגד. וכן צריך לומר לשיטת המגן אברהם] וכן בשותה על ידי מפה כיון דדבר מועט הנשרה. וכתב בבית יוסף דלא גזרינן בי' שמא יסחוט דאין דרך לסחוט בשביל דבר מועט וכיון שאין דרך לסוחטו. אין חיוב להרמב"ם דשיעור סוחט שמן כגרוגרת. אף דהמוציא כשיעור סיכת אבר קטן רק משום דלכתחילה אין דרך לסחוט פחות מכגרוגרת. הכא נמי כיון שאין דרך לסחוט פטור. ועיין במלאכת לש סק"ח בהג"ה. וכיון דאפילו להאוסרין פטור בזה. על כן סמך על המקילין. ובסימן של"ד דהוא חשש תורה. כיון דניחא לי' בליבונו חשיב צריכה לגופה אף שאינו מתכוין. כמו שכתבו תוס' מכלתין (דף מ"א) סוף דיבור המתחיל מיחם בתולש עולשין לאכילה בארעא דידי' חשיב צריכה לגופה. אף שאינו מתכוין לייפות חשיב צריכה לגופה כיון דניחא לי' עיין שם. על כן חשש להאוסרין: ו) ועל כן נראה לי דאחר דלאו בעליו מותר לתת מים בצד אחר. דבמלאכה שאינה צריכה לגופה סמכינן על המקילין. ולאחר דומה לתולש עולשין לאכילה בארעא דלאו דידי'. דאחר אינו חושש רק שלא ישרוף טליתו של חבירו. דזה מחויב משום השבת אבידה. אבל אינו חושש לליבון הטלית. מצורף לזה כתבנו לעיל סי' ק"ס להתיר להפוסקים ספק פסיק רישי' לא חשיב פסיק רישי'. ובאחר דלאו בעליו ואשתו יש לסמוך להקל: ובזה אצא ואשבח להגומל חייבים טובות שזכנו לברר וללבן ביאור מלאכת מלבן. והוא יטהר וילבן נפשותינו מכל לכלוך וטומאה על ידי שרי' במי דעת. ויזכנו לשוב בתשובה שלימה לפניו ונזכה לטהר את גופינו כתנות עור בכסכוסי. כמאמר הינוקא האי גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי'. ויסיר מאתנו האי משכא דחויא. כן יהי רצון אמן: סימן קע. מלאכת המנפץ: