שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן ריד, קטע 7

ג) ועוד נראה ראי' דאפי' כופר במצוה אחת מן התורה אף שחשוב כופר בתורה ונידון בגיהנם לדורי דורות כמו שביאר הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ואו הלכה ט' דאפי' אמר תיבה אחת אינה מפי הקב"ה חשוב כופר בתורה ודינו כנ"ל, מ"מ לא חשוב מומר לאסור בפסח, מהא דאמר בחולין (קל"ב:) כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק במתנות כהונה שנאמר המקריב את דם ואת החלב מבני אהרן לו תהי' שוק הימין למנה, פירש"י שאינו מודה בעבודה שאומר בלבו דברי הבל הם ולא צוה לו המקום להקריב קרבנות עיי"ש, משמע דווקא כופר בקרבנות אבל כופר בפרשיות אחרות שבתורה יש לו שוק הימין, ואם איתא דכהאי גוונא חשוב מומר ואסור בפסח יאסור גם בשאר קדשים מהקישא דזאת התורה, כעין שכתבו תוס' יבמות (ע':) בד"ה דפסח דאונן אסור בקדשים יליף מפסח בהקישא דזאת התורה ופסח גמר ממעשר בגזירה שוה דממנו ממנו, וא"כ בן נכר דהיינו מומר נמי אסור בקדשים בהיקש זה, *) ועל כרחין דכופר בפרשה אחת לא חשוב מומר: ( הגהה ומעודי הוה קשיא לי דברי תוס' פסחים (ס"ט:) ערל שלא מל ערב פסח למה ענוש כרת הא יכול לעשות הפסח בעודו ערל דמיחוי חזי ותקוני לא מתקן כדאמר שם בטמא מת שלא הוזה ועיי"ש מה שתירצו, ותמוה לי על קושייתם הא בפרק הערל (ע"א.) מפיק מתרי קראי, מחד דמילת זכריו מעכבת בשעת עשיית הפסח, ומחד דמילת זכריו מעכבת בשעת אכילת הפסח, וא"כ ערל בשעת עשי' אין פסולו משום שאינו ראוי לאכילה לבד שנאמר כיון שבידו למול חשוב ראוי לאכילה כשם שטמא מת בשביעי חשוב ראוי לאכילה משום שבידו להזות, רק פסול בעצמותו מקו"ח דמילת בנו מעכבתו כ"ש מילת עצמו, ומה קשיא להו:

אך לפי דברי תוס' הנ"ל דמה דפסול בפסח פסול נמי בשאר קדשים מהקישא דזאת התורה, ואי פסול ערל בפסח בעצמותו, אם כן איך ערל משלח קרבנותיו, אלא ודאי השתא דגלי קרא דמילת זכריו מעכבתו מאכילה. אמרינן דמה דמעכבתו מעשי' אינו רק משום דלא חזי לאכילה, ולענין זה לא שייך לאקושי שאר קדשים, שהרי בהאי קרא דזאת התורה כתיב עמי עולה דלא שייך בו שיהי' ראוי לאכילה, וע"כ לא איתקש לענין ערל, ומוכח דהטעם משום דאינו ראוי לאכילה ועל כן הקשו תוס' שפיר דמוכח דאף שבידו לתקן. חשוב אינו ראוי לאכילה, וא"כ טמא מת בשביעי נמי, ודוק היטב: ע"כ הגהה( ד) ואין לדחות ולומר דלשון רש"י שאינו מודה שאמר בלבו כו', דזה אינו דעל כרחין שאמר בפה, דאל"כ מנא ידעינן שכך אמר בלבו, ואין שייך לומר לו הדין כיון שאינו מודה כלל לא ישמע לנו שלא ליקח חלק, ומה שכתב רש"י בלבו, היינו שעיקר הודאה בעבודה או להיפוך ח"ו הוא בלב, והפה מגלה שכך הוא בלבו, דומה לזה כתב רש"י כריתות (ג':) בסוף העמוד במגדף דעיקר איסורו במחשבת הלב ואין כאן מעשה, ומה שמדבר אינו אלא משמיע איסורו עיי"ש וה"נ זה האיש מחמת כפירתו אינו נידון כמומר, ואם הי' כהן הי' חולק בקדשים, ומה שאומר בעצמו שהוא מחלל שבת בפרהסיא אין אדם משים עצמו רשע, ועוד דלא חמיר מעובד ע"ז דלא חשוב מומר גבי זיקה, וכ"ש מחלל שבת בפרהסיא דכתב הרב ז"ל בש"ע בהלכות רבית שאינו מן המורידין כלל הא חדא:

ה) ועוד שהרי המכתב הזה בא מהמומר לאחר מיתת הבעל, והמקילים במומר אינו אלא בהי' מומר בשעת נפילה, וע"כ קצתם אינם מקילין רק בהי' מומר בשעת נשואין, ומשום דס"ל נשואין מפילים, ואנן דקי"ל מיתה מפלת יש מקילין לפי דברי המקילין במומר אף בהי' מומר בשעת מיתה, אבל בנדון דידן אוקמא בחזקת כשרות עד שכתב המכתב, והרי שו"ב שהמיר כל מה ששחט עד שעה שהמיר כשר: ו) ואף שחתמו עדים שהם יודעים עוד קודם שכך הוא, מ"מ לא כתבו שקודם מיתת הבעל הי' מומר [וגם העדים החתומים כמדומה שהם אחים, ואף שחתומים שלשה תסלק אחד נשאר שנים ולא הוי ב"ד רק עדים הוי מפי כתבם], ותיוהא חזינא בהאי מכתב כי העדים כתבו יום וחודש ושנת הנ"ל, ובתחילת המכתב כתוב אין אקטאבער ושנה לא נכתב כמדומה שבמכוון השמיט השנה למען לא נדע שנכתב כמה שנים אחר מיתת הבעל, אך באמת אין שום נ"מ כיון שהמכתב אחר מיתה, ואם הי' אפשר לומר שכך למדוהו אבותיו להיות כופר, ואין לו חזקת כשרות, אלא דא"כ לא הוי מומר כלל דנחשב כמו תינוק שנשבה בין הנכרים פמ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות ממרים גבי צדוקים, אך האדעססער כתב אלי כי תחילה הי' במדינת יהודים ואח"כ נתקלקל, וא"כ מכתבו שאחר מיתת הבעל אינו כלום: ז) ובאמת צריך להבין הטעם מדוע דווקא כשהי' בשעת נפילה מומר, כיון דכל הטעם משום דקנאים פוגעים בביאת המומר ובמקום ערוה קאי, והרי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה מעיקר הדין תצא בלא חליצה, וה"נ שנעשה מומר אח"כ כיון דערוה דחיא לזיקה שהי' עלי' קודם לכן:

ח) אך באמת הדבר נכון, שהרי התוס' הקשו למ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק כשנתקדשה יופקע הזיקה, ותירצו התוס' דשאני הכא דאפשר בגירושין, וה"נ אפשר בתשובה, על כן לא פקעה זיקה, ודווקא כשהי' מומר בשעת נפילה דלא חשוב זיקה כלל, ודווקא כשהי' עלי' זיקה והי' יכול לייבמה אף כשנעשה ערוה ולא יכול לייבם מהני הא דאפשר לגרש ויוכל לייבמה כבתחילה, וכהאי גוונא כתבו תוס' נדה (כ"ב:) ד"ה אם דווקא דם לח שנתייבש מהני מה שיכול לשרות ויהי' לח כבתחילה, אבל לא ביבש מעיקרו, ה"נ בערוה בשעת נפילה לא מהני מה שיכול לעשות תשובה: ט) ובמ"ש נתיישב לי דברי תה"ד שהשיג על המקילין בהי' מומר בשעת הנשואין ולא בהמיר אח"כ, והקשה שהרי אפי' למ"ד נשואין מפילין בנעשה צרת ערוה לאחר נשואין קודם מיתה פטורה מחליצה עיי"ש. ולמה לא הקשה משנעשית היא עצמה ערוה לאחר הנשואין: י) ולפמ"ש ניחא, דבזה, החילוק פשוט משום דהתם אין תקנה, אבל הכא יש תקנה בתשובה ולעולם נשואין לבד מפילים, ומ"מ הנעשית ערוה אח"כ פטורה דהא אפי' נעשית ערוה לאחר מיתת הבעל פטורה, משא"כ במומר כל שנפלה לפניו בשעת נשואין שוב לא נפקע כיון דאפשר בתשובה, ע"כ הקשה התה"ד מנעשית צרת ערוה אחר נשואין קודם מיתה, דבנעשית צרת ערוה לאחר מיתה הא אינו פוטר כמ"ש תוס' יבמות (כ"ו:) ד"ה וחליצה, וקודם מיתה לאחר נשואין פוטר, ע"כ שעת מיתה נמי חשוב שעת נפילה, ה"נ לענין מומר יפטור: יא) נחזור לענינינו דבהמיר לאחר מיתה לית מאן דשרי, ולטעמא דעל מנת כן לא קידשה מבואר נמי בתשו' מהר"ם סי' תתרכ"ב דהעיקר דזה לא שייך רק בהי' מומר בשעת נשואין, ועיין בפסקי מהרא"י סי' רס"ז בשם תשו' הרא"ש דבלא עלה על דעתו לא אמרינן אומדנא, וכן בהמיר לאחר נשואין: ועתה נדבר מענין חליצה ע"י שליח:

יב) והנה הרב מסראצק נ"י כתב דאפשר שגם ביבם מועיל שליחות, דהנה ביבמות (יוד) פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אם חייב על הצרה כרת שלר"י פטור משום דאיהו שליחותא דאחים קעביד הרי דמהני שליחות, ובס' דורש לציון דרוש י"ג הוליד מזה דבאחת פסולה לא נפטרה ביבום דכשירה משום דכל מילתא דלא מצי עביד לא מהני שליח עיי"ש, ומיישב בזה הא דיבמות (ק"י.) דביאת המדברת פוטרת החרשת, ולא נקיט תליצתה פוטרת, והתוי"ט כתב שם דה"ה חליצתה, ולהנ"ל י"ל דחליצה לא פטרה משום דלא מצי עביד, וכנראה שיש בזה שליחות ממש, דאלו הוה שלוחא דרחמנא לא שייך בזה הא דלא משוי שליח כנראה מש"ס קידושין (כ"ג.) ולפי זה הא דאמר בכתובות (ע"ד.) לר' יוחנן דחליצה אי אפשר ע"י שליח לראב"י, הוה גרס מחלוקת ר"י ור"ל להיפוך כמבואר בירושלמי פ"ק דיבמות הלכה א' דרב אמי מחליף שמעתא, ולר' יוחנן חייב כרת, א"כ לא מצינו שמועיל שליח, משא"כ לגירסא דילן עכ"ד: יג) אך באמת זה אינו כלום, כי מדברי הדורש לציון אין ראי' כלל, כי זה בוודאי לא יעלה על הדעת דהא דאמרינן שליחותא דאחים קעביד, או איהי שליחותא דצרה קעבדה, דיהי' זה מדין שליחות, דהא בכל שליחות בעינן מדעתי', וכאן אפי' אחד מן האחין או מן הצרות עומדים וצווחים שאינם רוצים כהחליצה מ"מ מהני ונפטרו הצרות, והאחים אסורים לייבם, וכן כשאחד מן האחים הוא קטן או חרש דלאו בני עשיית שלוחים הן, ומ"מ מהני חליצת שאר האחין, וזה פשוט:

יד) אך הדורש לציון הקשה, כיון דכאן אמרינן חליצת אחת מהצרות הוי כאילו כולן עשו, שהרי משום הכי אינו חייב כרת על הצרה, ולדבר זה יחשב אצלו שליחות כמו דאמרינן גבי שליחות דמעשה השליח הוא כמו שעשה המשלח, כמו כן הכא עשיית אחת מהצרות הוי כאלו כולן עשו, וע"י זה כמו גבי שליחות כל היכא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, הכי נמי נאמר גבי הצרות, דאם אחת כשירה ואחת פסולה, האיך נפטרה הפסולה ביבום הכשירה משום דהוי כאלו נתייבמה גם הפסולה, משום דהכשירה עבדא שליחותא והוי כמותה, הא אפילו אם נתייבמה לא מהני, שהרי כיון שיש צרה אחרת לייבם שוב הוי אפשר לקיים שניהם ואינו דוחה, ולא הוי רמיא קמי' ליבום, זה קושיית הדורש לציון, אבל לא שיסבור שיועיל שליחות בחליצה ויבום: טו) אך גם דברי הדורש לציון במחכת"ה אינם נראים, ונבארם אחת לאחת: והנה הקושיא העצומה שעלי' בנה כל היסוד, שהקשה על הרמב"ם שפסק דאפי' היכא שיש צרות כשירות אם ייבם להפסולות קנאה ונפטרו הצרות, הא כיון שיש כשירות הוי אפשר לקיים שניהם ולא רמיא קמי' ליבום כלל, וא"כ למה פסק אם בעלה קנאה עיי"ש, ובאמת זה אינו קושיא כלל, דאפשר לקיים שניהם לא הוי רק היכי שע"י כן יעשה המצוה ויקיים שניהם, כגון גבי כלאים בציצית אם רוצה לעשות ציצית של פשתן אמרינן הא אפשר לקיים שניהם, שיעשה גם ציצית של צמר, וע"כ יעשה הציצית של צמר, שהרי אם אין מתירין לעשות של פשתן ע"כ יעשה של צמר, משא"כ הכא היכא שיש לו שני צרות ורוצה ביבום הפסולה ולא בהכשירה, שפיר יבום הפסולה דוחה הל"ת, מה תאמר הא יכול לייבם הכשירה, הא כיון שאינו רוצה לייבם הכשירה, ואינו מוכרח לייבמה, שהרי יכול לחלוץ לה, יתבטל מצוות יבום, ולא ישאר רק מצוות חליצה, וחליצה במקום יבום לאו מצוה מה"ת:

טז) וראי' לזה דכל שע"י זה לא יהי' מוכרח לעשות לא חשוב אפשר לקיים שניהם, מהא דפסקינן ביו"ד סי' עד"ש סעיף ג' בשם הריטב"א גבי כהן במת מצוה, שאם יש לו אחרים בחנם אסור לו לטמא א"ע, אבל אם אינו מוצא אחרים רק בשכר מותר לטמאות עצמו, ולכאורה הדבר קשה, הא כיון דמשום ממון אין מתירין לו לטמאות, הא הוי הכא אפשר לקיים שניהם שישכור אחרים, ולא יפסיד רק ממון: יז) אך הוא הדבר אשר דברנו כיון שאם יצטרך לשכור אזי אין מחוייב לשכור כיון שאינו מוטל עליו החיוב להוציא ממון על זה, וממילא אם לא נתיר לו לטמא אזי לא יהי' מוכרח לשכור ולקיים המצוה, שוב לא חשוב אפשר לקיים שניהם, שהרי על ידי זה יכול לפטור עצמו מכל המצוה, מבואר מזה דכל היכא דעי"ז האיסור ל"ת יהי' יכול לפטור עצמו מן העשה. אף שאם ירצה לא יפטור עצמו, מ"מ חשוב אי אפשר לקיים שניהם, ודוחה העשה לל"ת, וא"כ ה"נ דכוותה:

יח) ואם יתעקש אחד ויקשה מה נעשה באיש שרוצה לייבם או זו או זו, ושוב הוי אפשר לקיים שניהם, שהרי אם לא ייבם הפסולה, ייבם הכשירה, והרמב"ם כללא כייל, אך זה אינו, ויש לדבר בזה הרבה, אך האריכות בזה למותר, שהרי גם בפשיטות יש לתרץ, שהרי התוס' כתבו ביבם שבא על יבמתו בשעת נדותה קנאה, ולכאורה יקשה מאי שנא משאר חייבי לאוין, אך התירוץ הוא דכל חייבי לאוין אין להם תקנה כלל להתייבם, וממילא לא רמיא קמי' ליבום, משא"כ בנדה, שהרי ראוי' אליו לכשתטהר ונפלה לפניו ליבום, רק שעובר איסור מה שבא עלי' בנדתה, וזה אינו מזיק כלל להיבום, שהרי עכ"פ רמיא קמי' ליבום, וא"כ ה"נ רמיא קמי' ליבום גם הפסולה אם לא ירצה לייבם הכשירה יהי' מותר לייבם הפסולה כנ"ל, ורמיא קמי' שמא לא ירצה לייבם להכשירה, ושוב אף אם רוצה לייבם שניהם, אעפי"כ אם ייבם להפסולה קנאה כמו בבא על יבמתו בימי נדתה כנ"ל: יט) ואין להקשות עוד, מה יהי' שאם בשעת מיתה ירצה לייבם שניהם או הכשירה או הפסולה, ושוב בשעת נפילה איסור לייבם להפסולה, שהרי רוצה גם לייבם הכשירה, וא"כ תהי' אסורה אפי' אח"כ כשלא ירצה לייבם הכשירה, שהרי כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לו בנים כמבואר בש"ס: כ) אך באמת יש לומר דהגמ' לא קאמר רק היכא דבשעת נפילה לא רמיא קמי' ליבום כלל, ולא נפקע כלל האיסור אשת אח, ומשום הכי נשאר האיסור אשת אח, משא"כ הכא שהרי רמיא קמי' ליבום בשעת נפילה, שאם לא ירצה לייבם הכשירה יהי' מותר לייבם הפסולה, וממילא נפקע האיסור אשת אח, דכל היכא דרמיא קמי' ליבום על כרחין דנפקע איסור אשת אח, ושוב ליכא למימר הרי היא כאשת אח שיש לו בנים, אך על זה יש עוד לפלפל מדברי התוס' גבי נדה:

כא) אך בכאן יש לומר עוד, דמה תאמר דמשום דבשעת נפילה כשהי' רוצה לייבם הכשירה הי' יכול לייבמה. שוב אסור אפי' אח"כ כשאינו רוצה לייבם הכשירה, אם תאמר כן שוב יהי' מותר גם בשעת נפילה לייבמה, שנאמר בזה הואיל אלו אחר כך לא ירצה לייבם הכשירה, והפסולה יהי' אסור לייבם, משום שלא היתה ראוי' בשעת נפילה, ויתבטל מצוות יבום, שוב דוחה העשה דיבום גם עכשיו הל"ת דפסולה, ואין לומר דאז כשלא ירצה לייבם הכשירה אז ידחה, דזה אינו, דאז לא יועיל כלל, דלא תהי' אז בת יבום כלל כיון שהיתה יבמה שאין אני קורא בה כו', ועל כן דוחה בשעת נפילה, ושוב מותר אח"כ: כב) וגם מה שתירץ הדורש לציון על קושייתו בגמ' דאיך יועיל יבום בצרת מחזיר גרושתו, הא כל היכי דלא מצי עביד שליח לא מצי משוי, ותירץ משום דמדאורייתא אם בעל המחזיר גרושתו קנאה, מה יעשה לדעת הרשב"א שפוסק גבי מחזיר גרושתו דאם בעלו לא קנה כמו שהביא הה"מ בשמו ואין חולק עליו בראשונים, הגם כי בכ"מ השיג עליו והקשה מדוע לא ידחה העשה לל"ת, אך הב"ש תירץ קושייתו ופסק כהרשב"א יעיי"ש, וכן נראה עיקר כדעת הרשב"א דאם איתא דמה"ת מתייבמת, אף מדרבנן היתה מותרת דכיון דקנאה בביאה ראשונה נעשית כאשתו לכל דבר, ואין בה איסור מחזיר גרושתו, שהוא לא גירשה, ודווקא בשעה שבא לייבמה מכח אחיו אמרינן במותר לה נאסרה וכו' משא"כ לאחר שייבמה שהיא כאשה דעלמא, וזה ברור לפענ"ד: כג) אלא על כרחין שגוף הקושיא לא קשה, שהרי לא אמרינן אלא היכי דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי "משוי" שליח, והיינו רק היכי דצריך עשיית שליחות, וזה אינו יכול היכי דאיהו לא מצי עביד, אבל היכא דא"צ עשיית שליח, רק דנעשה ממילא כמותו, על זה. אינו מזיק אם הוא לא מצי עביד:

כד) וראי לזה ממשנה מפורשת יבמות (ל"ט.) תלה בקטן עד שיגדיל או חרש או שוטה אין שומעין לו אלא אומרים עליך מצוה או חלוץ או ייבם, הרי דאף דחליצת קטן לדברי הכל אינו כלום, מ"מ מועיל מה שחלץ הגדול, ואף דעתה הוא לא מצי עביד. והאיך הגדול יכול לחלוץ בשליחותו, אלא ודאי שלענין זה אינו מזיק כלל היכא דאיהו לא מצי עביד, כיון דנעשה שלוחו ממילא, וזה ברור, ואף הנוב"י לא אמר אלא לדרשא בעלמא להשוות החרוזים מיע"ל קג"ם, אבל לא שיעלה על דעתו שיהי' זה להלכה, ואילו הי' יודע שיהי' מי שיביא דבר זה להלכה, לא הי' מביא זה לבית הדפוס: ועתה נדבר מענין אם אשה יכולה לעשות שליח לחלוץ: כה) והנה מפורש בגמ' ופוסקים גידמת חולצת בשיני', ואם תוכל לעשות שליח טורח זה למה, ואם כי על מה ששאלו גידמת איך חולצת אין להקשות הא תוכל ע"י שליח, דיש לומר שאם אין מציאות שתחלוץ בעצמה לא תוכל לעשות שליח לדעת תוס' ישנים עירובין (נ"ג.) דעל כן בכתיבה לא בעינן שליחות דמסתמא כל אדם יכול לגרש אשתו ואפילו ידיו קטועות עיי"ש, הנה דמי שידיו קטועות חשוב לא מצי למיעבד אף דרק פומי' כאיב לי', ה"נ אם לא תוכל בעצמה לחלוץ לא תוכל ע"י שליח, מ"מ לפי האמת דחולצת בעצמה תוכל לחלוץ ע"י שליח, ולמה הביאו הפוסקים דין זה למעשה דחולצת בשני', גם מהשאלה יש ראי' לדעת המצריכים שליחות בכתיבה, ומ"מ ידיו קטועות יכול לגרש ע"כ ס"ל פומי' דכאיב לא חשוב לא מצי למיעבד: כו) אך נבאר הטעם, דלכאורה בשלמא בדידי' הוי מצוה שבגופו כמו שלא מהני שליחות בהנחת תפילין, שראש השליח אינו נעשה ראשו של משלח.

דשליחות לא מהני אלא במידי דמעשה והוי כאילו הניח המשלח בראשו של שליח, וה"נ אינו מידי דמעשה בדידי' ורגל שליח אינו נעשה רגלו של יבם, אך בדידה דהוי מידי דמעשה שחוץ לגופה, למה לא יועיל שליחות, וי"ל בזה כמה טעמים: כז) [א'] דמקשינן אשה לאיש כמו לענין קטנה דהא קיי"ל כר"מ דמקשינן אשה לאיש, שהרי מסקנת הסוגיא והילכתא עד שתביא שתי שערות, אך יש לעיין בחילוף הגירסאות הובא בתוס', שגירסת ירושלמי תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה, ולפי זה הקישא דאשה לאיש מדרבנן לכתחילה, ודעת הב"ש שגירסת הרי"ף חליצתה כשירה, ובקרבן נתנאל שעל הרא"ש אות ע' שגירסת הרי"ף חליצתה פסולה וכמו שהוא בכל האלפסין שלנו: כח) אך נראה דאפילו אם הגירסא חליצתה כשירה, מ"מ שפיר אמרינן דהלכתא עד שתביא שתי שערות אפי' בדיעבד פסול וכדברי ר' אליעזר בתוספתא שהביאו הרשב"א והריטב"א ומתני' כר"מ דלא מקיש רק מדרבנן לכתחילה, ולהלכה קיי"ל כר' אליעזר, בריטב"א, ומסולק קושיית הב"ש על הה"מ: כט) גם מ"ש הב"ש לדעת הרמב"ם דחליצה קטנה פסולה בדיעבד לא פסול אלא מדרבנן, לא נראה כלל, שהרי הרמב"ם פ"ד מהלכות חליצה הט"ו כלל חליצת קטנה עם כל הני שפסולם מן התורה והנה הב"ש כתב כן ליישב קושיית התוס' לפי הגירסא חליצתה פסולה למה תני תחלוץ משתגדל, ע"כ תירץ הב"ש דקמ"ל אף שפסולו מדרבנן מ"מ צריכה חליצה אחרת משתגדיל עיי"ש, ואינו מובן כלל, דלמה איצטריך זה כיון דפסולה דיעבד משמע ועיין פסחים (ע"ז,):