שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן רכט

סימן רכט א) שם סעיף ג' [בסבא וספק ויבם אם מת הספק קודם חלוקה יחלקו הזקן והיבם] ויש מי שאומר שאם אין אבי המת קיים יטול היבם הכל, ובב"ש סק"ה ונ"מ מפלוגתא זו אם היבם מת והניח בנות ולא בנים כו' אז לשאר פוסקים כו' וטענת ספק הוא אבל להרא"ש הוי הבנות ודאי עכ"ל, ולבבי לא כן ישפוט: ב) והנה רבים תמהו על הרא"ש וב"ש בכללם לקמן ס"ק יוד מסבא וספק בנכסי יבם ולא אמרינן דהסבא ודאי אביו והספק בא להוציא בטענת ספק בנו, אלא ודאי דמ"מ כיון שאם הספק בנו אין לסבא כלום במקום בן זה וזה ספק וכשיטת רמב"ם, ובאמת כל התירוצים שנאמרו בזה אינם מתקבלים על הלב עד שהבית מאיר דחה שיטת הרא"ש לגמרי, ומה שנסתייע הרא"ש מהוא אינו יורש אותם הביא הבית מאיר דברי רמב"ן דשאני התם שאם אינו בנו של זה הוא רחוק ממנו לגמרי, משא"כ ספק בנכסי יבם עכ"פ בן אחיו, הוא, אלא שהסבא מוקדם י"ל להיפוך שמא בנו והוא מוקדם, וה"ה בספק ויבם בנכסי מיתנא דאפילו בנו של יבם עכ"פ הוא בן אחיו הוא אלא שהיבם אח הוא וקידמו, שוב נאמר שמא הוא בנו של מיתנא והוא קודם לאח:

ג) ובאמת כן הוא בחי' הרמב"ן יבמות (ל"ז:) ד"ה ספק וז"ל עוד אני מתמיה במה שאמרו (דף ל"ח) ספק וסבא בנכסי יבם חולקין שהאב ודאי בירושה שלא במקום בן ואעפי"כ הספק הזה מספק עליו ירושת ודאי מאחר שהוא שמא בנו ואין האב ראוי לירש בפניו ולמה כן והרי אמרו והוא אינו יורש אותן והא מילתא פסיקא תנן שאפילו הי' לו למת אחין ואלו הספיקות באין לירש עמהן האחין נוטלין הכל, ואמאי נימא כיון שאין אחין ראויין לירש בפני הבן ושמא זה בנו הוא יחלוקו, ומה שפירש כאן בטעם דאיתי' הספיקות אינו מספיק אלא במקום שיש למת בנים ודאין, אבל י"ל כיון דספק דשמעתי' מן הראויין לירש במשפחה זו שהרי לפחות בן אחיו של יבם הוא ואין מעכב עליו ירושתו אלא סבא זה כשם שהוא מספק עליו ירושתו כך הוא מספק שלו עליו הילכך חולקין אבל מה ששנינו הוא לא יורש אותן מפני שהוחזקו נכסים לבני משפחה וזה בחזקת דחוק לגמרי עכ"ל:

ד) אך קשה לי במ"ש שהרי לפחות בן אחיו של יבם הוא ואינו מעכב עליו ירושתו אלא סבא זה וכו' ותמוה לי לפמ"ש הרמב"ן עצמו בפי' התורה במדבר (כ"ז ט') בפסוק ואם אין לו בת וז"ל קבלו רבותינו כי האב יורש את בנו כאשר אין למת זרע והכתוב לא הזכיר זה, והטעם כי במשפטי הירושה כל מנחיל נוחל כי הקורבה שוה, וכיון שאמר הכתוב שהבן יורש את אביו גם האב יורש את הבן, ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדין אם כן ונתתם את נחלתו לאחיו משמוש נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחים עכ"ל, א"כ כשהסבא קיים אין התחלה לירושת אח או בן אח ואין הסבא מעכב עליו ירושתו, רק שאין התחלה לירושתו, אבל הספק בא לעכב על הסבא ירושתו בטענה שהוא בנו וקודם לאב, אבל הסבא אינו בא בטענת קדימה רק שאפילו אביו המיתנא לא הי' יורש את היבם שאין ירושה לצדדין ואת הסבא אינו יורש שהוא חי, והוא פליאה עצומה:

ה) ונראה ליישב דהנה בב"ק (ק"ח:) במשנה הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו, פירש"י לבניו של אביו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים, אבל התוס' פירשו לבניו של גזלן או לאחיו של גזלן, כלומר בתחילה לבניו דהם קודמים לכל אדם בחלק המגיעו כאילו מת הוא והרי בניו יורשים חלקו עם אחיו והם אין באים מכוחו אלא מכח אבוה דאבא כדאמר בסוף מי שמת תחת אבותיך יהיו בניך הילכך אעפ"י שאין לאביהן בו כלום שהדי יש לו להחזיר גזילה אפי' הכי הם קודמין בחלקו מההוא טעמא דב"ב או לאחיו כשאין לו בנים עכ"ל, מבואר מדבריהם דאמרינן מכח אבוה דאבא קאתינא אף שאביו חי אם אין אביו יכול לירש, ונשמע דאף אם אביו יכול לירש אינו רק מוקדם בירושת זקינו לבנו, אבל לולי אביו הי' בנו יורש בירושת זקינו, דאמר מכח אבוה דאבא קאתינא, והנה מדברי הרמב"ן הנ"ל שכל המנחיל נוחל נשמע כשם שנכדו בירושת זקינו אומר מכח אבוה דאבא קאתינא כן הזקן בירושת נכדו אומר מכח בן בני קאתינא: ו) והשתא מיושבים דברי הרמב"ן, שהסבא מעכב בירושתו, שאם לא הסבא יורש הי' אבי הסבא יורש בנכסי היבם דאמר מכח בן בני קאתינא, ואף שבנו הסבא קיים אם לא הי' בנו הסבא יורש כדברי תוס' ב"ק, וחוזר ומנחיל לספק, דאמר מכח אבוה דאבוה דאבא קאתינא כיון שלא הי' הסבא יורש כדברי תוס' ב"ק, רק מחמת שהסבא יורש מונע את אבי הסבא בקבר לנחול ולהנחיל, נמצא הסבא מעכב הספק מלירש את היבם, ושפיר קאמר רמב"ן כשם שהסבא ירצה לעכב על הספק, כמו כן יעכב הספק על הסבא, ומיושבים דבריו:

ז) אך כל זה לשיטת תוס' ב"ק לבניו של גזלן, אך לפירש"י לבניו של אביו, אבל בניו של גזלן אינם יכולים לומר מכח אבוה דאבא קאתינא הדרא קושייתינו לדוכתא מאי שנא מהא דהוא אינו יורש אותם אף שלא הניחו בנים, ועיין בשטמ"ק שם בד"ה ואם אינו רוצה בשם הרא"ש מבואר שמפרש כפירש"י וכן הטור בנו של הרא"ש כתב רק פירש"י ולא הביא פי' תוס' כלל, ועל כורחין מוכרח לומר לפירש"י ורא"ש דלא ס"ל הא דרמב"ן בפירוש התורה דירושת אח מדין משמוש נחלה שיורש אביו בקבר, אלא שיורש אחיו בעצמו, וכן דעת רשב"ם ב"ב (קכ"ה:) בד"ה ורב ענן אמר לירתאי ולא לירתי ירתאי בנו ובתו ואחיו ואביו כל אלו הם ירתאי, אבל בן בתו הוא ירתי ירתאי, הנה מפורש דאחיו יורשו בעצמו, שאם הי' יורש אביו בקבר ואביו את בנו הוה לי' ירתי ירתאי, ועוד הקדים אחיו לאביו, ש"מ אחיו לאו מכח אביו רק את אחיו עצמו יורש, ועל כן אף אם הספק בר מיתנא, לולי ירושת הסבא שקודם לאח, הי' המיתנא יורש את אחיו היבם בקבר ומנחילה לספק: ח) ומעתה מיושבין דברי רא"ש בספק ויבם, שאם אין אב קיים היבם ודאי אח, מה אמרת לולי היבם הי' הוא יורש את המיתנא שהוא בן אחיו, ליתא שבן אחיו שיורש בנכסי דודו ודאי מדין משמוש שאביו יורש את אחיו בקבר והוא יורש את אביו, אבל זה שאביו היבם קיים אין התחלה לירושתו אם בן יבם הוא, ואין היבם בא כלל בטענת מוקדם נגד הספק ודווקא בספק וסבא בנכסי יבם שאף אם בר מיתנא הוא יורש בנכסי יבם לולי הסבא שקדמו] שאביו מת ויורש אחיו בקבר, והוא יורש אביו כיון שאביו מת, משא"כ בספק ויבם בנכסי מיתנא שאת"ל בר יבם הוא הרי אביו חי, ואין התחלה לירושתו בנכסי דודו מיתנא. ודברי הרא"ש מזוקקים שבעתים:

ט) מעתה אם היבם מת והניח בנות, גם הרא"ש מודה דיחלוקו, דלולי הבנות אף אם הספק בר מיתנא יורש את היבם בטענת שאביו המיתנא יורש את אחיו היבם בקבר והוא יורש את אביו: סימן רל א הנה באשת כהן שנאנסה ונפלה לפני אחיו הכהן נסתפק הנמק"י אם פטורה מן החליצה והב"ש הכריע דפטורה ופוטרת צרתה כמו דאמרינן בפרק הבא על יבמתו דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה א"כ טומאה כתיבה בה כעריות כמו אשת ישראל ברצון: ב) ובמל"מ הקשה אהא דאמרינן בסוטה' דאשת כהן שנאנסה ונפלה לפני אחיו חלל מתייבמת, ואמאי כיון דטומאה כתיבא בה, ולק"מ דלגבי אחיו חלל ליכא טומאה כלל, דלא עדיף מאילו זינתה תחתיו: ג) אבל לפענ"ד נראה להוכיח דאינה פוטרת צרתה מדאמרינן ביבמות (ג':) דמשום הכי לא תני סוטה בהני חמש עשרה נשים משום שאינה בצרת צרה, ופירש"י משום דלכל אחיו אסורה, ואם איתא דאשת כהן שנאנסה פוטרת צרתה, משכחת לה שנשאה אחיו חלל צרתה, ומת ונפלה לפני אחיו כהן דפוטרת צרת צרתה מן היבום ומן החליצה, על כן נראה ברור דאשת כהן שנאנסה אינה פוטרת צרתה, והיא גופה בעי חליצה: ד) וטעמא דמילתא נראה, דהנה איסור טומאה לגבי יבם לא חייל אלא בשעה שנפלה לפניו ליבום, ותיכף בשעה שזינתה חל עלי' איסור זונה לגבי כל כהנים אף דכבר אסורה עלייהו משום אשת איש, מיגו דאיתסרא לגבי בעלה, ועל כן לא חל עלי' איסור טומאה, ואפי' למ"ד באונס לא קרינא בה זונה, מ"מ איכא עלה עשה דונטמאה כמ"ש התוס' סוף פרק ד' אחים, ומשום עשה לא הוי כעריות כמ"ש התוס' לענין בועל, ושוב לא חל עלי' לאו דטומאה בשעה שנפלה לפניו:

ה) ולכאורה יש ליישב דברי הנמק"י משום דחייבי לאוין גרידא מן התורה מתייבמת, דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת, ועל כן בשעה שנפלה לפניו פקע איסור זונה וחייל איסור טומאה (וממילא לא קשיא הא דאינו בצרת צרתה, דמ"מ אי אפשר שתיאסר לכהן כשיש אח חלל, דכיון שיש אח חלל שוב אין העשה דוחה ל"ת, כיון שאפשר לקיים שניהם, שייבמנה אח חלל, וא"ל שהאח חלל ממזר וכיוצא מפסולי קהל, דמ"מ צריך לדחות ל"ת, דאכתי אפשר שייבם הכהן צרתה, ואם צרתה מפסולי קהל יוכל החלל לייבם צרתה, אך אכתי אפשר שצרתה מפסולי' כהונה והאח החלל מפסולי קהל]: אך זה אינו דאיסור זונה מיתלי תלי וקאי, אי פקע איסור זונה חייל איסור טומאה הלכך לא פקע איסור זונה וכדרב אשי פרק ד' אחין אי פקע איסור אשת איש חייל איסור אחות אשה הילכך לא פקע, וכיון דאין בה אלא איסור זונה גרידא הויא כשאר חייבי לאוין דחולצת וצרתה מתייבמת: ואם תאמר א"כ אשת כהן שזינתה ברצון נמי נימא הכי, לא קשיא, דהנה בפרק עשרה יוחסין (ע"ז:) אמרינן דאיסור זונה חשוב מוסיף על איסור חללה, הואיל ושם זנות פוסל בישראל, וכן פסק הרמב"ם עיי"ש. וכ"ש דטומאה חשוב מוסיף על איסור זונה הואיל וטומאה גופי' פוסל בישראל, והתינח בטומאה ברצון, אבל בטומאה באונס דאינו פוסל בישראל אפי' הי' תחת בעלה כהן שהרי מותרת לאח החלל ודו"ק] לא הוי מוסיף על איסור זונה, ואי משום שם טומאה, הלוא שם זונה פוסל בישראל כדברי הגמרא הנ"ל, כן נלפענ"ד:

הלכות סוטה סימן רלא ב"ה שאלה בליעל אחד בא אל איש אחד והתפאר בפניו איך שזינה עם אשתו, ובא הבעל וסיפר בפני רב אחד ואמר לו שלא להאמינו, ושוב בא לביתו ושאל לאשתו והודית לו איך שבא עלי' באישון לילה בעוד אין הבעל בביתה והיא דרה בעלי' וצעקתה ולא הי' לה מושיע, והבעל ישראל ושואל אם מותרת לו: תשובה א) הנה בסי' קע"ח הובא שני דיעות שבמרדכי באם נתייחדה עם אנשים בדרך ונאנסה והיא בעצמה סיפרה המאורע אם נאמנת משום מיגו, והאוסר סובר דכיון שנתייחדה אבדה המיגו ואסורה, ונראה משני הדיעות דמשום משנה אחרונה דנדרים דעיני' נתנה באחר אין להתירה כיון שהיא בעצמה אומרת שמותרת ולאערומי לא חיישינן: ב) אמנם בנ"ד שלא נתייחדה מדעתה כ"ע מודים דנאמנת משום מיגו, ואף שלכאורה יש לומר קו"ח ומה נתייחדה אבדה המיגו ע"כ הטעם דוודאי ברצון הי' אחרי שנתייחדה מדעתה אף שבדרך הי' וחזקה באונס כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות נערה בתולה, כ"ש בנידון דידן שמודית שהי' בעיר וחזקה ברצון כמ"ש הרמב"ם כדמשמע בקרא ואבדה המיגו, וגם שהמל"מ שם כתב בשם הרא"ש דאם טוענת אנוסה הייתי והוא טוען שפיתה אותה אם הי' בעיר אינה יכולה להשביעו היסת, משמע דחזקה זו עדיפא ממיגו, דמיגו לפטור מהיסת לא מהני ואפילו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו לא מהני לפטור מהיסת דהא כתבו האחרונים שיכול להשביעו היסת לאחר הפרעון ואפילו באמנה וכאן פטור מהיסת ועל כרחין דחזקה זו אלים טובא ולא מהני מיגו כנגדה: ג) מכל מקום הא כתב הרמב"ן שדיבר הכתוב בהוה והכל תלוי באם יש מושיעים, ובאישון לילה ודרה יחידה בעלי' הרי לא הי' לה מושיעים, ושפיר נאמנת משום מיגו:

ד) אך יש לעיין דאם התי' אומרת שלא זינה עמה היתה מכחישתו ומיגו כי האי אפשר דלא אמרינן, ואברא, דבפרק חזקת הבתים בנסכא דר' אבא לא נחשב מיגו דהעזה אלא משום דהי' צריך לישבע נגד העד ועי' בתוס' שבועות (ל"ב): ה) אך ראיתי להתומים בכללי מיגו שכתב על תשו' הרא"ש בענין שטר קנין שהי' צריך להכחיש עדים וכמו דלא אמרינן מיגו להכחיש הקול, ומזה למדו אחרונים דמיגו להכחיש עדים פסולים לא אמרינן, ובתומים הביא דברי הרא"ה על כתובות ג"כ כזה, ואולם התומים הקשה על הרא"ש דא"כ משכחת לה שבועת העדים בפסולים, וכהאי דאמרינן בשבועת העדות (ל"ב:) נסכא דר' אבא חייב קרבן שבועה, ומכח קושיא זו הסיע דברי הרא"ש לדעת אחרת עיי"ש, ומ"מ באיסור אין נאמן במיגו שהי' מכחיש עדים פסולים כדברי הרא"ה עיי"ש שמביא עוד ראי' ממתניתין דעדיות, וכיון דע"כ מחלקינן בין איסור לממון דבאיסור לא אמרינן מיגו במקום עדים פסולים ובממון אמרינן, שוב י"ל שבאיסור לא אמרינן מיגו להכחיש ע"א אף שבממון אמרינן דמצד הסברא שוין הן כדאמר בעלמא מאה פסולים כחד דמיא: ו) אמנם לפענ"ד קושיית התומים על הרא"ש לק"מ דוודאי אם תבעו איך שחטף ממנו חפץ וטוען אין חטפתי ודידי חטפתי ושוב הביא עדים פסולים שחטף עדיין הוא נאמן במיגו אפי' לדעת הרא"ש שהרי אין העדים פסולים נאמנים שהי' בשעת מעשה ואנן אמרינן ששקר ענו בו העדים פסולים ואף שהמעשה אמת הם לא ראו והשתא שהתיישבו בעצמם לאמור שקר ונמצאו שבשעה שטען אין חטפתי הי' לו מיגו שלא הי' אז עדים פסולים כנגדו והרא"ש לא קאמר רק בעובדא דידי' שהודה שקיבל קנין בפני העדים הפסולים והודה שאמת אמרו העדים הפסולים:

ז) ואין לומר דמשכחת קרבן שבועה שהעדים פסולים יעידו תחילה בב"ד קודם שטען התופס דשוב אין לו מיגו, ליתא דבכהאי גוונא פשיטא דלא הוי כפירת ממון דשמא יטעון לא חטפתי, ובש"ס דמחייב קרבן שבועה בנסכא דר' אבא ע"כ מיירי שטען מתחילה דידי חטפתי, ומ"מ לא יוכל לטעון שהעד שקר ענה והוא לא הי' בשעת החטיפה ונמצא שבשעה שטען אין חטפתי לא הי' העד כנגדו, שלא הי' אז בדעת העד כנגדו, דליתי' דכיון דאינו נשבע כנגדו הב"ד מאמינים לו כשנים שהי' אז בעת החטיפה ולא הי' לו מיגו, ובזה ניחא דצריך לטעמא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ולכאורה אינו מובן דכל הטעם דהוי מיגו דהעזה וכבר הקשו בתוס' והר"ן דלרב ושמואל דלית להו מתוך נמי מ"מ הוי מיגו דהעזה, ולהנ"ל ניחא דלרב ושמואל דלית להו מתוך שוב אמרינן דהעד שקר בימינו ואין מאמינים לו כנ"ל והי' לו אז מיגו: ח) ובהכי ניחא דחייב קרבן שבועת העדות דקרינן בי' והוא עד, שמעיד שהי' עד בשעת טענתו ולא הי' לו מיגו, ואי לאו משום הא לאו משום נאמנותו אנו מחייבים אותו אלא גרמא בעלמא דמבטל המיגו ולא עדיף מאילו נתן לו הבעל דין נאמנות, דמבואר בירושלמי דלא מחייב קרבן שבועה דלא קרינן בי' והוא עד, ועל כרחין כנ"ל (ומה שלא תירצו כן התוס' והר"ן משום דסיפור המעשה בש"ס הי' שהעד העיד תחילה קודם טענתו אין חטפתי ודידי חטפתי]:

ט) ואולי כוונת התומים להקשות על הרא"ש משום דקרובים אומרים אמת אלא שהתורה פוסלתן ונמצא שלא הי' לו מיגו, ואולם אין זה מוכרח דמ"מ לא צוותה להאמין שהי' בשעת מעשה, ולא דמי לחתום בשטר עד שלא נעשה חותנו דלא חשדינן שחתם בשקר עכשיו, היינו דאם האמת שחתם אז נמצא שאין דנין עפ"י עדות קרובים ומהני רק לראי' שבוודאי לא זייף, ובאמת כל הגדתו כשהי' רחוק כשעל כל פנים הגדתו כשהוא קרוב שוב לא צוותה התורה להאמינו: י) ובאמת יש לעיין קצת בתוס' ספ"ק דמכות דמשמע שמאמינין שהי' בשעת מעשה כדי לבטל המעשה, ואולי י"ל דלענין זה לא צוותה התורה שלא להאמין כיון שאינו לקיים המעשה שמעידין עליו: יא) סוף דבר בהא נחתינא דהרא"ש כפשוטו דלא אמרינן מיגו להכחיש עדים קרובים, וע"כ לחלק בין עדים פסולים לע"א כמפורש בסוגיא דנסכא דר' אבא דכשאין לישבע נגדו אמרינן מיגו: יב) והנה יש להביא ראי' מהרמב"ם פרק י"ח מהלכות איסורי ביאה ומש"ע אהע"ז סי' י"ז סעיף ד' באומרת נשביתי וטהורה אני דאפי' הי' ע"א שנשבית נאמנת במיגו, אך ראיתי להפרישה שהקשה מנסכא דר"א, ותירץ דבשבוי' הקילו, וא"כ בנידון דידן שוב יהי' דמי לנסכא דר' אבא לדעת הפרישה, והגם שהטו"ז כתב דבלאו הכי לק"מ דכיון דהכא ליכא שבועה, מ"מ ראיתי להב"ש סי' מ"ב שהשיג על הב"ח במקדש בעד אחד ואומרת לשחוק נתכוונתי נאמנת במיגו דמכחישתו, והשיג הב"ש מנסכא דר' אבא. הרי שדעתו ג"כ כדעת הפרישה דמיגו להכחיש ע"א לא אמרינן (בשבועות עדות) זולת בשבוי':

יג) אך נראה דפרישה והב"ש מודים באמר ע"א לאשה נטמאת והיא אומרת שהי' באונס דנאמנת במיגו, דפירוש דברי הב"ש נראה עפ"י דברי רש"י קידושין (ס"ה) ד"ה ואי ליכא עדים וז"ל דאי נמי אמר בע"א הוי קידושין בששניהם מודים היכי דליכא ע"א לא דע"א חשוב לחייב שבועה בדיני ממונות הילכך חשוב להתקיים קידושין על ידו ובלבד שיהי' שניהם מודים, ודבריו משוללי הבנה דמה ענין שבועה לגבי קידושין, הא בלא הודאה אין לו נאמנות כלל, ונראה דכוונת רש"י עפ"י דברי תוס' רי"ד באכילת חלב וז"ל ואי קשיא הא גבי ממון נמי אשכחן ע"א נאמן באומר איני יודע דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ותירץ דשאני התם דהוי לי' למידע אבל הכא דלא הו"ל למידע הלכך מן דינא שלא יהי' נאמן אלא משום ע"א נאמן באיסורין עיי"ש באריכות, ונראה שדעתו דאף דבחלב וטהרות שבועה לא שייך ובמכחיש אינו נאמן כלל, מ"מ הכחשת בע"ד מיהו בעינן ובמכחישו לבד סגי כמו בממון כשנשבע, אבל בשאינו מכחישו נאמן העד דהו"ל למידע, וזה טעמא דמ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושיו בששניהם מודים דכשאינו מכחישו העד נאמן כדברי התוס' רי"ד הנ"ל והוי כשנים כמו בנסכא דר' אבא ושפיר הוי מקדש בעדים: יד) ואמנם לדידן דקי"ל דלא מהני מקדש בעד אחד הטעם דהא חזינן דאף בממון לא מהני הגדת ע"א אלא במקום דמהני הודאתו, ובקנס דלא מהני הודאתו אין העד מחייב שבועה כמ"ש התוס' ב"ק (מ"א) ד"ה מודה בקנס, ואף דכשאינו נשבע העד כשנים, וע"כ דכמו דלא מהני הודאתו כמו כן לא מהני שאינו נשבע להחשב כשנים, וע"כ בקידושין דלא מהני הודאה משום דחב לאחריני כמו כן לא מהני ע"א להיות כשנים: