שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קצט, קטע 10

ח) ואפשר ליישב, דהנה בשב שמעתתא הקשה על מה שהוכיח מהרמב"ם דחייבי לאוין לא חשוב דשב"ע ממתניתין דפרק האומר קידושין (ס"ד) נשבית ופדיתי כשהיא קטנה אינו נאמן לפוסלה מן הכהונה, שכיון שהיא קטנה אינה יכולה להכחישו ויהי' כע"א דעלמא, דלדעת הרמב"ם נאמן אפילו באתחזק התירא, ובתשו' דברי אמת סי' ו' הביא דברי הרמב"ם הנ"ל דמשמע מדבריו דלא חשוב דבר שבערוה. אך הביא ראי' להיפוך ממתניתין שם דהאומר קדשתי' וגרשתי' כשהיא קטנה והרי הוא גדולה אינו נאמן, ואי גרושה לכהן לא חשוב דשב"ע יהי' נאמן כע"א בשותק, וע"כ השיא דברי הרמב"ם לכוונה אחרת, דזונה מיירי אחר קינוי וסתירה, וגרושה מיירי שאמר אביה כן בהיותה קטנה דרחמנא הימני': ט) והנה לקושיית בעל ד"א י"ל חדא דמי יימר דבשותק דילמא במכחשת, ועוד דהא פשיטא דעד המעיד על אשת איש שנתגרשה אינו נאמן אף לפוסלה לכהונה, דאיסור כהונה מסתעף ממה שהיא גרושה מאישה, וכיון דלשויי גרושה אינו נאמן גם לכהונה מותרת, אך קושייתו כיון שמוחזקת בחזקת פנוי' אין עדותו רק לפוסלה לכהונה יהי' נאמן, ולזה י"ל דממנ"פ אם לא נתקדשה הא לא נתגרשה ואם נתקדשה הרי עדותו על הגירושין להתירה לינשא, ואין נאמן כלל:

י) ועל קושיית הש"ש צ"ל כמ"ש הרמב"ם פ"כ מהלכות איסורי ביאה דע"א מעיד שאביו כהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה שמא חלל הוא, אבל אם הוחזק אביו כהן או שנים מעידים שאביו כהן הרי הוא בחזקת אביו, והנה שאין נאמנות ע"א אלא בזמן שמעיד על דבר ברור לגמרי, וכיון שיש חשש חלל אף לפי דברי העד אין סומכין על עדותו, אף שאם הי' שנים מעידים לא היינו חוששין בחלל ועיי"ש בהה"מ, וע"כ ע"א אומר שנשבית אינו כלום, שאף לדברי העד שמא לא נטמאת, אף שאם שנים אומרים שנשבית היתה אסורה מספק, וכ"ש הוא משום דחשש חללות הוא חשש רחוק מאוד ואעפי"כ מהני לסלק עדות ע"א: יא) האומנם כי יש לחלק דהתם בעדות כהונה אין ע"א נאמן רק מדרבנן, מ"מ כיון שמצאנו חילוק בין מעיד בדבר ברור או לא שפיר יכולים לומר כן בכל נאמנות ע"א עכ"פ במקום שגם לדברי העד יש ספק גמור, ולפי"ז במשנה שמעיד שיש לו אחים ועדיין נשאר הספק שמא יש לו בנים אין העד נאמן:

יב) והנה בדין אין ידוע אם יש לו אחים ואם יש לו בנים דשרי לרשב"ם משום ס"ס, הנה גדולה מזה מבואר ברשב"א פרק האומר שם בסוגיא בד"ה נימא מתניתין דלא כר"נ שאם הי' מוחזק שאין לו בנים ואינו מוחזק באחים אם יש לו אם לא היא מותרת לשוק זה לשונו לא שאנו צריכין לדבריו בכך כיון שאינו מוחזק באחים עיי"ש, וסברת הרשב"א כיון שהאשה בעצמותה בלא אחים מותרת לשוק אין ספק אחים מוציאין אותה מיד ודאי היתר לשוק וחשוב כחזקה, וכן משמע בסוגיא בתירוץ אביי לברייתא במוחזק באחי ולא בבני דפירש הלח"מ וכן הוכחנו לעיל מרמב"ם, דהיינו שאין יודעים אם יש לו בנים או לא] ר' נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתי מה לי לשקר ועקרה לחזקה לגמרי, וקשה התינח באומר בשעת קידושין אין לי אחים אינו יכול לעקור חזקת אחים, אבל באומר בשעת קידושין זה בני איזו חזקה הוא עוקר, אלא ודאי כיון שבלא הבנים בחזקת זקוקה קיימא, אין ספק בנים מוציאה מידי ודאי אסורה וקרא לה הש"ס חזקה, וכה"ג אמרינן בדין ירושה, שאם הי' אח ודאי ובן ספק, הנכסים לאח, אף שאם יש בן אין לאח כלום חשוב האח ודאי משום שבלא הבן הרי הנכסים ודאי שלו, ה"נ בזה, וכיון דקרי לה הש"ס חזקה אין ע"א נאמן אפי' אם אינו נחשב דבר שבערוה, וה"ה להיפוך אפי' ידוע שאין לה בנים וספק אחים אין ע"א נאמן לומר שיש לה אחים וכן נראה מתשו' הרא"ש דבמה שלא שמענו שיש לו אח קרי לי' חזקת היתר, אשר קשה להבין דמה חזקה יש במה שלא שמענו, אך ברור בעיני שסובר כרשב"א הנ"ל דאין ספק אחים מוציא אותה מידי ודאי היתר והוא דלא כמהרי"ט סי' פ"ב, וכן נראה דעת הטוש"ע סי' קנ"ז שכתבו לא הוחזק באחים ובא ע"א ואמר זה אחיו אינו נאמן לאוסרה, ומשמע דאפי' ידוע שאין לו בנים מותרת, ואף שלא הוחזק שאין לו אחים אלא שלא הוחזק באחים חשוב שיש לה חזקת היתר, ואין ע"א נאמן להוציאה מחזקתה:

יג) אך יש לעיין כי לפי הנראה האשה מאמנת לבעלה בלבה שיש לו אח שהרי נסעה ממקום למקום לחפש האח, והנה בדין מאמין לו כבי תרי יש מחלוקת בין הפוסקים ראשונים ואחרונים, כי דעת תשו' לרמב"ן סי' קל"ג דהא דאמר שמואל אי מהימן כבי תרי זיל אפקה לאו לאוסרה עלי' ד"ת דהא אפי' קינא לה ועד טומאה אינה נאסרת עליו בלא עידי סתירה, וכשקינא לה מאיש ידוע ועד טומאה לכאורה מאמין לדברי עד ואפי"ה אינה נאסרת עליו, והא דאמר שמואל זיל אפקה כדי שלא יהא לבו נוקפו, או חייב לאפוקה בבא לצאת ידי שמים אבל אין הב"ד אוסרין אותה עליו, וכן כתב הב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"ג בשם מהרש"ל וכן דעת הח"מ שם: יד) אך לעומת זה דעת הראב"ד הובא בשלטי הגבורים פ"ג דסנהדרין תשו' הראב"ד בצוואה שהי' בפני אחד שלא בפני היורשים יכולים לומר שאינם מאמינים לו.

ומי שרוצה באותה חלוקה יכול להחרים על אותם שמאמינים שלא יכפרו, ואם כהפוסקים הנ"ל שאפילו מאמין אינו מחוייב בדיני אדם מה טובו של חרם, וכן מבואר בראב"ד שבשטמ"ק ב"מ (ל"ז.) בד"ה אמר מר, שתיקה כהודאה דמיא פירוש כאמנה האמין הראשון כשתבעו וכשתבעו הב' הניח הא' והאמין השני וכן כולם נמצאו כולם הי' באמנה, וכיון שהאמינם כבר נתחייב להם, ושם בשטמ"ק ע"ב סוף ד"ה שתיקה ואומר הר"י מקינון דאם הוא מאמין בלבו כו' דאינו מועיל מה שמכחישו (וקשה לי לטו"ז שיובא לפנינו דהא דאין כופין במהימן לי' כבי תרי שהדבר מסור ללב ויכול לומר עכשיו איני מאמינו, א"כ איך כתב משום שהאמין תחילה לראשון אף שאח"כ מאמין לשני ולא לראשון מחוייב לשלם לראשון, ואולי י"ל טעם הראב"ד משום שברי ושמא ברי עדיף היכי דליכא חזקת ממון וכיון דבשעה שהאמינו לראשון נתחייב אזל לי' חזקת ממון, שוב ברי ושמא ברי עדיף, ודומה קצת לאיני יודע אם פרעתיך], וכן מוכח עוד בראב"ד פ"ד מה' קרבן פסח הלכה א' על מ"ש הרמב"ם השוחט פסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותה הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתי אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ומביא פסח שני, וכתב הראב"ד אין כאן שבח, שאם הי' פטור אינו יכול להביא פסחו על תנאי שלמים, הנה לא השיג על מה שכתב אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו כיון דמעיקר הדין בידי אדם אינו נאמן ואין הב"ד כופין רק לצי"ש דמוכח מהא דשמואל דאמר זיל אפקה כמ"ש בכ"מ שם, ואיך יועיל זה להתיר בידי אדם להביא פסח אתרח, שאם אינו מחוייב אסור להביא על תנאי שלמים, אלא ודאי ס"ל לראב"ד שבאמת אם מאמין לו מעיקר הדין מחוייב, וע"כ מותר להביא פסח שני, ומה שאין כופין הוא כדעת הט"ז סי' קט"ו משום שיכול לומר עכשיו אינו מאמינו עיי"ש בט"ז סי' קט"ו ס"ק י"א:

טו) אך י"ל דבנ"ד שאם האמת כדבריו שיש לו אח אפשר שיש לו בנים, ולענין לצאת ידי שמים בספיקו ניזל לקולא, ואף שלדעת הראב"ד והט"ז אם מאמנת הוי חיוב גמור ואיסור תורה, יש כאן ספק ספיקא שמא כדעת הפוסקים דאין חיוב בידי אדם, ואת"ל דיש חיוב שמא יש לו בנים, והוה ספק אחד לענין בידי שמים, וס"ס לענין איסור תורה, ודומה להא דר' אושעיא פסחים (ט"ו) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ כדי שתהי' בהמתו אוכלת ופטור ממעשר, ואיתא שם דחבר שמת והניח מגורה מליאה פירות מותר משום ס"ס באיסור תורה שמא עביד לה כדר' אושעיא ושמא עישרו, ולענין איסור דרבנן סומכין אחזקת חבר שמעשר, וה"נ בנ"ד דלענין איסור תורה סומכין על ס"ס ולענין לצי"ש שרינן בספק אחד שהוא קיל מדרבנן שאין כופין, אך לפמ"ש לעיל מדברי הרא"ש והרשב"א והטוש"ע דספק אחים אינו כלום וה"ה ספק בנים אינו כלום וא"כ אם מאמנת לבעלה בלבה לדעת הראב"ד והט"ז יש עליו איסור גמור מן התורה, ובשל תורה הלך אחר המחמיר, ויען שנ"ד נראה שמאמנת ע"כ נראה שיש לחקרה היטב ואם נראה שעכשיו אינה מאמנת לדברי בעלה יש להתירה אך אם מאמנת לדבריו לפענ"ד אין להתירה, והשי"ת ישמרנו שלא יצא ח"ו תקלה מתחת ידינו בדבר חמור כזה:

טז) והנה ראיתי שכבודו פלפל הרבה לבטל עדות שלמה בן אהרן חורלאק ובעיני הי' פשוט כי נראה עדותו כמו שאינו וגם השינוי בין חורלאב ובין חורלאק ע"כ לא דברתי ממנו כלל, ואשיב קצת על דבריו, מה שפירש דברי רש"י ואי אמר אחוה דמיתנא אנא כו' משמע דאי לאו אמירת הבעל יש לי בנים הי' נאמן, וקשה מ"ש מבעל שאינו נאמן לומר יש לי אחים, ותירץ עפ"י דברי רמב"ן ב"ב שהקשה בדין האומר זה בני שנאמן הואיל בידו לגרש, למה לי טעם זה תיפוק לי' דע"א ביבמה נאמן, ותירץ דבמה דעבידא לאגלויי לאחר מיתה לא איכפת לי', וע"כ אחר שאמר אחוה דמיתנא אנא נאמן משום דעבידא לאגלויי משא"כ בבעל כנ"ל, ולדידי אינו מיושב, דהא נאמנות ע"א ביבמה משום דעבידא לאגלויי הוא רק מתק"ח משום עיגונא, וא"כ לאסור דלא שייך טעם דעיגונא מה יועיל עבידא לאגלויי: יז) ולי נראה לפרש דברי רש"י משום דהיבם בע"ד ומשום ברי ושמא אתינן עלה [כמו שנבאר] משא"כ אמירת הבעל כמנה לאחר בידך דמי וגרוע מינה שאינו מעיד על שום איש, ומצאתי בכתבי אאמו"ר זצ"ל שפירש כן דברי רש"י, והביא ראי' לזה מדברי הר"ן פרק האומר בכל תנאי שהוא בקום ועשה כל היכי דלא מייתי ראי' שקיים התנאי אינו בדין שתהי' מקודשת, דהא מוציא מחבירו הוא ועליו הראי', והוה כאומר מנה הלויתך והבע"ד אומר איני יודע אם הלויתני דפטור, ממילא למ"ד ברי ושמא ברי עדיף הוא נאמן, וה"ה היבם כהאי גוונא, ואביי לטעמי' דכתבו התוס' דאביי ס"ל ברי עדיף ואפי' ברי גרוע ובזה האריך בפלפול עצום ליישב שיטת הרי"ף דלדידן דקי"ל לאו ברי עדיף, ע"כ ליתא לאוקימתא דאביי כמבואר בכתביו שם] (והוא עתה נדפס בספרו אגודת אזוב בסוגיא דיש לי בנים עייש"ה]:

יח) אך לפענ"ד נראה בדעת רש"י דאף לדידן נאמן היבם, והוא דרש"י ס"ל כדעת נכדו רשב"ם דההיתר בלא מוחזק באחי ולא בבני משום ס"ס, ובאמת הרשב"ם הביא ג"כ דברי רש"י הנ"ל, ונראה דבחדא שיטא אזלי דמשום ס"ס, והנה לר"ה ור"י דס"ל ברי עדיף, ודאי עדיף אפי' במקום ס"ס, שהרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אף שאומר א"י שמא לא לויתי ושמא פרעתי, לדידהו חייב, וראי' לזה סוגיא דפ"ק דכתובות דמדמי לזה היא אומרת משארסתני אף דהוא שמא עד שלא ארסתיך ואת"ל משארסתיך שמא ברצון, וע"כ אפי' במקום ס"ס ברי עדיף, ולפי זה נשמע לדידן היכי דליכא חזקת ממון, שמא תאמר דווקא לר"ה ור"י דברי עדיף אפי' מחזקת ממון ה"ה דעדיף מס"ס, משא"כ למה דקי"ל חזקת ממון עדיף מברי ושמא, עדיף מס"ס, ליתא שכבר העלה הש"ך בספר תקפו כהן והסכימו כל האחרונים דאין מוציאין ממון בס"ס, ומהרי"ט כתב דאפי' באלף ספיקות אין מוציאין ממון, הרי דחזקת ממון עדיף מס"ס, ואין ראי' ממה דחזקת ממון עדיף מברי ושמא ה"ה מס"ס, וא"כ אין לנו להרבות מחלוקת בברי ושמא כנגד ס"ס וברי עדיף אפילו מס"ס, וא"כ ברי דיבם עדיף אפילו מס"ס:

יט) ואין לומר כיון דבטענות שבין איש לחבירו אנו דנין הרי היא מחזקת בעצמה והוא בא לאסור אותה בזיקים שתהי' אסורה לינשא לשום אדם רק אליו הוי כבא נגד חזקת ממון [ובודאי זה טעמו של הר"ן שמדמה לאומר מנה לי בידך והוא אומר איני יודע אם הלויתני, דמסתמא הוה אמרינן שלא נתקיים התנאי דחזקה שלא נעשה מעשה רק משום טענת בע"ד אתינן עלה וחשוב מוציא מחזקת ממון] דליתא שהרי בחיי הבעל היתה אסורה לכל אדם, ואנו מסופקים אם מיתת הבעל הכניסה לרשות עצמה או לרשות היבם, והרי טענת היבם שאינו בא להוציא ממנה כלל, שמעולם לא היתה ברשות עצמה לינשא אל מי שתרצה, ואין לומר דסוף סוף קודם ביאת האיש שאומר אחוה דמיתנא אנא היתה מותרת מכח ס"ס, והיתה ברשות עצמה להנשא למי שתרצה, והאיש בא להוציא מחזקתה זו אכתי חשוב מוציא, דליתא, שהרי כתב הר"ן בשם הרמב"ן כתובות (כ"ו:) בהא דאנן אחתינן לי' ואנן אסקינן לי', דחזקה זאת מכח עדות לא עדיפא מעדות גופי' וכי אתו עדים אחרים ומכחישים אותם אין כאן חזקה יע"ש, וה"נ חזקה דאתי מכח ספק ספיקא כס"ס דיינינן, וכי אתי ברי ושמא ומפיק מס"ס גם החזקה בטילה: כ) וע"כ ניחא פסק הש"ע לא הי' מוחזק באחים מותרת ואפי' בא אחד ואמר אני אחיו אינו נאמן והיינו משום דהם ס"ל דאפי' ידוע שאין לו בנים מותרת משום דספק אחים אין מוציאין אותה מידי ודאי היתר וחשוב חזקה, וכשאנו דנין בטענת שבין איש לרעהו חשוב חזקת ממון כנ"ל, והרי הברי ושמא בא להוציא ממה שהיא ברשות עצמה להנשא וחשוב מוציא ועליו הראי' כדברי הר"ן הנ"ל:

כא) ולכאורה יש להשיב ע"ז שהרי הברי גרוע והשמא טוב והתוס' כתבו דכה"ג אף לר"ה ור"י לאו ברי עדיף, אך התוס' בעצמם הקשו מהא דכתובות והוצרכו לומר דהתם אביי הוא דאמר הכי ואביי אית לי' אפי' בכה"ג ברי עדיף, ולולא דברי רבותינו חקרי לב בעלי התוס' ז"ל הייתי אומר דבכל גוונא ברי עדיף לר"ה ור"י, ומה שהביאו להתוס' לחלק בכך מדאמר בפרק שור שנגח את הפרה א"ר יהודה זו דברי סומכוס כו' אבל חכ"א כו' הממע"ה כו' אפי' הניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא והקשו בתוס' הא ר"י אית לי' ברי עדיף, וע"כ נכנסו לחלק בין ברי טוב ושמא גרוע או להיפוך, ולדידי י"ל דהא ודאי כל זמן שאין המזיק אומר שמא בפירוש כגון דאשתקיל מילולי' לא נוכל להוציא ממנו ונטעון עבורו ברי שהוא להיפוך ממה שאמר ניזק רק ע"י שמודה המזיק שאינו יודע אתה בא לחייבו, וא"כ הו"ל מרשיע את עצמו ופלגא ניזקא קנסא, אך אפי' לדעת התוס' י"ל דהכא כיון שהדבר עשוי להגלות חשוב ברי טוב:

כב) ובעיקר מחלוקת רש"י ורשב"ם עם הפוסקים, דלרש"י ורשב"ם ההיתר רק משום דאפשר ג"כ שיש לו בנים, ורשב"א וטוש"ע ס"ל דאפי' ידוע שאין לו בנים ואין ידוע אם יש לו אחים מותרת, נראה דאזלי לטעמייהו דכבר כתבנו טעם שלהם משום דלא אתי ספק אחים ומוציא מידי ודאי היתר כיון דבלא האחים היתה מותרת, אך רש"י בפרק החולץ גבי ספק ויבם פירש משום דיש לו ודאי החצי, וכן דעת רשב"ם ב"ב (קנ"ח), אך התוס' שם הקשו על פירושו, וכן מסקנת הפוסקים ג"כ גבי ספק בן תשעה לראשון ובן שבעה לאחרון אינו יורש אותם דאפי' לא הניחו בנים, ולפי טענת ספק שהוא בנו לא יגיע להם כלום, חשובים ודאי, ומשום דלולא הספק הי' הם יורשים, והספק אין ספק מחמתם כי בעצם ספק הוא, וה"נ בנ"ד כי האשה בעצמה לולי הספק אח מותרת היא, ואין הספק אח מוציא אותה מחזקתה, וע"כ קי"ל הכא דאפי' ידוע שאין לה בן מותרת, וע"כ אפי' אתא אח ואמר אחוה דמיתנא אנא אינו נאמן, וזה דלא כב"ש, דלשיטת רש"י ע"א דעלמא כ"ש דנאמן, ולדידי ע"א דעלמא ודאי אינו נאמן כשם שהבעל אינו נאמן לומר יש לי אחים: כג) נשוב לנ"ד שהאיש שלמה אמר תחילה כמה פעמים שאינו יודע מבעלה כלום, שוב אינו נאמן אח"כ משום בע"ד, כמו בממון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, סוף דבר לדינא נראה לי אם אחר החקירה נראה שאין האשה מאמנת בלבה לדברי בעלה שיש לו אח נוכל להתירה לינשא, אך אם מאמנת לא נוכל להתירה, ואת כבודו לעמוד על דעת האשה: נאום הק' אברהם. סימן רי ב"ה יום ד' מטות בונה ירושלם לפ"ק פה סאכטשאב. בין המצרים יהפכו לשמחה ושירים, ויזכה לראות בית נכון ונשא בראש הרים, כבוד הרב המאה"ג החריף הבקי שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה צבי ארי' נ"י אבד"ק לאסק.

יקרתו הגיעני, והאומנם כי אין מדרכי להשיב במה שאינו הלכה למעשה, ובפרט על דברי פלפול, אך יען שבא לתרץ קושייתי אשר שמע ממני בקאליש, וכוון בקצת לתירוצי אמרתי בל אמנע טוב לבאר לו הדברים באר היטב: א) הנה החינוך כתב דמקדש אחות אשה אעפ"י שאין קידושין תופסין מ"מ חייב, והקשיתי מש"ס יבמות (כ"ט) שני אחין נשואין שתי אחיות ואחד מופנה ומת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואח"כ מת אחיו השני, ב"ש אומרים אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה, א"ר אלעזר לא תימא מאמר לב"ש קונה קנין גמור, דאי בעי לאפוקי סגי לה בגיטא, אלא מאמר לב"ש אינו קונה אלא לדחות בצרה לבד, א"ר אבין אף אנן נמי תנינא ד' אחין ב' מהם נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואם קדמו וכנסו ב"ש אומרים יקיימו, יקיימו אין לכתחילה לא, ואי ס"ד מאמר לב"ש קונה קנין גמור, זה יעשה מאמר ויקנה, וזה יעשה מאמר ויקנה, פירש"י דהא אין איסור במאמר ותצא אחותה מעליו ולא הוה הך אחות זקוקתו ויכנוס את אשתו, ולשיטת החינוך שגם קידושין בכלל האיסור מה מקשה הש"ס, ואין לומר דלא גזרו חכמים על אחות זקוקתו שתחשב כאשתו אלא לגבי ביאה דאיכא כרת, ולא בקידושין דליכא רק לאו, ליתא דהא שומרת יבם שמתה אסור באמה, ואף דחמותו לאחר מיתה לדעת רמב"ן ורשב"א אינה בכרת ולא בלאו, אלא בארור שוכב עם חותנתו, ואפי' באיסור חרם דר"ג הביא רמ"א יש אוסרין בזקוקתו וכ"ש הכא דבאשה זו גזרו בה על ביאה שתהי' מדרבנן כאחות אשתו שתחשב נמי כאחות אשתו לענין קידושין:

ב) ואמרתי ליישב, דהנה לכאורה י"ל כיון דע"י המאמר נפקע הזיקה מאחותה לא חשבינן מקדש אחות זקוקה, ואף דגם ע"י יבום נפקע הזיקה מאחותה שנעשית אחות אשתו, כמו שנפקע הזיקה מאותה שייבם לגבי אחיו שיוכל לייבם אחותה, כדאיתא לעיל (כ"ח.) דמקשה אלא שני' אמר חבראי שני' ייבם, אנא ראשונה מייבם, הרי דלאחר שייבם אחיו אף שהיתה אחות זקוקתו מ"מ נפקע זיקת השני ממנה שבדיעבד נעשית אשתו של ראשון, וה"ה נמי שאחותה נעשית אחות אשתו ואעפי"כ אסור לייבם משום אחות זקוקה כיון שקודם שייבם היתה אחות זקוקתו, ה"נ קודם המאמר היתה אחות זקוקתו, מ"מ י"ל דשאני יבום כיון שאינה נקנית לו אלא בביאה הכנסת עטרה ועביד איסורא קודם לכן בנשיקה משום קריבה דג"ע מדרבנן חשובה כאחות אשתו: ג) מ"מ לא משמע כן, דא"כ דגוף הביאה בהיתר הי' למה הדין אם קדמו וכנסו יוציאו, בשלמא אם גוף הביאה אסורה ניחא, דעיקר היתר איסור אשת אח הוא הביאה ראשונה, וממילא הותרו שאר הביאות, וכיון שראשונה באיסור כ"ש שאר ביאות, אך אם נאמר שגוף הביאה היתר רק קודם הביאה עבד איסור מ"ט יוציאו, גם אין שום סברא לומר כן, שהרי בקידושין (ע"ח.) כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עלי' עשאה חללה, הרי דאף שבביאה ראשונה נעשית זונה, מ"מ לא נוכל לחשוב ביאה זו כאילו בא על זונה כיון שקודם הביאה לא היתה זונה, ה"נ כיון שקודם המאמר היתה זקוקה, רק ע"י המאמר נפקעה הזיקה לא נוכל לחשוב המאמר כאילו עשה מאמר בנכרית שכבר נפקע ממנה הזיקה אלא כאילו קידש אחות זקוקתו כיון שקודם המאמר היתה זקוקה, וכן משמע בר"ן ע"ז שכתב דישראל יכול לקנות ע"ז של גוי כיון שע"ז של גוי יש לה ביטול תפיס בה קנין, ואע"ג דע"י הקנין נעשית ע"ז של ישראל נחשב הקנין בע"ז של גוי כמו שהיתה קודם הקנין: