שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן ריד

סימן ריד ב"ה אור ליום ב' בשבת וחנוכה תרנ"ה לפ"ק פהח סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד הרב החריף השנון מו"ה נתן נטע הכהן נ"י אבד"ק קאלביעל. א) על דברי רש"י יבמות (כ"ט) שפירש לדחות בצרה שלא תאסרנה לזו משום אחות זקוקה, ותמוה, דהיינו לישנא דרב אשי שם, אכתוב קצת ישוב עפמ"ש הר"ן רפ"ט דגיטין קידושין שאין אוסרין לאו קידושין הם, והנה לרב אין קידושין תופסין ביבמה לשוק, ושמואל אמר בעניותינו צריכה גט מספק, ועל כן קשיא לי' לרש"י אי אין קידושין תופסין איך יועיל מאמר מה"ת כשאין יבם אחר כמו במשנתינו הא אין אוסרין, שאין איסור א"א חל על איסור יבמה לשוק וגם אינו מועיל שלא יתפסו בה קידושין לאחרים דבלאו הכי אין קידושין תופסין, והא בגיטין (פ"ה.) במשייר חוץ מעבד וגוי שאין תופסין להם קידושין לא הוי שיור, וה"ה דלא חשיב שאוסרין למי שבלא"ה אין תופסין להם קידושין: ב) אך שם מבעיא לי' חוץ מבעל אחותה מהו דאפשר דלא דמי לעבד וגוי דגירות לא שכיחא מיתה שכיחא, וה"נ הא שכיח שימות אחיו בעל אחות זקוקתו וע"כ יחלוץ לה ותהי' מותרת לשוק, והרי שכיח החליצה ע"י מיתה, על כן חשוב שאוסר, ועיין חי' הר"ן ב"מ (נ"ז:) ד"ה בונין בחול ואח"כ מקדישין במ"ש דאי אמרת אין מחללין למיעקר קיימא. וה"נ אי אמרת לא מהני מאמר שכיחא חליצה, וכדי שלא יקשה שגם עכשיו כשתפול אחותה לפניו ותיאסר זו עליו ע"כ יחלוץ ויגרש ולא הועיל המאמר, על כן פירש"י שדוחה בצרה שלא תאסור זו עליו ושפיר הועיל המאמר, ואף דחוץ מבעל אחותה ספק, הלא הא דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק ג"כ ספק, ואין לפשוט דקידושין תופסין דשמא כאותו צד דחוץ מבעל אחותה הוי שיור, ואין לפשוט דהוי שיור דשמא אין קידושין תופסין:

ג) ובפשיטות י"ל דק"ל לרש"י למה תקרא צרה, הא לא להם בעל אחד, וצ"ל משום שנופלת לפניו ליבום והרי שתיהן זקוקות נקראת צרה ואף דלפי האמת המאמר דוחה אחותה ואינה צרה, מ"מ בלא המאמר היתה צרה הועיל המאמר לדחות בצרה, שבלא המאמר היתה צרה, ועל זה הוקשה לרש"י דעל כורחין לב"ש דאמר במתניתין דריש פירקין יקיימו ס"ל אין זיקה, דאי יש זיקה למה תהי' השני' מותרת הא כל יבמה שאין אני, קורא בה וכו' ועיין תוס' (כ"ד:) בד"ה אבל, ואין לומר טעמא דב"ש משום יש ברירה, דלזה האח שייבמה היתה אשתו ולא לאח השני ועיין נדרים (ע"ד) דהא ב"ש במתני' הובאה ביצה (יוד) לית להו ברירה עיי"ש, ועל כורחין ס"ל אין זיקה ואין השני' אשתו כלל ולמה תקרא צרה לב"ש, וצ"ל דשם צרה משום שמעיקה האחרת, וה"נ מעיקה את בעלת המאמר שאוסרתה על בעלה, וא"כ על כורחין הפירוש לדחות בצרה שלא תהי' צרה כנ"ל שלא תאסור אותה אך דזה על ידי שאחותה תצא לשוק בלא חליצה, ולרב אשי בעיא חליצה: הק' אברהם. סימן רטו ב"ה יום א' דברים תרנ"ו לפ"ק. שוכ"ט לכבוד חתן אחותי הרב הגדול המפורסם חריף ובקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבד"ק נאשערסק. דבר האשה זקוקה ליבם בן ט"ו שנים ומספר שנותיו לא נודעו מעדים מעידים לפנינו רק שיש לו ראדזאנע מענטריקע ויש לו ויבוי שערות, אך לא כמו שרגיל להיות באיש גדול, גם אין בכולן כדי כפיפה רק במקצתן, והנה בדבר השנים כתב רו"מ דעדיף דהא לשיטת רמב"ם עיקר האיסור בע"א יוחזק, ואף אם הי' המנהג לעשות המענטריקע פפ"י האב לבד הי' מועיל כ"ש שיש עדים חתומים עכ"ד:

תשובה א) הנה מה שדימה להא דרמבדם עיקר איסור בע"א יוחזק, אינו דמיון לפענ"ד דהתם כיון שלגבי האיסור נאמן לאסור בלאו וכשעבר לאו לוקה וא"ל עוד נאמנות למלקות, משא"כ בנ"ד שהנאמנות היא שיהי' כשר לחליצה דבר שבערוה ואינו נאמן, וע"כ בהא דאשתמודענא דאחוה דמיתנא הוא כתב רמב"ם משום שהיא דבר עשוי להגלות אבל לולי זה לא הי' מועיל: ב) ובהא דבש"ס קידושין (ס"ג:) דאין האב נאמן לומר בני זה בן י"ג שנה למלקות ולעונשין יש לעיין למה, דלכאורה זה דומה לפ"א אומר חלב דשוב לוקה, ה"נ אם לאחר אמירת האב עבר נאמר דהאב הי' נאמן לאסור ושוב לוקה כשעבר, ודותק גדול לומר דאחר שעשה עבירה אמר האב שבן י"ג שנה מיירי ג) והי' נראה לי לומר דפטור הקטן בשעשה עבירה לאו משום שאינו מוזהר לבד, רק יש עוד טעם לפוטרו משום דחשוב כאונס ומתעסק, וע"כ לא שייך בזה לומר הטעם דכיון שאסור ממילא נענש כשעבר דהא אנוס ומתעסק הוא, רק שתאמר שהאב נאמן לענין זה שלא נחשבנו אנום, על זה שפיר נאמר דלענין מלקות אינו נאמן ואינו דומה לאומר זה חלב ואח"כ אכל דא"צ נאמנות רק על האיסור וממילא לוקה משום שעבר על איסור, משא"כ במסופקין אם הוא קטן ואנוס במעשיו: ד) אך עומד לנגדי הא דנדה (מ"ו.) א"ר הונא הקדיש ואכל לוקה שנאמר איש כי יפליא לנדור כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, ולפמ"ש נהי דאסור בבל יחל מ"מ איך נענש מ"מ נחשבי' אנום, ומוכח מכאן דאין פטור הקטן רק משום שאינו מוזהר וכשמוזהר נענש וכיון שהאב נאמן לאזהרה שוב ילקה כדברי רמב"ם דעיקר איסור בע"א יוחזק: ה) ע"כ נ"ל לומר בלשון אחר.

דהנה בכנהדרין נ"ה) כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא דחס עלה, הנה מבואר שפטור הקטן, שחסה התורה עליו שלא לעונשו, ולכאורה זה פותר לדברי הגמ' יבמות (ל"ג.) באייתי שתי שערות בשבת הוי איסור בבת אחת משמע שאינו אוזהר כלל, וצ"ל דהעיקר שלא יענש כלל לא בידי אדם ולא בידי שמים, וממילא אינו מוזהר דלא שייך אזהרה, כיון שלא יענש כלל אם יעבור, וכן משמע ברע"ב בפירוש משנה אבות ב י"ג למצוות דכחיב איש או אשה] כי יעשו מכל חטאת האדם ואיש היינו בן י"ג, הנה דרחמנא מיעטי' מעונש וממילא אינו במצוות וכמ"ש, וע"כ כשהאב אומר בני זה בן י"ג שנה עיקר דבריו שיהי' בר עונשין וממילא יהי' בר מצוות, וכיון שלעונשין אומר אינו נאמן, ואינו דומה לאומר חלב שעיקר דבריו לאסור וממילא יענש כשעובר, וזה שאומר בן י"ג הוא עיקר דבריו לעונשין ודו"ק, מ"מ נשמע דלא אמרינן שנאמן שהוא גדול וממילא יענש, ה"נ לא נאמר שנאמן שהוא גדול וממילא יחלוץ, וכך הם דברי ספר התרומה והבאים אחריו שהוכיחו מהא דאין האב נאמן לומר בן י"ג שנה למכות דה"ה דאינו נאמן שיחלוץ דהוי דבר שבערוה: ו) נשוב לנידון דידן, והנה פשוט דמה שפדים חתומים על המענטריקע אינו כלום, שעדותם שלא בפני ב"ד, אך יש לדון משום שיש לו ראדזאנע מענטריקע ואי אפשר שהקדים הזמן אלא אם כן כל מה שכתוב אחריו הכל מוקדם וזה אי אפשר שנחוש דמרעי נפשייהו כולי האי, וזה יותר מנאמנות ערכאות:

ז) אך יש לעיין דהר"ן פ"ק דגיטין בהא דערכאות כתב דנהי דלא מרעי נפשייהו לא מהני והא משה וחהרן ודאי לא משקרי, אך תקנתא דרבנן הוא במקום שהענין אמת, והתינח בממון עביד רבנן תקנתא אבל לא באיסורא, אך י"ל דשוב יש לצמוד מהא דאשתמודטנא דאחוה דמיתנא דמהני עפ"י ע"א ואפילו עפ"י קרוב דמינה למד רמב"ן נדה (מ"ח:) בטעמא דת"ק דנבדקות עפ"י נשים יע"ש, אך שם היא ג"כ עביד לאגלויי כמו באשתמודענא ועדיף מינה שיכולין לגלות תיכף, ובשנים דלא עביד לאגלויי לא מהני, וכיון דמהימני בנ"ד כמו בערכאות ועדיף מינה כנ"ל והענין אמת שוב דומה לעביד לאגלויי דכיון שהענין אמת מהני כיון דעכשיו לאו אמילתא דאיסורא מסהדי לא בעינן משפטי עדות, ה"נ מהני נאמנות ערכאות ודו"ק היטב:

ח) אך יש לשדות נרגא בהא ולומר דשניא נאמנות ערכאות מנאמנות עביד לאגלויי דנאמנות ערכאות דלא מרעי נפשייהו הוא אפי' לא יתוודע כמ"ש הר"ן ע"ז [דפום זולצבאך שמ"א] דתגר לא מרע אומנתי' אפי' ליכא למיקם עלה דמילתא יע"ש, וה"ה ערכאות, וע"כ דומה לעדות שעל נאמנותו אנו כומכין ע"כ לא מהני בלא משפטי עדות אפי' משה ואהרן, אבל מילתא דטבידא לאגלויי לא משקרי אין זה נאמנות עצמו ומהני בלא משפטי עדות, ולכאורה יש להביא ראי' לזה אמ"ש תוס' כתובות לנ"ב) בהא דלא חציף אינש לזייף שטרא דמירתת פן יכירו הב"ד זיופו, ואיך מוציאין ממון בזה הא בעינן משפטי עדות אלא דמה שמירתת אינו מענין עדות, אך יש לדחות דבע"ד שאני וכל שנראה שאומר אמת נאמן דבע"ד אינו עד ולא שייך בי' משפטי עדות, וכיוצא בזה חולק הריטב"א גיטין (כ"ב.) בהא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטב"ע דדווקא במה שהיא שלו, אבל להעיד לאחר אינו נאמן דלאחר עדות היא, והיינו דלעצמו צורבא מרבנן דקים לן שאינו משקר לא בעינן בי' משפטי עדות, וה"נ בזה ולעולם עבידא לאגלויי נמי לא מהני במקום שצריך משפטי פדות, ומדמהני לחליצה מוכח דלא בעינן בי' משפטי עדות ומהני נמי נאמנות ערכאות: ט) אך יש להביא ראי' מהא דכתב בתשו' לרמב"ן סי' צ"ד דע"א אין חושדין בשקרן יע"ש, ולפי זה צ"ע הא דאמר בכמה מקומות מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי קשה הא אפי' בלא עבידא לאגלויי לא חשדינן לי' במשקר, וע"כ דמ"מ אין סומכין עליו מגזיה"כ דלא יקום ע"א באיש ואפי' משה לא מהימן, וא"כ מה יועיל מילתא דעבידא לאגלויי ע"כ מילתא דעבידא לאגלויי מהני אפי' במקום שצריך משפטי עדות דאין זה מענין נאמנות עצמו אלא דמירתת וכנ"ל, וא"כ אין מזה ראי' לערכאות דלא מהני במקום שצריך משפטי עדות:

י) ודע דהא מילתא דע"א אינו חשוד לשקר במחלוקת שנוי', שהגהת אשרי פ"ק דחולין בשם ר"א ממיץ כתב דהא דאין ע"א נאמן באיסורין היכי דאתחזק איסורא היינו ברקים ופוחזים כו', אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליו עיי"ש, והנה מדבריו נשמע דבאיסורין אף במקום שאין ע"א נאמן מ"מ לא בעינן בי' משפטי עדות, דא"כ אפי' מרע"ה לא מהימן ואעפי"כ דווקא בעד מהימן וכשר הא עד דעלמא חשדינן לי' למשקר, אולם הא דר"א ממיץ לאו הלכתא (וכן כתב הפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה] וביור"ד סי' קכ"ז ברמ"א בשם הרשב"א שני אחים באיסורין אינם אלא כעד אחד מכלל דבמקום שאין ע"א נאמן באיסורין שני קרובים פסולין אף שאין חשודין לשקר, משמע דבעינן בהו משפטי עדות, ונראה דרשב"א הוכיח זה לפי שיטתו דע"א אינו חשוד לשקר, וע"כ הא דאינו נאמן באיתחזק איסורא משום שצריך משפטי עדות: יא) איברא דקשה לי לשיטה זו הא דריש פרק ב' דר"ה כי אתא עולא אמר קדשוה לירחא במערבא אמר ר"כ לא מבעיא עולא דגברא רבה מהימן אלא אפי' אינש דעלמא נמי מהימן מאי טעמא מילתא דעבידי לאגלויי לא משקרי אינשי, עד כאן, וע"כ דלא בעינן בי' משפטי עדות דבמקום דבעינן משפטי עדות לא מהני גברא רבה ואפי' מרע"ה לא מהימן וע"כ דלא בעינן משפטי עדות, ומ"מ בלא עביד לאגלויי לא מהימן אלמא דע"א חשדינן לי' למשקר:

יב) ודאתאן לסוגיא זו נבארנה, דלכאורה צ"ע מאי שנא מאיסורין דבמקום דלא אתחזק נאמן ע"א, ונראה לפמ"ש תוס' שם (כ"א.) דכשעשו המועדות בטעות נעשה כן באמת דאתם אפי' שוגגין, נמצא דכשעושין מועדות עפ"י ע"א יש לחוש שמא אומר שקר, ונמצא דעשייתם המועדות על פיו יחשב קידוש מחדש ומשפט כתיב בי' ואין ע"א נאמן, אך בגברא רבא או במילתא דעבידי לאגלויי שאומר אמת ולא נעשה מועדות על פיו רק קיום המועדות, וקיום המועדות לא בעי שנים כמו שאר איסורין, מ"מ מוכח באינש דעלמא בלא עביד לאגלויי חשדינן למשקר, ודלא כתשו' רשב"א המיוחסת להרמב"ן: יג) ובאמת שראיית הרשב"א שם בתשו' מהא דב"ב ר ( ) בשטר שכתוב על הנייר ועידיו על המחק כשר, ומקשה בגמ' ודילמא מחיק לשטרא וכתב עלי' מה דבעי ואתי לידי קלקול] ומשני דכתבי שטרא וא כתבנו על נייר, ומקשה אי כתב מתתאי גייז לי' ואי כתב מעילאי מחיק לי' נמי לזה. ומשני דכתב לי' בין סהדא לסהדא, והקשה רשב"א ניחוש שמא סהדא בתרא לחוד כתב כן, ומזה הוכיח דע"א אינו חשוד למשקר ובודאי מדעת שניהם נכתב, ואני בער ולא אדע שהרי ידוע שהשטר טוב ולא נמחק, רק שמקשה שיוכל לבוא לידי תקלה ומשני דכתב כן בין סהדא לסהדא ושוב לא אתי לידי תקלה כיון שקודם חחימת עד השני נכתב כן, ומה נפקא מינה אם אחד כתב כן או שנים, סוף סוף לא אתי לידי תקלה וצע"ג, ולפענ"ד מהא דר"ה מוכח דע"א חשוד. למשקר, וא"כ שפיר יש לומר דלא מהני עביד לאגלויי אלא במקום שא"צ משפטי עדות, וא"כ מדמהני בסימני גדלות מוכח דלא צריך בזה משפטי עדות ומהני נאמנות ערכאות:

יד) ועוד נראה דאפי' אם נאמר דעביד לאגלויי אינו מענין עדות שסומכין על נאמנות העד אבל עביד לאגלויי הוא מירתת וענין אחר היא, ה"נ בראדזאנע מענטריקע שאם נחוש למשקר נצטרך לומר שהחליף כל הדברים שנכתב במשך שתי שנים וחזר וכתבם וזייף חתימת הנאטשאלניק ואם יתוודע ילך לסאבער, ובוודאי מירתת טובא יותר מעביד לאגלויי ולא חיישינן לזה יותר ממה שאין חוששין לזיוף בשטר שאינו מקוים מה"ת, ועל כן אף לפסק הרי"ף שאין נשים נאמנות על סימנים רק באיכא חזקה דרבא יודה בזה דהכא מירתת טובא וכנ"ל: טו) ועתה נדבר מענין הסימנים ותחילה נבאר אם הא דצריך לבדוק לאחר שהגיע לכלל שנים הוא מדאורייתא, או מדרבנן דמה"ת סמכינן על חזקה דרבא, ובשב שמעתתא ש"ה פי"א חקר בזה והביא דברי תוס' שהקשו במופלא סמוך לאיש שהקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין דע"כ קודם שהגדיל, דלאחר שהגדיל מאי איריא אחרים הוא עצמו נמי לוקה, וע"כ קודם שהגדיל והוי התראת ספק שמא לא יביא שערות בזמנו. ויש לומר דאזלינן בתר רוב שמביאין שערות בזמנם, אך כתב דלדעת רמב"ם דמשהגיע לכלל שנים אף שלא הביא סימנים ואינו יודע להפלות נדריו קיימין הנה דלענין נדרים חשוב איש בשנים לבד, וא"כ שנה שקודם הוא מופלא סמוך לאיש אף אם לא יביא שערות, וא"כ י"ל דחזקה דרבא אינו רק לחומרא, והביא ראי' לזה מדברי ש"ע סי' ל"ה משמע שאם הגיע לכלל שנים ולא נבדק אם יש לו שערות אפי' בדיעבד פסול, עוד כתב שם פט"ו כיון דמהרי"ט קרי לי' לחזקה דרבא ספק הרגיל ואנן קי"ל ספק הרגיל אינו מוציא מידי ודאי וה"נ אין חזקה דרבא מוציא מידי ודאי קטנות עכ"ד בקיצור:

טז) ולדידי כל דבריו ליתנייהו דמה שכתב דלדעת רמב"ם יחשב מופלא סמוך לאיש אף אם לא יביא שערות אח"כ דמ"מ הוא סמוך להבאת שנים ליתא, דבשנים הא לא יחשב איש רק סמוך לאיש, רק שמועיל אפי' אינו יודע להפלות מ"מ לא הוה בשנים לבד רק סמוך לאיש, וקודם לכן הוא סמוך לסמוך, ומוכרח כתירוץ התוס' דרוב מביאים שערות בזמנם, וכן הוא בשאילתות סוף פ' בחקותי, ומה שכתב דמהרי"ט קרי לה ספק הרגיל ואנן קי"ל אין ספק הרגיל מוציא מידי ודאי, הנה ספק הרגיל כהא דפסחים (ט') שרגיל לאוכלו וכן שרגילים לעשר וע"כ לא חשובים רוב כיון שתלוים במעשה, ורובא דתלוי במעשה לא הוה רובא כמפורש ריש פ"ג דבכורות, אבל ספק הרגיל דהבאת שערות שאינו תלוי במעשה הוה לי' רוב גמור וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ומוציא מידי חזקת קטנות [ולפנינו יתבאר שאין בנ"ד שייך חזקת קטנות כלל]:

יז) ומה שהביא ראי' מחו"מ סי' ל"ה לענין עדות, לק"מ, דהא פשיטא דהש"ע לא מיירי מעדות להחזיק שכל זמן שלא נבדוק עדותו בטילה דוודאי אינו בטל כמ"ש תוס' ב"ק (ע"ב:) לר' חסדא דאמר בהדי סהדי שקרא למה לי מ"מ מועיל להחזיק וה"נ בספק קטן, וע"כ בעדות להוציא, ובזה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה דרבא שהיא מטעם רוב מביאין שערות בזמנם ואין הולכין בממון אחר הרוב, ואינו דומה להא דקי"ל כר' הונא זו באה בפ"ע ומעידה דאוקי סהדי בחזקת כשרות ומהני אף להוציא ממון אף דחזקה גרועה מרובא, שאני התם דחזקה מהני לגבי עדים, וכיון שהחלטנו שהעדים כשרים חשובים כשרים בודאי וממילא מוציאין על ידם ממון, אבל בן י"ג שנה זה עדיין לא החלטנו שהוא גדול, שהרי הדין לכתחילה לבודקו ונשאר רוב לבד ואין מוציאין ממון ברוב, וכהאי גוונא מחלק הט"ז יור"ד סי' י"ח סק"י ובש"ך שם סוף ס"ק כ"ב עי"ש היטב, העולה מזה דמדאורייתא מהני חזקה דרבא אפי' להקל ומדרבנן הצריכו לבדוק: יח) ועדיין יש להסתפק אם הא דהצריכו חכמים בדיקה הוא לעכב אפי' בדיעבד או הוא רק לכתחילה דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן וכמו ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דלכתחילה צריך לבדוק ובדיעבד היכי דאזיל לעלמא סמכינן ארובא, וכן כתבו רמב"ן ורשב"א חולין שהביאו ראי' בהא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דמ"מ לכתחילה צריך בדיקה באיתא לפנינו מהא דקטנה שהגיעה לכלל שנותי' חזקה שהביאה סימנים מ"מ לחליצה צריכה בדיקה, הנה מבואר להדיא דבדיקה דלחליצה אינה אלא לכתחילה:

יט) ונראה לי ראי' לזה מהא דגומות אעפ"י שאין שערות ומפורש הטעם ברמב"ם שודאי הי' שם שערות ונשרו וכן מפורש טעם זה בשאילתות סוף פ' בחקותי, וקשה לי דהא ודאי בעינן שתי שערות בזמן אחד כדמוכח מהא דפירשו הראשונים בכת אחת אומרת אחת בגבה וכת אחת אומרת אחת בכריסה דהוה חצי דבר, ומחלקים בין ג' כתות על ג' שנים שני חזקה] דהתם ראו כל מה שהי' יכולים לראות, ואם איתא דשערות מהני בזמנים מחולקים גם בשערות משכחת לה שראו כל מה שיכולין לראות, וכן כתב בעה"מ להדיא פרק חזקת הבתים דלכ"ע בעינן שתי שערות בזמן אחד, וא"כ ניחוש בגומות שמא נשרה האחת טרם שצמחה האחרת ולא הי' שני שערות בזמן אחד, אך אם נאמר דמשהגיעה לכלל שנותי' שוב אין הבדיקה רק לכתחילה, והרי שערות בלא שנים לא מהני רק אם הגיעה לכלל שנותי', וכאן שאי אפשר לברר אם הי' השערות בזמן אחד סמכינן על חזקה דרבא שודאי הי' בזמן אחד, והיכי שלא נמצאו גם גומות דחיישינן משום חזקה דרבא שמא נשרו מ"מ אינו ודאי כמ"ש הטעם בשאילתות דאיכא נמי רוב להיפוך רוב אין שערותיהן נושרין, אבל זו שודאי נשרו שערותי' אך שלא נודע אימת סומכין על חזקה דרבא שהי' שניהם בבת אחת ונשרו אח"כ: כ) ומ"מ נ"ל שאין ללמוד מזה שאם חלצה בלא בדיקת האיש ואזיל לעלמא שתהי' מותרת להנשא, דיש לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא, כדקי"ל ריש האשה שהלך בהלך בעלה וצרתה למדה"י לאתהנשא ולא תתייבם ולא אזלינן בתר רוב נשים מתעברות ויולדות משום שהיא בחזקת איסור לשוק (וזה מדרבנן, דמדאורייתא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כדאיתא בקידושין (פ').