שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קצט, קטע 7

סה) הג' דהאו"ז כתב להדיא דהיכר עובר אינו מועיל רק בפירש חודש אחד וכן משמעות כל הפוסקים שכתבו דווקא בפירש, ויותר מזה דעת רש"י אפי' ידוע שנתעברה תשעה חדשים קודם לידה אעפי"כ לא מהני אא"כ פירש כל ימי עיבורה דחיישינן שמא נתעברה שנית וראשון נימוח, וספר או"ז לא נתגלה בימי האחרונים המתירין בהיכר עובר, וכבר הראיתי בפנים פנים לדברי הראשונים האו"ז וסייעתו בלי שום דוחק בעז"ה: ועתה אבוא מעט על קונטריסו דמר כי רובא דרובא נתבאר הכל בפנים: סו) מה שרצה להוכיח דאפי' מיעוט אינו ניכר קודם זמן שלש חדשים מהיכר דדין דמשמע ברש"י אפי' מיעוט אינו ניכר קודם ג' ירחים וכ"ש היכר למראית העין דבא מאוחר להיכר דדין. שהרי הרבה פעמים מתאחר היכר למראית העין לאחר ג' חדשים והיכר דדין הוא תמיד בג' חדשים עכ"ד שתי תשובות בדבר: סז) הא' דאינו מוכרת כלל מרש"י דהיכר דדין לעולם אינו בא קודם, דאפי' בא לפעמים קודם כיון דמ"מ יהי' הבחנה עפ"י דין דניזל בתר רוב שהוא מראשון יהי' מיוחסים שיהי' ראויים לשריית שכינה, ואפי' יהי' בטעות שהאמת שיהי' בנו של שני כן כתב בנחלת יעקב עיי"ש: סח) הב'.

דאף אם נחליט דסימן דדין לא יהי' אף על צד המיעוט היינו משום דיש זמן קבוע לו שלעולם בא בשלש חדשים וכך גזר המלך מלכו של עולם ואינו תלוי בטבע האשה, משא"כ היתר דמראית העין שלפעמים מתאחר וסימן דשלש חדשים על הרוב בשם שרק על הרוב לענין אם יתאחר דעל המיעוט מתאחר, ה"ה דעל המיעוט מקדים, וכן כתב בנחלת יעקב דהא דרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימי' נשנה בין לענין הקדמה בין לענין איחור וכן כתב בתשו' בית אפרים סי' קל"ה בד"ה אך דמ"מ דהך בדיקה דדדין בדיקה מעלייתא בין לענין הקדמה בין לענין איחור שלעולם בא בשלשה חדשים לא יקדים ולא יתאחר ובדיקה דמראית עין הוא שעפ"י רוב לא יתאחר אבל אפשר שיקדים סט) אך האמת ברור בזה כדברי הנחלת יעקב דהוא רוב בין לענין הקדמה בין לענין איחור, והיטב אשר דיבר רו"מ בזה, דמהתוס' שתירצו דכל כך לא הי' מתאחר היכר העובר עד שליש ימי' מהשני מוכח דעפ"י הרוב אינו בא קודם, דאל"כ אם יבא קודם שליש ימי' מהשני עדיין יהי' שני הרובים מכחישים, אלא ודאי גם זה רוב שאינו בא לפני ג' חדשים וממנ"פ יצא היכר העובר מהרוב ושוב נוקי אותה ברוב דלתשעה ילדן, אך לענין שיהי' הוולד בן ג' חדשים מחמת רוב ז"א כיון שילדתו ששה חדשים לאחר היכר העובר וכמ"ש בפנים:

ע) ואשר ביקש רו"מ לפרש דברי רמ"א במקוטעין דלא מחמירין ברוב רק משום חזקה שאח"כ ילדה משא"כ בידוע מתי ילדה והספק אם נגמר הוולד בימים אלו, האמת אגיד כי מעודי אני רגיל לפרש כל חזקה דמעיקרא במקום דאיכא ריעותא כמו במקוה וחביות ומומין והא דמשארסתני נאנסתי, דכשאנו דנין במקוה על שעת טבילה אנו אומרים העמידוה על חזקתה ובשעת טבילה בחזקתה, ואף שאח"כ ע"כ יצאה מחזקתה בשביל זה לא מרע חזקתה למפרע וכן בכל הנך, אבל בשאנו דנין על הוולד מתי נולד שנאמר מחמת חזקה שאח"כ נולד מה סברא הוא זה ויכול להיות שנולד תחילה כמו אח"כ, ומהאי טעמא אני רגיל להקשות על הפוסקים בספק מתי מת לענין אבילות שמחמירים משום חזקה דעכשיו מת והוה לי' שמועה קרובה, דאין זה דומה כלל למקוה ואינך דתינח אם באנו לפוטרו מחמת מיתתו קודם היינו אומרים מחמת חזקה דאז לא מת, אבל נהפוך הוא שבאנו לחייבו מחמת שמועה קרובה, ומה זה ראי' החזקה שמת עכשיו כך יכול להיות שמת קודם כמו עכשיו ואין אנו דנין על קודם שלשים, ומ"מ מאחר שבדברי הפוסקים מפורש היפוך סברתי יוכל לפרש גם דברי הרמ"א כן: עא) אולם דברי הרשב"א פרק הערל מוכחין להיפוך שכתב בספק בן שבעה ספק בן שמונה בגמרו סימניו לרבנן בר קיימא הוא מחמת רוב ולרשב"ג בעי שלשים יום, והכא ליכא חזקה אדרבא אם בר קיימא הוא נולד אחר כך לשבעה: עב) ואגב דאתי דברי הרשב"א לידן אכתוב מה דק"ל בגווי' דאיך שייך למיזל בזה בתר רוב כיון דלעומת הרוב דבן קיימא איכא רוב דלתשעה ילדן והאי לתשעה נוצר ויצא קודם זמנו ונפל הוא והי' מזה ראי' לדעת הבית אפרים דבן שמונה מתחילה לא נוצר לתשעה כלל רק בן שבעה וצ"ע כי אינו משמע כלל:

עג) ועל דבר אשר כתב מעכת"ה דקשה לומר דביום אחד ברגע אחד יתעבה בטנה ויהי' נראה לכל שהיא מעוברת, וקודם לכן לא הי' אפשר להכיר וא"כ אשה תעמוד לפנינו וכרגע יתעבה בטנה עד שיראה לכל שהיא מעוברת אתמהה, ועל זה יישב כת"ר דבאמת גם קודם לכן נתעבה קצת אך שאין זה הכרה דאפשר שנוי קצת מחמת שאר ענינים כמו אחר האכילה וכדומה, ובשליש ימי' אז נעשה שינוי גדול עד שנראה לכל שהיא מעוברת, וע"כ העדים שהעידו בתורת עדות שראו שהיא מעוברת ודאי ראו שינוי גדול עד שאי אפשר לתלות בדבר אחר, וזה בשליש ימי', ושוב כתב כבודו דאם הי' ע"א הי' אפשר לתלות בדדמי, אך כיון שהם שני עדים אין תולין בדדמי, ע"כ דברי מעכת"ה: עד) ואני אומר אם לדין יש תשובה שבוודאי כוונת כבודו על דברי הרמב"ן בשמעתא דע"א במלחמה דבשני עדים לא תלינן בדדמי, והביא מדברי ירושלמי התורה האמינתם ואתם מה לכם, ושם בסוגיא נשים אפי' מאה כעד אחד ותלינן בהו בדדמי, ובתשו' להרמב"ן סי' ק' דנשים אפי' עבד ושפחה אומרים אמת ורק מגזירת מלך פסולים כמו קרובים, וע"כ הא דבנשים תלינן בדדמי ולא בכשרים לאו מסברא דוודאי יש לחוש בדדמי בכשרים כמו בקרובים ונשים, רק משום דהתורה האמינ,ם, והתינח אם באנו לדון אחרי עדותן שהוא היפוך ממה שהעידו בזה אמרינן התורה האמינתם, אבל בנ"ד אנו אומרים שבאמת כמו שראו העדים שהיא מעוברת רק שאין להוכיח מזה שהי' בשליש ימי' ולא שייך לומר התורה האמינתם וא,ם מה לכם, כיון שאין אנו סותרים עדותן כלל, ושוב יש לחוש בכשרים בדדמי כמו בקרובים ונשים:

עה) הן אמת שראיתי בתשו' מבי"ט דבשני קרובים לא תלינן בדדמי והוכיח מדקאמר הש"ס בנשים אפי' מאה כע"א דמיין משמע אבל שאר פסולים לא אמרי בדדמי, ותמוה מאד דמפורש ברמב"ן הטעם רק משום דהתורה האמינתם ולא מסברא כלל, וקרובים שלא האמינתם תורה שוב אמרינן בדדמי בשנים כמו באחד. בפרט הראי' שהביא מדקאמר דווקא נשים תמוה מאוד דכן אמרינן בש"ס לענין רוב דיעות שתי נשים כאיש אחד, ומפורש ברמב"ם דכן בפסולים, וקצת טעם יש לומר לדברי המבי"ט דמצינו גבי ב"נ דנידון עפ"י ע"א ואפי' קרוב אבל לא עפ"י אשה, א"כ אשה גרוע מקרוב, מ"מ דבריו צריכין עיון רב, הא חדא:

עו) ותו דהא דאמר הרמב"ן דשני עדים לא אמרי בדדמי הוא במלחמה שהעדים אומרים שמת ואנו חוששין שלא ראו כלל שמת רק חזו דמחו לי' בגירא ואמדו בדעתם ודאי מת, וא"כ עכ"פ מה שהעידו שמת לא ראו בעיניהם וקצת שקר אמרו, זה לא חיישינן בתרי, והרי בגמ' בעי החזיקה היא מלחמה מה לה לשקר, הרי דשקר נחשב זו אמירתה בדדמי, אבל עדים שהעידו שראו שהיא מעוברת הרי אמירתם ששיערו בבטן האשה שהיא מעוברת ודאי יש לחוש שהי' השערה שאינה ברורה, והרי הרמב"ן עצמו כתב בעדים שהעידו שקידשה בחמץ בשעה ששית חיישינן שמא חמשית הי' וטעו, הרי דחיישינן לטעות בעדים בדבר המצוי לטעות, ואיך לא ניחוש בחילוק שיש בין שליש ימי' למעט פחות מזה, ובמשנה דאין מעידין עד שלשה ימים דנשתנה צורתו, וכתב הנמק"י בשם הריטב"א דחשש דרבנן הוא דילמא איתפח, וא"כ בשני עדים למה נחוש לשמא, ונאמר שבודאי לא איתפח והי' טביעת עין גמור, ואם הי' נתפח ולא הי' טביעת עין גמור לא הי' מעידים, אלא ודאי חיישינן גם בשני עדים שמעידים בטביעת עין אם אפשר שלא הי' טביעת עין גמור, וליש פוסקים אפי' בספק ג' ימים ובש"ע שני דיעות בלא הכרעה, ודווקא במלחמה לחוש שהעידו מה שלא ראו זה לא חיישינן בשנים: עז) ובאמת שלפי זה יקשה איך נתחייבה תמר שריפה עפ"י הגדתם כיון שאפשר לתלות בדדמי, אך י"ל שהעידו בפירוש שראו כריסה בין שיני' לא שהעידו סתם שהיא מעוברת, ובאמת המעשה שהי' בימי הגאונים מליסא ופוזנא שהעד ראה כריסה בין שיני' כנזכר שם, אבל בעדותו שהיא מעוברת לבד אפשר לא הי' מתירים:

עח) ואשר תמה על רבינו הגדול זצ"ל בתשובתו בנולד עפ"י חשבון לחודש הכרת העובר לג' חדשים, לח' חדשים וחמשה ימים שרצו בזה להתיר, ודאי טעות ברור כיון שספק אם נולד לח' ואז הוה שליש ימי' שני חדשים ועשרים יום נמצא שעפ"י חשבון שליש ימי' תוך ח' חדשים, וע"ז תמה כבודו מאד, באמת כי עפ"י פשוט הדברים מרפסין איגרי כי הוולד ניכר בשליש ימי' היינו בימים שנגמר צורתו בשליש ממנו ניכר עכ"פ, אבל לח' חדשים שעדיין לא נגמר צורתו מה זה ענין שיהי' הולד ניכר עי"ז קודם, ולא חשוד רבינו ז"ל לטעות בזה, אך בלא"ה ניכר כמה טעותים בלשון ולפי הדין דבריו נכונים מאד. שזה ודאי טעות ברור כי בזמה"ז שכתב הרמ"א להתיר משום שיולדת למקוטעין והיינו שלעולם הוולד נגמר בתחילת תשיעי ואף אם יולדת לבסוף תשיעי הי' גמר העובר בתחילת תשיעי וכמו שהארכתי בפנים, וממילא הוולד ניכר בשני חדשים ועשרים ושליש כמו בזמן הגמ' ביולדת לשבעה. ומה שכתב בסוף דבריו שכשהוא נפל ניכר קודם. ובדרך זה דרך גם בתשו' בית אפרים. באמת שאין הדברים מחוורים וגם בעיניו הי' דחוק רק ליישב דברי ראשונים, וראיתי פעם אחת בריטב"א שכתב שהרמב"ן ממשכן נפשי' אדמרן הרי"ף ז"ל אע"ג דלא ס"ל כן, כן אני אומר על רבינו ז"ל בזה, מיהו כבר ישבנו דברי הראשונים בפנים בטוב טעם, תודות להשי"ת שהאיר עינינו ויאיר עינינו תמיד בתורתו ויטע בלבינו יראתו הטהורה אמן. ידידו הדו"ש וש"ת באהבה עזה: הק' אברהם. סימן רז לכבוד אאמו"ר הרב הגאון עה"י נ"י פה"ד פה"ת כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י.

בדבר האשה אשר מת בעלה בלא בנים של קיימא זולת בן אחד הניח אשר חלה ומת שלשה שבועות אחר לידתו, אך יש שני עדים שנגמרו שערו גם ע"א יש על גמר צפרניו, וגם יש עדים שהוכר עוברה בעשרים או בכ"א לחודש תמוז והלידה הי' ביום ו' טבת, גם יש ע"א שהילד הי' גבר בגוברין, והעדים על השערות וצפרניו מהם שראוהו ביום מילתו ומהם שראוהו כשהי' בן חמשה ימים, ואין לו אחים רק אח בן שנה, זה תורף השאלה: תשובה א) הנה השאלה נחלקת לשני חלקים, הא' אם חשוב ראו שנגמר שערו וצפרניו דאם לא יחשב ראו שנגמר שערו וצפרניו כתבתי בסי' הקדום אות למד דבחלה ומת אסורה אפי' לרבנן דאין להתיר משום רוב היולדות בני קיימא יולדות, דאדרבא רוב בני קיימא אינם מתים בתוך שלשים, ובנ"ד יש לחוש דלא חשוב ראו שנגמר כיון שלא ראוהו ביום לידתו, ובתשו' חתס חלק ב' כתב דבעינן דווקא ראוהו ביום לידתו, ועוד שלא ראו צפרניו, ואם נאמר דלא חשוב ראו שנגמר כתבתי בסי' הנ"ל דאין לסמוך על חדשים מקוטעין שיחשב כלו חדשיו, הב', אם יש לסמוך על הכרת העובר שהי' אז בן ג' חדשים:

עה) ונראה דמצד שלא ראו צפרניו רק ע"א אין חשש דנראה מפשט הגמ' והפוסקים דשערו וצפרניו כשנשלם זה נשלם זה, ואם לא כן הי' להם להשמיענו איך הדין אם נגמר אחד מהם ולא מצינו רק דין נגמרו שניהם ודין לא נגמרו, אבל נגמר אחד לא מצינו, ובודאי שניהם כאחד נגמרין, ואם ראינו אחר שנגמר סגי, ואי משום שלא ראינו ביום לידתו ג"כ אין חשש לפמ"ש בסי' הנ"ל אות ל"ג עיי"ש, וה"נ בשעה שראוהו נגמרו שערו וצפרניו כבר הותרה לשוק לגמרי, וכבר יצאה מחזקת זקוקה, ושוב סמכינן אחזקה דאתיא מחמת רובא דקי"ל ביור"ד סי' פ"א בגבינות דסמכינן אחזקה דאתיא מכח רובא, דאף שאח"כ יצא מרוב מ"מ תחילה לא יצא מרוב, וה"נ אף שאח"כ חלה ומת וע"כ יצא מרוב, מ"מ תחילה הי' מרוב שוולד מעליא ילדן, ואף דאיכא ריעותא מהני כמו בגבינות דמחזקת זקוקה יצאה בשעה שבדקוהו והי' לו שערו וצפרניו והי' מותר מה"ת משום רוב, נתבאר דזה חשוב גמרו שערו וצפרניו ומותר בחדשים מקוטעין [ועוד יתבאר לקמן דיש מקום להתיר במקוטעין אפי' לא נבדק כלל בשערו וצפרניו] גם בתשו' חת"ס שם הסכימו הגדולים להתיר באשת כהן בדיעבד בחלה ולא ראוהו ביום לידתו אם נגמרו שערו וצפרניו רק אח"כ: ועתה נדבר מדין הכרת העובר:

ג) הנה בסי' הקדום אות מ"ו העלינו דאין לסמוך על הכרת העובר שהי' אז בן ג' חדשים, והבאנו דברי האו"ז דאין היתר ע"י הכרת העובר רק אם בא עלי' ותיכף פירש חודש אחד, ואף שחזר אלי' אחר חודש לא איכפת לן, ואם הוכר עוברה שלשה חדשים לביאתו ראשונה בוודאי מביאה ראשונה נתעברה דבב' חדשים ודאי לא מינכר, אמנם יש לצדד בנ"ד כיון שכבר יצאנו מאיסור תורה, דבדיעבד קי"ל כרבנן רק לכתחילה חוששין לרשב"ג, א"כ כיון דעכ"פ הי' אז יותר מב' חדשים ועכ"פ בכ' או כ"א לחודש אייר היתה מעוברת וכיון שלידתו הי' בויו טבת, א"כ לדברי האגודה בפרק בנות כותים בן קיימא הוא, וז"ל האגודה, נמצא בתשו' הגאונים אשה נתעברה סוף ניסן וילדה תחילת כסליו ובעלה הי' בארץ רחוקה עד סוף ניסן שנתעברה והי' מרננים אחר הוולד, והגדולים הכשירהו דשיפורא גרים, והב"ש סי' קנ"ו כתב דלהרמב"ן דמדינא דגמ' יולדת למקוטעין ג"כ שיפורא גרים, ובד"מ יו"ד לענין אבילות כתב דמקילין דלא כרמב"ן דהלכה כמקיל באבל, מבואר דמ"מ אין הלכה להיפוך רק דהוי ספיקא דדינא, ובה' שמחות למהר"ם מרוטנבורג דקי"ל יולדת לט' יולדת למקוטעין, וידוע שמהר"ם הי' רבן של כל בני אשכנז והרא"ש והמרדכי והגהת מיי' הי' מתלמידיו, א"כ אנחנו בני אשכנז יש לנו לפסוק כמותו, ולפי דברי הב"ש דלרמב"ן שיפורא גרים א"כ ה"ה למהר"ם, ויש לנו עמודים גדולים לסמוך עליהם בפרט במידי דרבנן:

ד) ובריב"ש סי' תמ"ו דהרמב"ם והסמ"ג שפסקו דבעי תשעה חדשים שלימים משום דחששו לשמואל דאינה יולדת למקוטעין, ואין ודאי אצלם דאינה יולדת למקוטעין עיי"ש, ובהכי ניחא דבה' מילה כתב הרמב"ם מי שנולד בחודש השמיני ושערו לקוי הוא כאבן, וקשה מאי אריא בחודש השמיני אפי' בתשיעי נמי כיון דאינה יולדת למקוטעין, אך לדברי הריב"ש הנ"ל דרמב"ם מספקא לי' ניחא וק"ל, וא"כ אין ספיקם מוציא מידי ודאי של פוסקים אלו דיולדת למקוטעין וממילא שיפורא גרם כדברי הב"ש]: ה) ומה שהוכיח הריב"ש דקי"ל אינה יולדת למקוטעין מדמקשה בהחולץ (מ"ב) דלמה לי ג' חדשים להבחנה בתרי ופלגא סגי דאי לשבעה ילדה האי בר שבעה לבתרא הוא ואי לשיתא ופלגא ילדה האי בר תשעה לקמא הוא דאי בר בתרא הוא בר שיתא ופלגא לא חיי ומשני דאמר מר זוטרא אפי' למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין יולדת לשבעה יולדת למקוטעין דכתיב ויהי לתקופת הימים וגו' הרי דסתמא דתלמודא מקשה אליבא דמ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, ולפענ"ד אי משום הא לא אריא דאפי' למ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין מ"מ אי לאו דמר זוטרא יולדת לשבעה אינה יולדת למקוטעין, ותדע דיולדת לתשעה למ"ד יולדת למקוטעין לעולם נגמר הוולד בתחילת תשעה ואף אם יולדת לסוף תשעה, דחודש ההוא הוא זמן לידה ואילו יולדת לשבעה אף דלכ"ע יולדת למקוטעין היינו שיכולה לילד בתחילתו אבל כשיולדת בסופו אין הוולד נגמר עד סופו וכנ"ל בסי' הקדום אות ד' עיי"ש דמוכח אפי' למ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין ולעולם נגמר הוולד בתחילת תשעה מ"מ יולדת לשבעה אינו כן, והרי דאין ללמוד כלל ביולדת לשבעה שתלד למקוטעין מיולדת לתשעה, ואין קושיא כלל על הרמב"ן והר"מ מרוטנבורג והאגודה, ובזוה"ק כי תשא (קפ"ט.) מפורש ג"כ דיולדת לתשעה יולדת למקוטעין:

ו) איברא דמה שכתב הב"ש דלרמב"ן דס"ל יולדת למקוטעין ס"ל נמי שיפורא גרים לפענ"ד צ"ע טובא שהרי הריב"ש סי' תמ"ו פירש לדעת הרמב"ן דאף דאמר בנדה (ל"ח.) הוא דאמר כחסידים הראשונים, אין ראי' מזה [אלא[ דשמואל הוא דמוקי מילתי' כחסידים ראשונים, אבל לעולם י"ל דחסידים נמי ס"ל יולדות למקוטעין, אלא דמפקי מקרא דהריון בגימטריא הכי הוה דאורחא דמילתא שתלד לרע"א, ומ"מ אפשר שתלד למקוטעין, ולפי זה קשה ר' יהודה מה סבר אם סבר ג"כ כחסידים דאורחא דמילתא שתלד לרע"א, א"כ אם נתעברה סוף ניסן אורחא דמילתא שתלד תחילת שבט, ולמה דס"ל יולדת למקוטעין ושיפורא גרים יולדת תחילת כסליו, וכיון שמתחיל זמן לידה תחילת כסליו הרי מתחילת כסליו דם קשוי' טהור, ולמה אמר ר"י די' חדשה, הא לפעמים שני חדשים הם, ואין לומר דנהי דחודש תשיעי אף אם יולדת בסופו מ"מ הוולד נגמר מתחילתו, מ"מ חודש ראשון דאמרינן בי' מקצתו ככולו ואם מתעברת סוף חודש הוה כשלם, זה אינו רק אם באמת ילדה לתשעה והסוף חודש בכלל אבל לפעמים אין הוולד נגמר ע"י שיפורא, א"כ איך אמרינן די' חדשה ואם ילדה סוף תשיעי כל דם שראתה בחודש זה טהור, הלא אם נתעברה סוף ניסן וילדה סוף כסליו ניחוש שמא לא נגמר הוולד עד סוף כסליו דלא אהני שיפורא דסוף ניסן ככולו רק נגמר לח' שלימים ולא הוי זמן לידה עד סוף כסליו וכל דם שראתה תחילה לא הוי דם לידה לר"י, אלא ודאי לר"י לעולם שיפורא גרים וא"כ הוה לפעמים שני חדשים, וע"כ ר"י לית לי' דחסידים, ואם נתעברה סוף ניסן לידה כי אורחא סוף כסליו, דלעולם נחשב הסוף חודש שנתעברה לחודש שלם ונגמר הוולד תחילת כסליו וכל החודש הוי זמן לידה ויולדת לבסוף ולפעמים גם תחילה, והשתא ניחא די' חדשה, וא"כ לפי זה איך אפשר דלחסידים ג"כ שיפורא גרים ונגמר הוולד תחילת כסליו ויולדת כי אורחה תחילת שבט, וא"כ יהי' זמן לידה לחסידים שני חדשים והא מהיכי תיתי שנאמר כן, דהא לחסידים לא שמעינן כלום דשיפורא גרים ואף לא דיולדת למקוטעין] רק שנוכיח מדר"י דלא פליגי חסידים עלי', והא ע"כ פליגי שזמן לידה שני חדשים ולר"י רק חודש אחד, ואיך נמציא דבר חדש לחסידים שיהי' זמן לידה שני חדשים מה שלא מצינו לשום תנא ולא מסתבר כלל אלא ודאי לחסידים לא אמרינן כלל שיפורא גרים, ולפי זה נראה דחסידים לא ס"ל יולדת למקוטעין, דר"י דס"ל יולדת למקוטעין ותחילת תשיעי ככולו הא ס"ל ג"כ סוף ראשון ככולו,, וכיון דלחסידים ע"כ סוף ראשון אינו ככולו, ה"ה תחילת תשיעי אינו ככולו, וכי היכי דר"י לית לי' דחסידים, חסידים נמי לית להו דר"י, והדרא קושיא על הרמב"ן דיולדת למקוטעין מהא דחסידים, ולא הועיל הריב"ש בתירוצו: