שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קצט, קטע 4

ד) אבל על הרב המאירי בילדה לשבעה קשה, דמפורש בגמ' דנגמרה צורתו לסוף שבעה, וכן קשה על הרמ"א לדידן, דנהי דנשתנו הטבעים ויולדת למקוטעין אימא דהוא כמו היולדת לשבעה בימי הגמ', דאין לומר כיון דבגמ' איפלגו תנאי אף דשמואל פסק דלא כר' יהודה האידנא שנשתנה מהלכתא דשמואל ודאי נשתנה לכמו דהוה ס"ל לר' יהודה, דאלו ואלו דברי אלקים חיים, לא שנאמר דנשתנה למה שאינו דעה כלל בגמ', דליתא דהא לר' יהודה שיפורא גרים ואם נתעברה בסוף חודש ניסן יולדת בתחילת כסליו, ולדידן החדשים של שלשים יום, וכמ"ש הרמ"א, ובסי' ד' ברמ"א דהיולדת לשבעה כיון דמדינא דגמ' יולדת למקוטעין אמרינן בי' שיפורא גרים ובתשיעי לדידן לאו שיפורא גרים צרים, וא"כ ע"כ לא נשתנה לר' יהודה, וא"כ היכי מוכח דהוי ודאי בר קיימא, ואפשר שדעת הרמ"א כיון דמ"מ יצאה מחשש איסור תורה כיון דלפעמים יולדת למקוטעים, וכיון שהדבר ספק בזמה"ז אם נשתנה לכמו שהי' בזמן הש"ס לר' יהודה או כמו היולדת לשבעה למקוטעין, הו"ל ספיקא דרבנן לקולא, מיהו דברי המאירי הנ"ל ביולדת לשבעה אינו מיושב דמפורש בש"ס אחד נגמר צורתו לסוף שבעה:

ה) ואפשר לדחוק ולומר לפמ"ש התשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז בשם חכמי הטבע דיש הרבה מבע"ח שלא נשלם גידולם במעי אמם ונשלם אתח הלידה, וי"ל דהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין היינו דכיון שהי' מקצת השביעי במעי אמו נשלם היצירה בכח ויכול להוציא אח"כ שלימותו לפועל לאחר שנולד כעין בע"ח הנ"ל, וכמו אתרוגים שחוזרים למראה אתרוג בתלוש כמוזכר בתוס' פרק לולב הגזול, ושמעתי שכן הדבר מצוי בנולדים למקוטעים שטומנין אותם בוואטע עד שגומרים יצירתם שחסר להם תחילה מקצת אזנים ונשלם להם אח"כ, והשתא י"ל דהא דאמר בנדה הנ"ל אחד נגמר צורתו לסוף שבעה היינו גמר יצירתו בפועל ולעולם בתחילת שבעה נגמר גידולו בכח שיוכל אח"כ להוציא שלימותו לפועל, ואף הנולד בתחילה ודאי בר קיימא הוא, וע"כ הא דלר' יהודה מתחילת תשיעי זמן הלידה אף שלא נולד עד סוף תשיעי משום דכבר נגמר שלימותו בכח שיוכל אח"כ להגמר לאחר לידתו, ע"כ מהשתא זמן לידה, ולפי"ז א"צ לחלק בין הנולד לשבעה למקוטעין בין הנולד לתשעה: ו) ויותר נראה דלהמאירי לק"מ, דבלא"ה קשה איך יקרא כלו חדשיו במה שילדתו לשבעה אפי' שלימים שמא בן ט' הי' וילדתו לשבעה ונפל הוא כמפורש בירושלמי פ"ד דיבמות הלכה ב' מנין שתי יצירות ר' זעירא בשם ר' הונא וייצר יצירה לשבעה יצירה לתשעה נוצר לז' ונולד לשמונה חיי כ"ש לתשעה נוצר לתשעה ונולד לשמונה אינו חיי נוצר לתשעה ונולד לשבעה איתא תמי אם לשמונה אינו חיי כ"ש לשבעה עכ"ל, ובאמת הרמב"ם והטוש"ע כתבו כלו חדשיו שנולד לתשעה, מבואר דלשבעה לא מהני דשמא בן תשעה ונפל הוא, וצ"ל לדעת המאירי דכל שנולד בחדשים שאפשר בן קיימא הוא שוב לא חיישינן לי' והטעם בזה לא נודע לי] וע"כ ה"ה אם נולד למקוטעין, אך לדידן דלא מהני לשבעה ה"ה דלא יועיל למקוטעין:

ז) והנה יש נ"מ בזה דלפמ"ש ליישב דעת הרמ"א דההיתר משום ספיקא דרבנן א"כ דווקא שנגמרו שערו וצפרניו דאם לא נגמרו ספיקא דאורייתא הוא, שהרי באינו ידוע אם כלו לו חדשיו אם לא נגמרו שערו וצפרניו נפל הוא כמ"ש הרשב"א פרק הערל והה"מ הובא בבית שמואל, א"כ אם נאמר שבזמה"ז דינו כמו היולדת לשבעה שלפעמים צורתו נגמר בסוף שבעה הרי אם לא נגמרו שערו וצפרניו נפל הוא, רק שספק שמא דינו כמו הנולד לתשעה לר' יהודה וספיקא דאורייתא הוא:

ח) ובאמת מלבד זה נראה דרמ"א לא הקיל רק בחשש דרבנן דקאי על המחבר שכתב דמה"ת פטורה מן היבום ומד"ס צריכה חליצה, ועל זה הקיל הרמ"א לדידן במקוטעים שהרי הריב"ש סי' תמ"ו סובר שגם בזמה"ז אינה יולדת למקוטעים וממנהג העולם אין ראי' שהעולם מחשבין מטבילתה ואפשר שנתעברה קודם כי מה שראתה אין ראי' דשלשה חדשים ראשונים אינה מסולקת דמים, וידוע שהריב"ש מגדולי הפוסקים ואיך יכתוב הרמ"א רק דעת ר"ש בנו של הרשב"ץ נגד הריב"ש, ועוד דלפענ"ד תשובת ר"ש בנו של הרשב"ץ תמוה יעיין בב"י, והמעשה הי' שכשהבעל יצא מביתו הי' חושב שהיא מעוברת מפני שהגיע זמן ווסתה ולא ראתה ואח"כ בא לביתו ובתוך י"ד ימים משיצא מביתו הי' חולה, וכתב הר"ש להתיר דאפי' נאמר שראתה נחשוב י"ד ימים משראתה עד שטבלה ואז הי' חולה ואז ודאי לא נתייחדה עמו, והוא תמוה דכי אין חשש רק שראתה דם, אפי' לא ראתה מ"מ יוכל להיות שנתעברה אח"כ ואין הסילוק דמים ראי', ווסתות דרבנן וכן מפורש בכל הפוסקים דלא משכחת ודאי בן ט' רק בבעל ופירש, והנה נראה בעליל שהחכם ההוא הי' סובר דמביאין ראי' מסדר הווסת, וע"כ כתב שע"כ בזמה"ז נשתנו הטבעים שהי' סובר דמחשבין מטבילתה ולא חיישינן שנתעברה קודם ואח"כ ראתה, ומצינו שהי' סובר כן הגאון בעל עבודת הגרשוני בהמפלת תוך מ' יום אינה חוששת לוולד דמחשבין מיום שטבלה ולא חיישינן שנתעברה קודם, וכבר השיגוהו האחרונים החוו"ד והסדרי טהרה סי' קצ"ד, וא"כ איך נסמוך על התשובה ההוא מאחר שהוא הי' סובר שמביאין ראי' ממנהג שקודם שנתעברה רואה בכל ווסת ואחר שנתעברה תיכף אינה רואה, ובחלק ראשון מפורש בכל הפוסקים להיפוך:

ואיך נסמוך על חלק ב' וכולי חדא סברא הוא, מכל זה נראה לי שלא היקל הרמ"א רק משום שהוא מידי דרבנן, ובשגם הריב"ש כתב ג"כ מאחר שהוא מידי דרבנן הרוצה לסמוך על הרמב"ן יש לו על מה לסמוך, ע"כ סמך על הר"ש בזה להתיר לכתחילה, וא"כ כל זה בנגמרו שערו וצפרניו דעכ"פ מה"ת פטורה מחליצה אבל בלא נגמרו הא דאורייתא הוא: ט) שוב ראיתי להגאון בעל הלבושים שכתב בילדה לט' חדשים שלימים אפי' לא נגמרו שערו וצפרניו בר קיימא הוא [והוא פשוט] ובילדה למקוטעים שבנגמרו שערו וצפרניו י"א שבר קיימא הוא, הנה שאף במקור הדין בב"י הביא התשובה ההוא דכיון שנכנס בחודש הט' אפילו יום אחד חוץ מיום שנתעברה בו הרי זה בר קיימא אעפ"י שלא גמרו סימניו, לא סמך ע"ז בעל הלבושים והביא דעתו רק בשגמרו סמניו, הנה סובר הגאון שהתשובה ההוא אין לסמוך עלי' רק במידי דרבנן, והריב"ש ג"כ הקיל או מטעם ראשון שכתבתי דמי יימר שנשתנה לדר' יהודה אימא דנשתנה ליולדת לשבעה רק בדרבנן ספיקא דרבנן הוא, וכן משמע ביו"ד סי' שע"ד דפסק המחבר ט' חדשים גמורים. ורמ"א לא הגיה עליו, ובד"מ כתב להדיא שלימים ע"כ דרק מספק הקיל וכמ"ש: י) והנה לפי זה בנ"ד שאין עדים שנגמרו סימניו רק נשים וע"א על השערות ואין דשב"ע פחות משנים וכמ"ש בתשו' הרא"ש דאין האשה נאמנת לומר שכלו חדשיו וכתב שם שפשוט הוא. וכן כתב ביש"ש דאפי' אשה אחרת אינה נאמנת דאין ע"א נאמן רק במיתה שהאמינוהו חכמים, וא"כ בנ"ד אין להקל מהני תרי טעמים וכדברי הגאון בעל הלבושים: יא) איברא די"ל דאף שאין ידוע אם נגמרו סימניו מה"ת אזלינן בתר רוב וולדות בני קימא. ולא אמר בלבוש שנגמרו שערו וצפרניו רק לאפוקי שאם ידוע שלא נגמרו שערו וצפרניו צריכה חליצה, ואף שהלשון לא משמע כן מ"מ כן נראה הסברא:

יב) איברא דיש בזה מקום עיון, והנה בפרק ר"א דמילה (קל"ו) בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אמר אביי פיהק ומת דברי הכל מת הוא כי פליגי בשנפל מן הגג או אכלו ארי רשב"ג סבר מת הוא ורבנן סברי חי הוא, ובתר הכי איתמר מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא א"צ חליצה, ומפורש בפרק החולץ דהטעם משום דבדיעבד סמכינן אדרבנן, ויש בזה ג' שיטות, שיטת רבינו יונה חלה ומת דינו כפיהק ומת, מדלא קאמר רק נפל מגג כו' והא דמת בתוך שלשים באכלו ארי וכה"ג, אבל בחלה אין לסמוך אדרבנן כיון שדינו כמו פיהק ומת דאפי' רבנן מודו, והרמב"ן במלחמות דעתו ג"כ דחלה כפיהק אלא דאורחא דמילתא דנפל דחולי קל ממיתה פתאום, והא דאביי נדחה מקמי הא דמת בתוך שלשים כו', והרז"ה דעתו חלה ומת כאכלו ארי, והרמב"ן הקשה דא"כ למה מדלג הש"ס מפיהק לאכלו ארי, ובאמת דזו קושיא גדולה, אך גם פי' הרמב"ן מבואר הדוחק שיש בה, וגם שנדחה מימרא סתמות דאביי בלי מחלוקת דוחק גדול: יג) והנה לענין הלכה בש"ע לא חילק כלל, אך ביש"ש פוסק דחלה ומת אפי' באשת כהן תצא, וכשיטת רבינו יונה. ובתב"ש סי' ט"ו כתב בזה"ל דפשיטא שיש להחמיר כדעת רבינו יונה דחלה כפיהק, ואפי' באשת כהן תצא, ואני בעניי הגם שאין תלמיד קטן כמוני מכריע בין ההרים הגדולים, מ"מ מאחר ששיטת הגמ' אתי בקושי לכל אחד מהשיטות, ולפענ"ד נראה פירוש מרווח ודרך ממוצע להלכה לא אמנע מלכותבו ואולי מקום הניחו לי רבותינו הראשונים נ"ע וזללה"ה בזה:

יד) והנה יש לחקור רבנן דפליגו אדרשב"ג ומתירים בסתם וולדות, אם טעמא דידהו משום דרוב בני קיימא, או משום דסימנים שערו וצפרניו מועילים בסתם וולדות ודווקא בבן ח' ס"ל לרבנן דלא מהני סימנים משום דלא ס"ל סברא דאשתהי כדמפורש פרק החולץ, ולפענ"ד נראה דכל אחד בפני עצמו מהני לרבןנ, דהנה בהא דרשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל מקרא דופדויו מבן חודש תפדה יש בזה ג' פירושים, הא' פי' הר"ן בחי' [הנדפס בטעות בשם הריטב"א דגוף הזמן שלשים שנתנה תורה לפדיון גזירת הכתוב, רק רשב"ג הוכיח דמשעברו שלשים בר קיימא, דאל"כ איך צוותה התורה לפדותו שמא נפל הוא, ולפי זה לא הביא רשב"ג ראי' לחוש תוך שלשים לנפל דזה רק מסברא, והתשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז דטעם שלשים יום משום חשש נפל, (ומ"מ אף בידוע שכלו חדשיו פסול כמפורש פ"ק דר"ה (ואו:) דלא חלקה תורה ולא התנה זמן לחצאין] וגילתה תורה דלא נוציא וולד מחשש נפל משום רוב וולדות לאו נפלים, ורבנן ס"ל דגזירת הכתוב הוא שאפי' שהוא בחזקת בר קיימא הוא לא יפדה עד שלשים ולא מחשש נפל, עד כאן, הנה דעתו היפוך דעת הר"ן דרשב"ג למד לתוך שלשים יום דהוה ספק נפל: טו) ושיטת התוס' צריך ביאור.

דבפרק החולץ ובנדה (מ"ד:) הקשו לרשב"ג למה לא ניזל בתר רוב וולדות, ותירצו דהחמירו מדרבנן משום דהוי מיעוט המצוי כמו במים שאין להם סוף, נראה מזה דראיית רשב"ג לא הי' מהפסוק שבתוך שלשים ספק נפל הוא דא"כ לא הי' מקשים כלום, וראייתו הי' רק שלאחר שלשים אינו נפל וכדעת הר"ן, הגם שדעתם מפורש פ"ק דב"ק (י"ג:) דטעמא דקרא משום חשש נפל, מ"מ אין ראי' מזה דלא אזלינן בתר רוב וולדות (דהתורה נתנה זמן שיסתפק אפי' לבני ח' או ללא גמרו סימניו, וע"כ אפי' בסתם וולדות בעינן שלשים, שהרי אפילו בידוע שכלו חדשיו בעינן שלשים יום], אך בפרק הערל כתבו דע"כ רשב"ג בתרתי מיירי בבני ח' ובסתם וולדות, בבני ח' דעלה קאי בתוספתא, ובסתם וולדות דקרא מיירי בסתם וולדות, הנה מפורש דעתם בכאן דרשב"ג יליף בסתם וולדות מקרא דבתוך שלשים הוי ספק נפל, דאי לא למד רק שלאחר שלשים אינו נפל וע"כ יליף מזה לבן ח' דג"כ אינו נפל בשהה] מה ראי' מזה דאפי' בסתם וולדות לרשב"ג בפחות משלשים יום הוי ספק נפל, הא רשב"ג לא למד מכאן כלל לתוך שלשים ואפי' אי ס"ל לרשב"ג דבתוך ל' הוי ספק נפל הוא רק מדרבנן, ומה זה שכתבו דמדקרא איירי בסתם וולדות מוכח דבתוך ל' הוי ספק נפל, ואי דבסתם וולדות לאחר ל' יצא מתורת נפל לזו לא הוצרכנו דקו"ח מבן ח'] וא"כ לכאורה דברי התוס' סותרים זה את זה:

טז) והנראה לי בדעת התוס' דזה מוכח מקרא דלא יצא בתוך ל' מתורת נפל משום סימנים, אך מ"מ אין ראי' מכאן דלא ניזל בתר רוב דבפדיון הבן לא אזלינן בתר רוב כמ"ש התוס' ריש פרק הלוקח בהמה ומשום דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפי' לרב בממון שאין להם תובעין מודה, ע"כ שפיר הקשו דניזיל בתר רוב, ותירצו דזה מדרבנן, וקצת קשה דמ"מ בבהמה פחות מבן ח' נלמד דלא אזלינן בתר רוב מדפסלה תורה להקרבה, וצ"ל דיש לומר שלא הכשירה תורה רק בן קיימא ודאי, ורוב בכלל ספק הוא כמ"ש השטמ"ק ריש ב"מ בענין עשירי ודאי ולא עשירי ספק, אבל אם מועיל סימנים שגמרו הי' נחשב ודאי ודוחק:

יז) והנה לשיטת הר"ן קשה לי טובא למה בבהמה בהגיע ליל ח' מותר לאכול הא מקרא לא מוכח דבלילה נפקא מתורת נפל (דאי משום דבלילה מותר להקדישו ואם עדיין ספק נפל אסור שמא מקדיש דבר פסול לגבוה, הא אי נפל הוא הוי הקדש טעות דלא חזי להקרבה דנפל הוא, ועוד שימות קודם היום זמן הקרבתו, רק דצריך קרא דלילה לקדושה שהרי אפי' לאו נפל הוא מחוסר זמן הוא קמ"ל קרא דלילה לאו מחוסר זמן, וכדאיתא הא מילתא בזבחים (י"ב) אבל אין ראי' מכאן דבלילה יצא מתורת ספק נפל] אלא דאין ראי' דבלילה עדיין ספק, דשמא כבר יצא מספק נפל, ומ"מ אי אפשר להקריבו דלילה לאו זמן הקרבה, ובבמה באמת מותר להקריב לדעת הרשב"א בתוה"ב הארוך (נ"ד:), ואפי' לדעת התוס' חולין ( ) דאפי' בבמה אסור, היינו דאף בבמה אינו כשר בלילה רק אם נראה להקרבה ביום, וכמו שריפת קדשים למ"ד שלא בזמנו נשרף אפי' בלילה, מ"מ בזמנו אינו כשר אלא ביום (כן צ"ל בלא"ה לשיטת התוס'] וכיון דאין ראי' מקרא על ליל ח', שוב הדרינן לסברא פשוטה דאזלינן בתר רוב ולדות ובתר סימנים, ומוכח לפענ"ד דמקרא ילפינן דלא ניזל בתר רוב ובתר סימנים כדעת התשב"ץ, או דלא ניזיל בתר סימנים כדעת יח) ואין לומר דכיון דאסור תוך ח' משום ספק נפל הרי הוא עכשיו איסור עולם דההיתר נולד ביום ח' כשנתברר, אבל עכשיו הרי ספק שמא לעולם יהי' נפל ולא חשוב מחוסר זמן כדי שנאמר בליל ח' לילה לאו מחוסר זמן, דאי אמרת דבלילה עוד לא נתברר אם הוא נפל ומספק זה אסרה תורה הרי הוא לעת עתה איסור עולמי ואפי' באמת אינו נפל הרי התורה עשאתו נפל אפי' באמת אינו נפל כגון שידוע שכלו חדשיו, דליתא דבחולין (פ':) מקשה דעל אותו ואת בנו בקדשים ילקה ג"כ משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ושה הרי הן בלא ירצה כו' ומשני ר' זעירא הנח למחוסר זמן שהכתוב ניתקו לעשה דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה, מיום השמיני אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה עיי"ש, הרי דקרי לי' מחוסר זמן בתוך ח' ולא אמרינן בתוך ח' שעדיין נתברר ספיקו הוא איסור עולמי, וע"כ הא דהוי רק עשה לאו משום דהוי רק מחוסר זמן דלמחר חזי, אלא דכיון דאינו פסול רק משום ספק נפל אינו לאו ולא משום דהוי רק מחוסר זמן, אלא ודאי כיון שבאמת אינו נפל ובהגיע יום שמיני יהי' מותר בודאי חשוב דרק מחוסר זמן ממילא בליל שמיני מותר להקדישו דלילה לאו מחוסר זמן ומשום ספק שמא באמת הוא נפל אין לאסור הקדישו דאי נפל הוא הוי הקדש טעות כנ"ל ולא הקדישו כלל אם הוא נפל, ואפי' לב"ש דאמרי הקדש טעות הקדש הרי יכול להתנות בפירוש על מנת שאינו נפל, וא"כ אין הוכחה כלל שבלילה יצא מתורת ספק נפל אלא ודאי ראיית רשב"ג לחומרא דעד ח' חוששין לספק נפל ובליל ח' דאין ראי', שוב סמכינן על סימנים לשיטת התוס' [מיהו לדעת הר"ן שם בחי' דהכתוב קאי על אותו ואת בנו ע"ש אין ראי' משם]:

יט) והנה לפי"ז לשיטת התוס' צריך לדקדק בליל ח' אחר סימנים עכ"פ ומנהג העולם אינו כן משמע דס"ל כדעת התשב"ץ, וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ד מה' מאכלות אסורות שכתב בהמה פחות מבן ח' אסור לאוכלו והרי הוא כנפל ואין לוקין עליו, וכתב הה"מ דמפורש פרק ר"א דמילה דלא שהה ספיקא ואין לוקין מספק, הנה נראה בעליל דעתם דספק דאורייתא לרשב"ג דקי"ל כוותי' בבהמה ודלא כשיטת התוס' דאפי' רשב"ג רק מדרבנן אוסר בסתם וולדות: כ) וכן משמע פ"ק דר"ה דבכור בעל מום מונין לו משעה שנולד ומקשה מי מצי אכיל לי' תוך ח' ומשני שידוע שכלו לו חדשיו, הרי דבלא כלו חדשיו מותר לשהותו שנה משעה שהגיע ליום השמיני, ודעת הרמב"ם בהלכות בכורות דגם בכור בעל מום מחוייבין מה"ת לאוכלו בתוך שנתו דכתיב לפני ה' תאכלנו שנה בשנה וכי יהי' בו מום, וכיון דמה"ת הוא לאוכלו תוך שנתו דמה"ת מותר לאוכלו ביום שנולד איך נפטר מעשה של תורה ע"י איסור דרבנן, והטורי אבן הוכיח מגמ' זו לשיטת התוס' דאין איסור לאוכלו ביומו אלא מדרבנן, דעשה דתאכלנו שנה בשנה אינו מה"ת אלא בתם ע"ש, וא"כ לדעת הרמב"ם דגם בע"מ בעשה מה"ת, מוכח דת"ל דאיסור לאוכלו בתוך ח' מה"ת מספיקא דאורייתא, שוב ראיתי בתשו' בית אפרים חלק אהע"ז שבמקום אחר ביאר שדעת הרמב"ם שמה"ת אסור ואין לי ספריו ותשובותיו האחרים לעיין בהם וכן כתב הפ"ת ביו"ד סי' ט"ו דדאורייתא הוא:

כא) ונראה לי עוד סיוע דרשב"ג מה"ת אוסר בסתם וולדות דאי אמרת מדרבנן כמו מים שאין להם סוף א"כ למה מחמירים לכתחילה כרשב"ג הלא בדרבנן הלך אחר המיקל, ובמשאל"ס כתב הט"ז להקל בספיקו ונשאת לכתחילה, והכא למה נחמיר (כרבנן) (כרשב"ג], ואי משום שאפשר בחליצה והוי דבר שיש לו מתירין ובדשיל"מ לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, הלא לכהן אין לה היתר בחליצה, מיהו בזה כמ"ש הרמב"ם והרע"ב במס' ביכורים דכיון דלכהן הוי דבר שיש לו מתירין גם לישראל אסור, אלא דאכתי קשה למה אם נשאת לישראל חולצת הלא מתגנה על בעלה ע"י חליצה כדאיתא ביבמות סוף פרק ט' עי"ש ברש"י, ועוד דבש"ע סי' עה ס"ז אם נשאת לישראל והיבם במדה"י לא תצא מבואר דלכתחילה לא תנשא ואף דאין לו מתירין משמע דלרשב"ג מדאורייתא אסור וכדעת הרמב"ם והתשב"ץ והפ"ת:

כב) והנה לשיטה ההוא דרשב"ג מה"ת יליף לחשוב ספק בתוך שלשים ולא החמירו בהא רבנן כלל רק מה"ת ספק נפל, א"כ פשוט לרבנן דמתירים בסתם וולדות וחושבים בר קיימא ואין למדין מקרא דופדיו מבן חודש תפדה הוא מותר מטעם רוב אפילו לא השגיחו בסימנים, וכן במקום דליכא רוב כמו שיתבאר בעז"ה, מ"מ אם גמרו סימניו בר קיימא הוא שהרי לרבי בר קיימא תיכף משנולד אם יש לו הסימנים כמ"ש כל הראשונים ז"ל שם פרק הערל [וחולקים על התוס' דס"ל לרבי נמי שיהוי בעי] וחכמים לא פליגו אלא משום דלית להו אשתהי אבל בסתם וולדות אין ראי' מחכמים, ורשב"ג דפליג ארבי טעמא דידי' דיליף מקרא דסתם וולדות אף שיש להם הסימנים ספק נפל בתוך שלשים, וא"כ לרבנן דלית להו הלימוד דרשב"ג, שהרי מתירים בסתם וולדות, א"כ שוב בודאי ס"ל כרבי דמתירים בסימנים אפי' בלא רוב דבבן ח' ליכא רוב דרוב בני קיימא אינם בני ז' ומשתהים דרוב לתשעה יולדין כ"ש לומר בר ז' ומשתהי, וכן כתב הריב"ש דבבן ח' ליכא רוב] ומתיר, ואינהו לא פליגו בבן ח' אלא משום דלית להו אשתהי, ולימוד דרשב"ג הא לית להו, ובודאי אין לעשות מחלוקת חדש על רבי מה שלא מצינו, וזה ברור מאד: כג) והנה לשיטת התוס' דהא דלא סמכינן אסימנים מגזיה"כ והא דלא סמכינן ארוב מדרבנן, לפי זה י"ל דחכמים פליגו ארוב לחוד דרשב"ג סבר מדרבנן לא סמכינן ארוב וחכמים סוברים אף מדרבנן סמכינן, ולעולם גם חכמים ס"ל דמקרא דופדויו מבן חודש ילפינן דלא נסמוך אסימנים, או י"ל להיפוך דגם חכמים סוברים דמדרבנן לא סמכינן ארוב כמו במים שאין להם סוף, אלא דסוברים שסומכים אסימנים שנגמרו, ולא ס"ל הא דיליף רשב"ג מופדויו, מבן חודש שלא לסמוך על הסימנים: