שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן ריד, קטע 4

ו) והנראה בזה דהנה הא ודאי מאן דמכשיר ביחידי או בינה לבינו אינה אלא בדיעבד, דקרא כתיב לעיני הזקנים, רק דס"ל כיון דאין זה בגופו של מעשה, לא נאמר על זה ככה לעכב, דהא דרשינן מככה יעשה לאיש דבר שהיא מעשה מעכב, וזה אינו בגופו של מעשה, ואנן סוברים דמ"מ זה מצוה בהמעשה שיהי' לפני ב"ד קאי גם על זה ככה לעכב, ומאן דמכשיר סבר כיון דאינו בגוף המעשה דומה לרקיקה וקריאה דאין מעכבין בדיעבד, והא דחלץ ר"י ב"א לכתחילה ביחידי מסתמא הי' שעת הדחק שהיבם הי' נחוץ לדרכו ולא הי' אפשר להמתין על ב"ד, והנה הא בקריאה גופי' אם אינו ראוי לקריאה כגון אילם ואילמת הא מעכבי, וע"כ לילה נמי אי לאו כגמ"ד חשוב לי' רק שתרצה להכשיר משום בדיעבד אפי' בלא ב"ד כשר, ולילה לא גרע מאלו לא הי' ב"ד כלל, והא בלילה אינו ראוי לב"ד וב"ד מעכב, ע"כ צ"ל הטעם משום דכגמר דין חשוב לי' וראוי לב"ד: ז) אך לדעת הסמ"ע דאם הדליקו נרות חשוב כמו ביום, א"כ גם כשחלץ בלא נרות הא ראוי להדליק נרות, אך כבר השיגוהו הש"ך דלא מהני הדלקת נרות מידי, [וגם הסמ"ע לא אמרה למעשה וכל אחרונים ש"ך, אך זה אם לילה פסול מגזירת הכתוב והי' ביום הנחילו וגו' לא מהני נרות מידי דמ"מ אינו יום, אך אם באנו לפסול מקו"ח דסומא באחת מעיניו דבלילה הראי' פחותה מראיית סומא באחת מעיניו ביום, בזה שפיר נאמר אם ידליקו הרבה נרות ולילה כיום יאיר יראו יותר ממה שרואה סומא באחת מעיניו ביום והוה לי' ראוי לב"ד, וע"כ אף אם לא ידליקו נרות כלל כשר דלא בעי ב"ד כלל לתנא דמתני', וסומא באחת מעיניו נמי שחלצו בפניו יוכשר בדיעבד, דלא גרע מחליצה בינו לבינה ואתי שפיר:

ח) ואין להקשות עוד מנ"ל להש"ס דר"א דפוסל ס"ל חליצה כתחילת דין, שמא הטעם משום קו"ח מסומא באחת מעיניו, ואף דראוי לב"ד ע"י שידליקו נרות הא קיי"ל דבעינן ב"ד ממש וחלצה שלא בב"ד פסולה, דלק"מ דא"כ אם ידליקו נרות יוכשר ור"א פוסל משמע בכל ענין אפי' הדליקו נרות ולק"מ: ט) ולענין הלכה אף שחזקתי תחילה שיטת ר"ת דלמאן דממעט סומים מלעיני גם סומא באחת מעיניו פסול מהא דחגיגה, נזכרתי מהא דמגילה ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני אביונים וסגי לכל אביון מתנה אחת, ובטורי אבן באבני שוהם הקשה מהא דירושלמי חגיגה, והעלה דגמ' דידן פליג אירושלמי, והפר"ח באו"ח הקשה מהא דיכול שני גורלות על זה ושני גורלות ע"ז, והעלה דהתם דכתיב שני השעירים קודם גורלות בזה אמרינן דעל כל אחד מהשעירים יתן שני גורלות, אבל הכא דכתיב מתנות תחילה הנה המצוה בסתם מתנות דהיינו שתים ואח"כ אמר דשתי מתנות אלו ינתן לשני אביונים, ולדבריו מיושב הא דחגיגה ג"כ דכתיב ולבני אהרן קודם כתנות צריך לעשות לכל אחד מבני אהרן שתי כתנות, וכן בהקהל דכתיב נגד כל ישראל באזניהם, וכיון דכתיב כל ישראל קודם באזניהם צריך להיות לכל אחד שני אזנים, וא"כ בחלוצה דכתיב לעיני קודם הזקנים דומה למתנות לאביונים כיון דכתיב מתנות משמע שנים קודם אביונים סגי לכל אביון מתנה אחת, ה"נ כיון דלעיני דמשמע שנים כתיב קודם הזקנים סגי לכל זקן עין אחד:

י) והא דפ' תרומה בפסוק ועשית שנים כרובים זהב וגו' משני קצות הכפורת ועשה כרוב אחד וגו' פירש"י שלא תאמר שנים מקצה מזה ושנים מקצה מזה, אף דכתיב שנים כרובים ואח"כ משני קצות הכפורת, נ"ל דהנה ריש פרק שני שעירי, שני שעירי עזים מיעוט שעירים שנים מה ת"ל שני שיהי' שניהם שוין וכן טובא מייתי התם כה"ג, וה"נ דכתיב שנים כרובים מיעוט כרובים שנים מה ת"ל שני שיהי' שניהם שווין, והוה אמינא שגם בזה יהי' שווין שלא יהי' אחד בימין הכפורת אחד בשמאל ובימין שני כרובים ובשמאל שני כרובים ע"כ צריך לכתוב ועשה כרוב אחד וגו' וצדקו דברי הריטב"א ונמק"י: יא) איברא דק"ל טובא לשיטת הריטב"א והנמק"י דראיית הש"ס מדאיצטריך למעוטי סומא בשתי עיניו דפסול בדיני ממונות ש"מ דלא בעי סמוכין ומומחין דגרוע משאר ד"מ, ע"כ אי לאו קרא הי' כשר סומין, וקשה לי ע"ז הא אף אליבא דאמת דחליצה כשירה בהדיוטות מ"מ חלצה בלילה חליצתה פסולה דהוי כתחילת דין דפסול בלילה מביום הנחילו את בניו אלמא אף דכשר בהדיוטות ודיני ממונות בעינן סמוכין מ"מ ילפינן מדיני ממונות, וא"כ אי נמי כשירה בהדיוטות לא איצטריך לפסול סומא בשתי עיניו, וע"כ המיעוט לסומא באחת מעיניו כדברי ר"ת, מכ"ש לדעת הסמ"ע סעיף ז' דפסול סומא בשתי עיניו משום שדומה ללילה דאין נ"מ כלל אם כשר בהדיוטות או לא, רק אם חליצה דמיא לתחילת דין דפסולה בלילה דאז סומין נמי פסול בלאו קרא דמעיני, או דומה לגמר דין דאז אף אי בעינן סמוכין מ"מ יוכשר חליצה בסומין אי לאו קרא משום דהוי גמ"ד, אך אין הנמק"י והריטב"א משועבדים לסמ"ע, אבל קושיא ראשונה קשה:

יב) והנראה בזה, דהנה דעת הרא"ש הובא בטור סי' ג' דיחיד מומחה יכול לקבל עדות, והודאה שמודה בפניו כמודה לפני ב"ד, דכיון שיכול לדון יכול לקבל עדות ג"כ עיי"ש, ובאהע"ז סי' י"א עדות לאסור אשה על בעלה צריך דרישה וחקירה ומשום שדומה לחבלות, ולכאורה תמוה, דהא הש"ס מדמי דמה דעבדינן שליחותייהו וכשר בהדיוטות ה"ה דלא בעי דרישה וחקירה, וע"כ חבלות דלא דיינין בזמה"ז ה"ה דלפני מומחין בעי דוח"ק, וא"כ כיון שמקבלין עדות לאסור אשה על בעלה בזמה"ז למה יצטרך דוח"ק, אך הרא"ש לטעמי' דמי שכשר לדון יכול לקבל העדות, וע"כ לאסור אשה על בעלה דכל חכם יכול לאסור שהיא הוראה כשאר הוראות, ה"ה דיכול לקבל העדות וא"צ בזה לשליחותייהו עבדינן דלא למד דבר דבר מממון רק לענין עדות דכתיב בקרא דעפ"י שנים יקום דבר, אבל לא לענין ב"ד, וכיון דא"צ ב"ד לדון דבר שבערוה ה"ה לקבלת עדות א"צ ב"ד, ואזיל לטעמי' דבהודאות והלוואות דיחיד מומחה כשר לדון ה"ה דיכול לקבל העדות, ולפי"ז י"ל עוד דאף במידי שדין שלו צריך ב"ד אין קבלת עדות שלו צריך ב"ד בעצמותו כיון שאינו רק בירור הדברים לידע המעשה איך הי', רק משום שצריכין העדים להעיד לפני אנשים שיכולים לפסוק הדבר, לפי"ז לילה שפסול לקבלת עדות ע"כ לא תלוי במומחים, כי מה שפסול הדיוטות משום שאין יכולין לפסוק אבל לילה הא ראוי לפסוק הדין דגמר דין כשר בלילה ומ"מ פסול לקבל עדות, ע"כ דעצמות קבלת עדות פסול בלילה, וא"כ אין לפרוך מה לקבלת עדות שכן פסול בהדיוטות, דליתא דעצמות קבלת עדות הי' כשר בהדיוטות כנ"ל ודו"ק היטב:

יג) ולפמ"ש מיושב קושיית הרשב"א בהא דקאמר הש"ס גבי חלצה בלילה ותסברא אי מקיש ריבים לנגעים אפי' גמ"ד נמי, והקשה הרשב"א דהא ר"מ ס"ל באמת דגמר דין נמי פסול בלילה, ומה קושיא אם לר"א דפוסל אפי' גמ"ד נמי פסול וכר"מ והניח בצ"ע, ולפמ"ש מיושב היטב דאי גמ"ד נמי פסול בלילה, שוב לא נוכל ללמוד חליצה מדין, דמה לדין שכן פסול הדיוטות, ואף דהדיוטות אין פסולין לקבלת עדות רק משום שאין ראויין לגמ"ד מהאי טעמא יפסול נמי לילה דגמ"ד נמי פסול בלילה תאמר בחליצה דהדיוטות כשרין לילה נמי יוכשר דמה"ט איצטריך קרא לסומין, אף דבדיני ממונות פסול משום דבחליצה הדיוטות כשרין אין ללמוד מדיני ממונות ה"נ לענין לילה ודו"ק:

יד) ומדברי רש"י נמי למדתי ישוב לשיטת הרשב"א והנמק"י שהוא כתב בהא דחלצה בלילה ר"א פוסל ובגמ' לימא בהא קמיפלגי דר"א מקיש ריבים לנגעים ופירש"י וחליצה דין הוא דגובה כתובתה, ולפי זה נצטרך לומר דארוסה דלית לה כתובה אם מת בעלה בלא בנים וחלצה בלילה חליצתה כשירה, ומי הכניסו לפירצה דחוקה זו, הלא נוכל לומר כיון דצריך שלשה כדיני ממונות נקרא דין, אך הוקשה לו קושיא הנ"ל דאיך נוכל ללמוד חליצה מדין, הא דין בעי מומחין וחליצה סגי בהדיוטות, ע"ז תירץ דחליצה נמי דין דגובה כתובתה, והא דסגי בהדיוטות משום דכתובה מדרבנן ומדרבנן הא תקנו דאף הודאות והלוואות סגי בהדיוטות, ומדאורייתא דבעי מומחין בהודאות והלוואות הא מדאורייתא ליכא כתובה, ואפי' לרשב"ג דכתובת אשה מה"ת, מ"מ לפי מסקנת הש"ס כתובות (פ"א.) יבם נמי כאחר דמי, ומה שמותרת לינשא ליבם קרינא בה לכשתנשאי לאחר, וכתב רמב"ן דמה שאינה גובה כתובה במיתת הבעל משום דיבם זוכה בנכסי' [דזיקה ספק נשואה] וזה ודאי מדרבנן דאפילו בעל אין לו זכי' בנכסי אשתו מה"ת, נמצא מדאורייתא אין בחליצה נפקותא לענין כתובה, דמה"ת במיתת הבעל זכתה בכתובה וזה לענין הדיוטות, אבל לענין לילה דאף להודאות ולהלוואות לילה פסול שפיר פסולה החליצה דהוי דין גמור מדרבנן כמו הודאות והלוואות אלא דכשר בהדיוטות אף לאחר שתקנו כתובה משום שתקנו בהלוואות וה"ה לכתובה דלסגי בהדיוטות ולעולם הוי דין גמור לפסול לילה: טו) ואין להקשות דהא כתבו הרמב"ם וש"ע חלצה בפני ג' עמי הארץ חליצתה כשירה והא מדרבנן דאיכא כתובה דין גמור הוא וניבעי עכ"פ חד דגמיר, לק"מ דהא אליבא דנמק"י קיימינן ואיהו הא ס"ל דהדיוטות דחליצה לאפוקי מומחין ולעולם דגמירי דלא כרמב"ם וש"ע:

טז) מ"מ שיטת הריטב"א והנמק"י קשה עלי כתורמוס דאיך אפשר לומר למעוטי סומים היינו בשני עיניהם דא"כ אין כאן דייני חליצה כלל, וכל הדיינות בחליצה היינו מה שרואים החליצה וכשאין רואים אין כאן דיינות כלל ובדיני ממונות שמכשירים התוס' נדה (נ') בד"ה ור"מ משום שיכולים לשמוע טענות הבע"ד והעדים ולפסוק הדין, אבל חליצה שהכל בחוש הראי' שרואים החליצה שהיא כל המתיר וקריאה אינה מעכבת ואפי' לר"י בסוטה שגם קריאה מעכב מ"מ אין יכולים להיות דיינים בחליצה עצמה וכשאין רואין אין כאן דיינים כלל, וע"כ קרא למעוטי סומין היינו למעוטי סומא באחת מעיניו כדברי ר"ת: יז) וליישב דעת ריטב"א ונמק"י נראה דאזלי לשיטתייהו, דהא דקרי להו הדיוטות היינו שאינם סמוכים אבל מ"מ צריך שידעו הלכות חליצה, והיינו דקאמר שיודעים להקרות, ובכלל זה הלכות חליצה וקריאה שיודעים הדיינים, וע"כ דיינות החליצה מה שמורים להם איך יחליצו כהלכות חליצה, וע"כ הוה אמינא להכשיר גם סומים בשתי עיניהם ואתי שפיר הריטב"א. ונמק"י לשיטתייהו: יח) אך למה דקי"ל כשיטת הרמב"ם וסייעתו דא"צ רק שיודעין להקרות, ואף זה אינו מעכב כמ"ש הרמב"ם וטוש"ע שאם חלצה בפני ג' עמי הארץ כשירה, וכתב ביש"ש הטעם כיון דא"צ רק שיודעין להקרות וקריאה גופה לא מעכבא, וא"כ א"א שדיינות דחליצה במה שמורים הסדר שהרי ע"ה הם ואינם יודעים כלום, ועוד דאפי' יודעין להקרות מ"מ מה דיינות שלהם בחליצה עצמה שהוא העיקר, ע"כ דיינות שלהם מה שרואין החליצה ולא איצטריך למעוטי סומים בשתי עיניהם רק באחת מעיניהם כדברי ר"ת ז"ל:

יט) אך מ"מ שוב צדקו דברי ר"ת דלמסקנא דקרא דצריכי דייני למיחזי רוק כד נפיק מפומא דיבמה, אין לנו למעט גם סומא באחת מעיניו ונאמר שקולים הם ויבואו שניהם כדברי יש"ש, דליתא כיון דקרא אינו מיותר, דצריך דצריכי דייני למיחזי, וקרא דלעיני לא משתמע כלל שלא יהי' סומא באחד מעיניו דדי בעין אחת לכל זקן כדברי פר"ח הנ"ל במתנות לאביונים, רק למה דס"ד היינו לומדים מיתורא דלבשני עיניו לא צריך קרא, אבל למסקנא דאין יתור דקרא. דצריכי למיחזי וזה ממשמעותא אין כאן יתיר כלל ודוק היטב: כ) ובמ"ש מיושב קושיית הנוב"י על הר"ת דאף דקרא דצריכי למיחזי מ"מ נאמר דיצטרכו לראות בשני עיניהם, ולמ"ש מיושב דבאמת דקרא דלעיני לא משמע כלל בשתי עיניו כנ"ל, רק למה דס"ד היינו אומרים כן מיתורא, אבל אי קרא לכדרבא וליכא יתור שוב סגי ברואה בעין אחת [ובאמת קושיית הנוב"י בלא"ה לא קשיא כמ"ש בתחילת דברינו מהא דחגיגה, ועוד דמוכח בנדה (נ.) מה נגעים שלא בסומין דכתיב לכל מראה עיני הכהן פירש"י שלא בסומין אפי' סומא באחת מעיניו דכתיב לכל מראה עד דאיכא כולה מראה, אבל אי לאו כל לא הוה ממעטינן באחת מעיניו, ואף דכתיב לעיני כהן דמשמע כהן אחד בשתי עיניו, מ"מ כיון דבמראה תליא מילתא אף בעין אחת סגי אי לאו קרא דכל, וה"נ כיון דבצריכי למיחזי תליא מילתא סגי באחת מעיניו:

כא) אך בעיקר היסוד דלעיני הזקנים משמע לכל זקן עין אחד כמו במתנות לאביונים, יש לשדות בו נרגא מהא דתוס' יומא ( ) בהא דתפסת מרובה לא תפסת דהיכי דמנין אין לו גבול בזה ודאי הוא מנין המועט, אך אם גם מנין מרובה יש לו גבול הוא ספק ואזלינן לחומרא ובממונא אזלינן לקולא יע"ש, וא"כ דווקא במתנות לאביונים דמפרשים מתנות לשניהם יחד הפירוש שני מתנות, דאי אפשר לתפוס יותר משנים, דא"כ תימא עשרה או יותר ואין לו גבול ע"כ מפרשים שני מתנות, אבל בלעיני הזקנים נהי דמפרשת לעיני כל הזקנים יחד מ"מ לא נדע אם ג' עינים לג' זקנים, או ששה, שנים לכל אחד, דיש לו גבול דיותר מששה אי אפשר להיות לזקן יותר משני עינים, וכיון דהמשמעות יוכל להתפרש ששה עינים לכל הב"ד לכל אחד ב' עינים, א"כ שפיר נאמר שקולים הם, הפירוש דצריכי דייני למיחזי רוקא אתי עם הפירוש שהב"ד ביחד יהי' להם ששה עינים ב' לכל אחד ויבואו שניהם, דזה אי אפשר ג' עינים לכל הב"ד דפשיטא, דאל"כ אינם דיינים בחליצה, שדיינות היא הראי', מ"מ גם הפירוש ששה עינים כו' ג"כ ממשמעותא וא"צ לבוא לזה מיתורא רק שגם המרובה נוכל לפרש כיון שיש לו גבול וא"כ שקולים המה, צריכי למחזי עם ששה עינים לכל הב"ד ויבואו שניהם:

כב) הן אמת שדברי תוס' יומא הנ"ל דהא דעצרת ילפינן מחג המצות לתשלומין שבעה ולא מחג הסוכות לתשלומין שמונה משום תפשת מרובה לא תפשת וכתבו תוס' כיון שגם מנין מרובה יש לו גבול היא רק לחומרא שאינו יוצא בשמיני יע"ש, וק"ל דהתינח שלכתחילה לא יוכל להמתין, אבל אי עבר והמתין יתחייב מספק כמבואר בתוס' חגיגה (ד'.) בטומטום דמקשה איצטריך קרא למעוטי ספיקא, ופירשו תוס' דמספק פטרינן לי' דלא ליתי חולין לעזרה, וחזרו והקשו דליתי בתנאי אם אשה יהי' נדבה, ותירצו דמבטל לי' מסמיכה, דאשה אינה סומכת, אבל חגיגה בשמיני יהי' מחוייב להביא על תנאי, ובפ"ד דטהרות ספק' קרבנות להקל, הא מפרש בסוף הפרק חמש זיבות ופירשו רש"י ור"ש שלא נתיר להביא ספק מליקה למזבח באין הכרח ליטהר יע"ש הא בעלמא אזלינן לחומרא, וא"כ בעצרת אם איחר עד שמיני יהי' מחוייב להביא בשמיני ולא מצינו זאת, ואפשר תק"ח היא שלא יתחייב בשמיני כדי שלא יסמוך עצמו להמתין עד שמיני ויעבור על ספק תורה, ועי' רבינו יונה ריש ברכות בהא דוחכמים אומרים עד חצות וצ"ע: נאום הק' אברהם סימן רכא ב"ה אור ליום ב' ניסן בונה ירושלים לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד הרב החריף מו"ה מאיר נ"י האבד"ק סטערצוב.

דבר האשה שילדה לאחר ג' חדשים לנשואי' והוולד חי' שלשים יום והבעל מת איזה ימים קודם לידה ונשאת לזר בלא חליצה, וכאשר נודע לכ"ת אסרה, והיא מתנצלת שהוולד מבעלה שמת כי הי' אצלה קודם נשואין איזה פעמים, גם אמרו שלא הי' נשואין גמורים כי אחר החופה לא הי' יחוד, ובלילה ראשונה היא ישנה בבית אחד והוא בבית אחר, ובשני' ישנו בבית אחד אך אחותה ישנה עמה במטה והזוג אומרים שלא הי' שם מעשה, הגם שטבלה אך מחמת שבעלה מעיר אחרת לא הי' להם בכאן חדר מיוחד, ועתה השאלה אם נאסרת אליו, כדין יבמות (צ"ב:) יבמה שנשאת בטעות שאיסורה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים. שני אם חולצת והיא תחת בעלה שני אי צריך לגרשה מקודם: תשובה א) נראה לי דוודאי אינה נאסרת עליו מתרי טעמי, הא' דכי היכי דפנוי' שנתעברה ונבדקה אמו ואמרה לכשר נבעלתי היא נאמנת להכשיר הוולד ואפי' רוב פסולין אצלה כדאיתא בש"ס קידושין (ע"ד), וברמב"ם שם פט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה י"א, ועיין ב"ש סימן ד' ס"ק ל"ט, והטעם מבואר בר"ן ובמגיד משום דספק ממזר כשר מה"ת הימנוה רבנן בדרבנן, ה"נ כיון דאיסורא דמיחלפא אינו אלא מדרבנן ואפילו הלך בעלה למדינת הים גופי' אינו רק דרבנן מן הדין שתהי' נאמנת, ואין לומר משום דלפסול הוולד לקהל חשוב דיעבד, ה"נ להוציא אשה מבעלה חשוב דיעבד, ואין לומר דכיון שאינה נאמנת לענין שלא תצטרך חליצה גם להתירה למי שנשאת לו אינה נאמנת, דהתם נמי אינה נאמנת להכשיר לכהונה עד דאיכא רוב כשרים אצלה ומ"מ נאמנת: ב) [האומנם כי יש לחלק דשאני התם דאשה מזנה בודקת ומזנה, מ"מ מדהוצרכו הר"ן והה"מ לחלק באומרת לממזר נתעברתי אינה נאמנת משום דאיכא איסור תורה אף דבזה חזקה דאשה בודקת ומזנה כנגדה, מ"מ אם הי' דרבנן היתה נאמנת, ה"ה בנ"ד דאיסור דרבנן נאמנת]:

ג) ואף כי עדיין יש לחלק כי האיסור דרבנן נצמח מהאיסור דאורייתא יבמה לשוק, ועוד יש לחלק דשאני התם דלכהונה גופי' אינה אסורה רק לכתחילה ואם נשאת לא תצא אפי' ברוב פסולים, וכיון דגם לכהונה רק לכתחילה לקהל דמיקרי דיעבד נאמנת, אבל לענין שלא תצטרך לחלוץ דאפי' דיעבד אינה נאמנת אפי' יהי' היבם במדינת הים (והתם הטעם דלכהונה נאמנת בדיעבד משום דחזקת כשרות דאם מהני לוולד ומשום אשה בודקת ומזנה] ממילא לאיסור דרבנן אינה נאמנת גם דיעבד, מ"מ אין בירור לחלק בכך ויש לומר שהיא נאמנת, ועיין ש"ך יו"ד סי' קצ"א בהא דלבעלה כלכתחילה, והיינו דאף דלבעלה וודאי דיעבד היא האשה לתשמיש כמו טהרות לאכילה כ"ש כשרגילה בכך לראות דם תמיד במ"ר דהוי דיעבד, ובמרדכי מפורש דאפי' כה"ג אסורה, מ"מ כיון שאוסרין אותה לטהרות דהוי לכתחילה אוסרין אותה לבעלה ג"כ כמו בעלת כתם דעיקר האיסור לטהרות, אך בשביל זה אסרו לבעלה ג"כ כמ"ש חת"ס יו"ד סי' ק"נ, והיינו הא דבפרק כל היד מדמי לה לבעלת כתם ודו"ק ובהלכות נדה הארכתי בזה: ד) ועל כורחין תפרש דברי הש"ך כן, דאל"כ קשים דבריו כתורמוס, הנה דאף שהאיסור דלטהרות רק לכתחילה מ"מ אמרינן הואיל ואוסרין וכו' כמו בבעלת הכתם שאסורה לטהרות אף דיעבד, ה"נ בנ"ד אם איתא דאמרינן הואיל ואינה נאמנת לחליצה אינה נאמנת לזה שנשאת לו להתיר עצמה, ה"נ הוה אמרינן התם הואיל ואוסרין אותה לכהונה דהוי לכתחילה, ה"נ נאסור אותה לקהל אלא ודאי שלא אמרינן בזה דין הואיל כלל: ה) ועוד י"ל דאפי' בלא נאמנות שלה חשוב ספק שמא מבעלה קודם נישואין וקידושין אף דרוב פסולים לפמ"ש הב"ש סימן ד' ס"ק ל"ט דאפי' ברוב פסולים לא חשוב ממזר ודאי רק ממזר ספק משום דילמא אזלא איהו לגבייהו והוי קבוע ועי"ש: