שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קצט, קטע 11

ד) אך י"ל כשיקדשו שניהם בבת אחת ע"י שליח כיון שמאמר קונה קנין גמור שלא תצטרך חליצה, א"כ ע"י שעשה אחד מאמר נפקע ממנה זיקת השני, ושוב אין אחותה אחות זקוקתו של השני ומותר השני לייבמה, ובזה אין לומר כיון שקודם שעשו המאמר היתה כל אחת אחות זקוקתו, דבשלמא כשעשה האחד מאמר וע"י מאמר זה נפקע זיקת אחותה אף שאין הקידושין קודם בזמן להפקעת הזיקה, מ"מ קודם בהכרח, שהרי הפקעת הזיקה מכח הקידושין והקידושין קודמין, אבל כשהפקעת הזיקה מכח קידושין של השני ולא מכח קידושיו אין קידושיו קודמין אף בהכרת להפקעת הזיקה, ודומה למקדש שתי אחיות כאחת אינן מקודשות דכל שאינו בזאח"ז וכו' וחשבינן קידושין של כל אחת כאילו היתה לאחר שקידש השני', וה"נ נחשוב כל מאמר כאילו הי' לאחר מאמר של השני: ה) אך לפי זה לא נבין קושיית הש"ס אלא מאי דוחה דתי' גמורה זה יעשה מאמר וידחה וזה יעשה מאמר וידחה, ומאי קושיא הא כיון שאין בעלת המאמר נפקע זיקתה, וכל ההיתר משום דע"י מאמרו נפקע זיקתו מאחותה דהוה אחות אשתו אבל לא משום מאמרו של שני באחותה נפקע זיקת אחותה, דהא אמרת שעדיין צריכה חליצה] ושוב קודם המאמר בהכרח להפקעת הזיקה ויאסור המאמר:

ו) אך לק"מ דנהי דמאמר לא מפקע זיקת בעלת מאמר היינו זיקת בעל המאמר, אבל זיקת אחיו של בעל המאמר פקע ממנה לפום סברא דהשתא דנפקע זיקת אחותה לגמרי ויוצאה משום אחות אשה, ה"נ פקע זיקת אחיו של בעל המאמר שנעשית אשת איש ואשת אח, דכי היכא דחשיבה אשתו גמורה שתהי' אחותה ערוה דאורייתא אחות אשה, ה"נ חשיבה היא עצמה לגבי אחיו אשת איש ואשת אח גמורה מדאורייתא, ועי' בתוס' (ט"ז:) דמקשו למ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק כשנתקדשה תפקע הזיקה כמו בקידש אחיו את אחותה, ותירצו כיון דיש לה היתר ע"י גירושין, והכא אין לה היתר ע"י גירושין דהו"ל גרושת אחיו: ז) ובהכי ניחא לישנא בתרא דדוחה ומשייר ומייתי סייעתא ממתני' דאי אמרת זה יעשה מאמר כו' ואינו מובן דאי נמי דוחה ומשייר כיון שעכ"פ דוחה אחותה שלא תאסרנו לזו. דהא תנן במתני' ב"ש אומרים אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה, וע"כ נפרש תצא הלזו לאחר שיבעול בעלת המאמר שמותר לבועלה, דמאמר דוחה את צרתה לענין זה שלא תוכל לאסור אשתו, וא"כ אכתי קשה זה יעשה מאמר, וכבר הקשו כן התוס' והרשב"א, אך לפמ"ש לסברת בעל החינוך ניחא, דכיון שאינה דוחה אחותה דחי' גמורה שלא תצטרך חליצה ולא חשבינן לה כאחות אשה גמורה, ה"ה דלא חשבינן בעלת המאמר לגבי אחיו השני אשת איש ואשת אח גמורה ואין הפקעת זיקת אחותה לגבי' רק משום מאמרו שוב קודם המאמר בהכרח להפקעת הזיקה ועושה איסור במאמר, ולמ"ש התוס' (י"ח:) דר' אבין סבר אין זיקה א"צ לכל זה ליישב דעת החינוך דאין כאן אחות זקוקתו כלל: ח) מה שהקשה כבודו בהא דמקשה זה יעשה מאמר וזה יעשה מאמר. במאמר של אחד די לך, י"ל דכי היכי דאסור למ"ד אין זיקה שיחלוץ אחד ואחד ייבם שמא ייבם תחילה, ה"נ נגזור שמא ייבם תחילה וגם י"ל דהויו של "וזה" הוא ויו המחלקת:

ט) מ"ש כבודו עוד ליישב דהחינוך אליבא דהילכתא דחייב על דעבר אמימרא דרחמנא, והסוגיא אליבא דאביי דלא חייב היכי דלא מהני, איננו נכון דבאמת באחות זקוקתו תופסין קידושין, אך יוכל לומר כיון דאחות זקוקתו אסור מכח אחות אשתו, וכיון שבאחות אשתו גופי' לא נאסר הקידושין א"א באחות זקוקתו כעין מ"ש ר"י בתוס' לעיל (י"ט:) בד"ה ר"ש, אך הי' לו לפרש ועיקר התירוץ דוחק גדול לאוקמי כל הסוגיא דלא כהילכתא: הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן ריא ב"ה יום ב' י"א אדר תרנח לפ"ק פה סאכטשאב. שאב. החוה"ש ושמחה לכבוד מחו' הרב המאה"ג חו"ב כש"ת מו"ה חיים חייקא נ"י. א) בדבר היבם שהיבמה אינה רוצית להתפשר עמו בענין עזבון כי בטוחה שלא יוכל לעשות שידוך עד שיחלוץ לה, וכבר קבלו קנין לפני בוררים לקיים הפסק, ופתח מעלתו בכחא דהתירא, דהנה החכ"צ חולק על הרמ"א בקו"ח מארוסה שאסר לישא אחרת, וישב בתשו' הרי"ם ז"ל דברי רמ"א דשניא ארוסה דע"י שנושא אחרת שוב לא יוכל לישא את זו ואינה קרובה לנשואין, משא"כ יבמה דאפי' ישא אחרת, הא לא גזר רגמ"ה במקום יבום, ועפי"ז כתב מעלתו אם ישבע היבם שלא ייבם רק יחלוץ שוב אין חשש בקו"ח מארוסה:

ב) ולי לא נראה לעשות תקנה שלא יוכל לייבם, דהנה בפ"ב דסנהדרין מלך אין חולצין לאשתו וכתב הרמב"ם הטעם משום דאינו עולה ליבום, ותמוה דמי חמור מאלמנה לכה"ג מן הנשואין, ואמרתי ליישב דהנה מקשה בתשו' הרא"ש באלמנה לכה"ג דחולצת, האיך קורא לא חפצחי לקחתה הא לא יוכל לקחתה, ותירץ כיון דמה"ת יוכל לקחתה דעשה דוחה ל"ת קרינן בה לא חפצתי לקחתה, ותמוה הא מן הנשואין מדאורייתא אסורה ואם בעלה לא קנאה, והדר קושיא לדוכתא ג) ונראה לי דהנה הרשב"ם בב"ב (פ"א:) בהני דאמרינן מביאין ואין קורין ולא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, דשאני הני דאינם מחוייבים בקריאה כלל עיי"ש, ולפי זה באלמנה מן הנשואין דלא קרינן בה לא חפצתי לקחתה אינו מחוייב בקריאה, כמו גר שאינו יכול לומר לאבותינו אינו מחוייב, כמו כן זה שאינו יכול לומר לא חפצתי לקחתה אינו מחוייב ואינו מעכב, ולא דמי לאלם שמחוייב לומר ואינו יכול, ותוכן החילוק שאלם אם הי' אומר הי' טוב רק שפומי' כאיב לי', משא"כ גר שדיבורו לאבותינו אינו כלום, וכן זה דיבורו לא חפצתי אינו כלום, שאף אם יחפוץ אינו יכול, וע"כ חשוב אינו מחוייב ואינו מעכב כמו גבי מקרא ביכורים [ומ"מ אומר לא חפצתי לקחתה שלא תחלוק בינה לשאר נשים, ומקרא ביכורים שאני שהוא כאומר שקר בפני המקום]:

ד) אך לכאורה לא דמי, דביכורים אין איסורם רק מחמת חיובם בהבאה וקריאה, וכיון שאין מחוייבין בקריאה אין מניעת קריאתם אוסרתם, אבל יבמה אסורה מחמת זיקת יבום, וחליצה לבד אין מתירה, אך לק"מ שהרי אלמנה מן הנשואין לחליצה רמיא ליבום לא רמיא ואין זיקת יבום אוסרתה, שאינה מחוייבת ביבום, ואם בעלה לא קנאה, רק מחמת חיוב חליצה שבה, וכיון שאין מחוייבת בקריאה [שיקרא לא חפצתי לקחתה], שוב אין קריאת זו אוסרתה, ודומה ממש למקרא ביכורים, אך באלמנה מן האירוסין דרמיא ליבום מדאורייתא ואם בעלה קנה, בזה שפיר קשה שחליצה לבד בלא קריאה (וגם אינו ראוי לקריאה] לא יפקיענה מזיקת יבום, ועל זה תי' הרא"ש כיון דמה"ת ראוי ליבום לא חפצתי לקחתה קרינא בה: ה) מעתה אשת מלך דמדאורייתא אינה מתייבמת דאינו כבוד המלך וכתיב שום משים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ופשיטא שאם בעלה קנאה, שאינו איסור בגופה, שדבר אחר גרם לה לאסור, כבוד מלכות, ורמיא ליבום, ומ"מ לא שייך בה לא חפצתי כיון שאסור מה"ת, ע"כ אינה חולצת, ויבמה שנדרה יבמה בחיי בעלה שכופין לחלוץ, משכחת בה יבום אם תשאל על נדרה, מעתה בנ"ד אם ישבע בשבועה שיש לה היתר לא הועלנו כלום, ואם בשבועה שאין לה היתר איך יקרא לא חפצתי לקחתה ולא יהי' ראוי לקריאה והקריאה תעכב:

ו) והנה בעיקר דין הרמ"א לאסור משום זיקה שיחשב כשתי נשים, קשה לי, שהרי איסור שתי נשים איסור דרבנן והולכין בספיקו להקל, וביבמות דף ל':) ברש"י ז"ל וא"ת הואיל וזיקה חשיבא להיות עלי' כח השני הויא אשת שני מתים דבלאו איסור אחיות אסירא היינו באשה שנפלה לפני שני אחים ומת אחד מהם ולו אשה אחרת, תחשב הראשונה אשת שני מתים שהיתה אשת השני ג"כ אסירה משום זיקה והשני' צרתה] לא היא דזיקת ב' יבמין ליתא מדאורייתא אלא מדרבנן ולא גזור רבנן אלא היכי דעבד בה מאמר גזירה שמא יאמרו, עכ"ל, וא"כ איך נאמר חרגמ"ה דשתי נשים שהוא עוד קל מדרבנן בשביל זיקה, וצ"ל דהתם לא שייך הגזירה שמא יאמרו שתי יבמות מבית אחד מתייבמת בזיקה גרידא דלא מיחלפא באשתו בזיקה גרידא, אבל ביבמה שייך גזירה דחרגמ"ה דתיקן בה משום קטטה אם ייבמנה: ז) מ"מ צ"ע מנ"ל הא, אימא דלא תיקון אלא על אשתו ממש שהקטטה קרובה, בשלמא אי הוה אמרינן כללא דזיקה איסור כאישות ממש הוה ניחא, אבל השתא דחזינן לענין אשת שני מתים דרבנן לא גזרו בזיקה משום דלא שייך בזה הטעם גזירה שמא יאמרו כנ"ל, ה"נ לענין איסור שתי נשים מנ"ל שאסור גם בזיקה משום חשש שמא ייבמנה, והבא להחמיר בדרבנן עליו הראי' כדתנן במס' ידים:

ח) ע"כ נראה בשנדקדק לשון הרמ"א סי' קנ"ט דעכשיו בזמה"ז דאיכא חדר"ג שאין לישא שתי נשים אם נפלה לאחד שומרת יבם אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו, אשר לכאורה תיבות עד שיחלוץ ליבמתו למותר, דאטו הוה אמינא דאף אחר שיחלוץ יאסור, מי חמירא מאשתו ממש שאם גירשה מותר באחרת, ובעיקר הדין בהגהות מרדכי דכתובות היתה השאלה שאבי היבמה רצה לעכב את היבם מלישא עד שיחלוץ, ובזה התיר, ואחד מהטעמים מאחר שהיא משודכת לו, אשר מזה משמע קצת דבאינה משודכת אסור, והיינו דווקא באופן זה שהיבמה תובעת שיחלוץ לה, והוא מדחה אותה, בזה אוסרין לו אחרת עד שיחלוץ לה, ממנ"פ אם דעתו ליבמה שייך טעמא דקטטה, ואסור לישא אחרת משום זיקה, דשייך בה התקנה משום קטטה. ואם אין דעתו לייבם הרי מחוייב לחלוץ, וכופין אותו לחלוץ, וזה כוונת הרמ"א בשם הר"י מינץ אסור לישא עד שיחלוץ לה, שאם תבעתו לחלוץ והוא אינו רוצה מחמת הנכסים שיש לו טענה שיכול לייבם בזה אסור לישא אחרת דלישא אחרת ולסרב מלחלוץ ביחד אסור ממנ"פ כנ"ל, וצריך לחלוץ תחילה, וזה עד שיחלוץ: ט) וא"כ בנ"ד שכבר קבלו קנין עפ"י הבוררים והוא רוצה לקיים הפסק ולחלוץ והיא אינה רוצית לקיים, א"צ לבוא בטענת יבום, רק שתתן לו הממון שנתחייב לו עפ"י קבלת קנין, ושוב אין איסור בנשואי אחרת כנ"ל:

י) ובפרט לפמ"ש בתשו' ב"י סי' י"ד שהתיר לאשכנזי שהוא עכשיו בספרד לישא אשה על אשתו הגם שכתב הר"ן בתשו' סי' מ"ח שהדין דאין דעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם, אינו אלא במנהגים ולא בחרם, דאקרקפתי דגברא רמי, ומ"מ כיון שכתב הרשב"א בתשו' דרגמ"ה לא החרים רק עד סוף אלף החמישי עכשיו אינו אלא מנהג וכיון שהלך למקום אחר מותר עיי"ש, ובמנהג נראה שכשבטל הטעם בטל המנהג, דלא מצאנו אלא בדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, והיינו שנגזר בקיבוץ חכמים לא במנהג, והרי לא ראינו ולא שמענו מי שייבם, ודאי בטל הטעם, רק באופן הנ"ל שממאן מלחלוץ בטענת יבום שבזה אוסרים ממנ"פ כנ"ל, ועיין בתשו' שאג"א החדשות שחולק על הרמ"א לגמרי, ומסיים לית מאן דחש לה לאסור משום זיקה שיחשב כשתי נשים, לזאת הנני מסכים להתיר לו לעשות שידוך ולישא, רק שיהי' מוכן לחלוץ בכל עת לקיים הפסק שיפסקו הבוררים עפ"י קבלת קנין אם קבלת קנין כד"ת: יא) מה שיישב כבוד מעלתו דברי הרשב"א ריש יבמות בנתן גט על מנת שלא תנשאי לפלוני ונשאת לאחיו של פלוני ונפלה לפני פלוני ליבום דלא אמרינן כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, (נראה שיש כאן חסרון] ותמוה כמו שתמה בעה"מ דאטו חמור נדר מחייבי לאוין דחולצת מטעם דתפסי בה קידושין כ"ש ביבמה שנדרה דתופסין בה קידושין כמו בכל הנשים, ותירץ רו"מ דאלמנה מן הנשואין הוי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל, ומהראוי שעשה דיבום ידחה כמו בזקנו דכהן מצורע בנזיר (נ"ח:) אך משום דעשה דיבום נמי קל, דאי בעי חליץ לה, וחשוב כמו ישנה בשאלה ואינו דוחה ל"ת ועשה, וכיון דאין איסור לייבם רק משום דיש לה תקנה בחליצה, וא"ת שאין לה תקנה בחליצה שוב עולה ליבום, אך שלא תאמר עכשיו אינה מתייבמת במת לזה גלי קרא דיבמתו, ומ"מ הוא מטעם הנ"ל:

יב) והנה פיו פתח בחכמה שהגם שדברי התוס' הם שכנגדו שהקשו על רש"י שפירש שכן הכשר מצוה דיבום אפשר בחליצה, והקשו בתוס' דאי אינו עולה ליבום אף לחליצה לא יעלה, ולדברי רו"מ חשוב עולה ליבום כיון דמה שאינו עולה ליבום הוא רק משום דאפשר בחליצה, אך הטורי אבן בחגיגה כתב ליישב קושיית התוס', שהקשו יו"ט הראשון שחל בשבת לא יהי' לו תשלומין כיון דלא חזי בראשון כו' ותירץ הט"א כיון דמה שאין חגיגה דוחה שבת הוא רק משום שיש לו תשלומין, ואם לא יוכל להקריב בשני שוב יהי' מותר בראשון חשוב חזי בראשון דאי אפשר למונעו בשני מחמת דלא חזי בראשון שאם תמנענו מלהקריב בשני שוב יהי' חזי בראשון, והוא כדברי רו"מ: יג) אך סיום דברי כבודו דמצרי ואדומי היינו מצרי שני ואדומי שני שחולצין אף ששוים בכל, שדומים לנדה שאסורה לכל העולם לא חשוב אינו עולה ליבום, והא ליתא, דלא כתבו תוס' טעם זה רק לענין שתהא מותרת לכשתטהר ולא נאמר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' ולענין שתהי' חולצת כתב הרא"ש טעם אחר משום היתר כשתטהר, ועוד דמצרי ואדומי הרי היבמה מותרת לכל ישראל רק להם שהם פסולי קהל ומצרי יש לה היתר לפסולי קהל, וגם מה שסיים דמחזיר גרושתו משנשאת דחולצת משום שדבר אחר גרם להם ליתא כלל דודאי הוי איסור מגופו:

יד) ולי נראה ליישב עפ"י דברי הש"ס (מ"א:) בהא דאין היבמה חולצת בתוך ג' חדשים משום דאינו עולה ליבום וכתב רש"י וכל הני דתנן חולצות ולא מתייבמות היכי דלא אפשר אלמא חליצה הוא, ומיהו היכי דאפשר לאמתוני ממתינין, ושם הקשה הש"ס מקידש אחת משתי נשים אחיות ואינו יודע איזה מהם קידש ומת חולצת ולא מתייבמת, ופירש"י ולא אמרינן תמתין עד שיבואו עדים ומשני משום דאם יבוא אלי'] והרשב"א כתב בזה"ל דילמא אי משהינן לה רמי סהדי אנפשייהו ומדכרי ע"כ, הנה משום דילמא משהינן כדי שתהי' חליצה כשירה, וא"כ ה"נ בנדרה נמתין שמא תמצא פתח לנדרה (כמ"ש ב"י והיש"ש בשם הרשב"ץ] ותהי' חליצה כשירה, משא"כ עכשיו דעת הרשב"א פרק ארבעה אחין דחייבי לאוין ושניות חשיבי חליצה פסולה, אלא ודאי משום שדבר אחר גרם לה לאסור אזלינן בתר עצמותי' וחליצה כשירה הוא ולא חשוב כלל אינו עולה ליבום וראיית הרשב"א נכונה: ידידו מחו' הדוש"ת הק' אברהם. סימן ריב ב"ה יום ד' לך לך תרנ"ה לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד הרב החריף מו"ה אלעזר הכהן נ"י מו"צ דק"ק פשיטישיק. מכתבו הגיעני בעוד הייתי טרוד בענינים שונים, כעת פניתי מעט אמרתי להשיבו, דבר היבמה שנפלה לשני יבמים הגדול נשוי והצעיר פנוי אף בלא שידוכים, ומבואר בב"ש סוף סי' קס"א דהצעיר הפנוי קודם לחלוץ ורצונו לדעת הלכה למעשה, ובנ"ד יש סניף כי הגדול רוצה ליקח המגיע לו, והצעיר רוצה להטיב עמה והוא עני', עד כאן: תשובה א) הנה לכאורה מה זו שאלה וכי הב"ש להסכמתי צריך, והלא מאתו תצא הוראה בהלכות אלו.

ומ"מ כהוגן עשה כמבואר בפוסקים כי הוראות כאלה אינם מסורים לכל מורה, פקחתי עיני וראיתי כי דברי הב"ש צ"ע, כי בסדר חליצה בקצרה אות מ"ט בשם מהר"ם שאומרים לו אם תרצה לייבם מותר אתה כי אין בזה חדר"ג ולא הוי חליצה פסולה, ואי דמ"מ אם יבואו לייבם הצעיר עדיף דלגדול משיאין עצה הוגנת שלא יכניס קטטה לביתו, מ"מ לחלוץ הגדול עדיף וכמ"ש ריטב"א יבמות (כ"ד.) ביבם גדול שאינו הגון לה הצעיר הגון לה קודם ליבם, מיהו אם רצה הגדול לחלוץ חולץ למ"ד מצוות חליצה קודמת, ואם יש לו אשה כיבם שאינו הגון דמי, מ"מ נתבאר דלחלוץ הגדול קודם כל שאין בו משום חדר"ג ופשוט: ב) ולברר דין זה על בורי', נבאר תחילה הא דביבמה אין בה משום חדר"ג אם הטעם דאשה הקנו לו מן השמים כמ"ש הנמק"י פרק החולץ בשם התוס', או משום דבמקום מצוה לא גזר רגמ"ה וכמ"ש מהר"ם פדואה בשהה עשר שנים ולא ילדה, ובמרדכי פרק החולץ בתשו' ראבי"ה טענת היבמים שיש להם נשים דבמקום דהוי מצוה לא גזר: ג) וכדי לבאר זה נבאר הא דאשה הקנו לו השמים. והנה בש"ס יבמות (ל"ט.

מבואר כן לענין שאין נכסי יבם משועבד לכתובתה משום דאשה הקנו לו מן השמים, ויש לפרש משום דקי"ל יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא, ואף דיש זיקה הוא רק מדרבנן כדאיתא בגמ' (כ"ז.) זיקה דרבנן, ומפורש ברשב"א וריטב"א אפי' למ"ד יש זיקה אינו רק מדרבנן, וכן כתב הרא"ש סוף סי' ג' דזיקה מדרבנן אף למ"ד יש זיקה, (וכן פשוט בפוסקים) מ"מ מהני זיקה דרבנן לפוטרה מכתובה דרבנן, אך דוחק בעיני פירוש זה, חדא דא"כ קשה למ"ד אין זיקה, ועוד יקשה לרשב"ג דאמר כתובת בתולה דאורייתא, א"כ נתאלמנה כשנכנסה לחופה ולא נבעלה איך יפקיע זיקה דרבנן כתובה דאורייתא, ואלה קושיות חלושות, אך ביותר יקשה על הרשב"א בתשו' חלק ד' סי' שכ"ח ביבום שא"צ עדים, ואפי' בא עלי' יבם בינו לבינה קנאה דזו אשה שהקנו לו מן השמים עיי"ש, ומה יועיל זיקה דרבנן לשוי' אשת איש דאורייתא: ד) על כן נראה דאשה הקנו לו לאו על שעת נפילה קאי שנפל לו מן השמים, רק גם על קנין יבום לאו הוא הקונה אלא מן השמים הקנו לו, והיינו משום שיבום הוא אפי' בלא כוונה לקנות, ואפי' נתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנאה, א"כ אין הוא הקונה שהרי לא נתכוין לקנותה אלא שגזירת הכתוב שאם בא עלי' קנאה, א"כ לאו קנינו הוא רק התורה הקנתה לו, ועל כן א"צ עדים, וכמו אשה שזינתה בלא עדים נאסרה לבעלה כיון שזה ממילא וא"צ עדים אלא במעשה אדם, קידושין, גירושין, אבל לא במה שלא נחשב קנין האדם, וזה ג"כ טעם התוס' שביבמה לא החרים דאשה הקנו לו מן השמים, ורגמ"ה לא החרים רק על הנושא אשה על אשתו, אבל הכא הוא לא נשא, רק התורה השיאה לו:

ה) ולכאורה איכא למשדי בי' נרגא דהנה ביבמות (נ"ו:) מבואר דבביאה בלא כוונת קנין לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, אבל להיות נשואה ליורשה ולטמא לה לא קנה אלא בכוונה ועיי"ש בתוס', זולת באלמנה מן הנשואין שנשארה נשואה ליבם כמו שהיתה נשואה לבעלה, וא"כ לכאורה באלמנה מן האירוסין למה לא תהי' לה כתובה: ו) אך ניחא ממה נפשך, דאי ארוסה אית לה כתובה, אם כן חיוב כתובה בקידושין תליא, והקידושין ליבם הם אפי' בלא כוונתו, ואי ארוסה לית לה כתובה ונתאלמנה מן האירוסין כיון דלית לה כתובה מבעל, באמת יש לה מיבם כדאיתא בגמ', וכן בתשו' רשב"א הנ"ל דעדים א"צ רק לקידושין ולא לנשואין, ולקידושין הא לא צריך המייבם כוונה: ז) אך לענין חרגמ"ה שהוא הנושא אשה על אשתו, וא"כ אלמנה מן האירוסין תיאסר להתייבם, אך בתוס' פסחים (ק"ב:) מבואר שגם בזמניהם הי' המנהג כמו שהוא בזמנינו שעושין הקידושין והחופה יחד ולא משכחת לה יבמה מן האירוסין לפי המנהג ודיברו בהוה, וזה להתוס' שאנחנו מבני בניהם, והיו במדינתינו,. אבל המחבר שלפי הנראה מש"ע ושו"ת המנהג בארץ ישראל שעושין אירוסין תחילה בפ"ע, ומדכתב שלא החרים ביבמה ומשמע אפי' מן האירוסין, משמע דלאו משום דהקנו לו מן השמים דבאלמנה מן אירוסין צריך כוונה לנשואין ולא הקנו לו מן השמים: