שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קצט, קטע 6

מד) ונראה לי ראי' למ"ש דמיעוט זה שאין עוברן ניכר לשליש ימי' הוי מיעוט המצוי ארבעים או שלשים כנגד ששים, מהא דמשני הש"ס תחילה נשי דידן לשבעה ילדן ומקשה על זה אטו נשי דידכו רובא דעלמא ומשני הכי קאמינא רוב היולדות כו' וקשה דא"כ מה הוצרך לומר התירוץ דהני נשי דידן, ומהו הא דאמר הכי קאמינא דאין שייכות זה לזה כלל, אך לפמ"ש דמיעוט שאין עוברן ניכר לשליש הוי מיעוט המצוי, א"כ עדיין אינו מיושב הקושיא דרוב זה דמיעוט המצוי כנגדו אינו מכריע הרוב דלתשעה ילדן, ועי' בתוס' כתובות (ט"ז:) בד"ה וזו הואיל, ע"כ הקדים נשי דידן לשבעה ילדן, כלומר דגם מיעוט דלשבעה ילדן הוי מיעוט המצוי, וכיון דמוכח דמיעוט שאין עוברן ניכר הוי מיעוט המצוי א"כ שפיר י"ל כמ"ש בשני משלים הנ"ל, וזה ברור:

מה) והנה לפי זה יפה עשו הראשונים שלא כתבו כלל סימן דהכרת העובר, דאף דוודאי רוב שאין ניכר עוברן קודם שליש ימי', מ"מ כיון שילדה ששה חדשים אחר הכרה, וע"כ לא נשתהה הכרת העובר יותר משליש ימי' ואף לדידן דכתב הרא"ש בתשו' הובא בח"מ סי' ד' דרגילות שמשתהה כל חודש עשירי, וא"כ איכא למימר שנשתהה הכרת העובר עד ארבעה חדשים, מ"מ הלא גם בארבעה חדשים אינו ודאי שעוברן ניכר, דא"כ איך משכחת לה ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון מדלא הוכר עוברה בארבעה לראשון ודאי בן שבעה הוא, דאין לומר שבאמת הוכר בארבעה לראשון, דליתא, דא"כ ודאי בן ראשון הוא, דאי בן שני הא אין לעובר רק שני חדשים ובשני חדשים עכ"פ רובן לא מינכר, וכיון שבין אם הוא מראשון בין הוא משני יצא הכרת העובר מהרוב, שוב ניזיל בתר רובא דלתשעה ילדן, אלא ודאי מוכרח לומר דגם לארבעה חדשים מיעוט שאין עוד עוברן ניכר, וכן מפורש בתוס' שכתבו דמ"מ לא הי' משתהה הכרת עובר עד שליש ימי' משני והוא חמשה חדשים, מוכח דפחות מעט מזה משתהה, וכיון דזה עכ"פ ניכר לארבעה, הרי יצא מהמיעוט שאין ניכרין גם בארבעה, ואפשר דשוב אין רוב נגד הניכרין קודם שליש ימי'] שוב אין רוב בניכרין במכוון בשליש ימי' נגד הניכרין קודם לשליש ימי' וכנ"ל באריכות:

מו) והנה בחפשי בפוסקים ראיתי דהמצאה זו דהכרת עובר מתורתן של ראשונים, כי כתב בספר אור זרוע חלק א' סי' תרי"ג ח"ב סי' תכ"ח שאם פירש מאשתו חודש אחד ושוב חזר לאשתו והוכר העובר שני חדשים לאחר חזרה במכוון שלשה חדשים לקודם שפירש מאשתו, זה ראי' שהעובר מקודם פרישה ובן שלשה חדשים הוא, ואם ילדה ששה חדשים אח"כ ודאי בר קיימא הוא, ודברים אלו כתב הב"ח בשם סמ"ק בשם י"א, אך לא נמצא כלל בסמ"ק, ובזמנינו זה שזכינו לס' אור זרוע לצדיק גאון קדמון רבינו יצחק מווינא, הנה מפורש שאין לסמוך על הכרת עובר רק שהוא עכ"פ יותר משני חדשים, וע"כ כשהוא ספק אם בן שני חדשים או בן שלשה ע"כ בן שלשה הוא] וכבר ביארנו שאין שום סתירה לדבריו מהא דמשמע, דרוב נשים אין עוברן ניכר פחות משלש חדשים ובלי ספק אם הי' רואים האחרונים דברי האו"ז ההוא שלא הי' חולקים עליו חלילה: מז) ומ"מ נ"ל ללמוד קולא לדידן אף אם לא פירש מאשתו כלל בנולד שבעה חדשים אחר הכרת העובר, וזה פשוט, אך נ"ל דאפי' נולד כדרכו ששה חדשים אחר הכרת עובר יש להקל לפי פסק הרמ"א דבזמה"ז נולד למקוטעין וכיון שלמדנו האו"ז דעל זה סומכין שהעובר הוא עכ"פ יותר משני חדשים א"כ הוא יותר משמונה ובר קיימא הוא להרמ"א:

מח) אך י"ל דלשיטה זו דיולדת למקוטעין ודאי בר קיימא הוא היינו דלעולם נגמר לשמונה חדשים ויום אחד, וכנ"ל בחלק ראשון מקונטרס זה באריכות ממילא שליש ימי' היינו שני חדשים ועשרים יום ושליש יום ובזמה"ז ניכר לרוב, ולפי דברי האו"ז שע"ז סומכין שלא הי' מקדים הכרת העובר חודש להיות ניכר בשני חדשים לדינא דגמ' ולדידן לא הי' מקדים להיות ניכר לחודש ועשרים יום ושליש, אבל לחודש ואחד ועשרים יום ניכר, וא"כ אף שילדה אחר הכרת העובר ששה חדשים אין לעובר יותר משבעה חדשים ואחד ועשרים יום ונפל הוא, רק אם נולד עשרה ימים אחר ששה חדשים מהכרת העובר:

מט) אך י"ל דאפי' נולד כדרכו ששה חדשים אחר הכרה יהי' בר קיימא לדידן, דהנה התירוץ שכתבתי שלא יהי' ראי' מהכרת עובר לדידן שהוא בן שלש חדשים, ומשום דהמיעוט שניכר פחות משליש ימי' הוא עכ"פ שליש היולדת והמיעוט שאף בשליש אינו ניכר ג"כ שליש היולדות (ושוב החשבון דאין כאן רוב כנ"ל באריכות] אינו עולה למה דבעי למימר בבן סורר דיולדת לשבעה עוברה ניכר בשני חדשים ושליש חודש, והא דבן סורר זמנו שלשה חדשים ולא אמרינן דבשני חדשים ושליש ראוי להיות אב, משום דאזלינן בתר רובא דלתשעה ילדן, ובפרק החולץ הנ"ל משמע דמיעוטא דאין ניכר בשליש שקול כמיעוטא דיולדת לשבעה, דאמר שם בש"ס דכששני הרובים מתנגדים זה לזה הוי פלגא ופלגא מכלל דשקולים הם, וא"כ אי אמרת דמיעוט דניכר פחות משליש ימי', וכן המיעוט דניכר יותר משליש ימי' תלתא נינהו ומיעוט דלשבעה ילדן ג"כ תלתא הוא, א"כ כי מצטרפת מיעוטא דלשבעה ילדן עם מיעוטא דניכר פחות משליש ימי' הוי רובא דניכר פחות משליש ימי', כיצד, הרי שהי' תשעים יולדות שלשים לשבעה ילדן כמאמר הגמ' שם הני נשי דידן לשבעה ילדן] ומהששים הנשארים שלישן דהיינו עשרים עוברן ניכר פחות משליש ימי', הרי כאן חמשים שעוברן ניכר פחות מג' חדשים, הרי חמשים מן התשעים היינו רוב שניכר פחות מג' חדשים, אלא ודאי צ"ל דהאי מיעוט פחות משליש יולדות, וא"כ שפיר הוי רוב היולדות שבא היכר עוברן בשליש ימי' נגד שעוברן ניכר קודם שליש ימי', רק תירוץ זה נוכל לומר לפי הצד דהיולדת לשבעה ג"כ זמן הכרת העובר שלהן בשלש חדשים, וא"כ י"ל הא דבעי האו"ז פירש מאשתו חודש הוא משום הספק דיולדת לשבעה ג"כ הכרת עוברן בשלש חדשים, דלדידי' י"ל כתירוץ שכתבתי, אבל לאותו צד דעוברן ניכר בשני חדשים ושליש מוכרח דהוי רוב, ואף בלא פירש כלל הוי סימן שבר קיימא הוא, וא"כ לדידן אם ילדה לאחר ששה חדשים למה נחוש כיון דיולדת למקוטעין זמן הכרת עובר בשני חדשים ועשרים יום, ליתא דהא אפי' היולדת לשבעה זמן הכרת עוברן בשלשה חדשים, וכי יש לומר דנשי דידן הכרת עוברן בשני חדשים ועשרים יום, לפי הצד דיולדת לשבעה לשני חדשים ושליש הוכר עוברן, והרי לפי הצד זה יש כאן רוב נגד היולדת שעוברן ניכר פחות משלשה חדשים משהו וממנ"פ בר קיימא הוא:

נ) מ"מ אינו מוכרח דרש"י פ"ק דנדה (ח':) הא דיולדת לשבעה אינו ניכר פחות משלשה חדשים משום דאזלינן בתר רוב נשים אבל לדידן דרוב נשים בשמונה חדשים ומשהו נגמר עיבורן אף אותן היולדות לסוף תשעה כנ"ל באריכות, [דאל"כ לא הי' שוב קולא במקוטעין ע"כ ודאי ניכר בשני חדשים ועשרים יום, וצ"ע בזה: נא) עוד יש מקום עיון דהנה לפי דעת או"ז הנ"ל דעכ"פ מיעוט ניכר קודם שלשה חדשים רק שיהי' לאחר שני חדשים, צריך להבין הא דריש נדה (ח':) איזהו מעוברת משיוודע עוברה, ובגמ' מייתי עלה ברייתא וכמה הכרת העובר סומכוס אומר שלשה חדשים, וצריך להבין מה נ"מ זמן הכרת העובר שלהן. דע"כ אין השלשה חדשים סימן שהוכר עוברן, דמנין נדע שהיא מעוברת ואימת נתעברה [רק להיפוך הכרת עובר יוכל להיות סימן שהוא שלשה חדשים], וע"כ לומר דנ"מ דאם נודע שעכ"פ אינה מעוברת שלשה חדשים כגון שהוא סמוך ללידתה אף שהוכר עוברה לא מהני, דאין הכרת העובר פחות משלשה חדשים, ולשיטת האו"ז הנ"ל דמיעוט פעמים יוכל להיות הכרת עובר בשני חדשים ויום אחד, א"כ אם הוסר העובר בכך, הרי רואין שממיעוט הוא ותהי' די' שעתה. וצ"ל דמ"מ כיון שעדיין איננה בשליש ימי' אין מכביד העובר כל כך, דאף שניכר אינו מחמת גדלות העובר רק בטנה גורם, אבל העובר לא נתגדל כל כך להיות מכביד כיון שעדיין אינו בשליש ימי' שאז העובר ניכר מחמת גדלות העובר, וכעין זה מצינו ביבמות (מ"ב) דפריך ותמתין משהו ותנשא וכי מלו ג' חדשים ליבדקה ומשני שאין בודקין את הנשואות שלא יתגנו על בעליהן, והיינו דאף שלא יהי' ניכר ממילא דע"כ יהי' הספק כדלעיל שם (ל"ז.) ליבדקה דבזה ודאי יהי' ניכר ומשני כנ"ל, והדר פריך וליבדקה בהילוכא, והיינו ג"כ לכי מלו שלשה ירחים (כן כתב בפשיטות בתשו' בית אפרים סי' קל"ט דף רנ"ב:

בראש העמוד יהי' ניכר בהילוך אם הוולד כבר בן שלש חדשים הוא מן הראשון, ולמדנו מכאן דאף שאינו ניכר ממילא בגופה מ"מ העובר מכביד כי באמת העובר נגמר בגידולו כיון שהוא בר תלתא ירחי, ואף שהוא מהמיעוט שאין ניכר בבטנה, זה שינוי בטנה גורם לא שיש שינוי בעובר, ולפי זה כמו כן להיפוך כשעדיין אין לעובר שלשה חדשים אף שהוכר בבטנה אין העובר נגמר בגידולו רק שינוי שבבטנה גורם שניכר, וע"כ ניחא שפיר שאיננה מסולקת דמים עדיין כיון שאין העובר נגמר בגידולו אינו מכביד כל כך, זה פירוש הגמ' וכמה הכרת העובר שלשה חדשים, ולפי זה אין ראי' כלל מהא דבן סורר דקודם ג' ודאי אין העובר ניכר אף למה דס"ד דבדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא, דהא דבהוכר עובר חשוב הורו אב, היינו משום דאז חשוב העובר קצת בא לעולם, כדאיתא פרק האומר בקידושין (ס"ב:) וכן פסק הרמב"ם דיכול לקדשה במעי אמה כשהוכר עוברה וע"כ פסק דין חמות ממאנת, וכל זה אם הכרה בא מחמת גדלות העובר כשהוא בן שלש חדשים, אבל קודם לכן דהוא רק מחמת שינוי שבבטנה כדמוכח פ"ק דנדה הנ"ל, אינו חשוב העובר בכך בא לעולם, וזה ג"כ נלמד מברייתא דוכמה הכרת העובר שלשה חדשים, וקודם לכן לא חשוב כלל לא לענין שתהי' מסולקת דמים ולא לענין שהורו נקרא אב וטעם אחד כנ"ל, וזה ברור מאוד: נב) וא"ל דלשון הש"ס ראוי לקרותו אב ובידיעה תליא מילתא ולא בגדלות עובר, דלשון רש"י להיות אב וגם הרמב"ם לא זכר קריאה כלל, גם הראי' מדברי רש"י דאי הוכר עוברה בשליש ימי' לא הוה מספקא לן שכתב גם בתשו' רעק"א תמוה כיון שנולד ששה חדשים אחר הכרה מכוון לט' חדשים, א"כ תו ליכא לספוקי בבן שבעה לשני, דא"כ לא הי' רק בן חודש אחד ובן חודש ודאי לא ניכר:

נג) ומכל מקום אני מודה דקודם שלש חדשים הרוב אין ניכרין דהכי מוכח כיון דמצד גדלות העובר באדם בינוני אינו ניכר כדמוכח ההוא דנדה דאם תחילה הי' ספק אם ניכר הרי ספק מעל"ע לקולא, בפרט כשרואין שניכר הי' זה מסייע לאותו צד שנתגדל העובר עד שניכר, וכיון שע"כ אין העובר נגדל בפחות משלש חדשים, ממילא רק מיעוט נשים שעוברן ניכר בשליש ימי' היינו אותם שבטנם קצר והבינוני מצטרף עם הרחב שאינו ניכר וזה פשוט, אלא דאף דהוי רוב מ"מ אין מזה ראי' כלל להוכיח מרוב זה שהגיע לשליש ימי' כנ"ל כבר באריכות: נד) ולפי זה אף לאותו צד דיולדת לשבעה ניכר בתרי וחילתא קמה סברתי דמיעוט שניכר קודם הוא מיעוט המצוי ממילא אין להוכיח מרוב זה שהיא בת שלש חדשים, כיון שילדה לסוף ששה חדשים מהכרת העובר ולעיל אות כתבנו להיפוך משום דא"כ יקשה ההוא דבן סורר דיצטרף הני דעוברן ניכר פחות משליש ימי' עם היולדין לשבעה, אך לפמ"ש עתה דהא דבן סורר לא קשיא כלל דאף דעובר ניכר פחות משליש לא חשוב אב בהכי,. א"כ אין להוכיח מהא דבן סורר כלל, ולפי זה אין היתר גם לדידן דיולדת למקוטעין, אלא אם כן היתה הלידה אחר הכרת העובר ששה חדשים ועשרה ימים ודו"ק: נה) גם י"ל [אפי' נניח שרוב באותן שעובריהן בא היכר שלהם בשליש ימי' נגד הבא הכירן קודם שליש ימי'] לדעת התשב"ץ דגלי קרא בספק נפל דלא יועיל רוב להחשיבו בר קיימא, גם רוב זה לא יועיל דמה"ת אין חילוק בין חד רוב לתרי רובי:

נו) והנה במה שהוכחתי מהא דמשני לי' נשי דידן לשבעה ילדן דמיעוט דאין עוברן ניכר לשליש ימי' הוי מיעוט המצוי, ראיתי לבעל נחלת יעקב בתשובתו הוכיח להיפוך דלא הוי רק מיעוטא דמיעוטא, דאל"כ לר"מ איך מותרת האשה לינשא לאחר שלשה חדשים שמא מעוברת היא כיון דר"מ חייש למיעוטא וצריך להגיה בדבריו דאיך מותרת היבמה להתייבם תוך ג' חדשים, דמאשה לינשא בפשיטות לק"מ כדברי התוס' דאין לחוש שיומשך הכרת העובר מראשון עד שליש ימי' מהשני, אך בוודאי קושייתו הוא מיבמה שמתייבמת לאחר ג' חדשים, ופלטה הקולמוס מאשה לינשא] ויש לומר דמותרת להתייבם לר"מ מחמת ספק ספיקא שמא נפל הוא כיון דחייש למיעוטא, או י"ל דבאמת לר"מ אינה מתייבמת רק ע"י בדיקת דדין דמפורש בגמ' דהוי ודאי: נז) וכל זה לשיטת האו"ז אבל מדברי רש"י נראה מבואר דאפי' ידוע מתי נתעברה לא מהני עד שפירש ממנה כל ימי עיבורה דכן כתב להדיא פרק ר"א דמילה וז"ל דקים לי' שכלו חדשיו שעברו תשעה חדשים מששמשה עד שילדתו ולא שימשה כל ימי עיבורה, הרי דלא סגי שלא שימשה עד שהוכר עוברה, ומאוד נפלאתי על הני בתראי איך לא הערו כלל מדברי רש"י אלו, ומה הועילו בהמצאה שלהם שע"י הוכר העובר נודע מתי נתעברה הרי אם פירש מעת תשמיש ראשון עד שהוכר עיבורה נודע בודאי שאז נתעברה ומ"מ לא מהני לרש"י, וידידי הרב ר' יואב יהושע נ"י אמר דרש"י לטעמי' פ"ק דיבמות בהא דשמא תיעשה עוברה סנדל שתתעבר שנית, ופירשו שם התוס' לשיטתו דהא דאין מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו בני קיימא אבל יוכל להיות האחד נפל [וכן כתבו הראשונים ז"ל בנדה כ"ו:

ע"כ חיישינן שמא נתעברה שנית והראשון נעשה סנדל ונימוח, כמו המפלת שליא טמאה לידה דוולד הי' ונימוח, ומהאי נתעברה ועוד לא כלו לו חדשיו, ע"כ, ובאמת שדברי רש"י צע"ג מנ"ל לחשוש חששא רחוקה כזו, אבל בשביל קושיא לא נדחה דברי רש"י כלאחר יד, בפרט שמשמעות ראשונים ז"ל כשיטתו: נח) והנראה לי בדעת רש"י ז"ל דלטעמי' אזיל בהא דמקשה הש"ס וכי מלו תלת ירחי ניבדקה, פירש"י בדדי' כדרך נשים ואי מיעברה ודאי מראשון דמשני חסר האי פורתא, והנה מבואר דע"י בדיקת דדים בוודאי ניכר לתלת ירחי, דאל"כ עדיין הספק במקומו אם לא יהי' ניכר, אלא ודאי ע"י בדיקת דדים ניכר בוודאי, ודעת הבית אפרים בתשו' דלרש"י קודם שלש ירחים בודאי אינו ניכר ומשום דבדיקה זו בדיקה ודאית הוא ואינו על הרוב כמו היכר במראית העין, והנה כבר כתבתי לעיל חלק א' מקונטרס הזה בשם הרשב"ץ דמקרא דופדויו מבן חודש ילפינן דלא סמכינן רק על שלשים יום, ומזה מוכיח רש"י דאף שידוע מתי נתעברה לא חשוב ודאי, דאל"כ למה תלתה התורה הזמן שלשים יום, הלא יוכלו לדעת בבירור ע"י בדיקה, ודבר מצוי הוא שבדקה כמ"ש ולבדוק בדדים כדרך הנשים, אלא ודאי חיישינן שמא נתעברה שנית וראשון נימוח כנ"ל ובעל ופירש לא שכיח:

נט) ולדעת האו"ז י"ל דס"ל כדעת הראשונים שם דקושיית הש"ס ותמתין חודש אחד ותינשא דאי בר שבעה לבתרא הוא, וכתב רש"י שם דהוה מצי למימר דילמא מקמי הכי איעבר מראשון, והרמב"ן פירש דקושיית הש"ס הי' אם לא שהתה עם הראשון רק יום אחד, ולפי זה י"ל דקושיא דליבדקה בדדין ג"כ לא הי' רק משהתה יום אחד, דא"כ לא יהי' ספק רק אם תתעבר אחר נשואי שני שני חדשים, וא"כ אי אפשר לבדוק בדדים להתברר מתוך זה שהוא בר קיימא ואי אפשר למצוא רק בבעל ופירש דלא שכיח ע"כ לא משכחת רק בשלשים יום ולעולם לא חיישינן שמא נתעברה וחזרה ונתעברה, אבל רש"י לטעמי' דלא ס"ל שם דהש"ס הקשה משהתה יום אחד, וע"כ מוכרח לסבור דמשהו פחות משלשה ירחים לא מינכר, וא"כ מוכח מדאמרה תורה ופדויו מבן חודש, דחיישינן שמא נתעברה וחזרה ונתעברה, כן י"ל בטעם מחלוקותם: ס) ולענין דינא צ"ע אם נוכל לסמוך על דעת האו"ז בלא פירש כלל רק ששהה הלידה ששה ירחים ועשרה ימים אחר (לידה) [הכרה] משום דברי רמ"א דיולדת למקוטעין, דהוא גופי' קולא גדולה כנ"ל דרק מספק מקיל, והא קמן דלענין אבילות לא החמיר במקוטעין כנ"ל בחלק א' באריכות, ונוסיף עוד קולא דאו"ז נגד רש"י, לכן צ"ע לדינא, ומ"מ בנ"ד אסורה לכל הפוסקים ראשונים, ואין להשגיח בהני בתראי נגד האו"ז ורש"י המפורשים, גם משאר פוסקים משמע דלא כוותייהו, וכבר הראינו בעז"ה פנים לדבריהם לומר שאין הוכחה כלל מהכרת העובר, וה' יזכיני להיות תמיד תלמיד לראשונים ז"ל להבין עומק דבריהם:

סא) ולענין אם נסמוך על היכר דדין, לכאורה נראה דבזה שפיר נוכל להוכיח מהא דבן סורר דבפחות איך ניכר, דאל"כ גם בפחות יוכל להיות אב שניכר עוברה בדדין, דבזה לא שייך תירוץ שכתבתי בראש דברינו כיון דבשלש ירחי ודאי ניכר כדמוכח מקושיית הש"ס וליבדקה בדדין, אך נראה דבזה פשוט כביעתא בכותחא דלא חשוב אב מחמת שהעובר ניכר ע"י דדי אמו כיון דאינו כלל מחמת גדלות העובר גם העובר בעצמו אינו ניכר כלל, ותמיהני על הבית אפרים בתשו' שכתב להיפוך, ואולי סובר הבית אפרים דבידיעה תליא מילתא, אך כבר כתבנו דמרש"י ורמב"ם לא משמע כן: סב) ואין להביא ראי' בהיכר דדין רק מרש"י לפי שיטתו, והרי רש"י ס"ל דאפי' ידוע שנתעברה מראשון חיישינן שמא שוב נתעברה משני ועובר ראשון נימוח, ולפמ"ש. הא בהא תליא: סג) קיצור הפסק לדינא בנ"ד יש לאסור מכמה טעמים.

הא', דרמ"א לא הקיל במקוטעין רק מספק שמא נשתנה הענין בזמה"ז שיוגמר תמיד בשמונה ומשהו, וכמו שהי' לר' יהודה בזמן המשנה, אבל יש לספק שמא כבן שבעה דלפעמים נגמר בסוף שבעה, גם גוף הדין שבזמה"ז נשתנה ג"כ ספק, שהרי הריב"ש החמיר בדאורייתא, וראי' לכל זה שהרי באבילות קי"ל דלא חשוב כלו חדשיו אלא בשלימים, וע"כ דבדרבנן מקילין מספק כאן וכאן, וע"כ כתב הלבוש דבמקוטעין בעינן שיוגמרו שערו וצפרניו כדי שיצא עכ"פ מחשש איסור תורה בדיעבד, וא"כ בנ"ד שאין עדות על גמר שערו וצפרניו רק מנשים ואין דבר שבערוה פחות משנים בדאורייתא לכל הפוסקים, ואף דיש לומר כשאינו ידוע אם נגמר שערו וצפרניו מדאורייתא אזלינן בתר רוב, ליתא דכיון שחלה ומת ורוב בני קיימא אין מתים תוך שלשים איתרע רובא ואין היתר רק בבירור סימנים, וכ"ש לשיטת רבינו יונה אפי' בירור סימנים אין מועיל, ואין היתר במקוטעין רק באכלו ארי, והתב"ש כתב דפשיטא להחמיר כר' יונה ואין היתר רק להרז"ה והאו"ז בה' אבל דמחלקים בין פיהק לחלה, דלפי זה י"ל בחלה אין ריעותא כלל דאם הי' מת מחמת שהוא נפל הי' פיהק ואין אחד פוסק כמותם: סד) הב' כיון דרמ"א מספקא לי' בדין זה והא קמן דבאבל קי"ל דבעינן שלימים ובזמנינו נתגלה ספר הרב המאירי על מס' שבת והוא פסק דבן תשעה מקוטעים דינו כלא נודע אם כלו חדשיו, והיינו בזמה"ז שנשתנה כמבואר בפנים, וא"כ י"ל ודאי של הראיתי מוציא מידי ספיקו של רמ"א כיון שהרמ"א לא ראה דברי המאירי: