שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קצט, קטע 5

כד) אך נראה להביא ראי' גם לשיטת התוס' דלחכמים סומכים על אחד מהם או אסימנים לחוד או ארוב לחוד ופליגי בתרתי על רשב"ג, והנה שסומכים על רוב כן איתא בתשו' הריב"ש סי' תמ"ו דטעמא דרבנן דרוב נשים וולד מעליא ילדן, וכן משמע מדפליגו באכלו ארי והר' הי' המעשה פתאום ומסתמא לא הביאו עדים תחילה לחקור על סימניו כיון שהי' בריא ושלם, ע"כ דסומכין על רוב לחוד, [כל זמן שלא ראינו שלא גמרו סימניו דאז הוי בחזקת נפל בסתם וולדות לרשב"א ולהה"מ ספק נפל]: כה) וכן נ"ל שסומכין על סימנין לחוד, וראי' לזה מפירש"י פרק ר"א דמילה שם בהא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין, פירש"י אלא א"כ ידוע שכלו חדשיו, והוא דחוק דא"כ למה לי ספק בן שבעה אפי' ספק בן ט' ספק בן שמונה דהיינו סתם וולדות אין מחללין עליו, ובפשיטות הי' יכול רש"י לפרש דאתי כחכמים [או לדידן דבמילה סומכין על חכמים כמ"ש הרשב"א פרק הערל] וטעמא דחכמים משום רוב וולד מעליא ילדן, אבל בספק בן שמונה אין לומר רוב וולד מעליא ילדן והאי בר שבעה הוא, שהרי רוב לתשעה יולדין, והאי נמי בן תשעה הי' ויצא קודם זמנו לשמונה ונפל הוא, דלעומת רוב בני קיימא יש רוב בני תשעה, אלא ודאי ס"ל לרש"י נהי דרוב ליכא מ"מ נסמוך על סימנים, ואי דלא גמרו שערו וצפרניו אפי' סתם וולדות נפל או ספק נפל הוא, הנה משמע דרש"י ס"ל לחכמים סומכין על סימנים לחוד בלא רוב:

כו) ועוד ראי' לשיטת הרי"ף דלא קיי"ל כרב אדא בר אהבה והא דמוהלין לדידן סתם וולדות דסמכינן אחכמים, וקשה דע"כ הא דפריך ארשב"ג מימהל היכי מהלינן, לאו משום דחייש רשב"ג מדרבנן למיעוט המצוי כמו מים שאין להם סוף, דמילה כדיעבד דמי דמהאי טעמא סומכין לדידן במילה על חכמים דחשוב כמו נתקדשה וא"כ מהאי טעמא גופי' י"ל דחשוב כנשאת דבמים שאין להם סוף גופי' לא תצא, וע"כ קושיית הש"ס הי' כיון דכתיב ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק ורוב לא מפיק מתורת כדברי השטמ"ק בעשירי ספק, וא"כ גם לדידן לא נמול אף לחכמים, כיון דטעמא דרבנן משום רוב ולא מהני למילה, אלא ודאי לרבנן הוה בר קיימא משום סימנים דהוי ודאי: כז) העולה מזה דגם לשיטת התוס' לחכמים סגי בחדא לחושבו בר קיימא או ברוב או בבדקו סימניו ונמצאו שלימים, ולכאורה דוחק לומר שנפליג מחלוקתם של רשב"ג וחכמים דפליגי בשני ענינים שאינם שייכים זה לזה סימנים בדאורייתא רוב בדרבנן ויתיישב זה בסוף דברינו בעז"ה ויהי' גם מזה ראי' לדברינו: כח) וכן משמע להדיא ברשב"א פרק הערל דבהא דאין מחללין את השבת כתב דלרבנן מחזקינין לי' בר קיימא משום רוב, ואח"כ כשכתב דרבנן ורשב"ג בתרתי פליגי כתב דרבנן ס"ל כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו, הנה מפורש דאחד משני הטעמים יספיק לעשותו בר קיימא: כט) הנה הארכנו לברר דלחכמים דפליגי ארשב"ג סגי בחדא מינייהו לחושבו בר קיימא או ברוב לחוד או בסימנים לחוד, ולרשב"ג פשוט דאפילו שניהם יחדיו לא יועילו, שהרי מקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן ומקשה מעגל שנולד ביו"ט ובנדה (מ"ד:) לא משכחת לרשב"ג בן יום אחד נוחל ומנחיל וכו' רק בידוע שכלו לו חדשיו:

ל) ועתה נבא לביאור הסוגיא וענין מחלוקת הראשונים בחלה ומת, ונאמר דבחלה ומת אי אפשר להתיר משום רוב ולד מעליא בר קיימא יולדין. דאדרבא רוב היולדין בר קיימא אין יולדין מת בתוך שלשים והאי מדמת בתוך שלשים איתרע לי' רובא. וכהא דריש האשה שנתארמלה דאף דרוב נשים בתולות נשאת כיון דרוב הנישאות בתולות יש להן קול והא הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא, וכהנה רבות בש"ס, וע"כ כשהקשו התוס' בשלשה מקומות לרשב"ג בסתם וולדות ניזיל בתר רוב, לא הקשו רק מנפל מן הגג או אכלו ארי, דבחלה ומת לא הי' קשה מידי כנ"ל. רק מ"מ מותר לחכמים ע"י בירור סימנים שמורים שבר קיימא הוא, ע"כ קאמר דווקא פיהק ומת דברי הכל מת הוא, דזה סימן שהוא נפל דבן קיימא אינו מת רק ע"י חולי לא בפיהק, וקאמר דפליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי, ולכאורה למה לי הני תרתי. איברא דרבותא קמ"ל בכל חד, דנפל מן הגג אפשר לבודקו אחר מותו או בעודו מפרפר בסימניו, ואעפי"כ לרשב"ג אינו מועיל כנ"ל.

דלרשב"ג אפי' שניהם יחד לא יועילו ואכלו ארי לרבותא דרבנן דאף שמת פתאום ובודאי לא בדקוהו תחילה בעדים ועכשיו איננו, אעפי"כ מותר לחכמים ע"י רוב, ומדנקט הני תרתי יחד שמעינן דלחכמים גם בנפל הגג א"צ לבודקו בסימניו ומותר ברוב לחוד כמו באכלו ארי, והטעם כיון דע"י רוב מותר וסימנים ג"כ אינו בירור גמור, שהרי החי שלשים יום אפי' לא גמרו סימניו בן קיימא הוא, ובן שמונה לרבנן דלית להו אשתהי אפי' גמרו סימניו אינו מועיל, וע"כ ניחא דלא הזכיר כלל חלה ומת דאי אפשר לומר דברי הכל מת הוא, דלחכמים הא אפשר לבודקו, ולא קאמר כי פליגי חלה או נפל מן הגג או אכלו ארי, דא"כ הוי משמע דגם בחלה כשר בלא בדיקה דומיא דהני, וליתא דחלה אם לא בדקוהו גם לרבנן מת הוא, ולא הי' יכול לומר חלה לבד, דהא בעי למימר דין אכלו ארי, דאף דליכא בדיקה כשר ע"י רוב, וכן נפל מן הגג דאפי' לכתחילה א"צ בדיקה ע"כ קאמר רק פיהק ומת דברי הכל מת הוא. דבזה אפי' בירור סימנים אינו מועיל, דלעומת רוב וולד מעליא יולדין, יש רוב בני קיימא אינם מתים תוך שלשים, ולעומת הסימנים יש סימן דפיהק ומת ולפמ"ש ויתבאר בסוף דברינו, צ"ל דסימן דפיהק מורה טפי דנפל הוא ממה שמורה סימן דשערות וצפורן שבן קיימא הוא], וע"כ ניחא הא דמת בתוך שלשים ונשאת לכהן סמכינן ארובא ולא תצא משום דסומכין אסימנים:

לא) וברשב"א פרק הערל כתב דרבנן ורשב"ג פליגי בסתם תינוקת ובשגמרו סימניהם דכיון דגמרו סימניהם ודאי בן קיימא הוא ולעיל לענין אין מחללין עליו את השבת כתב דלרבנן מחזקינן לי' בבן קיימא משום רוב, ואח"כ כשכתב דרבנן ורשב"ג בתרתי פליגי כתב דרבנן ס"ל כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו, הנה מפורש דאחד משני הטעמים יספיק לעשותו בן קיימא, ולפענ"ד דבר מוכרח הוא מהאי דכתובות, וכ"ש לשיטת הרי"ף אפי' פיהק ומת חי הוא ע"כ ליכא רוב כהאי דכתובות. ולהרז"ה המחלק אפשר לדון דאם הי' מת מחמת נפל הי' מת ע"י פיהוק, אך לשיטת הרי"ף דקיי"ל כוותי' בש"ע והרמב"ן דפיהק וחלה הכל אחד, וע"כ דחו לדאביי הדבר מוכרח דווקא שיש עדים שגמרו סימניו וכדברי הרשב"א הנ"ל דכיון דגמרו סימניו ודאי כלו חדשיו, אבל משום רוב אי אפשר להכשיר לשיטת הרי"ף והרמב"ן דפסק הש"ע כוותי', וכ"ש לשיטת הרבינו יונה דפסק היש"ש כוותי', והתב"ש כתב להחמיר כמותו דחלה ומת כפיהק ומת, ואפי' בירור סימנים אינו מועיל, ואין מקום להתיר אף לרבנן בחלה ומת ולא בדקו אחר סימנים, רק באפשר לשיטת הרז"ה כנ"ל ואין אחד מתחזק עמו לפסוק כמותו: לב) ובזה נ"ל ליישב לשיטת התוס' דרבנן ורשב"ג בתרתי פליגי, פליגי בסימנים דרשב"ג מוכיח מקרא דאין סומכין על סימנים ופליגי ברוב מדרבנן מהיכי תיתי להפליג פלוגתתן, ולפמ"ש דווקא לרשב"ג דאין סומכין על סימנים, וא"כ כל תינוקות המתים בתוך שלשים מחמת חולי הוי ספק נפל ע"כ חשוב מיעוט המצוי, שהרי רואין הרבה מנולדים נפלים כי המחצה מהנולדים ומתים בתוך שלשים נחשוב נפלים, אבל לרבנן דסומכין על סימנים א"כ כל הנולדים בסימניהם אף שמתים אח"כ נחשוב בני קיימא ע"כ לא נחשוב מיעוט המצוי הנולדים בלא סימנים והכל פלוגתא אחת:

לג) והנה יש מקום לדון בזה לפמ"ש הרשב"א בשם הר' יונה בגבינות שנעשו מבהמה ואח"כ נמצאת טריפה, דהתוס' ס"ל דאוסרין הגבינות כיון דע"כ יצאה מרוב ולא נודע אימת וחזקה ליכא דאף שחי י"ב חודש ואגלאי מילתא דנולדה כשירה, מ"מ הוי חזקה שלא נתבררה בשעתה, ור' יונה חולק ואומר דמ"מ בתחילה בשעה שנעשה ממנה הגבינות היתה מהרוב, ואף דאח"כ ע"כ יצאה מהרוב בשביל זה לא נדון שתחילה יצאה מהרוב, ובאו"ה ביאר הדברים כמו מקוה שנמדד ונמצאת חסר דמוקמינן למקוה על חזקתה לולי חזקת טמא] תחילה, אף שאח"כ ודאי יצאה מחזקה, ואם בחזקה אמרינן כן, כ"ש ברוב דעדיף מחזקה עיי"ש, וא"כ מוקמינן לי' אחזקתו תחילה בעת לידתו הי' בן קיימא מחמת רוב ופטר את אמו (ואח"כ) אף דאח"כ מת ואף אם בן קיימא הי' הרי יצא אח"כ מרוב, וע"כ יצא מרוב, מ"מ על עת לידתו מוקמינן לי' ארוב שאז לא יצא מרוב: לד) אלא דקשה על זה מהא דרוב הנישאות בתולה יש להן קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא, דבזה יצאה רק עכשיו מרוב שאין לה קול, אבל בעת נשואין יוכל להיות שידעו שהי' בתולה, ואיך איתרע הרוב למפרע, וצ"ל דמ"מ הוי רוב דאיכא ריעותא, וכמו במקוה שנמדד ונמצא חסר דמדמה באו"ה למקוה כנ"ל, דכיון דאיכא ריעותא לא מהני להוציא מחזקת טמא, ה"נ כיון דאיכא ריעותא לרוב לא מהני להוציא מחזקת ממון, אפי' לרב דהולכין בממון אחר הרוב, מ"מ באיכא ריעותא אינו יכול להוציא מחזקת ממון, וזה מדוקדק בלשון איתרע רובא, וא"כ בנ"ד נמי כיון דאיכא ריעותא לרוב אינו יכול להוציאה מחזקת זקוקה לשוק, ודווקא בגבינות, דנהי דחזקת היתר ליכא דהוי חזקה שלא נתבררה עכ"פ חזקת איסור ליכא, משא"כ בנ"ד:

לה) אך י"ל דבשעה שהי' חי דלא הי' רוב נגדו כבר יצאה מחזקת זקוקה ליבום, ושוב מהני הרוב דאיכא ריעותא כמו בגבינות, ואינו דומה להא דכתבו התוס' כתובות (כ"ו:) דשנים שהעידו על איש מוחזק בחזקת כשר שהוא פסול ושוב באו שנים אחרים שהוא כשר מוקמינן לי' אחזקת היתר ולא אמרינן דכבר יצא מחזקה עפ"י ראשונים, לא דמי דאפשר שנים אחרים אומרים אמת וגם תחילה הי' אפשר לקבל עדותן, ע"כ אין בירור שכבר יצא מחזקה דאפשר גם תחילה הי' אפשר לברר שהוא כשר, אבל בנ"ד כל זמן שהי' תי לא הי' שום רוב כנגדו, ובודאי יצאה אז מחזקת זקוקה, ובמקוה שנמדד ונמצא חסר דהוי תרתי לריעותא משום חזקת טמא והרי חסר לפניך, אף שכבר יצא הטמא מחזקתו קודם שנמצא המקוה חסר, ג"כ הטעם דאפשר שהי' חסר תחילה בשעה שטבל ואז הי' אפשר לראות שחסר, משא"כ בזה שבשעה שהי' חי לא הי' במציאות לברר שהוא נפל: לו) איברא דהא בורכא כיון שלא נבדק בסימניו ועכשיו שמת אגלאי מילתא דאפשר שהי' נפל, דאוקי רוב כנגד רוב כנ"ל, וא"כ ספק ג"כ אם הי' לו הסימנים, דאף דרוב בני קיימא יש להם הסימנים לעומתם רוב נפלים אין להם הסימנים, וכיון דספק שקול אם הי' נפל, א"כ ספק שקול אם הי' לו הסימנים, וא"כ אפשר שלא יצא מחזקתו, דאפשר הי' לברר שאין לו הסימנים ובסתם וולדות כשאין לו הסימנים לרשב"א בחזקת נפל ולהה"מ ספק נפל, ודומה ממש למקוה שנמדד ונמצא חסר דמשום חזקת טמא חשבינן לי' תרתי לריעותא ומשום דאפשר הי' לראות אז אם הוא חסר: לז) וארווחנא בזה עוד דאם ידוע שהי' לו הסימנים יש לחושבו בן קיימא מטעם רוב דכיון דלא הי' אפשר לברר בשום אופן שהוא נפל, שהרי יש לו הסימנים שוב מוקמינן לי' תחילה ארוב כיון שכבר יצאה תחילה מחזקת זקוקה, אך בלא נבדק בסימנים אין היתר כלל:

לח) נשוב לנ"ד כיון שהלבוש כתב דווקא בשנגמר שערו וצפרניו, צ"ל דלא הקיל אלא כשמן התורה או מדרבנן בדיעבד ודאי מותר, וכמו שביארנו בתחילת דברינו, וכיון שביררנו דאין היתר מה"ת אף לחכמים רק בנבדק בעדים בסימנים ממילא אין היתר במקוטעין, וגם יש לדון בעיקר דינו של הרמ"א שמקורו מבנו של הרשב"ץ ובמאירי פרק ר"א דמילה כתב דנולד לשבעה למקוטעין הוי ודאי בן קיימא לינשא לכתחילה, ובנולד לתשעה למקוטעין דינו כסתם וולדות, ע"כ דס"ל ג"כ שבזמה"ז נשתנה, דאל"כ ממנ"פ אי ס"ל כר' יהודה דיולדת למקוטעין, מ"ש מבן שבעה דהוי ודאי בן קיימא, ואי כשמואל דאינה יולדת למקוטעין הרי דינו כבן ח', וע"כ דס"ל מדינא דגמ' אינה יולדת למקוטעין ועכשיו שנשתנה ואעפי"כ אינו דינו כוודאי בן קיימא רק כסתם, ודלא כבנו של הרשב"ץ, ואפשר אלו הי' רואה הרמ"א דברי המאירי לא הי' פוסק כבנו של הרשב"ץ, דהמאירי נתפשט בזמנינו זה, ובכללי הוראה דכשנמצא בספר קדמון שהאחרונים לא ראו הלכה כספר קדמון, מיהו בש"ע כה"ג צ"ע:

לט) ועל כן אין להקל יותר ממה שפירש בלבוש בגמרו שערו וצפרניו וכמ"ש בידוע, ונשים אין נאמנות אף להפוסקים דע"א נאמן לומר ניתן לה בן, ע"כ הוא משום דגם זה עבידא לאגלויי וכמ"ש הדרישה, וכן משמע בתשו' הרשב"א שכתב דשייך בזה אשה דייקא, או משום דרוב מסייע כמ"ש הב"ש דרוב נשים מתעברות ויולדות, ומה"ט אחרונים מקילים בע"א העיד שכלו חדשיו כיון דבדיעבד לא תצא משום רוב שוב נאמן העד, אבל בנ"ד לענין שגמרו שערו וצפרניו שכתבנו דבלא נודע מה"ת אסורה ואפי' באשת כהן תצא שוב אין ע"א נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים, הגם שהנוב"י רצה לומר יבמה לשוק לא חשוב דבר שבערוה, כל סוגיא דע"א ביבמה הוי תיובתי', דמבעיא לי' שם בע"א מעיד מת בעליך ואח"כ בנך, ובזה ליכא חזקת איסור, דאדרבא בחזקת היתר לשוק עומדת רק מדרבנן החמירו ואף בזה אין ע"א נאמן רק משום דעבידא לאגלויי, הרי להדיא יבמה לשוק הוי דבר שבערוה, ועוד חבילות ראיות בדבר מראשונים, ואף שהמרדכי נסתפק בדבר אפשר דס"ל לפרש כמו שפירש בעה"מ שם עיי"ש, וכיון שכל הראשונים חולקים על פירושו קם דינא יבמה הוי דבר שבערוה:

מ) עתה בא נבא לברר דין הכרת העובר שהמציאו האחרונים שמחמת הכרת העובר נדע שכלו חדשיו, והנה ביבמות (ל"ה:) במשנה דספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון חייבין באשם תלוי, מקשה הש"ס (ל"ז.) מכדי רוב נשים לתשעה ילדן ניזל בתר רובא ומשני כל היולדת לתשעה עוברן ניכר לשליש ימיהן והאי מדלא הוכר עוברה איתרע רובא, ולבסוף מסיק רוב כו' ניכר לשליש ימיהן, ופירש"י מדלא הוכר עוברה דאי הוכר לא הוה מספקא לן, וע"כ הפירוש דאי אפשר להכיר בפחות משליש ימי' ע"כ אי אפשר שיהי' משני, דא"כ עדיין לא הגיע לשליש ימי', שו"ר בתשו' רעק"א כתב ראי' זו, אך בריטב"א כתב בשם רש"י דקים לן דמתני' בהכי מיירי דלא הוכר עוברה, ולכאורה נראה נוסחאות חלוקות ברש"י, אך לאחר העיון שני הנוסחאות שלמים הם אתנו: מא) והנה צריך להבין לפירש"י שבריטב"א מה לו לדוחק זה, הלא בפשיטות יש לפרש כפירש"י שלפנינו דאם הוכר עוברה הי' מזה הוכחה שהוא מראשון, דכן איתא להדיא ריש פרק בן סורר כל ימיו של בן סורר אינו אלא שלשה חדשים משהביא שתי שערות דאחר שלשה חדשים ראוי להיות אב, דמשהביא שתי שערות יכול לעבר אשה ובשלשה חדשים ראוי שיהי' ניכר עוברה, הרי דפחות משלשה חדשים אין הוולד ניכר, שו"ר בתשו' הרי"מ לרבינו הגדול זצ"ל בסוף חלק אהע"ז הביא הא דבן סורר, וכתב שם דעכ"פ מוכח דרוב אין ניכר קודם ג' חדשים, ולמה דס"ד בדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא, ע"כ מוכח דאפי' מיעוט אינו ניכר קודם, ולמסקנא י"ל דמיעוט ניכר קודם, הגם דמתחילה ע"כ הי' סובר דכולם אין ניכרין י"ל דזה מצד הכרח, אך למסקנא מיעוט ניכרין, מ"מ ברור שרוב אין ניכרין, וא"כ יש לסמוך מצד הרוב דכלו חדשיו עכ"ד, ותיתי לי דקיימתי' מסברא דנפשאי, וא"כ מה לו לריטב"א לדחוק דקים לן דבהכי מיירי מתני':

מב) והנראה לי בזה דכיון דילדתו ששה חדשים אחר הכרה כדי שיהי' מכוון ההכרה לשליש ימי', שוב אין ראי' כלל שלא יהי' לשבעה משני, דודאי] אין הפירוש שבשליש ימי' בא היכר עובר ברוב נשים, דקשה בעיני לומר כן מאחר שהוכר העובר נמשך משני חדשים [כמבואר באו"ז שאכתוב לקמן עד לחמשה חדשים (כדמוכח בספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לשני דמקשה הש"ס ניזל בתר רוב נשים דלתשעה חדשים ילדן ומשני דמדלא הוכר עוברה בשליש ימי' איתרע לה רובא, דמזה ראי' דמשני הוא, וע"כ שלא הוכר עד שליש ימי' משני, דאל"כ ממנ"פ יצא היכר עובר מהרוב ושוב ניזל אחר הרוב דלתשעה ילדן, אלא ודאי לא הוכר עד חמשה לראשון שהוא שלשה לשני, וא"כ מוכח דלפעמים משתהה הכרת עובר עד חמשה חדשים] וא"כ קשה לומר דרובם יהי' ביום אחד ממש והמיעוט יומשך זמן רב כזה:

מג) אשר ע"כ נ"ל דלשליש ימי' היא מדה בינונית בין שני הקצוות וכשיצטרף המדה בינונית עם אחד מהקצוות יהי' רוב, וקרא דויהי כמשלש חדשים במדה בינונית קאי דזה השיעור הממוצע, אבל המדה בינונית בעצמו אינו רוב כמו באדם שהבינוני ממש ודאי אינו רוב ושני הקצוות ודאי הם יותר ואף אחד מהקצוות, וחנה התפללה שיהי' בנה שמואל בינוני לא ארוך לא גוץ כו' ובוודאי שבכל אחד מהקצוות יש הרבה שיעורים זה ארוך מזה והבינוני שיעור אחד, ואיך יהי' הבינונים רוב, אלא ודאי הקצוות כל אחד מקצוות רוב וכן בענין הוכר עובר כיון שהזמן נמשך משני חדשים עד חמשה, הנשים שבא היכר עוברן קודם שליש ימי' הם יותר מאותן שבא היכר עוברן בשליש ימי' ממש, וכן הבא היכר עוברן לאחר שלשה חדשים הוא יותר רק מ"מ בשליש כבר רוב נשים שעוברן ניכר, היינו אותן שבא היכר עובר שלהן מכבר עם אותן שניכר העובר בשליש ימי' ממש הם רוב נגד שאין עוברן ניכר עד לאחר שליש ימי', וכן הרוב שקודם שליש ימי' אין עוברן ניכר, היינו שאותן שבא היכר עובר שלהן בשליש וכן אח"כ הן יותר על אותן שניכר עוברן קודם שליש ימי', ונאמר דהא דרוב עובר ניכר לשליש ימי' היינו שאם נחלק כל היולדות לחמשה חלקים יהי' שלשה חלקים ניכרין בשליש ימיהן ושני חלקים אין ניכרין, דרך משל אם הנה מאה יולדות, ששים ניכרין בשליש ימיהן, ארבעים אין ניכרות דכה"ג חשוב רוב בזבחים (ע"ד) פירשו ששים לצד אחד ארבעים לצד אחד עיי"ש וכן כמה מקומות בש"ס] וכן רוב השני על קודם שליש ימי' דרוב אין ניכר קודם שליש הוא ג"כ בדרך הנ"ל דששים אין ניכר קודם שליש וארבעים ניכר, וא"כ אם נדון על זמן ביאת הכרת העובר, יהי' ארבעים בקודם שליש ימי' וארבעים אחר שליש ימי' ועשרים מכוון בשליש ימי', וע"כ בהגיע שליש ימי' הרוב ניכר עוברן היינו הארבעים שהגיע זמן הכרת העובר קודם והעשרים שבא זמן הכרה מכוון בשליש סך הכל ששים רוב מהמאה והיינו הא דיבמות וקודם שהגיע שליש ימי' הרוב אין ניכרין היינו הארבעים שמגיע זמן הכרת עובר לאחר שליש ימי' והעשרים שמגיע הזמן מכוון בשליש סך הכל ששים שלא ניכר עוברן קודם שליש ימי', והיינו הא דבן סורר שקודם שלשה חדשים נעשה בן סורר, מעתה אם נדון באשה שהוכר עוברה ואחר ששה חדשים ילדה שודאי הי' אז בן שלש חדשים [וממילא מוכח שהוא מראשון] מחמת רוב, אינו הוכחה כלל, דהא ודאי אין אשה זו מהארבעים שמגיע זמן הכרת עוברן לאחר שליש ימי', דא"כ היתה בשעת לידה יותר מתשעה חדשים ואי אפשר אף לדעת הפוסקים דאמרינן אשתהי מ"מ הוא רק מצד הכרח להעמידה בחזקת כשרות כהא דרבה תוספאה וע"כ קי"ל בסי' ד' דאם היתה חשודה לא אמרינן אשתהי והוולד ממזר, ורוב שאין משתהות, ואתה בא לדון מחמת רוב ומחמת רוב אמרינן דכיון דילדה לאחר ששה חדשים מהכרת עוברה מוכח שלא היתה אז יותר מששה חדשים וכיון שע"כ היא מהששים שניכר עוברן בשליש ימי' ומאותם הששים הרי ארבעים עוברן ניכר קודם שליש ימי', וא"כ אדרבא רוב שניכר עוברן קודם ואין ראי' כלל שהיא בשליש ימי', ואפי' אתה אומר שרוב זה שבגמ' הוא אחד נגד שנים ג"כ לא יהי' רוב, דרך משל הנה תשעים יולדות, שלשים אין ניכר בשליש ימי' ששים ניכר, וכן קודם שליש ימי' שלשים ניכר ששים אין ניכר כיון שאשה זו ע"כ אינה מהשלשים שבא זמן הכרת עוברן אחר שליש א"כ הספק רק אם היא מהשלשים שמגיע זמן הכרת עוברן קודם שליש ימי' או היא מהשלשים שמגיע זמן בשליש והוי מחצה על מחצה, וע"כ מוכרח הריטב"א בשם רש"י לפרש דהכי קים לן דמתני' בלא הוכר עוברן, וניחא ג"כ רש"י שלפנינו שציין עצמו קודם שמסיק הש"ס רוב ניכר לשליש ימי', רק למה דס"ד כל היולדות ניכר לשליש ימי' עי"ש, ע"כ אף אם נאמר דמיעוט ניכר קודם [דבאמת י"ל דאם נאמר כל כו' כל הנשים שוות עכ"פ רוב הוי דנשאר רוב שלם כנגד המיעוט, והריטב"א אליבא דאמת למסקנא רוב עוברן ניכר לשליש ימי', א"כ אין להוכיח כלל מדעובר ניכר דבשליש ימי' היא ומהראשון הוא, כיון שילדתו לאחר ששה, וע"כ אינה מהמיעוט המאחרין זמן הכרת עוברן ולא נשאר רוב נגד המיעוט, ודוק היטב: