שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קצט, קטע 8

ז) אשר ע"כ נראה ברור דריב"ש כריטב"א וז"ל מ"ש רש"י ז"ל שופר של קה"ת נראה דלא נקטי' רבינו ז"ל בדווקא שהרי חדשה שנינו ומילתא דסברא נמי הוא שאין חודש תשיעי של יולדת הולך אחר חדשי השנה אלא אחר מנין עיבורה ופעמים שיתחיל תשיעי שלה לסוף חודש השנה, וחס לי' לרש"י ז"ל לטעות בזה אלא פי' רש"י צחות לשון הגמ' ומליצתו בדרך שיתוף השם כי גם זו יש לה שופר לקדש בראש חדשה לקדש את הוולד שלה, וגם אמר שם על שם חבלי' וכדרך שקראום חיילות לעיל ואמר משל למלך שיוצא וכן דרך החיילים לתקוע בשופרות בצאתם מן העיר, והוצרכתי לפרש כן מפני שראיתי מהנדזין על פירש"י בזה עכ"ל, ועיי"ש בריב"ש שרומז לחידושי הריטב"א ההם וקראו בשם רי"ט, והשתא ניחא דר"י אית לי' דחסידים דכי אורחה לתשעה חדשים שלימים ולפעמים יולדת למקוטעין לאחר שמונה חדשים שלימים, ובזוהר כי תשא (קפ"ט.) אורח הוא לעוברתה לאעברא עלה תשע ירחין שלמין ואית בעלמא כמה וכמה דלא אעבר עלה רק יומא חדא או תרין יומין מתשיעאה וכל צירין וחבלין בתשיעאה אינון ואע"ג דלא איעבר עלייהו אלא יומא חדא אתחשב עלייהו כאילו איעברו עלייהו כל תשיעאה שלים ועיי"ש במקדש מלך בשם הרמ"ז, והנה דברי הזוהר הם דברי הריב"ש ממש דאורחא בתשע ירחין שלימים כדברי החסידים ולפעמים יולדת בתחילת תשיעי דאז נגמר הוולד ומאז מתחיל זמן לידה כן כתב הרמ"ז שם] וכיון דאורחא דמילתא בתשעה שלימים ממילא לית לן שיפורא גרים, דא"כ הי' זמן לידה שני חדשים וליתא דרק תשיעי זמן לידה ועיי"ש במקדש מלך:

ח) וכן משמע במהר"ם מרוטנבורג שכתב שם דהא דפליגי אם יולדת למקוטעין קשה דניחזי אנן אם יולדת, אלא ודאי אין הדבר מצוי שתלד למקוטעין ופליגי אם אפשר, וכיון דס"ל דכי אורחה בתשעה שלימים יקשה איך אמר די' חדשה, הא לפעמים שני חדשים, אלא ודאי ס"ל ג"כ כריטב"א: ט) הן אמת דמה שהרחיק הריטב"א לומר שיהי' תלוי עיבורה בחדשי השנה, לפענ"ד כן משמע להדיא בירושלמי פ"ד דיבמות הלכה י"א ופ"ק דנדה, דאיתא שם אתא עובדא קמי רבנן לא ידעינן אם שלשה עשר מראשון ושבעה עשר מאחרון או להיפוך וביקשו ליגע בוולד משום ספק ממזרות, אמר לון ר' נחמן בר יעקב כהדין עובדא אתא קמי' רבה בר בא ואכשרי. ומקשה שם משמואל דאמר אין הכרת עובר אלא בשלשה חדשים שלימים ולא סגי ברובו של ראשון ורובו של אחרון, ומשני שאני הכרת עובר מלידתו דהכרת עובר בשלימים ולידתו אפי' במקוטעין, הרי להדיא דלחדשי השנה אנו דנין אלא דירושלמי ס"ל דלא אהני מקוטעין רק בשלשה עשר ובשבעה עשר אי אפשר דווקא ביולדת לשבעה כדי שיהי' בצירוף שני תקופות, או אפשר דהכי הוה עובדא, אבל עכ"פ מפורש דלחדשי שנה מונין, דאל"כ מה ראשון מה אחרון, ועוד דאין כאן רק ששה לעיבורה משמע בירושלמי כדעת התוס' והאגודה, אבל למהר"ם מרוטנבורג ולריב"ש בשיטת הרמב"ן מוכרח לומר דכריטב"א ס"ל ועכ"פ לחסידים דקי"ל כוותייהו לא אמרינן שיפורא גרים, דא"כ יהי' זמן לידה לפעמים שני חדשים ולא מסתבר כלל: י) וקצת ראי' דרמב"ן כריטב"א דלא מסתבר שיהי תלוי בחדשי שנה שהרי לענין ווסתות כתב הרמב"ן נמי דלא מסתבר שיהי' תלוי בשיפורא עי"ש.

וע"כ יכול לפסוק דיולדת למקוטעין, ומשום דחסידים נמי ס"ל הכי כתירוץ הריב"ש, אבל אנן אם באנו לפרש שיפורא גרים כפי' התוס' וכמשמעות ירושלמי שוב לא נוכל לפסוק נגד חסידים ראשונים, ואין לנו להשען רק על דעת אגודה שפסק יולדת למקוטעין ושיפורא גרים. דס"ל לפסוק כר"י נגד חסידים ראשונים, ולפי זה רמ"א שפסק בסי' ד' יולדת לשבעה יולדת למקוטעין בשיפורא גרים, אינו עולה לדעת הרמב"ן ומהר"ם מרוטנבורג דלשיטתם גם יולדת לתשעה לר"י דיולדת למקוטעין לאו שיפורא גרים, ואינו עולה פסק הרמ"א רק לדעת האגודה ולפוסקים יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין דקי"ל כשמואל דחסידים פליגי אר"י, ולר"י שיפורא גרים כפי' התוס', וה"ה יולדת לשבעה לדידן, אבל לשיטת הרמב"ן ומהר"ם ע"כ קי"ל יולדת לתשעה יולדת למקוטעין ולאו שיפורא גרים וה"ה יולדת לשבעה לדידן: יא) העולה מכל הנ"ל דאין לנו להתיר רק לפסק האגודה, וקשה לסמוך עליו לבד נגד כל הפוסקים [הסוברים אינה יולדת למקוטעין והרמב"ן והר"מ מרוטנבורג דסוברים יולדת למקוטעין ולאו שיפורא גרים וספר הזוהר מסייע להו] אף במידי דרבנן: יב) אך נראה אופן אתחר להתיר, דהנה האחרונים הגאון רעק"א ז"ל והגאון ז"ל מליסא התירו ע"י הכרת העובר לסמוך שהיתה אז מעוברת ג' חדשים, והרי פשטא דסוגיא דמפיק מקרא דויהי כמשלש חדשים שרוב נשים בא הכרת העובר בזמנם, ואנו הארכנו בתשו' הקודמת להגאון מקאליש ומ ות מ"ב עד אות מ"ז] לקיים דברי הראשונים דאין לסמוך רק שהיתה עכ"פ מעוברת שני חדשים והוא בעצה עמוקה עיי"ש, וקוטב הדברים סובבים על זה דקרא דויהי כמשלש חדשים היינו שזה שיעור בינוני, ובאמת פשטן של דברים אינו כן, אלא דקרא מרוב נשים איירי דרוב נשים בא הכרת עוברן בשליש ימי', ותמר מרוב היתה.

ודו"ק, רק שכתבתי כן ליישב דברי הראשונים בשגם כי לא הי' עדים שנגמרו שערו וצפרניו והוא איסור תורה צדדתי להחמיר, אבל אין הדבר מוכרח, ויש לומר דשפיר הוי רוב שאין עוברן ניכר קודם שליש ימי' ומה שכתבו הראשונים דכלו חדשיו היינו דווקא בעל ופירש, היינו דאל"כ לא סמכינן ארובא דהוי מיעוט המצוי שניכר קודם שליש ימי' וכמ"ש התוס' ליישב לרשב"ג בנפל מן הגג ניזל בתר רוב וולדות שאינם נפלים. ותירצו דחוששין למיעוט המצוי כמו במים שאין להם סוף, וכבר כתבנו בסי' הקודם אות למד דבחלה ומת אין כאן רוב, ולרשב"ג מה"ת אסור דמוכיח מקרא דופדויו מבן חודש דלא סמכינן אסימנים, ומטעם רוב אין להתיר בחלה ומת, דאדרבא רוב בני קיימא אינם מתים תוך שלשים יום, וא"כ חלה ומת והוכר עוברה ששה חדשים קודם לידה דומה ממש לאכלו ארי בלא הוכר עוברה, דאידי ואידי חד רובא ולק"מ, ואפשר אפי' אכלו ארי והוכר עוברה אף ע"י שני רובי, מ"מ הוי מיעוט המצוי: יג) העולה מדברינו דהוכר עוברה ששה חדשים קודם לידה וחלה ומת דומה לאכלו ארי דלרשב"ג מה"ת מותר ומדרבנן אסור, וקי"ל כרשב"ג לכתחילה כדאיתא פרק ר"א דמילה דהלכה כרשב"ג והיינו לכתחילה (ועיין תב"ש סי' ט"ו שמביא גמ' סנהדרין הלכה כפלוני ואינו אלא לכתחילה] ומפורש שם דפלוגתייהו באכלו ארי, הרי דאף באכלו ארי דאף לרשב"ג אין איסור אלא מדרבנן מ"מ קי"ל כוותי' לכתחילה, וה"נ בהכרת העובר בחלה כנ"ל: יד) ובאמת צריך להבין הלא בדרבנן הלך אחר המקיל.

אך לק"מ דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, והכא שיש לו מתירין ע"י חליצה ואף אם נשאת לישראל חולצת אף דמתגנה על בעלה כיון דתחילה הי' לו מתירין והוי כמבטל איסור, ואף דלכהן אין לה מתירין כיון דלישראל הוי דבר שיש לו מתירין ואסור גם לכהן אסור, כעין שכתב הרע"ב בביכורים שנתערבו כיון דלכהן יש לו מתירין לאוכלו בירושלים גם לישראל אסור לאוכלו אפי' בירושלים משום זרות, כיון דחל עליהם שם ביכורים לענין לאוסרם חוץ לירושלים [עיי"ש דלא כחי' רעק"א על או"ח סי' שי"ח ששגג בכוונת הרע"ב במחכת"ה] ומיגו דהוי ביכורים לענין לאוכלו חוץ לירושלים הוי נמי ביכורים לענין לאוכלם לזרים, וה"נ מיגו דהוי אשת המת לגבי ישראל הוי נמי אשת המת לגבי כהן:

טו) האומנם כי יש לחלק דדווקא במקום שהותר מטעם ביטול, אבל ודאי נתערב ביכורים אמרינן מיגו דחשוב ביכורים, אבל הכא גם לישראל אינו רק חשש, מ"מ י"ל מיגו דחשבוהו רבנן ספק לישראל חשוב נמי ספק לכהן ואסור דיש לו מתירין ע"י חליצה כיון שמחוייב לחלוץ לה מאחר שאי אפשר ביבום, אך בסי' הקדום שם באות כ"א הקשיתי דבש"ע מבואר במת תוך שלשים ונשאת לישראל אם היבם במדינת הים לא תצא מבואר דלכתחילה לא תנשא, ולמה, הא אין לו מתירין, ולק"מ דסתם מת היינו חלה ומת (דמהאי טעמא קי"ל דלא כאביי דאמר פיהק ומת דברי הכל נפל הוא משמעתא דמת בתוך שלשים דסתמא בחלה דהוי כפיהק] דלרשב"ג מה"ת אסור כנ"ל, ולפי זה נפל מן הגג או אכלו ארי והיבם במדה"י מותרת לינשא לכתחילה, וה"ה בהכרת העובר דהוי כמו אכלו ארי דמותר משום רוב אף לרשב"ג, ובדרבנן סמכינן אחכמים דפליגי על רשב"ג, ואף חשש בדדמי רק מדרבנן, וראי' דבע"א במלחמה אם נשאת לא תצא, וכן ספק ג' ימים מותר כתב בנמק"י הטעם משום דלאחר ג' ימים דאין מעידין הוא חשש דרבנן: טז) ואף די"ל דלרשב"ג דלא מהני גמרו שערו וצפרניו שוב לא נוכל לסמוך על חדשים מקוטעים לפמ"ש בחלק א' דדינו של רמ"א במקוטעים לא מהני רק ע"י בירור סימנים דהוי ספק דרבנן, י"ל דמ"מ מהני משום ספק ספיקא וק"ל:

יז) ועוד דמעיקר הדין נראה דלהילכתא כמ"ד יולדת למקוטעעין מדינא דגמ', דהרמב"ן והר"מ מרוטנבורג והטור ביו"ד והאגודה בשם כמה גדולים דיולדת למקוטעין, והרמב"ם והסמ"ג שכתבו דבעי שלימים הוא רק מספק כמ"ש הריב"ש, וראי' ממ"ש הרמב"ם דווקא בנולד בחודש השמיני אם לא גמרו נפל הוא וכנ"ל ואין ספק מוציא מידי ודאי, ועוד דכיון דמצינו בזוה"ק תשא דיולדת למקוטעין ולא שיפורא גרים, א"כ י"ל דבזמה"ז דנשתנה נשתנה לדעת הזוהר דאלו ואלו דברי אלקים חיים, לא שנאמר שנשתנה למה שאין שום דיעה, ע"כ נ"ל להקל בזה:

יח) הנה נתבאר היתר לשיטת התוס' דהיכי דאיכא רוב אף לרשב"ג מותר מה"ת, אולם שם ביארנו שיטת הרמב"ם כדעת התשב"ץ דרשב"ג יליף מקרא דופדויו מבן חודש תפדה דמה"ת לא סמכינן ארובא דאין נפלים, וי"ל דה"ה דאין סומכין ארוב דהכרת העובר, והוי ספיקא דאורייתא, אך נראה דלרמב"ם אפי' הי' בן ח' ודאי ולא גמרו שערו וצפרניו פוטר מיבום מה"ת דהנה פ"א מה' יבום הלכה ה' אם ילדה ויצא הוולד חי לאויר העולם הרי אמו פטורה מחליצה ומן היבום אבל מדברי סופרים כו' והנה דבריו סתומים, ויש לפרש דמסתמא מחזקינן דבר קיימא הוא אבל אם ידוע שלא כלו חדשיו אינו פוטר, אך ממה שכתב סוף פרק א' מה' נחלות אפי' הי' קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי אחר אמו שעה אחת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל את האחין מן האב, וכתב הה"מ שהרמב"ם למד מהא דאמרו בן יום אחד אין עובר לא, משמע הא יצא לאויר העולם אעפ"י שלא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל עד כאן, משמע אעפ"י שלא נגמרו שערו וצפרניו וידוע שלא כלו חדשיו נוחל, ומסתמא יורש ככל בן ודוחה הבת מלירש, והנה בפרק יש נוחלין (ק"ט.) פריך אימא שארו זה האב מלמד שהאב קודם לבת, ומשני כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי כי הדדי נינהו, ופירשב"ם כיון דפוטרת אשת אבי' מיבום ואב אינו פוטר אשת בנו מיבום נמצא הבת קמה תחת אבי' טפי מאביו, ולפי זה אם הבן יום אחד שלא כלו חדשיו לא הי' פוטר מן היבום והבת הא פוטרת ממילא היתה הבת קודמת בנחלה לבן יום אחד הזה, ולפי זה דברי הרמב"ם פ"א מה' יבום כפשטן דלעולם מה"ת פוטר אפי' באמת לא כלו חדשיו, דלא כהה"מ בה' יבום כי בה' נחלות חזר בו, וא"כ להרמב"ם לעולם הוה ספיקא דרבנן, אלא דמ"מ אסור משום דיש לה מתירין בחליצה, וכן משמע מדבריו פ"ב מה' יבום הכ"א שכתב כל יבמה שספק מדבריהם אם יש עלי' זיקת יבם או לא כגון שילדה וולד שלא כלו חדשיו שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שביארנו אם נתקדשה לכהן מותרת בלא חליצה שאין אוסרין אשתו משום ספק דבריהם, משמע מלשונו שהוא ספק דרבנן גמור, דאפי' באמת לא כלו חדשיו מדאורייתא פוטר.

וא"כ ביבם קטן מותר דאין לו מתירין: יט) ובבהמה קודם ח' ימים דאסור לשחוט אף לשיטת התוס' ג"כ הטעם דיש לו מתירין להמתין עד אחר ח' דאם בר קיימא הוא יהי' לו מתירין, ואף דאם נפל הוא אין לו מתירין הרי לא יפסיד רק האיסור וכמו טבל דחשוב יש לו מתירין דאפשר בהפרשה ממקום אחר ואף דיפסיד מה שצריך להפריש כיון דאינו מפסיד אלא האיסור חשוב יש לו מתירין, וה"נ בזה, ואף בדיעבד כשעבר ושחטו חשוב כמבטל איסור כמו בטבעת שנתערבה במאה טבעות ונפל לים הגדול הותרו כולם, ואם הפילו הוא קנסוהו ה"נ בזה, ויש לצרף דעת האגודה ג"כ לסניף להתיר כמ"ש: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן רח לרב גדול אחד. א) בדבר החליצה וספק אם שני דיינים מהשלשה ראו גוף חליצת המנעל, ולדעת הב"ש אם לא ראו גוף חליצת המנעל אפי' בדיעבד פסול, שהרי הב"ח דייק מדברי התוס' דאפי' בדיעבד פסול מדכתבו כיון דכתיב לעיני הזקנים הוה אמינא ה"ה לעיני היבם לחולצת מסומא פסול ממילא גבי זקנים דכתיב לעיני פסול אם לא ראו הרוק, דלא כהרמב"ם דמכשיר אם לא ראו ב"ד הרוק וס"ל דרשת רבא אסמכתא, וב"ש דוחה דלעולם גם תוס' ס"ל דרשת רבא דלעיני קאי ארוק אסמכתא, ומ"מ אחליצת מנעל וודאי קאי, ואי הוה קאי לעיני גם אהיבם הו"א דפסול משום שלא ראו חליצת מנעל, וא"כ כיון דקאי מחליצת מנעל ודאי פסול אפי' בדיעבד כמו אם לא ראו הרוק דפשיטא להב"ח וב"ש דאי לאו אסמכתא פסול בדיעבד הרקיקה, ממילא בחליצת מנעל וודאי פסול החליצה אפי' בדיעבד:

ב) אך באמת דברי הב"ח וב"ש תמוהים דאיך יעלה על הדעת דרשת רבא ארוק אסמכתא, דהא בגמ' לא אמר רק לעיני מה עביד לי' מבעיא לי' לכדרבא, הרי דדרשא גמורה היא, וביש"ש יבמות כתב ג"כ דעת הרמב"ם דרשת רבא אסמכתא וחולק עליו מחמת ראי' הנ"ל, ואנן דקיי"ל כרמב"ם וטוש"ע צ"ל דאף דלאו אסמכתא לכתחילה צריכין לראות מדאורייתא, מ"מ בדיעבד כשר, י"ל ה"ה לענין חליצת מנעל שאם לא ראו אף דלדעת הב"ש לכתחילה צריכין לראות בדיעבד כשר. ג) אך אין זה ראי' דרקיקה לא כתב בי' ככה ע"כ אף שלכתחילה צריך להיות לעיני הזקנים בדיעבד כשר, משא"כ בחליצה דכתיב בי' ככה אם שינה בה פסול, כמו לענין עמידה, שאם הי' מדאורייתא הי' מעכב בדיעבד כמבואר בתוס' (ק"ג) בד"ה בין עומד, וכן כתב בסמ"ג להדיא לענין עמידה עיי"ש, וכמו חלץ בינו לבינה דפסול משום ככה, הגם שיש לחלק דכיון שהי' אפשר לדיינים לראות לא נחשב שינוי בגוף החליצה רק בראיית הדיינים דלא כתיב בהו ככה, מנין לומר כן: ד) ופקחתי עיני ביש"ש סי' ל"ט וראיתי כתב שדעת הרמב"ם דרשת צריכי דיינים למיחזי הרקיקה] רק אסמכתא וקרא על וחלצה נעלו קאי, והוא חולק מחמת הראי' מגמ' דות"ק האי לעיני מאי עביד לי' כנ"ל, וא"ת מנ"ל לרבא דהאי לעיני קאי אוירקה, דילמא קאי אוחלצה נעלו, וי"ל דגוף החליצה אפי' לא כתב לעיני אלא ונגשה יבמתו אליהם הוי שמעינן דבעי לפני ראיית השלשה דהא קפיד קרא אליהם וכל דבר שהיא גבי חליצה מעכב, ועוד כפל דבריו דכל זמן שלא ראו גוף חליצת המנעל החליצה פסולה [ונראה מדבריו דווקא גבי רקיקה צריך קרא משום דלא כתיב בי' ככה, ע"כ שינה עלי' הכתוב לעכב] והנה למדנו מדבריו שני טעמים לפסול חליצה בלא ראיית הדיינים האחד, מדכתיב לעיני דקאי אחליצה והאי דסמיך לי', הב', דלא צריך קרא משום דכתיב ככה:

ה) והאומנם כי לכאורה משמע בהה"מ דא"צ הדיינים לראות החליצה שכתב לענין עמידה דקריאה צורך עמידה משום דכתיב ועמד ואמר ורקיקה כיון דצריכין הדיינים למיחזי הרי הוא כדין וצריכין לעמוד לכתחילה, אבל חליצה לכתחילה מיושב עכ"ל, ואם גבי חליצה צריכין הב"ד לראות מה חילוק בין חליצה לרקיקה משמע דס"ל דאין הב"ד צריכין לראות החליצה וכדעת הב"י, וראי' זו הביא אחי וחתני ר' מאיר נ"י. וגם אני דברתי בזה זה זמן כביר בלמדי הענינים האלו: ו) אך פשטות דברי הה"מ קשה להבין במה דקאמר דרקיקה הרי הוא כדין, והרי חליצה וודאי דין, ומש"ה קיי"ל חלצה בלילה פסול, ואפי' מאן דמכשיר הוא משום דהוא גמר דין, ודוחק לומר דהא דחליצה בלילה פסול משום דאינו ראוי לרקיקה, דרקיקה דין הוא, דפשט הגמ' לא משמע כן, ועוד דהא ראוי לרקיקה למחר, וכן כתבו התוס' דטמא חשיב ראוי לסמיכה לכשיטהר, ע"כ צ"ל דוודאי חליצה ורקיקה שניהם דין, רקיקה משום דצריכי למיחזי, חליצה אי משום דצריכי למיחזי, או משום דחליצה הוא המתיר ומעכב, אבל קריאה דליכא לא הא ולא הא דא"צ הדיינים לשמוע, דלעיני לא שייך גבי שמיעת הקריאה, וע"כ הוי הרקיקה גמר דין דלכ"ע בין לרבנן ובין לר' יהודה בפרק שבועת העדות בעמידה והא אפי' עדים אמרינן שם דלכ"ע בעמידה ומשום דלגבייהו גמ"ד, דמשגמרו עדותם א"צ לב"ד, וה"ה הכא דלאחר הרקיקה א"צ עוד לב"ד דקריאה א"צ ב"ד לשמוע כנ"ל] אבל חליצה תחילת דין הוא ומה"ט פסול בלילה שצריכה עוד לרוק שיראו הדיינים הרקיקה, והוי דומיא דבע"ד בשעת קבלת עדות דבישיבה:

ז) אך נראה דלדעת ריטב"א פרק מצוות חליצה והר"ן בחי' פרק אחד דיני ממונות והנמק"י פרק מצוות חליצה ופאד"מ א"צ הדיינים לראות החליצה שהם פירשו דברי הגמ' אדאצטריך למעוטי סימנים מכלל דאפי' הדיוטות, דאי ס"ד סנהדרין בעינן מדר' יוסף נפקא כו' והקשו ז"ל נהי דמוכח מדר' יוסף דלא בעינן סנהדרין מ"מ מנלן להכשיר הדיוטות אימא עכ"פ מומחין בעינן כד"מ, תירצו ז"ל דלעיני רק למעט סומא בשתי עיניו דמעיני עין אחד לכל זקן משמע וסומא בשתי עיניו פסול להעיד וה"ה לדון, דכל הכשר לדון כשר להעיד, [ובקצה"ח לא ראה דברי הריטב"א ע"כ הקשה על הנמק"י] ואי אמרת דאם לא ראו החליצה פסול מסברא בלא קרא דלעיני, ומשום דהוי כחלץ בינו לבינה ופסול מדכתיב ככה, אפי' הדיוטות כשרים קרא לפסול סומא בשתי עיניו למה לי, וגם אין לומר דמקרא דלעיני פסול אם לא ראו החליצה, דא"כ מה צריך הש"ס למימר קרא לכדרבא דצריכי דייני למיחזי רוק, אימא כפשוטו דקרא לפסול אם לא ראה החליצה: