שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן ריד, קטע 3

ג) אך האחרונים חולקים על הב"י, ואף בשוטה לדעת רמב"ם אינו פסול רק מדרבנן, מ"מ אין ראי' מכאן כלל, דמ"מ איך כותבין לכתחילה וכל תועלת הגט יהי' שלא תזקק לחליצה ע"י שעשינו אותה ערוה והוא כמבטל מצוות יבומים, שהרי מדרבנן מוטל עלי' חיוב חליצה בעצם רק איסור ערוה מפקיעתה מיבום אסור לכתחילה, והרי בפרק המגרש (פ"ג.) אלא מעתה בת אחיו לא ישא שמא ימות בלא בנים נמצא גורם לעקור דבר מן התורה, ולכאורה מה קושיא בשלמא גירש על תנאי שבאמת תהי' זקוקה לו ואינו יכול לייבם מחמת התנאי הי' גורם לעקור דבר מה"ת, אבל זו לא תזקק לו כלל, אך הוא הדבר, כיון שזקוקה בעצם ואיסור בתו מפקיעתה חשוב עקירה, אלא שגורם כו' שמא כו' לא אמרינן, אבל זה שימות תיכף בלא בנים וכל תועלת הגט להפקיע מחליצה ע"י איסור ערוה שפיר יאסור, ואף דביטול מצוות יבמין הוא פלוגתא דר"מ ור"ג יבמות (י"ח) עיי"ש היטב, והי' יכול לתרץ שמואל כר"ג סבירא לי', קושטא דמילתא משני דאפי' לר"מ כותבין ונותנין: ד) ובתשו' נודע בשערים סי' נ"ג שבכמה מקומות מכמה מילי דרבנן דבעי חליצה, אנא לא ידענא ולא חדא, וראיתי בתשו' בית אברהם סי' ק' חקר בזה משום אינו עולה ליבום (ודברי הרא"ש פרק ב"ש לא הביא כלל] והשיג על זה מיבמות (ל"א:) זהו ספק קידושין למעוטי מאי למעוטי זמן דליכא בקידושין ומשמע שאם הי' זמן בקידושין הי' בו דין חולצת ולא מתייבמת, ואף דאינו עולה ליבום מדאורייתא:

ה) ואני בלמדי יבמות הקשיתי כן על הרא"ש, אך התירוץ פשוט, שאם הי' מתקנים זמן בקידושין, בודאי הי' התקנה שאם קידשה בשטר בלי זמן שיתפסו בה קידושין אחרים עכ"פ מדרבנן, שאם לא תאמר כן הרי היא אשת איש גמורה, ומה זה פסול הקידושין, אם תאמר שאסור לדור עמה בקידושין אלו, היא גופה קשיא הלא עצם הקידושין דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, וזו נאסרת בין לביאה שיהי' מחוייבין עלי' מיתה, בין שלא יתפסו בה קידושין ומקודשת גמורה כמו בשאר קידושין למה יאסור לדור עמה, ועוד מה יועיל אם יקדשנה שנית הרי קידושין שניים אין אוסרין כלל, ולדעת חי' הר"ן ריש פרק המגרש משם הרא"ה קידושין שאין אוסרין אינם קידושין, אלא ודאי אם הי' מתקנים זמן בקידושין היתה התקנה שאם קידשה בשטר בלא זמן יתפסו בה קידושין אחרים, ויקשה הלא אשת איש בכלל עריות, וזו נמי שערוה היא מן התורה איך יתפסו בה קידושין, וזה עצמו סברת הרא"ש כיון שערוה מה"ת אי אפשר שמדרבנן לא תהי' ערוה, ועל כן פטורה מחליצה, וה"נ לענין קידושין, ועל כרחין לומר שעשאוהו ספק קידושין מה"ת ויש כח בידם לעשות כן, משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. או שתקנו שלא יתפסו בה קידושין רק מדרבנן, ועל כן צריכה חליצה: ו) ועיקר סברת רא"ש כיון שהיא ערוה מה"ת אי אפשר לומר שמדרבנן לא תהי' ערוה, מוכח גם מהראב"ד שם שכתב דפוטרת צרתה ולא אמרינן ממנ"פ מדאורייתא איננה צרתה ומדרבנן איננה ערוה, אלא ודאי כיון שמדאורייתא ערוה גם מדרבנן ערוה היא:

ז) ויש להעיר בדברי הרא"ש מהא דיבמות (כ"ז) שמואל אומר חלץ לאחיות לא נפטרו צרות אף דחליצה דאחיות מעליא היא מדאורייתא דאחות חליצתו דרבנן, ולמאי דמשני דקאי אצרה דרחל, משום דרחל אחות חליצתו מדרבנן] ולשמואל (מ':) צרת חליצה בכרת, א"כ תפטור צרתה משום ערוה, וכי תימא משום שכבר היתה זקוקה לו, הא מוקי לה שם בגמ' למ"ד אין זיקה, ולדידי' המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה דערוה מפקעת הזיקה: ח) אך התירוץ לזה משום דטעם חלץ לאחיות לא נפטרו צרות דגזרינן אחות חליצתו אטו אחות גרושתו, וכשם שאם הי' חלץ לאחות גרושתו לא נפטרה צרתה (ואין להקשות הא צרת אחות גרושתו ג"כ פטורה מחליצה דערוה פוטרת צרתה, לא קשיא שהרי לא נעשית אחות חליצתו עד אחר שנפלה לפניו, ובכהאי גוונא לא פטרה צרתה כיון שבשעת נפילה לא היתה צרת ערוה, ולמה דס"ד וכן לרב אשי מסתמא חולץ תחילה לאותה שנפלה לפניו תחילה, שזמן חליצתה ג' חדשים קודם לג' חדשים דשני', וראשונה לא היתה בשעת נפילה אחות זקוקתו, ושני' הרי פסול שלה משום אחות חליצתו ופסול זה חל אחר נפילה] רק גוזרין מדרבנן באחות זקוקתו או חליצתו אטו אחות אשתו וגרושתו: ט) כללו של דבר גזירה שגזרו ביבמה לא מהני הא דמה"ת הוי ערוה דמ"מ גזירה איכא, אך על פסול מדרבנן אף אם הוא משום גזירה, מ"מ אין ראי' שיגזרו ביבמה, דאיסור לאו לית בי' משום מעלת יוחסין:

י) ויש להביא ראי' לעיקר סברת הרא"ש והראב"ד הנ"ל מהא דב"מ (נ"ג [ועיין מ"ש בחי' שם], וניתי מעשר דאית לי' ונצטרפינהו, דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי, ק"ל דתנן במעילה (ס"ו:) פרק ראשון משנה ג' התרומה ותרומת מעשר של דמאי וכו' מצטרפין זה עם זה לאסור ולחייב עליהם את החומש, הרי דתרומה דאורייתא ותרומת מעשר של דמאי מדרבנן מצטרפין וגם בשמעתין גופי' צריך להבין דמקשה ליעביד לי' כדחזקי' ואיך מצטרף מה שכבר הופרש במטבע מעשר שני דאורייתא למה שמתחלל עתה שנתבטל מדאורייתא והוא מע"ש דרבנן: יא) אשר ע"כ נ"ל דטעמא דדאורייתא ודרבנן לא מצטרפי דדרבנן לגבי דאורייתא ודאי אינו מצטרף להיות כדאורייתא דמדאורייתא אין כאן רק חצי פרוטה ואינו מתחלל מדאורייתא ואין חצי פרוטה מעשר דאורייתא יוצא לחולין מדאורייתא, וכיון שנשאר קודש מדאורייתא אי אפשר שיהי' מדרבנן חולין, דאין החכמים יכולים להפקיע קדושה מדאורייתא, וכיון שאין החצי פרוטה מעשר דאורייתא יוצא לחולין כלל אינה תופסת פדיונו ואין החצי פרוטה דרבנן לבד תופס. דחצי פרוטה הא לא תפיס. אבל בדחזקי' שהמטבע כבר נתפס מדאורייתא ונשאר חצי פרוטה ודאי דאורייתא מצטרף לדרבנן לתפוס מדרבנן, ועל כן ניחא בהא דמעילה דאין כאן חילול ואינו ניתר שום דבר, שפיר מצטרפין זה לזה לחייב חומש מדרבנן:

יב) ובהכי ניחא ליישב המשנה פ"ה דדמאי משנה יוד משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום דהוי מפריש מן הפטור על החיוב, וכתבו הרא"ש והרע"ב דהא דהוי תרומה משום דקרא לה שםתחרומה ונותנה לכהן דלא ליתי לזלזולי בה, והקשה רעק"א ז"ל דלמה לא כפשוטו משום דמדרבנן גם שאינו נקוב מחוייב, ולפמ"ש ניחא דכיון דהנקוב נשאר טבל כמו שהי' אי אפשר דשאינו נקוב שהפריש עליו יעשה תרומה, דהא בעינן ראשית שיהי' שירי' ניכרין, וכמו בשמעתין דכיון דאינו מתחלל מדאורייתא אין תופס מעשר אפי' מדרבנן, דכיון דלא נתחלל מדאורייתא גם מדרבנן לא נתחלל, ה"נ בטבל שלא נתקן מדאורייתא גם מדרבנן לא נתקן ולא הוי שירי' ניכרין אפי' מדרבנן: יג) וראי' עוד לזה מדברי ראב"ד שהביא הרא"ש פרק ב"ש ביתומה בחיי האב שהחזירה ומת אופסרת צרתה ולא אמרינן ממנ"פ מדאורייתא אינה אשתו ומדרבנן היא עצמה מותרת, אלא ודאי כיון דמדאורייתא אסורה משום גרושת אחיו אי אפשר שמדרבנן תהי' מותרת, וה"נ בנ"ד, ואף הרא"ש שפליג התם על הראב"ד כתב טעם אחר כיון דהי' לה היתר אם תגדל תחתיו לא דמיין לשאר עריות, מ"מ בעיקר הסברא לא פליג על הראב"ד: יד) ובעיקר מחלוקת ראב"ד עם הרא"ש נ"ל להביא סיוע להרא"ש ממתני' דפרק ד' אחין (למד:) וכולן שהי' בהם ספק גירושין הצרות חולצת ולא מתייבמת כיצד ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים דהוי גט מדאורייתא ופסול מדרבנן, וקשה להראב"ד אפי' נשים דעלמא דלאו עריות שגירשו מדאורייתא ועדיין אשתו מדרבנן יאסרו צרותיהם דהוי גרושת אחיו מן התורה, אלא ודאי כהרא"ש, ושאר נשים כיון שבידו לחזור ולקדשה לא חשיבי כערוה נפטור צרותיהם: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן ריח ב"ה יום ב' תצוה תרנ"ז לפ"ק פה סאכטשאב.

שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם נמ"ס ירא ושלם מו"ה יואב יהושע שליט"א האבדק"ק קונצק. בדבר מה שהקשה על מה שכתבתי שאם גירש בגט פסול דרבנן ומת א"צ חליצה משום שהיא גרושת אחיו מה"ת, ודומה למ"ש פרק ב"ש בקידש וכנס קטנה ע"י אבי' ומת וחזר ונשאה דמן הדין א"צ חליצה הואיל היא גרושת אחיו מה"ת, וע"ז הקשה כת"ר מקידש לפני עדות פסולי דרבנן תופסין בה קידושין אחרים וכן בשני' לדעת הטור: תשובה א) אנכי הרואה אשר שכח סיום תשובתי ראשונה שהשבתי לק"ק אסטראווע והוא בסי' אות י"ב ד"ה הגם] והנה דברים אלו לא שייכים רק בגזירה שגזרו באשת איש כגון פסול דרבנן שאירע בגט נאמרו, שלא חששו לזה ביבמה, אבל פסולי דרבנן בעדות שהיא כולל כל התורה שגזרו בקרובי אישות וכדומה אטו קרובי עצמו או משחק בקוביא אטו גזלן דאורייתא, על כן אפי' הי' נ"מ ביבמה הי' גוזרים, וכ"ש אם נתקדשה אח"כ גוזרים באיסור א"א שיתפסו קידושין אטו אם הי' הקידושין לפני פסולי עדות דאורייתא, ואפי' הי' קידושין שניים ג"כ לפני פסולי עדות דרבנן גוזרים אטו הי' הראשונים לפני פסולי עדות דאורייתא והשניים לפני פסולי עדות דרבנן:

ב) והיינו טעמא דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים ועל כל היבמות, וכתבו תוס' דווקא פסול דרבנן שדומה לערוה כגון אחות חליצתו וכדומה, והיינו שגזרו בה אטו הי' פסול ערוה דאורייתא שאין חליצתה כלום, ואפי' השני' ג"כ פסול הדומה לערוה גוזרים בה אטו הראשונה החולצת פסולה דאורייתא ושני' פסול דרבנן על כן צריכין כל היבמות לחלוץ, וכן מכל האחין, שגוזרים אטו תהי' מאח זה פסול דאורייתא ומאח שני פסול דרבנן, וכן בקידושין לפני פסולי עדות דרבנן או בשני' לדעת הטור שגזרו אטו ערוה, ולדידן לא קיי"ל כהטור משום דשני' לא מיחלפא בערוה וכמ"ש תוס' דשני' לא מקריא חליצה פסולה: ג) מ"מ משמע מב"ש דגט פסול דרבנן אם מת חולצת, שהרי המרדכי פרק השולח כ' אם דילג שם העיר ר"י פוסלו, ואם תת חולצת ולא מתייבמת, אך יש לומר א ס"ל שם עיר מעכב מדאורייתא וכדעת הריא"ז פרק הזורק, אך הב"ש סי' קכ"ט ס"ק כ"א כתב שכל הפוסקים חולקים עליו, וא"כ מוכח ממרדכי דגירש בגט פסול מדרבנן אם מת חולצת: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן ריט ב"ה אור ליום ד' ויקהל תרנ"ז לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגאון וכו' שמו נודע בשערים מו"ה יואב יהושע נ"י אבדק"ק קונצק מכתבו הגיעני, ואשר הביא ראי' מהא דגיטין (ע"ח:) כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה, הנה שמה"ת מגורשת גמורה, וכ"כ הרמב"ם להדיא שאם נשאת לא תצא [וכן משמע פ"ק דכתובות (י"ד.) הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא הא לכתחילה הא דיעבד], ואעפי"כ אסיק התם א"ל רב מרדכי לרב אשי הוה עובדא ואצרכוה חליצה, והנה הדבר מפורש עכ"ד כת"ר:

תשובה א) אני אומר כבר מלתי אמורה דיש לומר כמו שגזרו לענין איסור אשת איש כן נוכל לגזור באיסור יבמה לשוק שמא יהי' קרוב לו ויאמרו קרוב לה, אך שמעצמינו אין לנו לגזור גזירות, דאפשר באיסור א"א החמור איסור מיתה וממזרת גזרו ולא באיסור לאו דיבמה, אך במקום שמצינו בגמ' שגזרו גם באיסור יבמה מצינו, ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו, ובוודאי מקרוב לו לקרוב לה קל לטעות וכמ"ש הר"ן בעידי הכחשה מקרוב לו לקרוב לה דעבידי דטעו: ב) אך יש להביא ראי' מהרמב"ם שלא כתב כלל הדין דאצרכוה חליצה אף שבוודאי הדין כן, וכן הרי"ף הביאו בהלכות, ואני אמרתי בשלמא הדין כן בכל פסולי דרבנן שהדין בהם אם נשאת לא תצא אם מת חולצת יש לומר שפשוט הי' בעיניו ולא הוצרך להביאו, אך אם נאמר דזה חידוש בכאן לגזור גם ביבמה, הי' לו להרמב"ם להביאו: ג) אך יש לחלק בפשטות בין שאר פסולי דרבנן, שהרי יסוד סברתי בגט פסול דרבנן אם מת א"צ חליצה משום דהיא ערוה דאורייתא ואיסור ערוה פוטרה מחליצה, א"כ בגט דקרוב לה דמדאורייתא לא הוי גט כלל רק מדרבנן, וכתבו רמב"ן ורשב"א ורא"ש משום כל דמקדש וכו' ואפקעינהו רבנן לקדושי מיני', וא"כ מה"ת היא נכרית אליו רק מדרבנן תשובה גרושה ומדרבנן הא אינה גרושה גמורה שעדיין קצת אשת המת ולאו ערוה גמורה וצריכה חליצה בפשיטות כיון שהיא עדיין קצת אשת אחיו, ולא הי' צריך הרמב"ם להביאו, רק לדעת הר"ן דהפקר ב"ד הפקר והיא כחצרה ומתגרשת משום חצר מה"ת, ומהר"ן אין ראי' כלל כמ"ש דיבמה שמצינו שגזרו מצינו, ולדינא דעת הר"ן יחידית, שגם הרבינו יונה ב"ב (ק'.) גבי מיצר שהחזיקו בה רבים דהפקר ב"ד אינו עושה קנין, ע"כ ס"ל ג"כ כוותייהו:

ד) ולדעת ר"ח שפירש עד, דמטי לידה דאפילו בחצירה לא משתריא עד דמטי לידה ממש, מ"מ נראה דעובדא דאצרכוה חליצה לאו בחצירה הוה רק בקרוב לה שהוא מטעם אפקעינהו (וקצת ראי' לזה מהא דב"מ (י"ב:) מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותי', ומבואר בפוסקים דה"ה בפסולי דרבנן. ובשטמ"ק בשם הרמ"כ מסופק לענין חיוב פרקונה ואכילת פירות נכסי מלוג, ולפי אותו צד שהפירות שלו עדיין לא יצא הגט מרשות הבעל, דמה שקנתה אשה קנה בעלה ובאים כאחד לא שייך, שגם אחר גירושין אלו הפירות שלו ונצטרך לפרש משום ואת לא תעביד עובדא שוב אינה מגורשת כלל, ולמה תצטרך חליצה בקרוב לה, אך מדברי הפוסקים לא משמע כן]: ה) וגם לפי התירוץ שחכמים גזרו בזה גם לענין לאו דיבמה, ג"כ נראה דווקא בקרוב לה דגזירה קרובה היא כנ"ל, אבל בחצירה לא תצטרך חליצה: ו) ובזה יש ליישב הא דתיחוד ותפתח שהקשו מזה לפירוש ר"ח, ולפמ"ש ניחא כיון דהתם בגט שכ"מ קאי שלא תזקק ליבום ומהני גט בחצר דאזדו שני התירוצים, רק שיש לחוש לזה לביטול מצוות יבמין כמ"ש בתשובה הקודמת, וי"ל רבא כר"ג ס"ל דמותר לבטל מצוות יבמין, וטעמא דמתני' דארבעה אחין משום דקי"ל יש זיקה: ז) והני רבנן דמקשי על ר" י"ל דס"ל דאת לא תעביד עובדא קאי בין על קרוב לה בין על חצר, אם איתא דהוה עובדא דווקא בקרוב לה הוה לי' לפרושי, או אפשר דס"ל דבפסול דרבנן הבעל אוכל פירות ממילא בחצר הגט בטל לגמרי [וכן מורה קצת לשון לא משתריא ולא כתב לא שרינן לה] סוף דבר אין מכאן שום ראי' להיפוך ואדרבה קצת ראי' לדבריי מפיר"ח: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן רכ לרב אחד. שאלה, אם אחד מדייני חליצה הי' סומא באחת מעיניו החליצה כשירה או לא:

תשובה א) בתוס' יבמות (ק"א:) ד"ה ש"מ פסק ר"ח דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה כיון דלא ממעטינן מלעיני וסגי באחד ויכול לראות הרוק מפי היבמה עכ"ל, מבואר דאי ממעטינן מלעיני אפילו סומא באחת מעיניו פסול, אבל הריטב"א בד"ה מדאיצטריך כתב דלעיני אפי' עין אחת לכל אחד מן הזקנים, משמע דסומא באחד מעיניו כשר ולא ממעט קרא אלא סומא גמור, וכן דעת הנמק"י פרק אחד דיני ממונות שהביא ראי' מסוגיא זו דיבמות דסומא בשתי עיניו פסול לדיני ממונות, דאל"כ מנ"ל מקרא דלעיני להכשיר הדיוטות אימא סמוכים בעי כדיני ממונות, אלא ודאי דאי חמור כדיני ממונות לא איצטריך למעוטי סומין דבדיני ממונות סומא בשתי עיניו פסול, הנה דס"ל בפשטות דמלעיני לא ממעט באחת מעיניו:

ב) איברא דקשה לי טובא לשיטת הריטב"א והנמק"י מהא דחגיגה (ג'.) חרש באזנו אחת פטור מן הראי' דכתיב באזניהם, ובתוס' שם בשם ירושלמי ולבני אהרן תעשה כתנות שתי כתנות לכל אחד, ה"נ שתי אזנים לכל אחד עיי"ש, וה"נ שתי עינים לכל אחד ואחד, וכן ביומא (ל"ז.) ונתן על שני השעירים גורלות יכול יתן שנים על זה ושנים על זה ת"ל כו' הנה דבסתמא משמע שנים לכל אחד (ובפסחים (פ"ו.) בקרא דעל הבתים אשר יאכלו אותו בהם ר"י סובר מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות, מפרש קרא שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים כל אחד בבית אחד, אך ר"ש יליף מקרא זה אחד אוכל בשני מקומות, הבתים על כל אחד משמע, אך מהתם אין ללמוד לא לכאן ולא לכאן שכל אחד מוכרח לומר כך לפי שיטתו ביש אם למקרא ויש אם למסורת] וכדעת ר"ת ז"ל, אך ר"ת חידש דאף שכן הוא לס"ד דלעיני למעט סומים, אך למסקנא דקרא לצריכי דייני למיחזי רוקא דנפיק מפומא דיבמה, והרי יכול לראות בעין אחת ע"כ, ואף די"ל כיון דכתיב לעיני צריך לראות בשתי עיניו דווקא, מ"מ כן משמע בחגיגה דמקשה אהא דחרש באזנו אחת פטור מן הראי' שנאמר באזניהם בהקהל ויליף ראי' מהקהל] ומקשה הא באזניהם לומר והוא דשמעי כו' הרי דאי שישמעו אתי לא נוכל ללמוד מבאזניהם שישמע בשתי אזנים, ה"נ לא נוכל ללמוד שיצטרכו לראות בשתי עינים: ג) אך מהרש"ל חולק על ר"ת שגם למסקנא נשאר הדרש מעיני למעט סומים, ואף דילפינן מלעיני דצריכי דייני למיחזי רוקא כד נפקא מפומא דיבמה ילפינן נמי למעוטי סומים דשקולים הם ויבואו שניהם.

ד) אך נראה להביא ראי' מדברי הרי"ף פרק אחד דיני ממונות בהא דרבנן מכשרי סומא באחת מעיניו לדיני ממונות ולא מקשי לנגעים מקרא דעל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע משום דהקישא בגמר דין כדכתיב על פיהם וגמר דין הא כשר בלילה לרבנן מקרא דושפטו את העם בכל עת, וכיון דלילה כשר כ"ש סומא באחת מעיניו דחזי טפי ביום ממה שרואין שאר בנ"א בלילה, וכיון דגמר דין כשר בסומא באחת מעיניו אזדא לה הקישא דהיא בגמר דין, וא"א מקו"ח דלילה, וכיון דאזדא הקישא ממילא גם תחילת דין כשר בסומא באחת מעיניו דמהיכי תיתי לפסול, כן פירשו רמב"ן ור"ן דבריו, וא"כ קשה למאן דמכשיר לילה בחליצה כיון דסומא באחת מעיניו נתמעט כ"ש בלילה, וכשם שסומא באחת מעיניו קו"ח מלילה להכשיר כן לילה קו"ח מסומא באחת מעיניו לפסול אלא ודאי סומא באחת מעיניו כשר: ה) אך יש לדחות ראי' זו, דהנה קשה טובא על הרי"ף והרא"ש שהביאו סוגיא זו (ק"ד.) בהלכותיהם מר סבר חליצה כתחילת דין מר סבר חליצה כגמר דין והא מסקנת הגמ' שם דהלכה חלצה בלילה פסולה אף דסתמא דמתני' להכשיר ור"א לחודי' פוסל האי סתמא יחידאה תני לה דאמר ר' יוסי אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ בשמאל וביחידי ובלילה, והא דחלץ ביחידי כרע"ק דאמר חלץ בינו לבינה כשירה, והא ודאי הא דפסול לילה לחליצה משום דין היינו לדידן דבעי ב"ד אבל למאן דמכשיר ביחידי ואפי' בינו לבינה אינו קרוי דין כלל וכשר בלילה, ודעת האו"ז דעת יחידית ולית דחש לה בדיעבד] וא"כ למה לי הטעם דגמ"ד כיון דמתני' דאמר כשירה הוא מאן דמכשיר בינו לבינה ולא הוה דין כלל ולמה לי לעשות פלוגתא חדשה אם חליצה חשיב תחילת או גמר הא ע"כ ר"א דפוסל תחילת דין משוי לה ות"ק דמכשיר אין הוכחה מדבריו שיחשוב חליצה סוף, דלדידי' הטעם פשוט דחליצה לא הוה דין כלל: