שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קצט, קטע 3

לג) אך שם בצ"צ כתב טעמים להכשיר, הא' דכיון דקי"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה הא דמקשה הש"ס מוכתב היינו דאיה כתבה גרע, ובשילם אבי האשה כיון דלאו איהי יהבה אין חשש, ועוד דלאו דווקא מעות שלה אקני לבעל רק פשוטי דספרא אקני לבעל, יהי' של מי שיהי', ושכן משמעות לשון הרשב"א שכתב פשוטי דספרא אקני לבעל, ועוד דהסופר קנה המעות עבור האשה כמ"ש רמ"ה בשליח הבעל לכתוב וליתן האשה קונה עבור הבעל וחוזרת וקונה לעצמה, ה"נ הסופר קונה המעות עבור האשה וחוזר וקונה לעצמו, ומעות שלה הא אקנו רבנן לבעל:

לד) ובנ"ד נראה לי עוד טעם לפמ"ש ר"ן ריש פרק אין בין המודר דהמהנה את חבירו לאו לשם מתנה הוא אלא לשם הלואה, ה"נ אבי האשה שנתן מעות לסופר סתם לאו לשם מתנה לאשה יהבה אלא לשם הלואה, וכיון שבודאי הי' לדעתה שהיתה שם עם אבי' בעיר, היא חייבת לשלם לאבי', וא"כ חשוב כאילו הי' המעות שלה, כמ"ש כיוצא בזה בח"מ סי' קפ"ג בדין מי שקנה במעותיו עבור אחר ולא הודיע למוכר שקונה לאחר לא קנה האחר, ואם קנה במעות המשלח א"צ הודעה דדעת המוכר להקנות לבעל המעות, ואם אמר לשליח קנה לי אף שקנה השליח במעותיו א"צ הודעה כיון שחייב לשלם לו חשוב המשלח כבעל המעות, ה"נ חשוב כמעות שלה ואקני רבנן לבעל, וכן משמע בב"מ (נ"ז:) דמקשה רבית דהקדש היכי דמי אי דאוזפי' גזבר מאה במאה ועשרים והלא מעל הגזבר כו' והוה לי' דהדיוט, ופירש"י של גזבר שהרי עליו לשלם קרן וחומש להקדש, משמע דמשום דעליו לשלם חשובים שלו לה) עתה הנני חוזר על הראשונות על החשש דכיון שאמר קודם כתיבה להסופר שיהי' הגט פסול הרי מוכיח שאינו רוצה לגרשה ושוב נחוש שמא פייס שמא ביטל הגט, וכתבתי שהרי לא נודע זאת כי אם ע"י עד מפה עד, אך השליח אמר בע"פ כי הבעל אמר זה גם בפני הבורר וא"כ יש כאן שני עדים ושוב נחוש שמא פייס, ואף שיש לומר דכיון שעשה ערמה בגט עצמו בשינוי הואוין שוב למה לו לעשות פסול אחר, נאמר ממנ"פ אם הי' בדעתו ע"י שינוי הואוין שהגט כחרס, א"כ לא נתכוין לגרשה, ואף דדברים שבלב אינם דברים, הלא מבואר בהלכות קידושין סי' מ"ב שאם אינה רואית את העדים אעפ"י שאמרה בפירוש שמתרצית יכולה לומר שכוונה להשטות משום שידעה שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו, ולא אמרינן בזה דברים שבלב אינם דברים, צ"ל כיון שחשבה שדברים אינם כלום כיון שהם בלא עדים דומה למתכוין לומר תרומה ואמר מעשר שלא נתכוין לומר מעשר, וה"נ לא נתכוונה לומר דיבור שיועיל לקידושין כיון שחשבה שאין עדים ואינו כלום, וה"נ הוא חשב שדיבורו הרי את מגורשת אינו כלום, כיון שלדעתו הגט נפסל מכבר, ואם תאמר שמ"מ אינו אצלו בחזקת פסול ודאי אף לפי השינוי שעשה בגט רק שיהי' אח"כ במה לתלות ולערער, א"כ הדבר, שוב נחוש שמא פייס ועשה ביטול הגט כדי שיהי' בגט יותר פסולים:

לו) אך מ"מ יש לומר דלא חיישינן שמא פייס אלא במקום שאם פייס יהי' פסול ודאי, כגון בהני שאין חלות הגט רק אח"כ, ואם ביטל הרי זה בטל, אבל זה שאין החשש רק על מה שאמר הבעל והסופר] שתפס הגט בידו ואמר גט זה בטל, ואינו פסול רק לדעת האומרים שיכול לבטל גוף הגט שלא וכל אח"כ לגרש בו, ופסק הב"י דבדיעבד הוי ספק מגורשת לא חיישינן בזה לשמא, ולא מצינו בגט מעושה שאם יצא בין כתיבה לנתינה שיהי' בטל בדיעבד: הק' אברהם. סימן רב ב"ה. שוכ"ט לכבוד הרב החו"ב זקן שקנה חכמה מו"ה ליב נ"י מו"צ בוולאצצאוועק. דבר האשה שבמדינת הים היינו בנויארק והבעל כאן וחפצים בגירושין אך הבעל אינו רוצה בשום אופן לשלוח גט למדה"י רק שהאשה תעשה במדה"י שליח לקבלה אחד מפה ויגרשנה פה: תשובה א) פשוט לעשות כן, ויכירו פה חתימות השלשה דייני הרשאה שעל שליח לקבלה, ויכתבו הב"ד דפה לב"ד שבמדה"י שנתגרשה פה, והב"ד שבמדה"י יכירו הג' חתימות מב"ד דפה ויתירוה לינשא כמ"ש בטור בשם ר' פרץ, ואף שאין נוהגין בשליח לקבלה, היכא דלא אפשר שאני כמ"ש הטו"ז סי' קמ"א רק כ"א, ועובדא ידענא במגרש אחד שלא רצה לגרש ע"י שליח להולכה, ושיגרש מידו לידה חששו פן כשיראה אותה יחזור בו, והסכים אדמו"ר מהרי"ם זצללה"ה לגרשה על ידי שליח לקבלה:

ב) אך לפי שתעשה השליח לקבלה שלא בפניו, הגם שדין פשוט בש"ע סי' קמ"א סעיף י"ד שאף שליח לקבלה יכולה למנות שלא בפניו מ"מ מצאנו לתוס' רי"ד קידושין (ח':) שליח לקבלה אינה יכולה למנות שלא בפניו דצריך השליח לשמוע מפי' יעיי"ש, ולכתחילה בדבר חמור כזה וודאי ראוי לצאת כל הדיעות, שמלבד השליחות שתמנה בפה לבד לפני הב"ד והעדים עוד תכחוב בכת"י לשליח שהיא ממנה אותו שליח לקבלה והשליח יקרא מכתבה, דלדעת הרמב"ן כותב בכת"י לשליח כשמע השליח מפיו דמי, והב"ד יקיימו מכתב האשה שהיא כתבה המכתב, ומה טוב שהשליח יכיר ג"כ שהוא כתב ידה: הק' אברהם. סימן רג ב"ה אור ליום ג' תצוה רס"ד לפ"ק סאכטשאב. כבוד ידידי מחו' הרב הגדול החריף ובקי שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה אפרים שלמה זלמן נ"י האבד"ק ליפנא. א) אחדש"ת נצטויתי מפי כ"ק זקיני אדמו"ר שליט"א להשיב לכבודו, שבשעת עיגון הסכימו האחרונים וכמו כן כתב כבר בתשובותיו להתיר דווקא ע"י שני הדברים יחד היינו מינוי שליח שלא בפניו וע"י כתב ידו, יען כי עיקר הדיעה שסובר שמינוי השליחות והסופר בפניהם לא מהני הוא הרמב"ן ז"ל, והוא סובר דכת"י מהני: ב) ע"כ יכתוב כבודו להבעל שיאמר בפני שלשה וביום דווקא שיהי' עליהם תורת ב"ד, שהוא ממנה פב"פ הסופר לכתוב גט, ופב"פ עדות, ופב"פ שליח להולכה כפי הנוסח שיכתוב כבודו והשלשה שהם ב"ד יכתבו זה בתורת ב"ד שכן אמר הבעל לפניהם, ויחתמו ע"ז השלשה, וחוץ מזה יכתוב הבעל בכת"י ממש מכתב לסופר ביחוד שיכתוב גט לאשתו כפי הנוסח שאומרין לסופר בכתיבת גט בפניו בלשון לנוכח, וכמו כן יכתוב להעדים, ובליפנא יקיימו חתימתו, ועל אלו השני דברים יש לסמוך במקום עיגון כנ"ל:

ג) ויראה שיהי' השלשה כשרים שלא יהי' פסולי עדות, היינו שלא יהי' מחללי שבת ברצון, ולענין אכילת טריפות בודאי מחוייב הוא להשתדל בכל עוז שישיג שלשה שלא מאוכלי טריפות, ואם אין באפשרי ישלחו כן ואח"כ נתיישב בדבר אם להתירה בגט זה, וליתר תוקף עוד זאת יעשה שהבעל המגרש יכתוב מכתב בכתב ידו איך שעשה כן ואמר בפני פלוני ופלוני ופלוני השלשה את כל הדברים שצריך לאמור כפי הנוסח שיכתוב לו כבודו, ואז יהי' ג"כ צד סניף להיתר מצד בעל שאמר גרשתי את אשתי: והנני בזה ידידו מחו' הדו"ש וש"ת מברכו בפורים שמח וחג כשר, הכותב בפקודת הקודש. דוד. סימן רד ב"ה יום ועש"ק תצא ח' אלול תרס"ח לפ"ק פה אטוואצק. יכתב לחיים בספר עת יתקע בשופר כבוד ידידי הגאון וכו' מוהר"ר יואב יהושע נ"י, האבד"ק קונצק. דבר אשר הוקשה לכת"ר דברי הירושלמי תרומות (פ"ח) שהקשה, בהא דאמרו לאשת כהן גרשך בעלך ר"א מחייב קרן וחומש על התרומה שאכלה קודם שנודע לה, הלא גט חוב היא לאשה ואיך הי' יכול, לגרשה שלא מדעתה, והקשה כבודו דמשכחת בפשטות שאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה כנסי שטר חוב זה דמתגרשת בלא דעתה: א) יש ליישב שבוודאי העדים היו מחוייבין להודיעה תיכף שמגורשת היא שלא תאכל בתרומה וכל ישראל ערבים זה לזה, וכשלא הודיעו לה ואח"כ אמרו העדים שנתגרשה משוו נפשייהו רשעים ואינם נאמנים:

ב) ואף שיכולים העדים לומר שלא ידעו שהוא כהן, הנה דעת פסקי מהרא"י שאף בימי חכמי הש"ס הי' מחוייבין לכתוב כהן בגט והרי העדים חייבין לקרות הגט והי' רואים שהוא כהן, אך גם לדעת החולקים על תה"ד יש לומר שגם מספק מחוייבין להודיעה, ואף דרוב אינם כהנים, לכתחילה אין לסמוך על רוב, דהא כל היכי דאיכא לברורי מבררינן, ואף בזה חשוב משוי נפשייהו רשיעי, וידוע דברי הרשב"א דאף שאומרים רק שלא עשו מדת חסידות אינם נאמנים: ג) ויש לומר עוד כשמאכילין תרומה לזרים אינו לפני עור לבד רק שעוברין ג"כ על עשה דמשמרת תרומתי, ועיין בחי' הר"ן נדה (ל"ב) (ואינו תח"י פה לעיין בו] והוא הדין מי שיכול למחות ואינו מוחה, ולפי זה העדים היו מחוייבין לומר לה, לשמור התרומה שלא תיאכל לזר משום העשה דמשמרת, ולזה אינו מועיל רוב, דמ"מ לא חשיב שמירה כהאי גוונא כיון דמ"מ אפשר שהוא זר, וידוע דברי חי' רמב"ן ריש חולין, ואף שדברי רמב"ן אינם מוסכמים לאסור התרומה בשביל זה, אך זה נראה לי פשוט שמחוייבין לשמור אף מן המיעוט: וה' יתן לכם כוח"ט בספרן של צדיקים בכל הענינים, ויהי' בעירכם שקט ושאנן ולא יעורבו מחשבותיכם בימים הנוראים הבע"ל [ולא נתמלא צור וכו"] כנפשו ונפש הדו"ש: הק' אברהם. סימן רה שנית להרה"ג הנ"ל שליט"א. מה שגיבב קושיות על תירוצי, כל דבריו דברי תימה: א) מה שהקשה משכחת שהאב קיבל הגט, אם האב קיבל א"צ שיהי' בלא דעת, ובתוס' קידושין (יוד) הקשו באמת על ירושלמי כן, וניחא להו דאין ארוסה אוכלת בתרומה ובנשואה אין האב יכול לקבל ולרש"י דאב יכול לקבל לקטנה נשואה, מ"מ בנערה מודה, וקטנה לאו בת קרן וחומש, ולומר שקיבל עודה קטנה ואכלה התרומה לאחר שהגדילה דוחק]:

ב) מה שהקשה דאיך משכחת לה עדי' בחתומיו זכין לו בעבד כהן הלוא משוו נפשייהו רשיעי, זה אינו כלל, דשפיר יכולים לחתום והרב לא יתן השיחרור עד שיתוודע שלא עשה העבד דבר שאסור לבן חורין, ואף את"ל שאסורין לחתום לא מקרי משוו נפשייהו רשיעי, דמשוו נפשייהו היינו שאומרים מעשה שבהמעשה הם רשעים, והכא המעשה הוא שהרב צוה לחתום, ובזה אינם רשעים, רק שהחתימה הוא רשעת שגורם לעבד לעשות עבירה, ואם תאמר מ"מ אם לא צוה הרב ועדותם שקר לא יכשילו העבד ואינם עושים רשעות בחתימתם, ובמה שהעידו שצוה להם עושים עצמם רשעים, ליתא דכל שכן אם שקר שרשעים גמורים: ג) ומה שהקשה דבשעת חתימת הגט העדים עדיין אינם רשעים, אטו אני אמרתי לפסול הגט. אני אמרתי רק שהעדים אינם נאמנים, ומ"ש עוד שאחר כך נאמנים, דאינם אומרים שעברו עבירה שיש בה מלקות. כבר כתבתי דברי רשב"א דאפי' אמרו שעברו על מדת חסידות אין אדם משים עצמו רשע, והם דברי קצוה"ח סי' ל"ה, ומה שחזר בו בשב שמעתתא מהכרח דברי ר' יוסף בסנהדרין (ט':) וש"ס פ"ב דיבמות (כ"ה) המעיין יראה שאין דבריו כלום, שהרי הריגת אדם עבירה שיש בה מיתה ומה יועיל הא דגזלן כשר לעדות, אם לא יאמר שכל אין אדם משים עצמו רשע משום דנפסל לעדות וכתיב אל תשת רשע עד ושוב אינו נאמן, הלא רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואינו משים עצמו רשע, הנה דמשום אדם קרוב אינו משים עצמו רשע, אמנם באמת פלוגתא דר' יוסף ורבא גם סוגיא דיבמות מקושי הבנה, ובתשובה אחרת בארתי באר היטב, אך זה פשוט דאפי' בעבירה שאין בה מלקות אין אדם משים עצמו רשע: ד) ומ"ש עוד שאח"כ אפשר שכחו מלהודיעה, הא היו חייבין להודיעה תיכף שהרי תוכל לאכול תרומה תיכף, ושכחה פשיעה, וכי בסברא גרועה כזאת יקשה על הירושלמי:

ה) מה שכתבתי דמה שמחוייבין להודיעה לאו משום ערבות לבד רק משמרת תרומתי שמחוייב לשמור התרומה שלא תאכל לזר כעין שכתב הר"ן ריש פרק בנות כותים דסך תרומה לקטן טמא כיון דסיכה כשתי' הוא כמטמא תרומה בידים, ואפשר דהוא הדין הסך לזר אסור, ואף אם רק אינו נשמר שלא תאכל לזר אסור משום משמרת דברי סברא הם, ואין לי ראי' מוכרחת על זה, ומה שהקשה על זה דא"כ איך רשאי אב לקבל גט לבתו קטנה נשואה בלא דעתה, הנה לתוס' קידושין (הנ"ל) כיון שנשאת אין לאבי' רשות לקבל גיטה, ולרש"י שיכול לקבל, לא ידעתי היכן ראה שמותר לקבל בנשאת, ומה שלא הזהירו הפוסקים מזה, משום דלתוס' אינו יכול לקבל כלל, ועוד בזמה"ז אין אכילת תרומה נוהגת: ו) מה שהקשה מדברי תוס' קידושין (מ"ה:) באחד שקידש קטנה ואבי' במדינת הים שאסרה הר' מנחם לבעלה שמא יקדשנה אבי' במדה"י ונמצא דר עם אשת איש, הלא העדים נפסלו, והוא בעיניו קושיא גדולה, ואינה כלום דאטו העדים עברו על עבירה שיש בה מלקות שיפסלו מן התורה, ופסולי דרבנן בעי הכרזה, ועוד דמקדש בפסולי עדות דרבנן מקודשת, אולי כוונתו כיון שהעדים לא יוכלו להעיד אח"כ משום דאין אדם משים עצמו רשע חשוב כמקדש בלא עדים, גם זה אינו, שאם קידש בפניהם בלא הזמנה אין העדים עושין איסור, ואף אם יעידו שהזמינם נאמן דפלגינן דיבורא, סוף דבר במחכ"ת כל דבריו אינם רק תואנה לקיים את דבריו:

ז) במה שרציתי לחדש שמחוייב למחות בזר אוכל תרומה לבד הערבות משום משמרת תרומתי, יעיין יבמוח (צ'.) בתוד"ה ואוכלת שכתבו דמצי לאוקמא כמ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, ונאמר דתרומה לזרה מחוייב להפריש אף שקטנה משום משמרת וגו', עוד בירושלמי הובא בר"ש פ"א דחלה משנה ט', בהא דתני ואסורה לזרים בחצי שיעור דאי שיעור הא תני חייבין חומש] ומסייעא לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור, הא לר"ל נמי יכולין לפרש באכל כשיעור יותר מכא"פ או במאכיל לשני בני אדם דחומש ליכא מ"מ אסור משום התרומה כזית שהלכה לאיבוד לזרים, מ"מ אין זה סתירה לדברי, דכשהי' האכילה בלא איסור לא נתחללה התרומה, וע"כ בקטן נמי למ"ד אין מצווין להפרישו לא חשוב איסור, וכן בחצי שיעור לריש לקיש, אבל זו שעוברת בשוגג על לאו דולא יחללו את קדשי בנ"י דקאי על זר שאוכל תרומה לרש"י על הכהן המאכיל לרמב"ן על זר האוכל, וכיון דנקרא חילול הקודש, למה לא יהי' בכלל משמרת הרימבי לשמור שלא תתחלל: מאת הדוש"ת הק' אברהם. סימן רו הלכות יבום וחליצה להרב הגאון כו' מוהרח"א ז"ל וואקס אבד"ק קאליש. בדבר האשה שבעלה מת בלא בנים והניחה מעוברת וילדה ו' לחודש טבת ויש עדים שהוכר עוברה כ' או כ"א לחודש תמוז, גם המילדת אומרת שנגמר שערו וצפרניו כשאר ילדים, גם איש אחד שראהו בעת מילתו העיד שהי' לו שערות בלאינדע וחלה ומת בתוך שלשים: תשובה א) הנה השאלה נחלקת לשנים, הא אם נסמוך על הכרת העובר שודאי הי' לו אז ג' חדשים, הב' אף אם נחליט שהי' לו אז ג' חדשים, מ"מ לא נולד לתשעה חדשים שלימים רק למקוטעים, אם נחליט שהנולד למקוטעין ודאי וולד מעליא, ובמה דסיימנא אפתח:

הנה המחבר סי' קנ"ו פסק דבעינן ט' חדשים שלימים וכשמואל דנדה (כ"ז.) דיולדת לט' אינה יולדת למקוטעין, והרמ"א כתב י"א דבזמה"ז אפי' לא נכנס בחודש ט' רק יום אחד הוה בר קיימא, דאף שמדינא דגמ' היולדת לט' אינה יולדת למקוטעין, ע"כ האידנא נשתנו הטבעים, שהרי נראה בחוש שיולדת למקוטעין, ומוכרחים לומר שנשתנה האידנא עכ"ד וסיים ב"י בשם הרשב"ץ והוא ט"ס וצ"ל בשם ר"ש בנו של הרשב"ץ]:

ב) וקשה לי טובא דאף שהאידנא יולדת למקוטעים היינו דיוכל להיות שהוא בר קיימא אף דמדינא דגמ' אם לא הי' מיום שנתעברה עד יום שנולד ט' חדשים שלימים ודאי לא כלו לו חדשיו ונפל הוא, בזמה"ז יוכל להיות שכבר נגמר למקוטעים ובר קיימא הוא, אבל אינו הכרח שבן קיימא הוא שהרי יולדת לט' שלימים ג"כ, ובוודאי היולדת לשלימים לא נגמר עד אז, וא"כ אפשר שזה הנולד למקוטעין עדיין לא נגמר, והי' ראוי להגמר עד תשעה שלימים וילדתו קודם ונפל הוא, כשם שחוששין באינו ידוע אם כלו חדשיו שמא עדיין לא כלו חדשיו וילדתו קודם שנגמר, כן יש חשש בזה, וכן קשה על הרב המאירי, פי"ט דשבת וז"ל שכל שנולד לתשעה שלימים או לשבעה אפי' למקוטעים אפי' מת ביום שנולד הרי זה בר קיימא, ומשום דהיולדת לשבעה לכ"ע יולדת למקוטעים כדאיתא ביבמות ובנדה, ומה בכך הא מ"מ יש חשש שהי' ראוי להגמר בסוף שבעה, ואין לומר דכיון דיולדת למקוטעין נגמר הוולד לששה חדשים וחודש השביעי חודש הלידה אבל לא מחדשי העיבור, דליתא דלהדיא איתא בנדה (כ"ז.) מעשה הי' ונשתהה הוולד אחר חבירו ל"ג יום, ומקשה עלה בשלמא למ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין משכחת לה אחד נגמר צורתו לסוף שבעה ואחד לתחילת ט', אלא למ"ד כו', והרי היולדת לשבעה לכ"ע יולדת למקוטעין, ואיך אמר שנגמר צורתו לסוף שבעה, הא אמרת דלששה שלימים נגמר צורתו רק דמשכחת שאחד אשתהה עד סוף שבעה, אלא ודאי הגם דיולדת למקוטעין היינו דלפעמים נגמר צורתו למקוטעין, אבל לא שתמיד כן, וא"כ הנולד למקוטעין ספק נפל הוא כמו מי שאין ידוע אם כלו חדשיו:

ג) מיהו על הרמב"ן בס' תורת האדם שהעתיק הריב"ש דאם ידוע שנולד לתשעה אפילו למקוטעים מתאבל עליו, וכתב הריב"ש דהרמב"ן פוסק כר' יהודה דשפירא גרים ומשהגיע תחילת תשיעי הוי זמן לידה דיולדת למקוטעין, ויקשה הנ"ל שמא הי' ראוי להוולד בסוף תשיעי, לא קשיא, דר' יהודה הוא דאמר בנדה (ל"ו: ל"ח.) דקושי דטהרי' רחמנא מזובה דווקא בחודש תשיעי ואפי' ילדה בסוף תשיעי טהור בתחילת תשיעי, ואפי' ילדה בתחילת תשיעי אינו טהור בסוף שמיני, ופירש"י שם דמשהגיע תחילת תשיעי הוי זמן לידה, הרי דאפי' ילדה בסופו הוי זמן לידה בתחילתו, וע"כ שבתחילתו נגמר הוולד, דאין לומר דמשקשתה והתחיל הדם לירד נעקר הוולד ופסקו גידולי העובר וכמ"ש התוס' פ"ב דע"ז (כ"ו.) דביושבת על המשבר המיילד אותה לית בי' משום עוקר דבר מגידולו דמשישבה על המשבר נעקר הוולד, וע"כ מקמי הכי נגמר, דליתא דהתחלת הדם לצאת הוא מקמי דישבה על המשבר וכמ"ש הה"מ פ"ב מה' שבת הי"ג, ובמשנה ערכין (ז') היושבת על המשבר ויצאה ליהרג ממתינין לה עד שתלד דמכי עקר גופא אחריני הוא, ומשמע דבהתחלת הדם דהוא מקמי דיושבת על המשבר עדיין אינו גוף אחר דלא עקר הוולד, וא"כ אין ראי' שכבר נגמר מתחילתו ממה שיצא דם, וע"כ דס"ל לר' יהודה דלעולם נגמר מתחילתו: