שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן רכט, קטע 2

טו) ובזה יבואר קושיית הש"ס לרב כהנא דאמר המקדש בע"א חוששין לקדושין מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים כו', ולכאורה אף למ"ד אין חוששין לקידושין יקשה, דהא במקדש בינו לבינה לכולי עלמא לא מהני דילפינן דבר דבר מממון דבעינן בפני עדים ותקשה מהודאה, אך לפמ"ש ניחא דבינו לבינה לא מהני דכל זמן שלא הודית אין כאן עדים ואפי' המעשה אמת אין הקידושין חלין, אבל במקדש בע"א אם נאמר דהודאת בע"ד מהני, שוב נאמן העד כשנים כמו בנסכא דר' אבא, ומשני דחב לאחריני ואף דהם הו"ל למידע ואינם מכחישים לא מהני לגבי עלמא דחב לגבייהו והם לא הו"ל למידע, ולא מהני מה שאינם מכחישים אותם: טז) ובזה יתבארו דברי הב"ש דקאי אליבא דמ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושיו, ולדידי' כל זמן שאינו מכחישו הוא כשנים, ע"כ לא מהני מיגו דאי בעי מכחיש להו דהשתא שאינו מכחישו הוי כשני עדים מעידים דלית להו מיגו וכדברי התוס' בפרק חזקת הבתים, וזה טעם הפרישה ג"כ כיון דאיהי אית לה להכחישו כל זמן שאינו מכחישתו הוא כשנים ואמנם בשבוי' הקילו לפסוק כמ"ד אין חוששין לקדושיו משום דחב לאחריני, וה"נ חב לכהנים ואין העד כשנים ואית לה מיגו, ולפי זה בנ"ד שהבעל לא הוי לי' למידע, וע"כ מפורש בש"ס אשתך זינתה ושותק דאינו נאמן ושוב נאמנת במיגו, ואף הפרישה והב"ש מודים: נאום הק' אברהם. סימן רלב ב"ה יום ועש"ק יתרו תרמ"ב לפ"ק החוה"ש וכ"ט לכבוד דודי החריף החסיד הגביר מו"ה יצחק איטשא נ"י. תשובה זו הי' בה קרעין הרבה וע"כ באיזה מקומות חסר איזה תיבות]. בדבר השאלה אשר איש אחד עבר עליו רוח קנאה או רוח שטות ואמר לאשתו שלא ילין האורח הזה פה בבית ולן, ושם לנו עוד בתה ובנה:

תשובה א) נראה פשוט שאין זה קנאה שאף שכוונתו הי' שחושדה בזנות הוי דברים שבלב, ודבריו אין מוכחין שחושדה, ואולי חושד האורח שיגנוב דבר, או אפי' אם חושדו שיאנסנה, מ"מ אינו מוכח שחושדה, ושוב אין רגלים לדבר ממה שנסתרה, כיון (שהסתירה) שהקינוי] לא הי' על דעת זנות: ב) ובאמת אם הי' אומר שלא ילין עמך הי' מקום לומר דחשוב קינוי, כי לשון לינה הוא לשון יחוד כהאי דלנה עמו בפונדקי וכן בש"ס יבמות (מ"ז:) אסור לן יחוד באשר תליני אלין, ואף שאומר שלא ילין ולא אמר שלא תליני, ומורה יותר שחושדו על אונס, מ"מ כיון שלנו עוד אנשים ואין חשש על אונס כדבעינן למימר לקמן, מורה יותר שחשדה: ג) אך שלא ילין בבית אין לשון קינוי כלל, ואף שמחשבתו על קינוי הוי דברים שבלב, ועיין בסוף פרק נערה המאורסה (ע"ז:) טלי ואכלי טלי ושתי לא הוי הפרה, וכתב הר"ן דהוי כמו הפר בלבו דאינו מופר ולכך אף שהוא מוציא בשפתיו צריך שיהא לשונו ברור עיי"ש, ואף דאמרינן דאם הפר בלבו וגם [חסר איזה תיבות] הוי הפרה, אינו דומה כלל, דהפרה בלבו חסר איזה תיבות] כדמוכח מקרא דוה' יסלח לה, אבל (חסר איזה תיבות] אומר לה מה מועיל מחשבתו לקינוי, כי היכי דלא מהני טלי ואכלי להפרה, וכ"ש הוא, ולרווחא דמילתא נדבר אם בלשון קינוי גמורה, אם יחשב סתירה בג' בני אדם:

ד) והנה הרמב"ם פ"א מהלכות סוטה הלכה ג' קינא לה משנים כאחד כו' ונסתרה עם שניהן חשוב קינוי וסתירה, ומקור הדין בירושלמי, ושם מבואר דאם אומר שלא [חסר איזה תיבות] הוי קינוי, ועל כרחין לחלק דווקא בשנים חשוב סתירה קצת אבל חסר איזה תיבות] ומשמע דכל יותר משנים חשוב הרבה בני אדם, וע"כ חסר איזה תיבות] ואם לא כן איזה שיעור תתן אי דווקא שאמר בלשון סתירה, משא"כ שלא תכנסי, והנה לפירוש ראשון בנ"ד הרי הי' עוד שנים, ולפירוש הב' עכ"פ בנ"ד לא חשוב סתירה כיון שלא אמר לשון סתירה: ה) אך יש לעיין דהנה בדין לא תתייחד אשה עם שנים בלילה שמא ישן אחד, הקשה הפרישה דא"כ אם כולם ישנים יהי' אסור אפי' עם הרבה, ותירץ דאיסור יחוד אין איסור רק מחשש אונס וכשיש אנשים אין חשש דכשיבוא לאונסה יקיצו, וזה בלא קינוי, אבל בקינוי שחושדה על רצון שוב הוי קינוי בלילה שישנים ומלבד זה מסתבר דבלילה בשעת שינה לא שייך בטלה דעתו: ו) הן אמת שדעת החת"ס דחושדה רק מאחד הוי ספק טומאה ברה"ר, ודווקא שחושדה משניהם הוי קינוי משנים דהוי כשרצים ולא מתחשבי, ולא נהירא, שהרי בנזיר (נ"ז) אמרינן דרה"י בשנים דומיא דסוטה בועל ונבעלת, ולדברי החת"ס בסוטה הוי רק אחד דבועל לא מתחשב, אלא ודאי כיון שאפשר שלא בעלה ולא הוי כשרץ ולאו רה"י הוא ולמה טמאה ודאי, על כרחין מוכח שנים רה"י, ואפשר אם קינא לה משום הוא גופא ספק אם רה"י שבעלה אחד והוא השרץ ולא מתחשב אי לא בעלה ורה"ר הוא ואסורה איסור ספק, ולפי זה בהי' שלשה וחושדה רק מאחד הוי ספק טומאה ברה"ר, ונידון דידן שהי' שלשה לבד האשה הוי ספק טומאה ברה"ר:

ז) מיהו דעת הר"ן בחידושיו דכל שהוא מקום סתירה חשוב רשות היחיד אף שיש הרבה בני אדם, ולדבריו ניחא הא דקינא לה משנים, דכל שקינא לה לעולם חשוב מקום סתירה וכמ"ש הפוסקים בפתח פתוח לרה"ר: ח) מ"מ יש מקום להתיר בנ"ד אף אם הי' קינוי גמורה] דבוודאי לא הי' עדים בשעת קינוי. אלא שבגמ' ריש סוטה אמרינן לא לימא לאיתתי' בזמה"ז בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני דילמא קי"ל כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר קינוי בפני אחד, והנה הרמב"ם בהלכות סוטה פסק בפשיטות קינוי בפני שנים, הרי דס"ל עיקר הלכה כר' יהושע במתני', רק בהלכות אישות כתב דאם קינא לה בזמה"ז ביחיד נאסרה עליו, ונראה דס"ל להרמב"ם דאף דקי"ל כמתני' דסתם משנה חשוב כרבים לגבי יחיד, בפרט דגם ר' יוסי ב"ר יהודה רק אליבא דר' אלעזר וכי חשבת ר' יהושע ובר פלוגתי' דריבר"י הויין רבים לגבי יחיד, מ"מ בדין סוטה דהוי ספק טומאה ברשות היחיד ומחמרין אפי' בספק ספיקא, ה"ה דמחמרין ביחיד במקום רבים, דלא דמי לסנהדרין דחשוב רובא דאיתא קמן כיון שישבו כאחד, משא"כ במחלוקת המשנה עם הברייתא דחשוב כמו רוב הפוסקים והוי רובא דליתא קמן ולא עדיף מספק ספיקא דלאיכא דאמרי מוציאין ממון בספק ספיקא, כ"ש רובא דליתא קמן, ודווקא תשעה צפרדעים מקילין אפי' ברשות היחיד דהוי רובא דאיתא קמן, ודעת הרשב"א וריצב"א וגליון תוספות, הובא בתה"ד סי' שי"ד דגם ממון מוציאין, על כן טהור גם ברשות היחיד, אבל ברובא בעלמא ברה"י טמא, וע"כ מחמירין בסוטה שמא הלכה כר"י בר"י שהרי הספק בשעת סתירה אם נאסרת אז, או לא: ט) וכל זה כשקינא מיחיד אבל כשקינא משנים אם אין קינויו קינוי אינו סתירה כלל ולא הוי רה"י, והוא גופא ספק אם הוי רה"י או רה"ר, ושוב פסקינן כרבים במקום יחיד קינוי לא.

הוי רק בפני שנים חסר איזה תיבות] נכנסה עמו לבית הסתר משמע שעשתה מעשה סתירה אבל במה שבא לביתה ולא (חסר איזה תיבות מפלפל ג"כ בזה מירושלמי: י) וכל זה לרווחא דמילתא אבל מעיקר הדין אין חשש דלא הוי קינוי, והאות שנתראה לו מן השמים ע"י המוהל שאפט שכבדו אותו פעמים הוא טפשות גדול, ועוד גם לפי שיטתו באחת הי' די, ועל כרחין השני' במקרה, ושוב אי אפשר שהאחרת זימנו לו שיפריש כיון שהי' די בזה שנזדמן במקרה שיפריש ולדעתי ההולך בדמיונות כאלה נמסר אל מלאך שכנה דומה נפשי ועיין בזוה"ק לך לך (צ"ד) ותחי זצללה"ה אמר כי יצה"ר הוא דמיון: יא) ובעיקר הדבר אין לחוש אף לבעל נפש לדעתי מאחר שמוחזקת בצניעות ובחזקת כשרות אין להוציאה מחזקתה בשביל [חסר איזה תיבות] שגם עתה אין אדם חושדה ולא יצא עלי' שם רע: ב"א ידידו הדו"ש באהבה הק' אברהם. סימן רלג ב"חה יום א' ויקהל שושן פורים תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשאב. שמחה ושוכ"ט לכבוד הרב החריף הבקי יקר רות מו"ה ישראל יעקב נ"י האבדק"ק זעלוב. דבר האיש שדר אצל חותנו ונסע מביתו וידע שאשתו תקח אחד מאחי' לישן שלא תישן ביחידות בחדר, ואמר לאשתו שתראה שלא תקח אחי' הגדול לישן שם, ואמר למעלתו שעל אשתו לא הי' לו שום חשד כלל והיא אשה צנועה וכשירה רק מחמת שאחי' הגדול לא הי' מוחזק כל כך בכשרות אצלו אמר לה כן, גם אמר למעלתו שאפשר לא הי' בלבו שום חשד באמת גם על אחי', אך לכתחילה עשה עצהיו"ט ואמר לה כן, וכשבא מנסיעתו לביתו נודע לו שאחי' הגדול הי' שן שם ושאל לאשתו על זה ואמרה לו תירוץ על זה והי' אצלו תירוץ מספיק, ועד עתה לא נודע לו שיש שאלה על זה, עתה נודע לו שיש על זה שאלה ושאל על זה:

תשובה א) הנה עיני כבודו שפיר חזי בתשו' הרב זצ"ל מלאדי שהביא הסוגיא דהבא על יבמתו בדאמר לה איני חושדך אלא דרך איברים לא הוי קינוי, וא"כ בנ"ד שלא הי' חושדה כלל לא הוי קינוי, ומה שכתב מעלתו שתלוי בשני הלשונות של רש"י אינו נראה, דוודאי כל שידוע לכל כוונתו שאינו חושדה הוי כמפרש, ובכל מקום דברים שבלבו ובלב כל אדם הוי כמפרש, וה"ה באמר לה בינו לבינה, דכל שהוא והיא יודעים שאינה חושדה לא הוי קינוי: ב) ומצד הסבריא אפילו הוא לבד יודע שלא הי' חושדה די אף אם היא תחשוב שחושדה, והרי בעל שמחל על קינויו קודם סתירה מחול, ומשמע אפי' היא לא ידעה מהמחילה מהני, וה"ה בשלא הי' חושדה מתחילה, ואין לומר דהוי דברים שבלב מה שלא הי' חושדה, דוודאי כל שדבריו סובלים שני פירושים והוא מברר דבריו למה כוון לא חשוב דברים שבלב כמו שהוכיח הר"ן ריש פרק האיש מקדש מהא דפ"ב דנדרים: ג) אך מ"ש הרב ז"ל שם דאף שהרמב"ם פירש פירוש אחר בגמ', הלוא הרמב"ם פסק קינוי בפני שנים, וזה תמוה (כמ"ש שם מוקף) שהרי הרמב"ם סוף פרק כ"ד מהלכות אישות דאמר לה בינו לבינה נאסרת בזמה"ז, מ"מ להלכה ודאי קיי"ל דכל שאינו חושדה לא הוי קינוי, וכך הם דברי הב"ש סוף סי' קע"ח:

ד) ובנ"ד נראה דלא חשוב סתירה ג"כ, דהנה מהרי"ק שורש ק"ס ביאר החילוק שבין יחוד לסתירה, דיחוד היינו שלא דיברה עמו קודם וקדם האחד להכנס בבית ונכנס אחריו גם השני ואפשר שלא נכנס על דעת חבירו זה לא מקרי נסתרה, רק בנכנסו יחד שמורה שאדעתא דניאוף אסתתר יעיי"ש, והנה אמרו ז"ל אין האשה נאסרת על בעלה רק על עסקי קינוי וסתירה, ובנ"ד אף שנכנס לישן שם משום שהיא ישינה שם, כיון שידוע שנכנס לישן שם כדי שלא תישן יחידה אין שום ראי' מהסתירה כמו בנכנס שלא על דעתה אף שראה אח"כ שהיא שם, או אף אם ידע מקודם וידע שהוא יחוד לא חשוב סתירה משום זה רק בנכנסו יחד למקום סתר שמורה שעל דעת ניאוף נכנסו: ה) האומנם כי יש לומר כמ"ש מהרא"י בתה"ד סי' רמ"ד לענין יחוד כשבעלה בעיר דלאחר שקינא לה הכל מקרי יחוד, כן יש לומר לענין סתירה בזה אחר זה, דמהרי"ק הא מיירי שם בסתירה גרידא בלא קינוי אבל לאחר קינוי הכל מקרי סתירה, ובירושלמי יש פלוגתא בדיברה עמו אמר ר' מנא לא אמר אלא עמו הא בזאח"ז לא, ר' אבין אמר אפי' בזה אחר זה, מ"מ יש רגלים לדבר, ונראה דנ"ד גרוע מבזה אחר זה, דמ"מ יש לומר שלדעת חבירו נכנס ואלמלא חבירו לא הי' נכנס, אבל בנ"ד הא ידוע דאפי' בלא זנות הי' ישן שם כדי שלא תישן יחידה:

ו) ועוד בנ"ד שהי' הסתירה עם אחי' שמותר להתייחד עמה כדאיתא בקידושין (פ"א) ועיין ח"מ וב"ש סי' כ"ב סק"א, וגם לא ידע האח מהקינוי, וגם זאת ברור שלא הי', לו חשד גמור על אחי' רק שלא הי' מוחזק אצלו בכשרות כל כך אין לחוש כלל, דאף אם נאמר כיון שנתייחדה אחר הקינוי פריצותא היא ממנה וחושדין אותה בזנות, מ"מ אחי' שלא ידע מהקינוי הי' מותר לו להתייחד עמה עפ"י דין, ולא יצא מחזקת כשרות כלל, א"כ מהיכי תיתי לחשוד אותו בזנות, ואם הי' נחשד בעיני בעל חשד גמור הי' אפשר לומר שאסור הבעל באשתו כיון שאצלו ספק הוא, אך בנ"ד שגם זה אינו, אין חשש כלל עליו ומותרת היא לבעלה בלי שום פקפוק, ואין כאן לא קינוי ולא סתירה ואין צורך לטענת שמא עיני' נתנה באחר שלא להאמינה כי אף אם נאמנת אין עלי' חשש כלל וחלילה להרהר עלי' שום דבר רע וע"ז בעה"ח: הק' אברהם סימן רלד ב"ה יום א' ב"ב במחובר רנ"ת לפ"ק פה ק"ק סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי ידידי מחו' הרב הגאון המפורסם החריף העצום מו"ה יעקב נ"י ויזרח האבד"ק הרומלוב. מכתבו דמר הגיע לידי בצירוף מכתב בנו הבן יקיר ציץ ופרח לתורה כמר נחום נ"י יהי ד' בעזרו והנני להשיבכם כחפצו דמר:

א) דבר קושיית העולם על מה שכתב הרמב"ם שאם נתפגלה המנחה אין המים בודקין אותה, א"כ למ"ד הבעלים מפגלין א"כ מה ראי' מדלא נבדקה שטהורה היא שמא פיגלה המנחה בדיבורה בלחש דאי אפשר שתבטא ולא תניע בשפתי', ותירץ הבן יקיר נ"י עפ"י דברי התוס' זבחים (כ"ט.) בהא דמקום משולש כתבו דמ"מ דצריך המחשב לעמוד בעזרה, שאם עומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה לא מהני מחשבתו, ועל כן הוא הדין למ"ד הבעלים מפגלין לא מהני רק אם הבעלים עומדים בעזרה, וא"כ הסוטה שאינה עומדת בעזרה רק בשעת תנופה ובשעת הקרבה היא עומדת בעזרת נשים כדאיתא בפרק האיש מקדש (נ"ב:) אשה בעזרה מנין (ולא הי' צריך להביא ממרחק לחמו כי כן מבואר במס' סוטה ( ) וברמב"ם הלכות סוטה שמעמד האשה הי' בעזרת נשים ולא מהני מחשבתה, ודברים נכונים המה, אך זה לשיטת היש מפרשים, אבל מה נעשה להתוס' שדחו פירוש הי"מ:

ב) והנראה ליישב, דהנה בחולין (ל"ט.) השוחט לכותי ר"א פוסל שסתם מחשבת כותי לע"ז וילפינן חוץ מפנים דמהני זה מחשב וזה עובד, דס"ל כר"א בר"י דבעלים מפגלין, והנה שם בעמוד ב' בסוף הסוגיא מבעיא להש"ס אליבא דר"א יהיב זוזא לטבח ישראל מהו אמר לי' חזינן אי אינש אלמא הוא דלא מצי מדחי לי' אסור ואי לא אמר לי' רישך והר, ופירש"י הכה ראשך על הר או קביל דינו שלך, וכיון דמצי לדחויי ואשתכח דכי שחיט ישראל לאו אדעתא דנכרי שחט ואינו נעשה שלוחו עד כאן, ועיי"ש עוד, ומבואר מרש"י דהא דמהני מחשבת בעלים משום דנעשה שלוחו של בעלים, וכיון דטעמא דר"א משום דיליף חוץ מפנים מבואר דטעמא דמהני בפנים זה מחשב וזה עובד הוא ג"כ משום דנעשה העובד שלוחו של בעלים, וקשה דהא קי"ל הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו מצי עבדי, והיינו יכולין לומר דר"א בר"י בשחיטה, ובש"ס סוף פרק בית שמאי (מו:) מייתי לה אשחיטה, וא"כ לא הי' התחלה לקושיית העולם, דבמנחה אין עבודה לבעלים:

ג) אבל מה נעשה, שרש"י עצמו פירש שהבעלים מפגלין בעבודת הכהן אם קיבל הכהן כו', וצריכין לומר דרש"י סבירא לי' כתוס' יומא (י"ט:) דאיבעיא דנדרים (ל"ה:) שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא לא איפשטא מדר"ה ברי' דר"י, דר"ה ברי' דר"י לא אמר אלא דעל כרחין שלוחי דרחמנא נמי נינהו, דאי שלוחי דידן לבד מי איכא מידי כו' מ"מ יוכל להיות שהם שלוחי דידן ושד"ר, וזה בעיית הש"ס נדרים שלוחי דידן נינהו ולא שייך מי איכא מידי כיון דשד"ר ג"כ, וא"כ יש לומר דר"א בר"י סבירא לי' שלוחי דידן נינהו, והא דלא פשיט מדר"א בר"י דשלוחי דידן, י"ל דר"א בר"י יליף מוהקריב המקריב דבעלים קרויים מקריב, ע"כ שלוחי דידן נינהו, משא"כ לרבנן דלית להו לימוד זה שלוחי דרחמנא נינהו, מ"מ כיון דלטעמא דבעלים מפגלין משום שליחות, ובנדרים דבעי למיפשט הבעיא ממקריב עליו קינוי זבות ש"מ שלוחי דרחמנא נינהו, ודחי כדר' יוחנן דאמר הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה וכיון דמחוסרי כפרה א"צ דעת ע"כ לאו שלוחי דידן נינהו יעיי"ש, וא"כ במנחת סוטה דאיתא בירושלמי ריש פרק הי' מביא דמנחת סוטה ג"כ בעלה מביא עלי' חוץ מדעתה, א"כ הכהן לאו שליח שלה הוא ואין מחשבתה שלה כלום, ומלבד זה כן הסברא, כיון שאין לה רשות בזה אם להקריב אם שלא להקריב איך יועיל מחשבתה: ידידו מחו' הדוש"ת הק' אברהם. סימן רלה להגאון שיחי' מקינצק. [בעת הוציאו ספרו חלקת יואב לאור העולם]. א) מה שכתב בחלק אהע"ז סי' א' בדין מהר"א ששון בזינתה שני פעמים והעלה להלכה דמותרת לבועל שני כמו באשת ישראל שנאנסה דמותרת לבועל הואיל שמותרת לבעל וה"נ שלא גרם איסור לבעל, כהא דנדה ( ) דבזב מצורע לא חשוב הטיפה גורמת איסור, ה"נ לא חשוב גרם טומאה לבעל ודומה לאשת ישראל שנאנסה:

ב) ליתי' דמי יימר דטעם איסור לבועל משום שגרם איסור לבעל, ולשון כשם שנאסרה לבעל אין המשמעות דמשום שנאסרה כו', ועי' ג"א ריש תזריע, והא דאונס מותר גם לבועל משום דונטמאה ג' פעמים דרשינן אחד לבעל ואחד לבועל כו' וכיון שנאנסה דלא קאי עלה קרא דונטמאה שהרי מותרת לבעלה ממילא גם לבועל מותרת, אבל זו שברצונה זינתה וקאי עלה קרא דונטמאה רק שלבעל בלאו הכי היתה אסורה אבל לבועל שפיר נאסרת: ג) גם הראי' מסנהדרין טובה, ומה שכתב שנדפס בש"ס בשם הגאון רעק"א דע"כ הכוונה שהעדים העידו על זנות המוקדם, דאל"כ לא שייך סקילה, דברים אלו לא ראיתי ולא ידעתי היכן נדפס, והדברים תמוהים דלא סקילה ולא ארוסה נזכר בש"ס, רק הא דקיי"ל באשה חבירה דמיקטלא, רק בהא דר' חנין נזכר ארוסה לרבותא כמבואר בש"ס שם, אך בהא דזינתה וחזרה וזינתה לא נזכר סקילה כלל: ד) גם מה שכתב בפשיטות דמדרבנן אסורה כמ"ש הנמק"י ביבמה שזינתה אסורה משום קנס, דברי הנמק"י תמה עליהם המל"מ ספ"ב מה' סוטה לחדש גזירה שלא נזכר בתלמוד, גם חת"ס חלק א' סי' כ"ו תמה מנדות שנתפתו שאין אוסרין אותם אף שאיסורן איסור כרת והעלה דנמק"י לא אסר אלא בהיא שוגגת] ונראה לי דהנמק"י מדין שלא יהא חוטא נשכר אתי עלה דעפ"י רוב ע"י הזנות לא ירצה היבם להכניס זונה לתוך ביתו ויחלוץ לה, ולפי זה יש לגמגם במה שחידש הב"ש במאנס א"א שתיאסר ליבם, ואפשר ס"ל לב"ש שגם בזה שייך שתמאס על הבעל מחמת הזנות ויגרשנה, אבל זו שכבר נאסרה על הבעל וע"כ יגרשנה לא שייך קנס כלל: