שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קצט, קטע 9

ח) אך יש לדחות לפמ"ש הב"י בהא דצריכי למיחזי רוקא כדנפיק מפומי' דיבמה דווקא, וכתב הב"י דמשמע דיליף רבא מדלא כתיב וירקה לעיני דאז הי' משמע לאחר שיצא הרוק מפי היבמה יראו, וא"כ אי אפשר לתרץ דהאי לעיני הזקנים דליחזי דיינים בשעת חליצה, דא"כ נכתוב וחלצה נעלו לעיני הזקנים וע"כ למעוטי סומין, וע"כ משני הש"ס דלכדרבא דליחזי רוקא כדנפק מפומא דיבמה, ומ"מ אי אפשר לומר דארוק דאחרי אחריו קאי ולא אחליצה דאחרי אלא אתרווייהו קאי ואי הוה כתיב וחלצה נעלו לעיני הזקנים ודאי הוה אמרינן דאחליצה קאי ובקרבן עדה בשירי קרבן כתב ג"כ שצדקו דברי המסדר, דאי אוירקה דבתרי' קאי כ"ש דקאי אחליצה דלעיל מיני', וכתב שחידוש בעיניו שלא ביארו זה בפירוש הפוסקים הראשונים ט) ובתוס' כתבו בשם ר"ת דסומא באחת בעיניו כשר לחליצה כיון דלעיני לא ממעט סומא דלכדרבא אתא ויכול לראות הרוק כד נפיק מפומא דיבמה, ומדלא כתבו ויכול לראות החליצה מכלל דבחליצה א"צ לראות, כן משמע מלשונם:

י) אך עוד יש להוכיח מדבריהם להיפוך דקשה טובא על דבריהם, א' דהאמר מר למעוטי סומא ומשמע דאתרווייהו אתא וכן הקשה ביש"ש, ועוד אי מסתבר להו דלעיני שני עינים משמע צריך שיראו הרוק בשתי עיניו, וקושיא זו הקשה הנוב"י במהד"ת סי' קנ"א, ולי קשה עוד שלישית דבש"ס חגיגה גבי חרש באזנו אחת פטור מן הראי' מדכתיב באזניהם שני אזנים, ומקשה הש"ס האי באזניהם דכל ישראל ומשני האי מלמען ישמעו נפקא, ומבואר דבלא יתורא לא הוה משמע שני אזנים דווקא והכא ליכא יתורא, ועי' מגילה (ז') מתנות לאביונים שתי מתנות לשני אביונים פירש"י די לכל אביון מתנה אחת, אך אם נאמר כדברי היש"ש דבלאו קרא דלעיני צריכין לראות החליצה ניחא הכל, דאי קאי למעט סומא לבד ע"כ מיותר קרא ולסומא באחת מעיניו אתא, אבל השתא דצריך קרא לכדרבא אין ראי' דשני עינים משמע, ובאמת קרא לאו לסומא אתא, דלסומא בשתי עינים לא צריך קרא דמסברא כדברי היש"ש ולמעט אחת מעיניו אין ראי' כבש"ס חגיגה הנ"ל, וכן משמע ברש"י נדה (נ'.) בהא דלכל מראה עיני הכהן כיון דכתיב לכל נתמעט באחת מעיניו דבעינן כולו מראה, אבל בלאו כל לא נתמעט באחת מעיניו, ואף דבירושלמי דפרק בן סורר ומורה שהביא הנוב"י מבואר דנתמעט מבעיני סומא באחת מעיניו, הירושלמי לשיטתו בחגיגה וכמו שהביא התוס' שם דברי הירושלמי דמשמעות דמבאזניהם שמעינן שני אזנים כמו שמביא שם פסוק ולבני אהרן תעשה כתנות שתי כותנות לכל אחד, משא"כ ש"ס דידן דפליג על זה, שוב אין לנו למעט באחת מעיניו, ודברי התוס' שפיר לדברי היש"ש הנ"ל, דמסברא צריכין לראות, ואין לדחות דלסומא בשתי עיניו לא צריך קרא כיון דפסול להעיד, וכל הפסול להעיד פסול לדון, שהרי התוס' פרק בא סימן ס"ל סומא בשתי עיניו כשר לדון דיני ממונות:

יא) אך אפשר להתיר מאחר שראו הדיינים המנעל על גבי רגלו ואח"כ ראו המנעל [בידה] ופשיטא שהיא חולצתו, ואף שכתב הרשב"א בתשו' סי' תש"ס דכהאי גוונא חשוב מקדש בלא עדים ואין הולכין בקידושין אחר אומדנות, י"ל שאני קידושין דעדים בעינן ועדים אין יכולים להעיד מחמת אומדנא כמ"ש הרמב"ם פכ"ד מה' סנהדרין ופרק ו' מהלכות שאלה ופקדון, דרק ב"ד יכולין לדון משום אומדנא, וא"כ אין כאן עידי קידושין שאין יכולין להעיד שנתקדשה ואף שיכולין להעיד המעשה והב"ד ידונו משום אומדנא, מ"מ עידי קידושין אין כאן, אבל בחליצה דב"ד מהני אומדנא, ואף דבשעת חליצה ממש לא ראו ב"ד ואיך הותרה אז, י"ל דמשום הוכיח סופו על תחילתו, וכהא דגיטין (ס"ו) בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ונתנו גט על פיו ואח"כ עלה לגג והפיל את עצמו ומת, הוכיח סופו על תחילתו דכתבו ותנו אמר, ואף דבשעת גירושין לא הי' עדים על השליחות, וכן בהא דרשב"א דאי לאו דאין הולכין אחר אומדנות היתה מקודשת אף דברגע הנתינות לא ראו, ועדיין יש לפקפק דאדרבא דייני חליצה צריך יותר ברור מעדים, דבעדים כתיב או ראה או ידע, משא"כ חליצה דכתיב לעיני, היינו שרואים בעיניהם, ואף שמצינו בכתוב ראי' על ראיית הלב, מ"מ צריך דבר ברור כאילו ראו בעינים עכ"פ: יב) ונבוא להיתר השני מחמת שהשנים הנוספים ראו, ואף שלא נתכוונו להיות דיינים הא קיי"ל בראו ביום אפי' נתכוונו להיות עדים עושין דין [ועוד שבררתי במק"א, ומועתק בסוף התשובה, דנעשים דיינים בלא כוונתם] ואף שאפשר שהי' קרובים בעת החליצה ג"כ, ולדעת הש"ך ריש סי' ל"ו שאם הכשרים לא נתכוונו להעיד שוב הפסולים שלא נתכוונו להעיד פוסלים, וה"נ שכשרים לא נתכוונו לדון, שוב הפסולים שלא נתכוונו לדון פוסלים, וא"כ באנו ברבוותא אם בדיינים.

ג"כ נמצא אחד קרוב או פסול פוסל כל הוועד, ובספר ישועות ישראל הכריע כדעת הפוסלים, וראייתו מירושלמי הוריות, והירושלמי אין כעת תח"י לעיין בו, והטעם כתב משום דמקשינן דיינים לעדים כדברי הירושלמי שהביא הרי"ף והרא"ש פרק זה בורר, ואני אומר שהירושלמי ההוא אין הלכה, ועי' בר"ן סוף פרק האשה שנתארמלה דהירושלמי למד שלא יהי' עדים קרובים זה לזה, שאם הוזם נמצא נהרג בעדות אחיו, וכן מטעם זה שלא יהי' העדים קרובים לדיינים, ומנין שלא יהי' הדיינים קרובים זה לזה דילפינן דיינים מעדים וטעם שאם הוזם אדחי בגמ' פרק זה בורר אלא דהכל בכלל לא יומתו אבות על בנים, שני בנים בין שהם עדים או דיינים, או עד ודיין, ועי' בר"ן שם, ולא נצטרך כלל ללמוד מההיקש: יג) וראי' ברורה דלא מקשינן עדים לדיינים, שהרי ריש פרק ראוהו ב"ד ס"ד נקדשי' ביחיד מומחה קמ"ל, ואימא ה"נ אין לך מומחה בישראל יותר ממשה ואמר רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך, הנה מפורש דקרובים כשרים לדייני החודש, וסוף פרק א' דר"ה קיי"ל כר' יוסי דקרובים פסולים לעדות החודש ודלא כר"ש יע"ש, ואי ס"ד הוקשו להדדי נילף מדגלי קרא דכשרים לדיינים נילף דכשרים גם לעדות:

יד) והטורי אבן סוף פרק א' כתב דהיינו טעמא דר"ש באמת, ופירושו דחוק בלשון הגמ', מ"מ אנן הא קיי"ל דלא כר"ש ולא מקשינן עדים לדיינים, והא דסומא בשתי עינים פסול לר"ה לאו משום היקש אלא משום דהעד גופי' ילפינן לפוסלו מקו"ח דאוהב ושונא דכשר להעיד ופסול לדון משא"כ, לענין צירוף העדים, וע"כ לענין קידוש החודש לענין צירוף לא ילפינן זה מזה וירושלמי אפשר דאתי כר"ש לפירוש הטורי אבן, או פליג אגמ' דידן, מעתה אין ראי' מירושלמי דהוריות, דירושלמי לשיטתו דמקיש עדים לדיינים, אבל לדידן דלא מקשינן מהיכי תיתי שנפסל נמצא אחד קרוב או פסול בדיינים דקרא לא כתיב אלא בעדים דמקיש שלשה לשנים, ומהיקש לא מקשינן כנ"ל, וקו"ח דאוהב ושונא לא שייך לענין צירוף כמו בקו"ח כנ"ל, וקם דינא דאין קו"פ פוסל בדיינים, וגם דעת ש"ך הנ"ל אינה מוסכמת, ובמחלוקת שנוי', והסמ"ע אין סובר כן: טו) העולה מזה שיש כמה צדדי היתר, הא', שמא כבית מאיר, ומה שכתב היש"ש דבלא קרא דלעיני פסול בחליצה מופרך מהר"ן, והגם שהעלינו שאין דברי הבית מאיר מוכרחים, מ"מ צד גדול הוא, וגם פשטות דברי הה"מ דחליצה א"צ לראות, הב', משום שראו תחילת חליצה ובסוף הנעל הי' בידה ואיכא אומדנא גדולה, והגם שפקפקנו גם בזה, מ"מ גם זה צד גדול, הג', מצד שראו שנים הנוספים ועוד כמה אנשים, ואף שלא כוונו, הרי בררנו דבלא כוונה נעשים דיינים, ואי משום קו"פ יש צד דעת הסמ"ע, ועוד שהקרובים לא ראו החליצה, ועוד מתשו' ב"ח החדשות אשר אין תח"י כעת, ועוד שבררתי דבדיינים קיי"ל דאין קו"פ פוסל, לזאת הנני מסכים שלא להוציאה מהתירה שהתיר רו"מ אותה:

טז) וזאת אשר כתבתי בזה לחכם אחד, בענין שראיתי בתשו' מהריב"ל ח"ד סי' א' בעד שלא רצו ב"ד לקבל עדותו כי אם בשבועה, והי' רוצה להעיד בלא שבועה על כרחם, ובהיות הדיינים עומדים על רגליהם צעק ואמר עדותו, והשיב מהריב"ל דאף דהריב"ש כתב דהא דדיינין בישיבה אינו אלא מדרבנן ובדיעבד אפי' בעמידה דינם דין, מ"מ נ"ד בדיעבד כיון שאמרו הדיינים אין אנו מקבלים עדותך, כי אם בשבועה, ועוד שלא הי' דרישה וחקירה, זה להלכה ולא למעשה, לפי שיש להסתפק ולומר דכיון דדיין בישיבה אסמכתא הוא כשר היכי שאמרו הדיינים אין אנו מקבלים עדותך אלא בשבועה, והי' נ"ל פירושו על דרך יש פוסקים שאם דנו בלילה דינם דין אם קיבלו עדות בלילה מהני ודנין אח"כ עפ"י אותו קבלת עדות, והני דיש נוחלין דראו בלילה עדים הם ואין עד נעשה דיין, צ"ל דזה חשוב לכתחילה, דע"י שיפסוק אח"כ חשוב למפרע הראי' תחילת דין, וכן ראיתי באחרונים, ולא דמי לקיבלו עדות בלילה דכבר הי' תחילת דין, אבל ראי' אם לא יפסקו על פי' לא הי' כלל תחילת דין רק אם יפסקו על פי', וע"כ ס"ל למהריב"ל דה"ה שמיעה בלא כוונה לקבל העדות דינם כראו ואם לא יפסקו אח"כ על פי' ולא יחשב תחילת דין, וע"כ אסורין לדון אח"כ עפ"י אותו שמועה דלא תהא שמיעה גדולה מראי', והחילוק שבין ראי' ובין קיבלו עדות, דהראי' הא לא נתכוונו כלל להיות דיינים לא חשיב תחילת דין אם לא יפסקו אח"כ על פי', משא"כ נתכוונו לקבל עדות ובנ"ד שלא נתכוונו לא חשיב עדיין תחילת דין ואסורין לדון עפ"י מה שהעידו והדיינין עומדין, אך לא ברירא לי' למהריב"ל סברא זו, שהרי יש פוסקים שלמדו מהא דיש נוחלין דאם דנו בלילה אין דינם דין, ונמצינו למדים דב"ד חשובים ב"ד אפי' בלא כוונה, וכן משמע מהתוס' פ"ב דכתובות ( ) במ"ש דב"ד המקיימים שטר ס"ד דצריך להעיד לפניהם משום דפעמים אין מכירין רק ע"י שראו בלילה, והא וודאי דבעת שראו החתימות לא עלתה על דעתם להיות ב"ד ואעפי"כ אם ראו ביום מהני, ואם איתא דבלא כוונה לא נעשים ב"ד אפי' ראו אז ביום נחשב כראו בלילה, וכן ראיתי לכבוד גאונו בספרו הביא ראי' מהא דארפי לי' וצמצמי לי' דפרק החולץ דנעשים ב"ד בלא כוונה, אך בשם מהריב"ל כתב להיפוך, ולדידי כל דבריו שאמר כיון דדיין בישיבה אסמכתא, מורה דכל הפלפול סובב הולך על מה שהי' הדיין מעומד וכמ"ש.

וכן מה שהביא ראי' מהא דכתבו התוס' גבי הנותן גט ליבמתו לכשיכנסנה לא חשיב דבר שלא בא לעולם דבידו לייבמה בעינן והקשה כבוד גאונו הא דעת ריא"ז יבום צריך עדים ונימא מי יימר דאזדקקו לי' כמו גבי גר דאמר בגמ' דמזדקקו לי' תלתא, אלא היינו טעמא משום דנעשים עדים בלא כוונה וב"ד צריכין כוונה, ולדידי יש ליישב לא מבעיא לדעת הרשב"א ריש פרק האשה רבה לחלק דשאלה בהקדש וקונמות חשיב בידו משום דסגי בהדיוטות דלק"מ. אך לתירוץ הב' של הרשב"א דלענין דשלב"ל בעי בידו טפי הכא. דיבום מ"ע וכל ישראל ערבין בוודאי עדים יזדקקו לי' וכמ"ש התוס' דבידו לייבמה בע"כ, והיינו דמחוייבת להתייבם לו כמו גבי עדים, וגם דעת רשב"א בשו"ת ח"ד סי' שכ"ח דאין יבום צריך עדים דאשה הקנו לו מן השמים, וכן מסתבר כיון דקנוי לו בע"כ של שניהם, ודומה לזנתה בלא עדים שנאסרת על בעלה וא"צ עדים אלא לברור המעשה: ידידו הדוש"ת הק' אברהם: סימן רט ב"ה אור ליום ד' ויצא תרמ"ט לפ"ק שוכט"ס לכבוד ידידי הרב המפורסם חו"ב כש"ת מו"ה מיכל נ"י אבד"ק זאקרטשין.

ע"ד השאלה אשה אחת נשאת לאיש מאנשי הצבא שהי' בן חמשה וארבעים שנה שבא ממרחקים ודרה עמו חמשה שנים, ובעת שנתנה לו הטלית אמר שהי' לו מאז טלית יפה מזה, וכן כשנתקוטט עמה אמר שמעולם לא נתקוטט בביתו כל כך, ושאלה אותו הלא בחור אתה מאין תדע מטלית, ועם מי הי' לך להתקוטט השיב לה מה לך בכך, וכאשר חלה את חליו שמת בה שאלתו אם יש לו משפחה, והשיב כי יש לו אח ואינו יודע ממנו כי נלקח לצבא בעודו קטן, והי' דר בפלך פולטאווסקי, ואח"כ מת, והיתה אשתו נוסעת ממקום למקום לחפש אחר האח, ובאתה לעיר לעכוויטץ ומצאה איש ששמו שלמה במו"ה אהרן חורלאק ושם אבי בעלה אהרן חורלאק, ושאלתו אם הי' לו אח והשיב כי הי' לו אח ונפטר ומבעלה אינו יודע, והפצירו בו עד בוש והי' עומד בדיבורו, ואח"כ אמר כאשר תתן לו מעות הרבה יחלוץ לה, ואמר הלואי תבוא אשה כזאת בכל יום וירויח ממון הרבה, ואין מי שיודע שבעלה אמר שיש לו אח רק האשה בעצמה סיפרה כל זאת, ושוב אמר בפני הרב משם שהי' לו אח ושמו חיים ליב ובעלה הי' ג"כ שמו חיים ליב] וכאשר תתן לו מאה רו"כ יחלוץ לה רק שתביא ראי' שהיא אשת המת ואז יחלוץ לה, והרב משם כתב כי הוא רע מעללים:

תשובה א) הנה לכאורה היינו מתניתין דפרק האומר קידושין (ס"ד.) מי שאומר בשעת מיתתו יש לי אחים אינו נאמן, ומוקי בגמ' דבלא מוחזק לא בבני ולא באחי, אך י"ל פירוש הגמ' שמוחזק אצלינו שאין לו אחים ולא בנים, אבל זה שבא ממרחקים ומעולם לא הי' ידיעה ממשפחתו הוי ספק אם יש לו אחים או לא אך הרשב"ם בפרק יש נוחלין כתב דבלא מוחזק לא באחי ולא בבני מותרת משום ס"ס, מבואר דמפרש כפשוטו, לא שמוחזק שאין לו אחים, וכן בהא דמסיק הש"ס דברייתא דתניא בשעת קידושין אמר יש לו בנים בשעת מיתה אמר אין לו בנים בשעת קידושין אמר אין לו אחים בשעת מיתה אמר יש לו אחים נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור דברי רבי ר' נתן אומר אף נאמן לאסור], מיירי דמוחזק באחי ולא בבני כתב הלח"מ לדעת הרמב"ם כפי פירוש הה"מ דפסק כר' נתן, ולדידי' כשמוחזק באחים אינו נאמן לומר שאין לו אחים, והא דאמר אף נאמן לאסור דמשמע דלהתיר הי' נאמן מתחילה בשעת קידושין, היינו באומר, יש לי בנים, דבזה אינו סותר חזקת האחים, וע"ז לא הי' חזקה שאין לו בנים, ומ"מ מבואר שמפרש ולא מוחזק בבני שלא הוחזק לא כך ולא כך, וכן נ"ל עוד להוכיח כן מהרמב"ם, דלכאורה לא נדע מנין לו דלר' נתן הוחזק באחים אינו נאמן לומר שאין לו אחים, דלכאורה משמע דר' נתן גם באין לו אחים הי' נאמן בתחילה, אלא שאח"כ נאמן לאסור:

ב) ונראה לי דהנה צריך להבין תירוץ אביי מתניתין דלא מוחזק לא באחי ולא בבני, דאין זה צורך כלל לתירוצו דכל התירוץ שלו דברייתא היתה בחזקת זקוקה אלא שהוא הי' נאמן להתיר ס"ל לר' נתן שנאמן לחזור מדבריו, ומתניתין דיש לו אחים אינו נאמן, ע"כ שבלא דבריו היתה מותרת, ע"כ אינו נאמן לאסור, ומאמר אביי שחידש אוקימתא במתניתין משמע שמתחילה היינו סבורין לפרש המשנה באופן אחר, אשר לפי תירוץ אביי אי אפשר לפרש באופן זה, וכבר הוקשה כן להרשב"א ז"ל, ותירץ דלר' נתן אינו נאמן להתיר כי אם בשעת קידושין שעדיין אינה בחזקת איסור, אבל בשעת מיתה מוחזק באחי ולא בבני, אינו נאמן לומר אין לי אחים או יש לי בנים, וע"כ ניחא דברי אביי, דמתחילה הי' מוקי למתניתין במוחזק באחי ולא בבני, ואביי דמוקי מתניתין כר' נתן ע"כ מוקי למתניתין בלא מוחזק באחי ולא בבני, דאי מוחזק באחי ולא בבני לא הי' נאמן לומר יש לי בנים:

ג) והנה הרמב"ם ע"כ לא ס"ל כן שהרי הוא פוסק כר' נתן כמ"ש הה"מ לדעתו, ואעפי"כ פסק דלעולם נאמן לומר יש לי בנים במוחזק לן באחי ולא בבני ואזדא תירוץ הרשב"א לדעתו, מזה הוכיח דלר' נתן אינו נאמן לסתור החזקה כשהוחזק באחים אינו נאמן לומר אין לו אחים וממילא כשהוחזק באין לו בנים אינו נאמן לומר שיש לו ואף שהה"מ נסתפק בדבר, לפענ"ד כ"ש הוא כמו שיבואר לפנינו] וע"כ מתחילה היינו מפרשין המשנה יש לי בנים נאמן כשהוחזק שאין לו בנים, יש לי אחים אינו נאמן כשהוחזק שאין לו אחים, אך אביי דמוקי למתניתין כר"נ אי אפשר לפרש הא דיש לי בנים שמוחזק שאין לו דבכה"ג אינו נאמן לר' נתן רק במוחזק באחי ולא בבני] וע"כ אי אפשר לאוקמי סיפא דיש לי אחים במוחזק שאין לו אחים, דהא בכהאי גוונא שאומר נגד החזקה גם ביש לו בנים אינו נאמן, ומוכרח לפרש דלא מוחזק לא באחי ולא בבני. ומ"מ מוכח הפירוש דלא מוחזק שאין חזקה ג"כ להיפוך וכפירשב"ם: ד) אך יש לעיין במ"ש הרשב"ם דההיתר משום ס"ס, דהנה בתשו' הרא"ש באחד שהי' בחזקת שאין לו אחים ובא ע"א ואמר שיש לו אח ופסק הרא"ש דאינו נאמן, וכהא דגיטין גבי נטמאו טהרותיך דאינו נאמן להוציא מחזקת היתר, וחמוה דלמה לי' טעם זה תיפוק לי' דהוי דבר שבערוה, והא בפרק האשה רבה (צ"ג) בע"א ביבמה שהעיד מת בעליך ואח"כ מת בנך מבעיא לי' אם נאמן מתק"ח משום עיגונא, מבואר דמדינא אינו נאמן אף דלא איתחזיק איסורא, וע"כ משום דהוי דשב"ע, והב"ש סי' קנ"ז סק"ז בע"א שאמר יש לו אחים כתב ג"כ הטעם רק משום חזקה, והיכי דליכא חזקה ס"ל דנאמן, והא בע"א ביבמה אף דליכא חזקה אינו נאמן להתיר מדינא דאורייתא כנ"ל ומאי שנא להתיר מאי שנא לאסור.

ה) ונראה עפ"י דברי המרדכי יבמה לשוק אי הוי דשב"ע תלוי במחלוקת רב ושמואל לרב דאמר אין קידושין תופסין ביבמה הוה דשב"ע ולשמואל דמספקא לי' הוה ספק דשב"ע, וע"כ ניחא דלהתיר אינו נאמן שמא אין קידושין תופסין ביבמה והוה דשב"ע, אבל לאסור נאמר קידושין תופסין ביבמה דהא קי"ל כשמואל, כן צ"ל לדעת רא"ש וב"ש, וא"כ האומר יש לו אחים והוא לא מוחזק לא באחי ולא בבני יהי' נאמן כדין ע"א נאמן באיסורין, שאינו מעיד נגד החזקה ולא נגד הס"ס, שעדותו על אחים אינו רק לברר ספק אחד, וכהאי גוונא כתב בשב שמעתתא בס"ס דמהני נגד החזקה חזקת איסור, מ"מ אם החזקה מברר רק ספק אחד לא נשאר רק ספק אחד ואסור, וה"ה בנ"ד שהעד מברר ספק אחד ונשארה באיסורא מחמת ספק השני: ו) ובתשו' מהרי"ט סי' פ"ב שהביא כת"ר פשיטא לי' ג"כ דע"א נאמן שיש לו אחים היכי דלא מוחזק לא בבני ולא באחי דאיכא ס"ס, ולא ידעתי למה יגרע הבעל מע"א דעלמא, דבאיסורין אף נוגע ובע"ד נאמן להתיר וה"ה לאסור ז) וכפי הנראה דעת הרשב"ם כדעת התוס' רי"ד פרק האומר דחייבי לאוין מקרי דשב"ע, וכן משמע דעת הריטב"א פרק האשה שנתארמלה, אך בספר שב שמעתתא מוכיח מרמב"ם להיפוך, והבאתי בחי' סמוכין לדבריו מירושלמי חרומית, והנה כעת הוכחנו מתשו' הרא"ש ומהב"ש פוסק אחרון דס"ל לא הוי דשב"ע לענין לאסור, וכן הוא דעת המרדכי וצריכין לחוש לפוסקים הנ"ל ולדידהו צריך לפרש שהי' מוחזק שאין לו אחים ולא בנים (וכמו דברי הטור סי' קמ"ז שכתב לא הוחזק שיש לו אחים ובא אחר ואמר אני אחיו אינו נאמן, ומשמע אפי' ידוע שאין לו בנים מדלא מיירי מבנים כלל] וע"כ הפירוש הוחזק שאין לו. וכ"ש לדעת מהרי"ט סי' פ"ב דבמקום ס"ס נאמן ע"א לפרש דברי הטור שהוחזק שאין לו כמו כן יש לפרש דברי הגמ', [ועיין בסוף התשובה דברי הטור]: