שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 48

קולייס האספנין שהדחתו בישולו חשיב הרמב"ם בכלל אב מלאכה עיין שם ואל תטעה בלשון גמר מלאכתו שנשנה שם. דכבר ביארנו הלשון היטב באגלי טל במלאכת בישול עיין שם]: יט) ליישב כל זה נקדים לבאר מלאכת הסחיטה. והנה דעת הרמב"ם שהוא מכלל מלאכת הליבון כמו הגסה ממלאכת הבישול. ומשמע מדבריו דעל ידי הכיבוס הבגד בולע המים. והרי המים בתוך הבגד מעורב עם הלכלוך שבתוך הבגד ונעשו המים מלוכלכים בתוך הבגד. וכשסוחטים מתנקה הבגד ממים מלוכלכים. אבל הרמב"ן כתב דסחיטה תולדת צובע בדרך מלבן. והכסף משנה כתב שלא ירד לסוף דעת הרמב"ן דארכבי' אתרי ריכשי אצובע ואמלבן: כ) והנראה לי בדעת הרמב"ן דאפילו סוחט בגד מלובן ממים נקיים יש בו מלאכה: ואף שאינו דומה למלבן שמנקה הבגד מלכלוך. וזה אין בו לכלוך. מכל מקום כשהבגד שרוי במים. הרי כהה מראה הבגד כנראה בחוש שתיכף שבא מים על הבגד אבד מראיתו [ומשום שהמים אין בו שום גוון כנודע. וכשמובלע בבגד מתפזר מראה הבגד בתוך המים] על כן על ידי סחיטת הבגד שחוזר מראה הבגד למקומו דומה לצובע. רק שצובע מוסיף מראה חדשה. וסוחט לוקח המים וממילא חוזר מראה הראשון כעין מלבן שלוקח הלכלוך ונשאר מראה הבגד. על כן היא תולדות צובע. ועיין היטב בזה. וכן משמע בכל הני מקומות דחשו רבנן שלא ירטוב הבגד במים דילמא אתי לידי סחיטה. ולא משתמיט בשום מקום לומר שאם הבגד נקי ומלובן מכל והמים נקיים לא ניחוש לסחיטה: כא) ועוד ראי' לזה דמלאכת סחיטה היא רק ניגוב הבגד מדברי רש"י ביצה (דף ט'.) בדיבור המתחיל שוטחן בחמה והן נגובין מאליהן. מבואר שאם הי' מנגבן בידים הי' אסור. ועל כורחין דחשיב הניגוב מלאכה. והיינו כעין סחיטה. כב) ובאמת שדברי רש"י צריכין ביאור. דלמה יחשב מעשה, והרי בסנהדרין (דף ד') כפתו בחמה ומת חייב.

וכן מלאכת בישול שמתבשל מאליו. והנראה לי בזה. על פי דברי רש"י ביצה (דף י"ב:) דמלילה הוי מלאכה כלאחר יד. וביאר הרב בקונטרס אחרון סימן תק"ז דאם לוקח החטין מהשבולת ממש הוי' דש דמה לי ביד או בכלי. רק משום שמולל השבולת והזרע יוצא מאליו אינו כדרך מלאכה שעושה הדישה בידים ממש עיין שם. וכן הם דברי הש"ס שבת (דף ע"ג:) האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי אין דרך פריקה בכך ועיין שם ברש"י. והיינו שכיון שדרך המלאכה בגופו חשיב על ידי כחו כלאחר יד. והכא נמי כיון שכל סחיטה בידיו. אם כן כשרק גורם שמניחן בחמה והם מתייבשים מאליהם חשיב כלאחר יד. ועיין בהשגות הראב"ד פרק כ"ב מהלכות שבת הלכה ט"ו. ואין להקשות דמכל מקום יהי' אסור מדרבנן כמו כל מלאכה כלאחר יד. לא קשיא. שהרי במבשל בחמה דמותר אפילו לכתחילה פרש"י (דף ל"ט) משום דאין דרך בישולו בכך. וקשה כנ"ל, וצריך לומר כיון שמתבשל מאליו אחר כך שלא על ידי מעשיו לא גזרו בכלאחר יד וכהאי גוונא כחו בכרמלית לא גזרו: כג) ועוד נראה לבאר מה שכתב הרמב"ן הובא בהרב המגיד שסחיטת בגדים תולדת צובע כדרך מלבן. דהנה הרמב"ם כתב המכבס בגדים הרי זה תולדת מלבן וחייב [מה שכתב שהוא תולדה כי האב הוא המלבן את הצמר ובגדים היא תולדה] והסוחט הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב. שהסחיטה מצרכי הכיבוס כמו שהגסה מצרכי הבישול. והנה הא דהגסה צורך הבישול. היינו דאף שהמבשל חייב. המגיס גם כן חייב ונזכר לעיל הלכה ד'. והחיוב הוא משום שקירב בישולו כמו שכתב הרא"ש. ומשמע דהאי טעמא נמי בסוחט. והיינו דמכבס מוציא הלכלוך מהבגד ועדיין נשאר בו לכלוך המים שמשנים מראהו לזה בא הסחיטה להוציא לכלוך המים [ואין הפירוש משום שלכלוך הבגד נשאר בתוך המים.

דאם כן אם לא הי' מוציא המים מהבגד רק שמנגב הבגד לא הי' בו שום חיוב. דכיון שהמים מתנגבים הרי נשאר הלכלוך בבגד. ובביצה (דף ט'.) מי שנשרו כליו בדרך שוטחן בחמה פרש"י והן נגובין מאליהן. מבואר שאם הי' מנגבן בידים הי' זה כיבוסו. היינו שהי' נחשב כמו סחיטה שמנקה הבגד מהמים שהמים עצמם נחשבים לכלוך לבגד כמו שכתבתי] ויען שידוע שאף אם לא יסחוט במשך זמן מה יתנגבו מאליהן. ואין הסחיטה רק קירוב ניגוב על כן מדמה אותו הרמב"ם למגיס שהוא מצרכי הבישול שמקרב בישולו. כן הסוחט מקרב נקיון הבגד ממים: כד) ועתה נבאר דברי רמב"ן שכתב שסוחט תולדת צובע ואינו מובן דמה ענין זה לצובע. ונראה דקשיא לי' לרמב"ן על נקוי הבגד ממים כיון שהמים אף בלא סחיטה יתנגבו מאליהם. וקיימא לן דכל דבר שסופו ליעשות מאליו הרי הוא כאלו כבר עשוי. אף לרבנן דפליגי על ר' שמעון בכל העומד לזרוק מכל מקום דבר שממילא יעשה בלא מעשה חשיב כנעשה ועל כן כתב בחת"ם סופר סי' רנ"ו בספר תורה שנכתב בדיו שסופו להתאדם. מעכשיו הוא פסול. והביא ראי' מטרפות דסופו לנקוב. ואני הבאתי ראי' מהא דענבים אדומות כשחורות דמיין דפרש"י דכשיבשו מעט יותר יהיו שחורות. הנה דנפסל מחמת סופו. וכן תפירות תפילין שסופן להקשות. והכא נמי כיון שממילא יתנגב יחשב כמנוגב ולא יתחייב על הסחיטה. ולא דמי למגיס שחייב על קירוב הבישול אף שממילא יתבשל. דאין סופו רק על ידי האש. ואם ינטל מהאש לא יתבשל. על כן לא חשיב מעכשיו כמבושל: כה) אך כתבתי בתשובה דדוקא בדבר שצריך הוייתו של עכשיו לא חשיב הוייתו קיימת שסופו להתקלקל. אבל לא שיחשב מעכשיו הוי' משום סופו וראי' לזה צואה כל שהוא מבטלה ברוק וקורא קריאת שמע. ולא מהני רק לפי שעה. דאחר כך הרוק עובר.

וקשה נימא כיון שסופו של צואה להתגלות הוא כמגולה אלא ודאי לא מהני לאסור מעכשיו משום לאחר זמן ודוקא לענין שלא יחשב מעכשיו מהני סופו. ועל כן ספר תורה שמצוותו בשחור לא חשיב שחור מעכשיו. וכן לענין טרפה חי' אכול. וזו הואיל וסופה לטרוף לא חשוב חיותה. וכן בענבים אדומות דמצוותו של הדס בהדר. וכיון שסופו להתבטל ההדר כשיושחרו הענבים מעכשיו לא חשיב הדר. אבל צואה שאינו אוסר רק מגולה לא נאמר שחשיב עכשיו מגולה לאסור. ונשוב לנידון דידן דבאמת משום מלבן לא מחייב. דמלאכת מלבן היא הסרת הלכלוך. והרי לכלוך זה כאילו אינו. כיון שסופו להתנגב ולכלוך המים עתיד להתבטל. ועל כן בסחיטה לא עביד הסרת הלכלוך כלל כיון דלכלוך זה כאילו אינו אך כיון דבסחיטה מצהיל מראה הבגד שהמים הי' מכהים מראה הבגד ובסחיטה חוזר מראה הבגד חייב משום צובע. דבזה אין לומר הלא אף בלא סחיטה יתנגב ויחזור הבגד למראהו. דמשום הא לא חשיב מראה הבגד מעכשיו. דלא אזלינן בתר סופו רק לבטל הוייתו של עכשיו ועל כן חיוב מלבן הסרת הלכלוך פטור דהויית הלכלוך בטל מעתה. אבל משום צובע שחיובו של מראה הבגד. והא לא חשיב הויית מראה הבגד משום סופו. ומה שכתב הרמב"ן תולדת צובע כדרך מלבן. היינו דלא דמי לגמרי לצובע שעושה מראה חדשה, וזה רק מחזיר מראה הבגד לקדמותו. על כן אמר כדרך מלבן נמי הבגד הי' תחילה בלא לכלוך והוא מסיר הלכלוך להיות כמקדם: כו) ואין להקשות דאם כן איך למדין שמלבן אב מלאכה מליבון צמר דמשכן, אימא שהי' מלאכת צובע שמחזיר הצמר למראהו. לא קשיא שהרי הצמר הי' לעשות ממנו תכלת ולא ישאר במראה שהוא עכשיו ואין לו חפץ באותו מראה. ואפילו למאן דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב יש ליישב. דאף אם נאמר שהוא בכלל הצובע יהי' מלאכה בפני עצמו. דאינו כמו צובע עצמו.

דזה עושה מראה חדש וזה מחזיר למראהו הראשון וחלוקים זה מזה טפי מזורה בורר ומרקד. ויהי' אב בפני עצמו נחשוב האב מלבן: כז) תוכן הדברים דסבירא לי' לרמב"ן מלאכת מלבן הסרת הלכלוך. ולכלוך שסופו להתבטל כאלו אינו. ועל כן אינו חייב בסחיטה על הסרת הלכלוך רק על חזרת מראה ראשון. וזה כעין צובע. ורמב"ם שכתב שסוחט בכלל מלבן. נראה דסבירא לי' מלאכת מלבן הוא חזרת מראהו הראשון. וחילוק שבין מלבן לצובע שצובע היא עשיית מראה חדשה. ומלבן חזרת מראהו הראשון: סימן קס. דין טלית שאחז בו האור שמותר לתת עליו משקים מצד האחר: א) הרשב"ם אוסר במים משום דשרייתו זהו כיבוסו. ויש מתירין דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא בהי' עליו לכלוך. והמחבר כתב שסברא ראשונה נראית. ובסימן ש"ב כתב הרב בשלחן ערוך שהוא ספק של תורה והולכין להחמיר. ונראה לי לפי זה להקל בטלית לדעת הטורי זהב [סימן שי"ט בצידת דבורים] דספק פסיק רישי' לא חשיב פסיק רישי' [וכן דעת רמב"ן במלחמות פרק כירה גבי צריף] והכא נמי כיון שאינו מתכוין רק שלא תביא אליו הדליקה לא ללבן הבגד. ופסיק רישי' לא הוה. דספק הוא לו שמא כאומרים בדבר שאין בו לכלוך שרייתו לא זהו כיבוסו ואינו מתלבן בשרי'. ומותר משום דבר שאינו מתכוין. וכל שכן המון עם שאינן יודעין כלל שרייתו זהו כיבוסו ואינו עולה זאת על דעתם. דמסברא בדבר שאין בו לכלוך אין הבגד מתלבן במה שנותנין עליו מים. ואדרבה לאחר שמתגנב נשאר רושם שקורין "פלעק" במקום נתינת המים. ואין עולה על דעתם שיהי' זה ליבון. ודומה להי' מחט אצלו ושכחה והוציאה דלא חשיב מלאכת מחשבת כמבואר סוף פרק ב' דבבא קמא והובא בתוס' מכלתין (דף י"א.) והוא הדין דחשיב דבר שאינו מתכוין. ומה שכתבו דאפילו שכח ליכא איסורא דאורייתא.

ואי חשיב דבר שאין מתכוין אף איסור דרבנן אין בו. היינו דאף אם תאמר מתניתין כר' יהודה אין מתכוון אסור. מכל מקום ליכא איסור תורה. וכן כתב במקור חיים סימן תל"א באינו יודע שיש לו חמץ בביתו חשיב אינו מתכוון להשהות (רק משום דבדבר שאין בו מעשה גם אינו מתכוון אסור] ועל כן אין איסור משום שרייתו זהו כיבוסו: ב) וראיתי להרב בשלחן ערוך סימן של"ד שכתב לאסור משום גזירה דסחיטה. ולפי עניות דעתי גם משום זה אין לאסור. דהנה בתוס' מכלתין (דף קי"א:) הקשו מהא דנדה מערמת וטובלת בבגדי' נגזור משום סחיטה. וכן בהא דהולך להקביל פני רבו ביום הכיפורים עובר עד צוארו במים נגזור משום סחיטה. ותירצו מצוה שאני. ובתוס' ישנים יומא (דף ע"ז:) עובר עד צוארו במים כו' ולא חיישינן לסחיטה כהא דשבת (דף קי"ג:) קמתווסן מאני' ואתי לידי סחיטה. דמשום מצוה או לנטורי פירי שרו רבנן. והתם מיירי לדבר הרשות. וקשה קצת דאין לך דבר רשות יותר מלנטורי פירי. וכי משום הפסד יש לך להתיר. ועוד קשה לי במה שמבואר בדבריהם דשרינן משום מצוה יותר ממשום הפסד. והא איפכא שמעינן כתובות (דף ס'.) צינור שעלו בו קשקשים ממעכו ברגלו. יפדינן מלאכה כלאחר יד משום הפסד עיין שם. ובראש השנה (דף ל"ג.) שופר אין חותכין אותו בדבר שהוא משום שבות במגלא פרש"י דהוי מלאכה כלאחר יד. והנה דלא שרינן מלאכה כלאחר יד משום מצוות שופר. וכן ריש אלו דברים לא שרינן חתיכת יבלתו דפסח אפילו ביד ובשיניו דהוי כלאחר יד. הנה דשרינן משום פסידא יותר ממשום מצוה. וצריך לומר דשאני הא שההפסד לפנינו שהגשמים מקלקלים דופני הבית. מה שאין כן לנמורי פירי שהוא חשש בעלמא שמא יבואו גנבים. מכל מקום נשמע דמשום הפסד מוכן לפנינו לא נגזור משום סחיטה קל וחומר מלדבר מצוה.

ואם כן בטלית שאחז בו האור שהפסד מוכן, לא נגזור משום סחיטה: ג) בהא דנדה מערמת וטובלת בבגדי' שהקשו בתוס' נגזור דילמא אתי למיסחט. ותירצו מצוה שאני. קשה לי דאם כן כשאין הבגדים טמאים דליכא מצוה לטבול בהם אסורה לטבול בהם משום גזירה. ואם כן ניכר שהבגדים טמאים ומתכוון לטהרם. דאם לא כן הי' אסור לטבול בהם. ושוב אסור. כמו כל טבילת כלים דנראה כמתקן. דכל ההיתר דמערמת שאינו ניכר כוונתה לטבול הבגדים. ולדברי תוס' הנ"ל, הרי ניכר שלטבול הבגדים היא צריכה: ד) ונראה ליישב על פי המבואר ביבמות (דף ז':) דהיכא דהותר איסור קל לצורך אחד ואחר כך ניתוסף איסור חמור באותו דבר אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. והכא נמי כיון דכל זמן שלא הותר האיסור גזירת סחיטה אין כאן האיסור דנראה כמתקן כלי. דכל האיסור משום שניכר שלטבול הבגדים מתכוון דאם לא כן הא אסור משום גזירת סחיטה. אלא ודאי לטבול בא ומותר משום מצוה. והתינח לאחר שהותר לצורך מצוה. אבל קודם שהותר גם לצורך מצוה אסור וכיון שעשה איסור. שוב יוכל להיות שאין כוונתו לטבילת הבגדים. ולא חל האיסור דנראה כמתקן רק לאחר שהותר איסור גזירת סחיטה. ושוב אמרינן הואיל ואשתרי איסור גזירת סחיטה לצורך מצוה. אשתרי נמי איסור דנראה כמתקן: ה) ולכאורה קשה על זה. שהרי ביבמות שם מקשה הש"ס אהא דמשני שם דאצטריך קרא דעלי' דלא נימא הואיל ואשתרי איסור אשת אח אשתרי נמי איסור אחות אשה. תינח היכי דנשא מת ומת ואחר כך נשא חי שהותר איסור אשת אח קודם שחל איסור אחות אשה. אבל נשא חי קודם לא שייך הואיל ואשתרי אשתרי. ואפילו נשא מת קודם. תינח היכי דנשא מת ומת ואחר כך נשא חי. אלא נשא מת ולא מת ואחר כך נשא חי לא אחזיא לי' [קודם שחל איסור אחות אשה] כלל.

ואף דבפרק ד' אחין איתא דנשא מת ואחר כך נשא חי אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד. ומקשה הש"ס וכיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם יבומי אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי. אי פקע איסור אשת אח חייל איסור אחות אשה. הלכך לא פקע. ואם כן בנשא מת קודם לא חל איסור אחות אשה רק לאחר שנפקע איסור אשת אח ונימא הואיל ואשתרי אשתרי [אף למאן דאית לי' כולל משכחת שאין קרובות אחרות לדעת הרמב"ם פרק ד' מהלכות שגגות הלכה ג' דלא מקרי מוסיף אלא אם כן האנשים אחרים לפנינו. והוא הדין דלא מקרי כולל אלא אם כן יש קרובות אחרות לפנינו] ועל כרחך צריך אתה לומר משום דאיסור אחות אשה תלוי לכשיפקע איסור אשת אח. ואם כן שוב לא שייך הואיל ואשתרי. שהרי באמת לא אשתרי כלל. והכי נמי בנידון דידן. דלכשיותר איסור גזירת סחיטה יחול איסור נראה כמתקן. על כן לא אשתרי איסור גזירת סחיטה כלל: ו) ויש לדחות דאף אם יחול איסור נראה כמתקן מכל מקום איסור גזירת סחיטה הותר. ודוקא באשת אח שאם יחול איסור אחות אשה לא יחול קנין יבום כלל. על כן לא הותר איסור אשת אח. אבל הכא אף אם יחול איסור נראה כמתקן. מכל מקום כיון שבדיעבד טבילתה טבילה הותר איסור גזירת סחיטה. ודומה למה שכתב הריב"א חולין (דף קמ"א) בהא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. מכל מקום הלא תעשה נדחה. הרי דאף שעדיין יאסר משום העשה. מכל מקום נדחה הלא תעשה. הכא נמי אף אם לא נאמר הואיל ויאסר משום נראה כמתקן. מכל מקום איסור גזירת סחיטה הותר. וכיון שבין כך ובין כך הותר איסור גזירת סחיטה. אשתרי נמי איסור דמתקן כלי שחל אחר כך כנ"ל. ואפילו להחולקים על הריב"א. היינו משום דהעשה מאלים כח הלא תעשה כמו שכתבו תוס' קידושין (דף ל"ד.) אבל אי אפשר לומר שאיסור נראה כמתקן מאלים איסור גזירת סחיטה.

שאין האיסורים ביחד. שאין איסור נראה כמתקן אלא בשאין איסור גזירת סחיטה כנ"ל: ז) האומנם כי לדעת התוס' ביבמות שם לא אמרינן הואיל בשני סוגי איסורים כמו אשת אח ואחות אשה לא אמרינן הואיל. והכא נמי גזירת סחיטה משום לתא דמלבן. ונראה כמתקן משום לתא דמכה בפטיש או בונה. ושני סוגי איסורים הם ולא אמרינן. אך לפי מה שפירשו רש"י ורמב"ם הא דנדה מערמת וכו' ביום טוב. והא קיימא לן אין חילוק מלאכות ביום טוב. וקשה מה שפירשו ביום טוב דוקא. ולהנ"ל מיושב דבשבת דיש חילוק מלאכות וליכא הואיל כנ"ל. אסור משום דניכר שלטבול הבגדים בא. דאם לא כן הא אסור משום גזירת סחיטה כנ"ל: סימן קסא. א) בתוספות סוף פרק י"ד דשבת ועל תינוק שלכלך בגדי אמו במי רגלים אין לזרוק עליו מים דשרייתו זהו כיבוסו. ושמע ר"י מפי הנשים שהתיר רבינו תם ליטול ידי' ולקנח ידי' בבגד כיון שהוא דרך לכלוך כדי שתוכל להתפלל ולברך. ואין נראה לר"י שהרי היא מתכוונת לטהר הלכלוך. ודרך רחיצה וליבון הוי זה הקינוח עד כאן לשונם. וברא"ש פרק ח' דיומא כתב דברי רבינו תם בלי חולק. וכן פסק הרמ"א סימן ש"ב וזה לשון הרא"ש ועל תינוק כו' במי רגלים כו' שאין זה דרך ליבון אלא לכלוך הוא ואינה מתכוונת אלא לבטל המי רגלים כדי שתוכל להתפלל: ב) ובהגהת מרדכי פרק אלו דברים התיר אפילו בצואה. אולם דברי המרדכי ההם לא נתבררו דבריו יעוין שם. ובמגן אברהם שם ס"ק כ"ד פסק דבצואה אסור. ובספר חיי אדם ראיתי שהניח דברי המגן אברהם בצריך עיון. ובאמת דוחק לחלק ולומר דמי רגלים לא חשיב לכלוך. ועוד דלזה הטעם משום דדרך לכלוך. אין לחלק כלל בין הי' לכלוך על הבגד אם לא. ויש לומר משום דמי רגלים אפילו אין מעבירם נתבטלו במים. וזה לא חשיב כיבוס. מה שאין כן בצואה:

ג) ועוד יש לומר דהנה כבר כתבנו סימן קנ"ז אות ד' בשם הלבוש דאין כיבוס אלא במוציא לכלוך שבתוך הבגד. והנה במי רגלים קיימא לן דאין איסור בנבלע בקרקע אלא בטופח מבחוץ. ויש אומרים דאין איסור אלא בטופח על מנת להטפיח. ונראה דהוא הדין בנבלע בבגד. וכן כתב הריב"א להדיא הובא בבית יוסף וזה לשונו שאם נפלו מים על בגדיו בטופח על מנת להטפיח כו' הרי דאין איסור להתפלל במי רגלים הנבלעים בתוך הבגד. והרמ"א בסימן פ"ב כתב דיש לסמוך על זה. אבל בצואה הדבר ברור דאסור אפילו בבלוע בתוך הבגד. וכן בדין שהרי כן הדין לענין טומאה בטומאה דאורייתא הבלוע שבתוך הכלי מטמא כשמקפיד עליו ובטומאה דרבנן אינו מטמא. ועיין בנדה (דף ס"ב:) וברמב"ם פרק מהלכות כלים הלכה וא"ו ובהשגת הראב"ד. ובכסף משנה. [ועל כן במי רגלים דרבנן [דמן התורה אין איסור אלא כנגד העמוד] אין איסור בבלוע. מה שאין כן בצואה: ד) ואף דבסימן פ"ז מבואר דאפילו בגרף של רעי אף שנבלע בו אין איסור אלא במיוחד לכך. היינו משום דהבלוע מכוסה בדופני הכלי. וצואה בכסוי תלא רחמנא דכתיב וכסית כבש"ס ברכות (דף כ"ה:) בצואה בעששית. אבל הבלוע שבתוך הבגד שרשומו ניכר לא חשיב מכוסה. וראי' לזה דהא השוחט ביום טוב ונבלע בקרקע לערב כשרשומו ניכר חייב לכסות. הרי דכשרשומו ניכר חשיב מגולה ודו"ק: ה) אך עדיין יש לדון בזה ולומר. דהנה דברי רבינו תם צריכין ביאור כמו שהקשה עליו ר"י. הובא לעיל אות א'. ואין לומר דכיון שאינה מתכוונת אלא להתיר האיסור לא חשיב מתכוון ללבן. ליתא דהא כתב רבינו תם ריש חבית. דבשבת אסור לחלוב עז לתוך אוכל. דבשבת חשיב העז פסולת משום איסור שחיטה. והכא נמי יחשב אינו מלובן משום האיסור. וכן משמע קצת מהא דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי.