שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן ריד, קטע 8

ל) אך בעיקר הקושיא לפי הגירסא פסולה למה תני תחלוץ משתגדיל, כבר תירצו התוס' בכורות (י"ט.) ד"ה איש בסוף הדיבור דהוה אמינא דאינה חליצה כלל כמו חליצת קטן למ"ד, איצטריך גבי קטנה תתלוץ לומר שנפסלה מן האחין, והיינו דווקא קטן שמפורש פסולו בפרשה איש למעוטי קטן, משא"כ קטנה דמהקישא ודינו כמו שמאל דפסול מגז"ש רגל רגל ממצורע, ועיין גיטין (מ"ב) מחלק בין שן ועין דכתיבי להדיא בין שאר איברים דמדרש חכמים: לא) סוף דבר דעת כל הפוסקים חליצתה פסולה מה"ת דמקשינן אשה לאיש ואף דעת הרי"ף כן, זולת לגירסת הירושלמי חליצתה כשירה ובאמת סוגיא דנדה (מ"ח:) דאין נשים נאמנות בסימני הבת לחליצה במקום דליכא חזקה דרבא רק למיאון נאמנות אף בלא חזקה משום שהיא דרבנן מכלל דסימני הבת לחליצה דאורייתא, ויותר מזה לפי דברי המג"א סי' נ"ה סק"ז בדרבנן סמכינן על חזקה דרבא וא"צ לבדוק אחר שערות, א"כ א"צ לבדוק סימני הבת כלל, אלא ודאי מוכח שהיא פסול דאורייתא] ולפי הגירסא חליצתה כשירה הנה דקיי"ל לא מקשינן אשה לאיש, מ"מ לענין שליח נראה כולי עלמא מודים דמקשינן, ועיין בירושלמי איש כתיב בפרשה ברם הכא ונגשה יבמתו אליו מ"מ, לשון זה מורה דמשמע לירושלמי לשון ונגשה יבמתו אף קטנה [אולי משום שינוי לשון. גבי דידי' כתיב איש וגבי דידה לא כתיב אשה, ומי יעמוד בסוד דברי חכמים איך למדו המקראות] וגלי קרא שלא נקיט להא מילתא, אבל לענין שליחות שפיר מקשינן לגמרי אף בדיעבד מדאורייתא:

לב) [ב'] דהא חליצה כתב בחד קרא עם קריאה רקיקה והני לא שייך בהו שליחות דהוי בגופו, והעושה שליח לקרוא הלל עבורו והוא אינו שומע אינו יוצא, וכן העושה שליח לרקוק כאילו זרק רוק השליח, והוא פשוט דהני לא שייך בהם שליחות, וידוע דברי תוס' סוכה (ל"א) דהיקש אדם דן מעצמו והרי הוקשו חליצה רקיקה וקריאה זה לזה: לג) [ג'] כיון דכתיב בחליצה ככה דווקא בגופה, ובפ"ק דקידושין (י"ד.) בעי למימר היכי דכתיב חוקה לא דרשינן קו"ח, ואף דמסקנא אינו כן, היינו דדבר הלמד בקו"ח עוד עדיף ולא נתמעטו מחוקה, אבל שליחות דלאו מידי דעדיפא מגופה, אך נלמד במה הצד כבריש האיש מקדש יש לומר דנתמעט מככה: לד) וראי' לזה מהא דמנחות (י"ט) דמקשה אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים, ומסקנא מדגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים, ובתוס' מגילה (ט:) העתיקו מדגלי רחמנא בכהן גדול שחיטה בבעלים, ומבואר דהא דצריך שחיטת פרו בכה"ג משום דצריך שחיטה בבעלים, וכן כתבו התוס' יומא (מ"ב) סד"ה שחיטה דהתם לאו משום דעבודה הוא כו' אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים, וקשה למה לא יועיל שליחות כמו בפסח דמצוה על הבעלים, מ"מ שלוחו כמותו, אלא ודאי משום דסוגיא דמנחות הלזו אזלא כמ"ד שחיטת פרו בזר פסולה כמ"ש התוס' שם וקיימא חוקה אשחיטה, וכיון דכתיב תוקה. לא מהני שליחות, וה"נ בחליצה דכתיב ככה לא מהני שליחות, ואף דבפסח, נמי כתובה חוקה זאת חוקת הפסח ומהני בי' שליחות, לק"מ דהא בפסח גופי' גלי קרא דמהני בי' שליחות, ואין להקשות דא"כ מה ס"ד.

דהש"ס קידושין (מ"א.) למיגמר שליחות בפסח מתרומה הא חוקה כתיב בי', דלק"מ דיש לומר דסוגיא דקידושין אתיא כמ"ד שחיטת פרו בזר כשירה דלא קיימא חוקה אשחיטה, וכן במנחות (ה.) בשחיטה דלאו עבודה היא לא קיימא חוקה עלה: לה) נשוב לדברינו דמוכח מהא דפרו פסולה בזר למ"ד, ולפי סוגיא דמנחות הוא משום בעלים ויועיל שליחות, ע"כ היכי דכתיב חוקה לא מהני שליחות ה"נ בחליצה דכתיב ככה, אך לפי המבואר בתוס' קידושין (מ"א:) ד"ה נפקא לי' דבכל קדשים המצוה שהבעלים ישחטו אך שמועיל שחיטת אחר משום שליחות א"כ הא דגלי קרא בפרו של אהרן היינו שלא יועיל שליחות ומ"מ אין להביא ראי' להיפוך מדאיצטריך קרא בפרו של אהרן שלא יועיל שליחות תיפוק לי' מדכתיב חוקה ולמ"ד פרו פסולה בזר הא קיימא חוקה גם אשחיטה, דליתא, דהא דמצוה על הבעלים או כפירש"י פסחים (ואו:) משום דכתיב וסמך ושחט והא בפרו לא כתיב, או כמ"ש המקנה לדעת תוס' דילפינן מפסח, וכיון דבהני מועיל שליחות ולא נוכל ללמוד לפרו אלא שצריך ג"כ לשליח הבעלים, ואהא תקום חוקה שאם שחט מי שאינו שליח פסול, אבל לא נוכל ללמוד שאם שחט שליח פסול, ע"כ צריך לכתוב בגופי' ושחט וגו' אשר לו, וכיון דכתיב בגופי' שישחטו בעלים קאי חוקה עלה ואפי' שחט שליח פסול, וא"כ לשיטת תוס' אין ראי' לנידון דידן, מ"מ לדעת המקנה ד"ה בגמ' והא דתנן דקדשים לא בעינן שליחות הא אין להוכיח מקרא דאשר לו לפסול השליח, ועל כרחין מחוקה ילפינן לה, ומוכח דכיון דכתיב חוקה לא מהני שליח. וה"ה בחליצה דכתיב ככה * ):

לו) [ד"ז] כיון דכתיב ונגשה, יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו שהב"ד צריכין לראות החליצה, וגדולה מזה בגמ' צריכי דייני למיחזי רוקא כו' וקאי האי לעיני הזקנים גם על הרקיקה שאח"כ כ"ש על החליצה, והרי הדיינים לא ראו האשה חולצת רק השליח, רק שיודעים ע"י עדים שהאשה עשאתו שליח ושליח של אדם כמותו והרי זה ידיעה בלא ראי', וקרא כתיב לעיני ובעינן ראי' דווקא: לז) וחכם אחד רוצה להשיב, שהרי לדעת שמאי הזקן האומר לשלוחו הרוג את הנפש המשלח חייב, ולפי תירוץ הראשון בגמ' חייב גם בדיני אדם, והרי בדיני נפשות (גהה והאומנם דביבמות (ל"ג) אמרינן דלמ"ד פרו של אהרן פסול בזר זר השוחטו חייב משום זרות, ואי רק משום בעלים מה זרות שייך בכאן, כיון דלאו משום כהונה, וביותר קשה למה שכתבו התוס' מנחות (ה') בד"ה שחיטה דסוגיא דמנחות (י"ט) כמ"ד פרו בזר פסול, אם כן איצטריך קרא לחייב זר דאי משום בעלים אין חיוב בזר ולעולם שחוטה בעלמא ג"כ בעינן בעלים, נ"ל דהא מילתא תליא אי שאר כהנים מקיבעיא מיכפרי או מקופיא, דאי מקופיא אמרינן דטעמא דרחמנא דאצרכא כה"ג משום בעלים ולא משום כהונה כיון דשחיטה לאו עבודה, אלא ודאי משום בעלים ושאר כהנים לא חשיבי( (חשיבי בעליו דכפרתם לא חשיבא לגבי כפרת כה"ג, ועיין יומא בתוס' (נ':) בד"ה אחיו הכהנים, וסוגיא דיבמות כמ"ד מקיבעא מיכפרו, ולדידהו פר כה"ג אינו עושה תמורה דחשיב קרבן שותפין, וכן פסק הרמב"ם, וא"כ הא דאצרכא כהן גדול ולא שאר כהנים לאו משום בעלים אלא דחשבה רחמנא עבודה והיא ככל עבודת יוהכ"פ דאינה כשירה אלא בכה"ג: ע"כ הגהה( לא מהני ידיעה בלא ראי':

לח) ואינו קושיא, שהרי דעת התוס' שבועות (ל"ד.) דלרב אחא אית לי' אומדנא גם בדיני נפשות, ממילא גם לרבנן בידיעה ברורה כגון שעלתה לו נשיכה בגבו, דבזה מודים, גם בדיני נפשות מהני אומדנא כזו עיי"ש בתוס', וכן דעת כל הראשונים שם, ואפילו להרמב"ם פ"כ מהלכות סנהדרין הלכה א' דמחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות דבד"נ ילפינן מונקי וצדיק אל תהרוג דלא מהני בלא ראי' דיש שם צד זכות, מ"מ בידיעה ברורה אף צד זכות אין כאן, וכשיש עדים על השליחות והוי ידיעה ברורה, גם הרמב"ם מודה דמהני בדיני נפשות: לט) אך איש אחד השיב, שהרי לדעת כמה פוסקים א"צ עדים על שליחות קידושין, וא"כ אף ידיעה אין כאן על מעשה המשלח, ועל כרחין לומר כיון שיש עדים על מעשה השליח (כיון שלפי האמת הוא שליח] חשוב עדים, ה"נ כיון שהזקנים רואים מעשה השליח חשוב ראי', ולכאורה יפה השיב: מ) אך ניישב זה עפ"י הסוגיא דנדרים (ל"ה:) איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא. נ"מ למודר הנאה אי אמרת שלוחי דידן הא מהני לי' ואסור וכו' ושם (ל"ו:) אבעיא להו כו' ת"ש ותורם תרומתיו לדעתו אילימא משל בעל הכרי על של בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי (דבלא שליחות הא לא מהני] הא מהני לי' ואסור וכו' לעולם משל בעל הכרי על של בעל הכרי באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, ובר"ן פרק התקבל דאף בכה"ג נמי שליחות מעליא ומהני גם גבי גט, וחזר בו ממה שכתב כאן בנדרים] מ"מ כיון שלא יחדו מותר במודר הנאה.

וקשה לי דכיון דחזינן דאף דהוי שליח גמור מ"מ איכא גוונא דמותר במודר הנאה, א"כ מאי קאמר הש"ס בכהני דאי שלוחי דידן אסור, הא לא אמר לו להקריבו, דאי אמר לו להקריב אף אי שלוחי דרחמנא אסור, דמ"מ עביד שליחותו דאמר לו הקריב, ועל כרחין בלא אמר לו, רק שכך הדין שהוא שלוחו, והא אמרת דדין שליחות אינו אוסר במודר הנאה, וכן קשה לפירוש הר"ן בנדרים דבתרומה גילוי דעתא דניחא לי' סגי (שמעתי בזה טעם נכון מהחסיד החריף מהר"ר צבי זצ"ל משום דתרומה ניטלת במחשבה שליחות דידי' נמי מהני בגילוי דעת שהוא כמו מחשבה] מ"מ הא נעשה שליח בגילוי דעת ואעפי"כ מותר במודר הנאה ולמה יאסור יותר בנעשה שליח ממילא: מא) על כן נ"ל לפרש עפ"י דברי הרמב"ם פרק ז' מהלכות מעילה הלכה יוד הפקיד מעות מותרין אצל שלחני או חנווני כו' הואיל ויש לו רשות להשתמש בהן אם הוציאן שניהן פטורין בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו להשתמש בהן וחנווני פטור מפני שאינם קשורין וכאילו השתמש ברשות *) ומדקדוק לשון הרמב"ם שהרי לא אמר לו השתמש בהם, דאפי' נתן לו רשות בפירוש להשתמש בהם פטור הואיל לא אמר לו בלשון ציווי, והטעם בזה דאף דנתינת רשות כמו שליחות, ריש תרומות נכרי שתרם של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה, מבואר דישראל בשל ישראל אחר ברשות תרומתו תרומה, וכן פרק ג' משנה ד' אבל הרשה את בן ביתי כו' לתרום תרומתו תרומה, וכן ברמב"ם פ"ד מהלכות תרומות הלכה ב' חמשה אם תרמו אין תרומתו תרומה, ואחד מהם התורם.

את שאינו שלו שלא ברשות בעלים, מבואר דברשות תרומתו תרומה, ובמשנה קידושין (ע"ח:) האב שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו כו' וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, מ"מ זה אינו מועיל אלא במידי דהקנאה, קידושין, תרומה, שהוא לברר חלקו של כהן [וכשחל התרומה ונתברר ממילא נעשה המצוה] כיון שהמשלח יש לו כח לקדש ולתרום יכול להרשות השליח שיעשה כן, אבל מ"מ לא נחשב שעשה משלח המעשה, ועל כן לא מעל המשלח, זולת כשמצווה אותו, דאז נחשב מעשה המשלח ומעל המשלח: (הגהה ואמנם שדעת רש"י שהמפקיד מעל כברייתא דפרק המפקיד שהביא הכ"מ, אך יש לפרש לפי פירש"י ב"מ (מ"ג) מותרין ישתמש בהם שהמפקיד יודע שהשלחני צריך תדיר למעות עיי"ש, ועל כן דומה לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו שהוא תולדה דאש משום חציו, והיינו כיון שההיזק נעשה נחשב זה שהוא עשהו לחייב אותו, והיינו טעמא דמוסר כמו שביארתי במק"א וה"נ הרי נעשה המעילה במעות הקדש, נחשב מה שהוא נתן המעות לשלחני וע"י זה קרוב לוודאי ועיין תוס' ב"ק (כ"ב:) סוף ד"ה חציו] שיעשה מעילה במעות הקדש נחשב שהוא עשהו וחייב: ע"כ הגהה( מב) נשוב לסוגיא דנדרים כל הרוצה לתרום כו' זה אינו ציווי כיון שתלה ברצון השליח, רק נתינת רשות מ"מ מהני כנ"ל, אבל בקרבנות לא יועיל אם יאמר לכהן הנני נותן רשות להקריב הקרבן אי שלוחי דידן שהרי התורה צוותה לבעל הקרבן להקריב, ואיך יוצא במה שיתן רשות לכהן, וצריך להיות דרך ציווי דווקא או שממילא נעשה הכהן שלוחו באופן זה] ואסור, ואין היתר רק אי שלוחי דשמיא ומצוות בעל הקרבן לעשות רק ליתנו לכהן והכהן מקריבו בשליחותא דשמיא:

מג) נשוב לנידון דידן, בשליחות קידושין דמהני בנתינת רשות אף שנחשב מעשה השליח מהני כיון שהרשהו על זה, ועל כן אף שאין עדים בשליחות מ"מ הרי ראו מעשה השליח שלפי האמת שעשהו שליח] מועילים מעשיו שבכלל עשיית השליחות נתינת רשות, ובש"ס ר"ה (כ"ח:) מנין לכהן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל כו' הא למדת שבכלל המצוה נתינת הרשות, אבל חליצה מצוה, ולא יועיל מה שתתן רשות לשלוחה לחלוץ, שהתורה אמרה שהיא תחלוץ איך יועיל נתינת רשות שלה, רק דרך ציווי שנחשב שהיא חלצה, וזה אינם רואים הדיינים: מד) וכל זה אם תעשה שליח לחלוץ עמה בעיר, אך אם תעשה שליח שיחלוץ במדינת הים, הא כתב בתוספות רי"ד גיטין (כ"ח:) בקושיית הש"ס בשולח חטאתו ממדינת הים והא בעי סמיכה וכתב בתוס' רי"ד וז"ל ואף דקיי"ל סמיכה לא מיעכבא הנ"מ דחזי לסמיכה אבל האי דלא חזי לסמיכה מעכבא כמו כל שאינו ראוי לבילה כו', ועוד ריש פרק מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו ר"נ אומר הורצה, ופירש"י ותוס' שלערב יבוא, אבל אם רחוק מאוד שאינו ראוי לאכילה לכולי עלמא לא הורצה, הנה דמה שאינו ראוי מחמת ריחוק מקום חשוב אינו ראוי, וא"כ אינו ראוי לקריאה ורקיקה בפניו דהני מצוה שבגופו ולא מהני בהו שליחות, ואף שראוי לחלוץ לאחר זמן עם קריאה ורקיקה הלא כתבו תוס' גיטין (כ"ח:) דטמא חשוב אינו ראוי לסמיכה עיי"ש, ואף דאפשר להקריב לאחר שיטהר בתר השתא אזלינן, וה"נ השתא אינו ראוי לקריאה ורקיקה:

מה) ועל זה הראי' השיב לי חכם אחד וז"ל לפענ"ד שאני התם שהתורה גזרה שאם הוא בדרך רחוקה כשיעור הנאמר שם פטור מפסח אפי' יכול לכנוס בסוסים כדאיתא שם (צ"ד.) לכן לא הורצה ועיי"ש בתוס' שם ע"ב ד"ה ור"נ דלגבי זמן אכילה חשבינן כהאי גוונא יכול לבוא אבל מ"מ אם אינו יכול לבוא גם בסוסים ופרדים לכ"ע לא הורצה שהתורה גילתה שם דמקרי רחוק, אבל בנ"ד יש לומר דמקרי ראוי כיון דסדר חליצה אינו מעכב, הרי תוכל לבוא אח"כ ולקרות ולרקוק, ומ"ש הדר"ג ראי' מתוס' גיטין (כ"ח:) דטמא מיחשב אינו ראוי לסמיכה אף דאפשר להקריב לאחר שיטהר, לא אבין דשאני התם שהוא מקריב עתה הקרבן ואי אפשר לו לעשות אח"כ הסמיכה בקרבן זה, משא"כ בנ"ד הרי תוכל לעשות אח"כ הקריאה ורקיקה ויוכשר החליצה הזאת עכ"ל: מו) והשבתיו מה שהשיב רו"מ דשאני התם בדרך רחוקה דגלי קרא, איני יכול להלום דברים אלו, דלר"נ איך גלי קרא דחשוב אינו ראוי לאכילה ןאי אפשר לבוא גם בסוסים ופרדים כיון דבדרך רחוקה דקרא הורצה, ולא מיירי תורה כלל מפסול רק שחס רחמנא עליו שלא יצטרך לשלוח שלוחים, ולמ"ד דרך רחוקה שאינו יכול לבוא גם בשעת אכילה שלא יצטרך לבוא בסוסים כו' או יבטל מצוות אכילה, אבל שיחשב אינו ראוי לאכילה אין זכר למו, ועוד אשתמיטתי' דברי תוס' שם (צ"ג) ד"ה אלא שהקשו לר' יהודה דאמר דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה דרך רחוקה דכתב רחמנא למה לי פשיטא דפטור דהא לא חזי לאכילה (והוצרכו לתרץ דצריך קרא דמצי למיעבד בשני] הנה דפשיטא להו בלי שום קרא דחשוב לא חזי לאכילה:

מז) ועל זה שכתב כבודו דראוי שתבוא שם אחר החליצה ותעשה אח"כ הקריאה והרקיקה, לדידי הדבר פשוט דאף דסדר אינו מעכב בחליצה, היינו הקדים רקיקה לחליצה, אבל הקדים חליצה לקריאה הקריאה שאחר כך לאו כלום, דאיך תאמר מאן יבמי וגו' מכלל שאם רוצה מייבם ומקים שם, והא לאחר חליצה קם בלא יבנה, ואי מייבם לאו כלום, וכן אם יאמר לא חפצתי לקחתה אחר חליצה, ובתשו' הרא"ש הובא ביתה יוסף סי' קס"ט נשים שחולצות ולא מתייבמות אם צריכות קריאה דאיך יאמר לא חפצתי לקחתה, והשיב שכל החולצות ולא מתייבמות כגון איסור מצוה ואיסור קדושה מדאורייתא עולות ליבום עיי"ש, ובאלמנה לכה"ג מן הנשואין צ"ל כיון שאינו מחוייב בקריאה אין הקריאה מעכב כמ"ש הרשב"ם ב"ב (פ"א: גבי גר בביכורים: מח) ובסנהדרין (מ"ט) מצוות חליצה כו' מצוה הכי ואי אפיק לית לן בה, תניא נמי הכי בין שהקדים חליצה לרקיקה כו' פירש"י אי אפיך לית לן בה כדתני לקמן, ולכאורה מה בעי בזה הא מפורש בגמ' תניא נמי הכי, אך כוון למה שכתבתי דלא נימא דקאי על הקדים חליצה לקריאת מאן יבמי וגו' לא חפצתי וגו' והוא הדין על הקדים קריאת ככה וגו' לחליצה, דאיך תאמר ככה ולא נדע על מה קאי רק אחר שחלצה אומרת ככה וקאי על החליצה, ואם הקדימה ככה לרקיקה נראה דתלוי במחלוקת ר"א ורע"ק דאי רקיקה מעכב כל שהוא מעשה מעכב ככה יעשה קאי גם על הרקיקה וצריכה לרקוק קודם דווקא, אבל אם ככה יעשה לאיש דווקא מעשה באיש, ככה קאי על החליצה לבד ואם הקדימה לרקיקה שפיר דמי, ויען שזה פלוגתא דתנאי פירש"י כדתני לקמן דזה לכולי עלמא:

מט) וא"כ בנ"ד אף אם תבוא אחר החליצה ותקרא מאן יבמי לאו כלום, ועוד דאף קריאת ככה לא תוכל לתקן, דבשלמא כשהוא כל זמן שעוסקין באותו ענין שייך לומר ככה יעשה, והמשמעות על החליצה, אבל כשאין עסוקין באותו ענין ותאמר ככה יעשה, איך יהי' קאי על החליצה ואם תוסיף דברים הרי אינו כדכתיב ככה, דמלת ככה אינו מורה כלל על החליצה]: נ) עתה בבוא מכתבו שנית פתחתי חידושי רמ"ה על סנהדרין וז"ל אשכחן בנוסחא דילנא ואי אקדים וחליץ לית לן בה, והכי פירושא ואי קדים וחליץ מקמי קריאה קמייתא לית לן בה, ואשכחן בפירושי צרפת ואי אקדים רקיקה לחליצה לית לן בה ולהא מילתא מסתייעא מדתניא נמי בין שהקדים כו' ולנוסחא דילן לא קשיא דכיון דאי אקדים רקיקה לחליצה כשירה כי אפיך בכולהו נמי כשירה והדבר צ"ע עכ"ל רמ"ה: נא) והנה מ"ש מפירושי צרפת הוא פירש"י כנ"ל, וכתב שמסייע התניא נמי הכי, ונוסחתו אף שכתב שלא קשיא לנוסחא דילן מ"מ הניח בצ"ע, ובחי' הר"ן סנהדרין מפרש להדיא על הקדים רקיקה לחליצה משמע ג"כ דסבירא לי' הקדים חליצה לקריאה לא מהני הקריאה וצריכה לחזור ולקרות וכיון שברש"י ור"ן משמע להדיא דהקדים חליצה לקריאה לא מהני והרמ"ה הניח בצ"ע בוודאי כוותייהו נקטינן דמסתבר כוותייהו:

נב) והרמב"ם פ"ד מהלכות יבום הלכה יוד ואין הסדר מעכב אלא אם לא קראה בתחילה לא הוא ולא היא או שרקקה ואח"כ חלצה או שקראה ואח"כ רקקה חליצתה כשירה, והנה מ"ש שקראה ואח"כ רקקה כשירה וא"צ לקרות אח"כ, נכון לפי מה שאמרנו כיון דככה לא קאי על הרקיקה שאינה מעשה באיש, על כן כשירה הקריאה קודם הרקיקה כל שהוא אחר החליצה, ומדלא כתב נמי חלצה ואח"כ קראה כשירה, וכן מדכתב שאם לא קראה בתחילה לא הוא ולא היא כשירה, מבואר שא"צ לקרות אחר החליצה, דבזה מיירי בהלכה זו, ובהלכה י"ב לענין היתר יבמה לשוק מבואר דקריאה שבתחילה אחר החליצה אינו כלום, והוא מעוות לא יוכל לתקון, וזה ברור למדקדק היטב בלשון הרמב"ם, הנה ביארנו היטב היטב בעז"ה שאח"כ אין תקנה במאן יבמי, ואף אם באנו לתרץ לנוסחת רמ"ה, מ"מ אין תקנה בקריאת ככה כל שאינו עם החליצה יחד: