שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קצט, קטע 2

ח) והנה הר"ן עצמו בתשו' סי' מ"ג הובא בב"י סי' קל"ד שאין הבעל נאמן לומר שמסר מודעא שכיון שנתגרשה היא בחזקת פנוי' ואין דבר שבערוה פחות משנים אף שלפי דבריו לא נעשית פנוי' כלל כיון שבלא דבריו היא בחזקת פנוי' אין נאמן בפחות משנים, ה"נ בנ"ד באחד שאמר שביטל בעל הגט כיון שאמר כן לאחר שנתגרשה אינו נאמן ואפשר דהא דתוס' גיטין (ל"ב:) שהוכיח ממנו הפנ"י במעיד על הביטול קודם שנתגרשה דנאמן שלא יתנו לה הגט דעדותו אינו לאסור עכשיו את המותר, ואף שאחר הגירושין יצמח מזה דבר שבערוה לית לן בה כהא דאבתמודענא דאחוה דמיתנא הוא]: ט) וכבודו מייתי בשם הב"ש סי' קכ"ט ס"ק כ' בשם פסקי מהרא"י אפי' ע"א מעיד על שינה שם אביו פסול, לכאורה יש לפרש עפ"י דברי הש"ס ב"ק (קי"ד.) בנחיל של דבורים קנין דרבנן נאמן ע"א, ה"נ בפסול דרבנן, אך זה אינו דהתם אינו מעיד נגד אחד שיש לו בו קנין דאורייתא, אבל בזה שמעיד לפסול קו"ח אם יאמר שפסול מדאורייתא לא יהי' נאמן ואם יאמר לפסול מדרבנן יהי' נאמן אתמהה: י) אך נראה עפ"י דברי הר"ן ריש ב"מ דאפי' למ"ד עד מסייע אינו פוטר משבועה מ"מ נאמן להכחיש עד המחייב שבועה, ולא שיהי' לו לעד המסייע נאמנות אלא דמשוי לסהדותא קמא כמאן דליתא. וה"נ כיון דשם אביו כותבין עפ"י עצמו העד שאומר שאין זה שמו משוי לי' לאמירת הבעל כמאן דליתא.

ואף דהר"ן לא כתב כך רק משום דלשבועה לעולם חשוב כבבת אחת, אבל באשה בזה אחר זה הא אמרינן פרק האשה שלום דלא תצא מהתירה, הא מחלוקת הפוסקים בעד פסול אמר מת ואח"כ לאחר שהתירותה בא כשר ואמר לא מת דלהרמב"ם אף אם נשאת תצא, וה"נ הבעל נגד העד המכחישו, ואפי' להרמב"ן והרשב"א דאפי' בכהאי גוונא לא תנא, יש לומר הבעל שהוא בע"ד לאשה עצמה האומרת מת דמי דאף רמב"ן ורשב"א מודים דאפי' לאחר שהתירוה נאמן עד כשר להכחישה, בהא נחתינן דאין סופר ע"א נאמן בדבר שבערוה: יא) אך בסי' מ"ז סעיף ג' ע"א אומר נתקדשה וליכא דמכחיש לא תנשא לכתחילה עכ"פ [עיי"ש] ב"ש סק"ג דאף דליכא דמכחיש לא תנשא כ"ש בנ"ד שבא להעמידה בחזקתה ראשונה שנאמן עכ"פ שלא תנשא לכתחילה, מיהו זה ודאי בעד כשר דווקא דאף בממון קם לשבועה על כן גם בדבר שבערוה נאמן שלכתחילה לא תנשא, וכן כתב רש"י קידושין (ס"תי בסוגיא דהמקדש בע"א דמ"ר חוששין לקידושין משום דקם לשבועה, וזה בעד כשר דווקא, וסופר זה אינו עד כשר בזה דמשים עצמו רשע במה ששמע מהביטול וגמר הגט ולא הודיע עד לאחר נתינה וסייע ידי עוברי עבירה דרב מנגיד אמאן דמסר מודעא אגיטא: יב) מיהו טעם זה לא יועיל ליסוד ההיתר ונאמר דאפי' למ"ד ע"א נאמן בלא אתחזק הכא אינו נאמן משום דמשוי נפשי' רשיעא, דיש לומר כיון דלדידהו' דמיא לאיסורין ובאיסורין א"צ משפטי העדות ואפי' פסולים בעבירה כשרים כל שאין חשודים לאותו דבר יש לומר דאפי' משוי נפשי' רשיעא נאמן:

יג' אך י"ל עפ"י הסוגיא דגיטין (נ"ד:) היכי דאשכחי' ולא אמר לו בפעם הראשון שוב אינו נאמן באיסורין, כ"ש בזה שגמר הגט ונתן הגט אין לו עוד נאמנות בזה, מיהו יש לחלק בזה דשאני התם שיוכל לבוא לידי מכשול במה שלא הודיעו פעם ראשון אם יחזיק הטהרות בחזקת טהורים, משא"כ בזה יש לומר שסמך עצמו שיודיעם קודם כלות ג' חדשים ימי הבחנה וסמך עצמו שבודאי גם עד שני יאמר כן ולא יבוא לידי מכשול, אך נראה להתיר מטעם דאין נאמן בדבר שבערוה: יד) והנה כבודו כתב בשם הנוב"י סי' נ"ד דהיכי דאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן בדבר שבערוה, ואני כתבתי בגליון הנוב"י דברי"ו נתיב כ"ג ח"ב מחלק חוה מפורש להיפוך, גם בש"ע סי' י"א בעידי כיעור בלא קלא דלא פסק אם נשאת לנטען לא תצא אפי' יש ע"א שזינתה עמו וכיעור ודאי רגלים לדבר ואעפי"כ אין העד נאמן:

טו) ומה שהביא הנוב"י ראי' מעד סוטה שנאמן לומר נטמאת משום דרגלים לדבר, הנה ממה שנאמן לאוסרה ודאי אין ראי', שהרי כתב הרמב"ם דנאמנות העד הוא למנוע שתייתה וממילא נשארת באיסורה, וא"כ אין ראי' היכי שהיתה מותרת תחילה שיהי' נאמן העד לאוסרה, אך גם ממה שנאמן להפסידה מכתובתה והא ודאי משום נאמנות העד הוא, דאי משום שאינה יכולה לשתות הלא אם עוף הפורח היינו צרתה מעיד עלי' שנטמאת אינה שותה ומ"מ אינה מפסדת כתובתה מוכח דהא דמפסדת כתובתה על פי עד משום נאמנות העד הוא, מ"מ גם מזה אין ראי' שהרי בירושלמי בעי עוף הפורח שאמר עלי' נטמאת ואח"כ בא עד כשר ואמר נטמאת מה שיהי' נאמן עיי"ש, מוכח דנאמנות העד על הכתובה משום מיגו דנאמן עלי' שלא תשתה, וכן פירש הקרבן עדה עיי"ש, ועל כן מבעיא כיון דלזה א"צ לעדותו, שכבר שתייתה נמנעת ע"י עוף הפורח ליכא מיגו, או דילמא דמ"מ על פיו ג"כ שתייתה נמנעת אמרינן מיגו, מ"מ מוכח מירושלמי דמה שהעד נאמן עלי' לפוסלה מכתובתה משום מיגו, וכן משמע מרמב"ם מדהוצרך לומר דנאמנות העד רק שלא תשתה ממילא נשארת באיסורה, ולא כפשוטו שנאמן לאוסרה כשם שנאמן לפוסלה מכתובתה, אלא ודאי הנאמנות על הכתובה מיגו דמהני עדותו שלא תשתה, וא"כ אין ראי' מכאן למקום אחר דליכא מיגו: טז) מ"מ נראה שדעת הרמב"ם סוף פ"א מהלכות סוטה הנ"ל דאין נאמנות עד שאמר נטמאת רק למנוע השתי', אינו ברור להלכה, והתוס' חולקים בדבר, שהם כתבו בסוטה (ואו.

ד"ה ושבאו) דעד סוטה שבא לאחר ששתתה ונמצאת טהורה נאמן לאוסרה ואמרינן דמשום שהי' לה עד טומאה לא בדקוה המים ואם לענין איסור האשה אין לו נאמנות רק שלא תשתה, היא כבר שתתה ומה דהוה הוה, ואף שלפי דברי העד שידע שטמאה אין ראי' ממה שלא בדקוה המים, הרי לענין איסור האשה אין העד נאמן שידע שנטמאת, ושפיר יש ראי' ממה שלא בדקוה המים, אלא ודאי דהעד יש לו נאמנות לאוסרה לא לשלא תשתה לבד, והרמב"ם לטעמי' שכתב פ"ג הלכה כ"ג שאם בא העד לאחר ששתתה אינו נאמן, וכתב במל"מ דהיינו טעמא דאין נאמנות העד רק שלא תשתה, ואזיל לטעמי' סוף פרק א', והתוס' שחולקין בהא דפרק ג' הנ"ל חולקים נמי בהא דסוף פרק א' ודו"ק: יז) אך נראה ראי' לדעת הרמב"ם מירושלמי פ"ו דסוטה סוף הלכה ב' אמר אחד אני ראיתי שנטמאת ובא עלי' בעלה כהן התרו בו שנים לוקה יעיי"ש, והעתיקו רמב"ם סוף פרק א' מהלכות איסורי ביאה עיי"ש שסיים משום זונה, והדבר יפלא מה נ"מ אם כהן אם ישראל והא אף ישראל לוקה משום טומאה, והה"מ פירש דברי הרמב"ם דס"ל דעל לאו דסוטה משום טומאה אין מלקות דנכלל בלאו דמחזיר גרושתו והוי לאו שבכללות, ולא מחייב רמב"ם בשום מקום מלקות על לאו דסוטה, אך הכ"מ תמה עליו דלהדיא כתב הרמב"ם מלקות בלאו דסוטה, פרק י"א מהלכות גירושין הלכה י"ד, ובהלכות גירושין פרק י"א כתב הכ"מ שלא זכר הרה"מ דברי הרמב"ם פי"א מהלכות גירושין, מ"מ נשארים דברי רמב"ם סוף פרק א' מהלכות אס"ב וירושלמי פ"ו דסוטה תמוהים, ועוד דמה יענה הרמב"ן דס"ל לאו דסוטה לא הוי לאו שבכללות כמ"ש הה"מ שם] לדברי ירושלמי אלו:

יח) אך לפי דברי רמב"ם הנ"ל דאין נאמנות העד לאסור האשה רק למנוע השתי' ונשארת באיסורה הראשון, שהוא רק איסור עשה דונטמאה לבד אי אפשר שילקה רק כהן משום זונה לוקה, דהא זונה לדעת הרמב"ם לא חשוב דבר שבערוה כמבואר בדבריו פט"ז מהלכות סנהדרין שכתב בעד אחד אמר אשה זו גרושה היא זונה היא ואח"כ בעל בעדים אחר התראה לוקה, ע"כ ס"ל כיון דחייבי לאוין נינהו לא חשובים דבר שבערוה, וכן הוכיח מזה בשב שמעתתא שמעתא ו' פט"ז ואני הבאתי ראי' לדבריו מירושלמי, וע"כ נאמן העד לומר עלי' זונה היא מדין ע"א נאמן באיסורין, ולא מדין נאמנות עד סוטה. אבל לאו דטומאה דהיא ודאי דבר שבערוה ועיקר דבר שבערוה גבי סוטה כתיב והיינו משום דדינה כערוה לענין לפוטרה מיבום היא וצרתה משום דטומאה כתיב בה כעריות, וגם לענין שלא יהא עד נאמן דינה כערוה, וכל הנאמנות עד באשת ישראל שנטמאת רק לשלא תשתה והוא רק איסור עשה, ע"כ כתבו הירושלמי והרמב"ם דין זה רק באשת כהן לחייב עלי' משום זונה: יט) ואם תאמר א"כ למה כתבו הירושלמי והרמב"ם הדין רק באשה שקינא לה ונסתרה הלא פט"ז מהלכות סנהדרין כתב פתם ע"א אמר גרושה זו זונה היא, ולא הזכיר קינוי וסתירה, ועוד בגרושה לא שייך קינוי וסתירה, אך יש לומר בפשיטות דהא אין עד נאמן אלא בשותק, ונראה דבעינן שישתקו שניהם הוא והיא אבל בעברה על התראתו ונסתרה אחרי הקינוי אין לה עוד נאמנות להכחיש, והוא בוודאי שותק, שהרי קינא לה וחשדה בזנות (דאם אינו חושדה בזנות הא לא חשוב קינוי כמפורש פרק הבא על יבמתו] הא חדא:

כ) ועוד לדעת הפוסקים דאין נאמנות העד באיסורין בשותק רק משום דשתיקה כהודאה ובלאו טעמא דשתיקה כהודאה אין נאמן להוציא מחזקת היתר והכא אין ראי' משתיקתו, דלמה יצווח הא לא יועיל צווחתו שהרי מ"מ נאסרה עליו דהעד נאמן עלי' שלא תשתה ולמה יוציא דבריו לבטלה, רק הנאמנות משום דנסתרה אחר הקינוי ונעשית סוטה ספק ובחתיכה ספק חלב ספק שומן הא נאמן העד בלא שתיקה כהודאה, והוי דין דהעיד אחר קינוי וסתירה רבותא יותר דאף דלא שייך שתיקה כהודאה נאמן ולוקה: כא) נשוב לדברינו דלשיטת התוס' דהעד נאמן בסוטה לאוסרה בעצם יש להוכיח מסוטה דעד עם רגלים לדבר נאמן בדבר שבערוה, אמנם נראה שגם לתוס' אין להוכיח רק היכי שאינו מוציאה מחזקתה דאף שבשעה שבא העד כבר שתתה ובחזקת היתר עומדת מ"מ העד אומר שידע שהיא טמאה ואין המים בודקין ולא יצאתה מסוטה ספק, ומחזקת היתר הראשון כבר יצאתה במה שנסתרה אחר הקינוי ובמה שהוחזקה בהיתר מחמת שתי' בטעות הי' כיון שידע אין המים בודקין, וכיון שלפי דברי העד ליכא חזקה לא חשוב מוציאה מחזקתה כהאי גוונא כעין שכתב בתשו' מיימוני להלכות אישות פרק ג' הובא בש"ש שמעתא ו' פרק ז' עיי"ש ואם נידן דידן חשיב רגלים לדבר נדבר בזה בסמוך:

כב) עוד העיר הרב המערער דאיכא רגלים לדבר שביטלו, שקודם כתיבה בא ר' אליעזר שהי' בורר של הבעל אל הרב המסדר ואמר לו בשם הסופר שהבעל אמר לו שיהי' פסול בגט, וחזינן שלא רצה לגרשה, ועוד שהי' בוכה בשעת כתיבה, והיכא דאיכא רגלים לדבר שאינו גומר בדעתו הא חיישינן שמא פייס כלומר שמא ביטל הגט כמבואר באריכות בתשו' הר"ן הובא ביתה יוסף סי' קל"ד, דעל כן בהא דכל זמן שאעבור מכנגד פניך כל שלשים יום, וכן באומר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש וכן היכי דאמר לשליח לא תיתבי' ניהלה עד שלשים יום שבכל כיוצא בזה הדבר מוכיח שלא גמר בדעתו לגרש: כג) ולי נראה דהני לא חשיבי רגלים לדבר, דמה שהי' בוכה ודאי אין ראי' דמעשה שהי' כך הי' כפי מה ששמעתי מהשליח שבא עם המכתב שאלה, שהוא רצה מאד לעשות שלום עמה, אך היא מיאנה והושיבו בוררים, והוא ביקש מאד מהבוררים שיעשו שלום, וכאשר ראו שאי אפשר שהיא לא רצתה בשום אופן עכ"פ הצילו לו קצת מעות על כן בכה מאחר שראה שאין לצפות עוד לשלום ומוכרח לגרשה בכדי שלא יהי' עיגון לעולם ובכה על אשתו ועל יתר מעותיו שלא יוכלו להציל, ומ"מ מאחר שראה שאין לו תועלת גמר בדעתו לגרש, וכן מה שסיפר ר' אליעזר בשם הסופר מה שאמר הבעל, הני מילי בעלמא נינהו ולא דמי לכל הני דלעיל שהתנה תנאי גמור בשעת נתינה, ועוד דעל סיפור ההוא לא הי' עדים רק עד מפי עד ר' אליעזר מפי הסופר: כד) ועל דבר מה שערער הרב המערער מחמת אונס שהי' מוכרח ליתן גט מחמת שלקחה כל ממונו והי' מוכרח ליתן גט כדי להציל עכ"פ מקצת המעות שהשלישה ליתן לו אחר נתינת הגט: כה) נראה לי דכהאי גוונא לא נקרא אונס, דאונס לא הוי אלא אחד משני דברים, או שהנותן אין לו שום תועלת בדבר זולת לסלק ממנו האונס.

או אפי' יש לו תועלת בדבר רק שקודם האונס לא הי' מתרצה בדבר ואחר שהגיע האונס נתרצה, דאז הדבר ניכר שעשה הדבר מחמת אונס, ובנידון דידן כפי מה שסיפר השליח זמן קרוב אחר הנישואין לקחה כל המעות וברחה מאתו והוא פתח כמה פעמים בשלום והיא לא רצתה בשום אופן, וזה הי' משך ארבעה שנים עד שהושיבו בוררים והוא עוד ביקש שלום וכאשר ראו שזה אי אפשר עשו שעכ"פ תחזיר לו שליש או רביעית מעותיו והשלישה עד שיגרשנה, א"כ מאין הרגלים דמחמת אונס מעותיו גירשה, הרי הוא צריך גם כן לגט כדי שיוכל לישא אחרת, ואין לומר בזה משום שתחילה קודם האונס לא רצה לגרשה הרי גם לאחר האונס שלקחה כל רכושו לא רצה לגרשה ורצה שלום ומה שגירשה עכשיו משום שהבוררים ראו שלא תרצה בשלום בשום אופן גירשה, אם כן לא האונס גרם הגט רק משום שהי' רואה שאין לצפות עוד לשלום גירשה כדי שיפטור ממנה, והב"י בשם הרשב"ץ דמייתי לי' הרב המערער דאונס ממון הוי אונס כתב בתוך דבריו וז"ל אי ידוע מילתא דמחמת אותו עישוי גירשה הוי גט מעושה, וכאן אין ידוע מילתא דמחמת אונס עישוי גירש רק משום שהי' רואה שלא תרצה להשלים בשום אופן: כו) ועל דבר שאבי הבעל הי' שמו פייבל וחתם א"ע בבית והבעל הגיד שאביו חתם א"ע פייוויל בוואווין וכך כתבו בתוך הגט בוואוין, והרב המערער מייתי דברי תורת גיטין בליקוטי שמות אות מ"ב באשה שהי' שמה ריבא וכתבו שמה ריווא בוואווין הוא פסול משום שהשם נגזר משם רבקא והיא בבית, הנה דטעות באותיות לבד אף שאין שינוי במבטא חשוב שינוי השם, ה"ה בזה שיש חותמין בבית ויש בווין הוי שינוי אם שינה מבית לוואוין:

כז) לדידי הא לאו מילתא, ויעיין בפ"ת בלקוטי שמות בשם מחתי' שכתב בשם ספר גט מקושר ונלאיתי להעתיק לשונו, אבל להבחין באותיות שחותם המגרש אין איש שם על לב, ופשיטא שאם נכתב השם כראוי אף מי שיודע שחותם בענין אחר לא יאמר לא זה המגרש, ובסוף דבריו אמנם בשם שרה משה שלמה אם כתבם באלף שרא שלמא אף שאין הפרש בעצם בין א' נחה לה' נחה מ"מ הוי שינוי השם כיון שלא נכתב כמשפט לה"ק יש לומר שזה שם אחר לגמרי (דהיינו שמא יקראו בשין ימנית ובפתח ומשא יקראו בשין שמאלית כו] והיינו שאם הי' שמה בשין שמאלית ובקמץ הי' כותבין שרה כמשפט אך ששמה נקרא באופן אחר ע"כ לא כתבו שרה בהא, דא"כ יקראו בשין שמאלית ובקמץ, על כן שינו באחת שנדע שזה אינו שם שרה, ומדבריו דאין שינוי רק אם כותב שיהי' שינוי במבטא: כח) וא"כ בשם פייבל דיש חותמין בבית ויש בואוין ושניהם נקראים בשוה במבטא אי אפשר לטעות דהמגרש נקרא במבטא אחרת ולכך שינו מב' לוואווין, דהא גם בואוין יהי' נקרא באותו מבטא, ודווקא בשם ריבא שכתב בוואוין יאמרו שזו לא נקראת במבטא ריבא רק נקראת ריוו וכדומה ושינו כדי שיקראו במבטא אחרת, אבל בשם פייבל דבין בבית בין בואוין נקרא במבטא שוה לא הוי שינוי כלל: כט) ועוד דמבואר בפוסקים באותם שבאמצע תיבה ולא נודע אם שמו בבית או בוואווין כותבין בואוין כי בית יכולין לקרותו בנקוד תוך הבית על כן כותבין בוואוין, א"כ אף מי שיראה שינוי שבגט נכתב בואוין והמגרש חותם בבית ותלה שלא היו יודעין שמו וכתב בואוין כמשפט, וראי' מזו עצמו שכתב לכתוב בואוין שמא חתם בבית ויהי' פסול בגט, אלא ודאי אין זה פסול:.

ל) ומה שהעיר מנוב"י וצ"צ ותשו' רעק"א, תמיהני שהם כתבו בשינה שם אבי המתגרשת, דאם שם אבי' דרך משל נח והוא אומר לסופר כתוב לשם אשתי בת גד, והוא כותב לשם אשתו בת נח הרי שינה בשליחות שהוא צוה לכתוב לשם בת גד, כן כתב בצ' לענין שליח הנתינה ובנוב"י בשליח כתיבה, ויותר מזה שהנוב"י מחלק בין שינה מקום עמידת האשה משום שאין הבעל מזכיר מקום עמידתה, וא"כ בנ"ד ששינה שם אביו ולא שם אבי', וביותר שאפי' הי' משנה מב' לואו באבי האשה, הרי אין בלשון הבעל שום שינוי שאומר בת פייבל והיא בת פייבל ואין חילוק רק באותיות הכתב ולא במבטא: לא) גם הא דבעל העיטור אין ענין לכאן, דתרוכין ביוד יש בו משמעות אחר וכשהבעל כותב כך או צוה לסופר לכתוב כך יוכל לומר אני כוונתי משמעות אחר, כדי לקלקלה, והרי התיבה יש בה גם פירוש אחר, והנה התיבה נמשכת אחר כוונת המכוון כמו סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל עיין ר"ן ריש פ"ג דקידושין, אבל בנ"ד בשאינו פוסל לא שייך זה כלל: לב) ועל דבר אשר שילם אבי האשה שכר הסופר שהתורת גיטין פוסל, הנה הצמח צדק החדש מהגאון איש אלקים קדוש מליבאוויטש זצללה"ה מכשיר לגמרי, אך יש לי פקפוקים בדבריו, כי הוא ז"ל הביא ראי' מחי' הרמב"ן, ולפי דברי הרמב"ן שבספרים שלנו ודאי דבריו נכונים, אך הב"י הביא דברי רמב"ן בנוסח אחר, ומה שיש ברמב"ן שבידינו דאי ס"ד צריך לאקנויי לי' ממש מה הא דאקשינן כו' ליתא בב"י שבידינו, ואין לומר שקיצר בב"י שראי' שבנוסחא שהביא הב"י ממושלך בבור ליתא ברמב"ן שבידינו, הא למדת ששני נוסחאות. הן, ונוסחת הב"י יותר מכוונת,.

דנוסחא שבידינו קשיא מסיום דברי רמב"ן ז"ל מכיון דאקני לי' רבנן פשוטי דספרא לבעל כו' דנעשה שכיר ושלוחו של בעל בפשוט זה, הנה דלא חשיב שלוחו של בעל אלא כשהמעות שלו, ועוד תחילת לשון רמב"ן שהכל הוא מוכר לבעל כו' בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו' משמע שגם זה צריך להקנות דאומן קונה בשבח כלי [ומה שכתב התורת גיטין להשיג על הגט פשוט דלא שייך בגט אומן קונה בשבת כלי, ודומה לדברי רשב"א ב"ק בצמר וסמנין דבעה"ב לא שייך אומן קונה בשבח כלי דסמנין שבחו ובעצים הוא דחשוב האומן קונה כיון דליכא סמנין דמשבחי לי' כו' ה"נ דיו הוא דמשבח הנייר של גט, במחכ"ת אין דבריו נראין כלל דעיקר הגט הם האותיות והקלף משמש שלא יהי' האותיות פורחין באויר כמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה בס"ת, והדיו ודאי הסופר משביחו במה שעשאם אותיות, ושייך בו אומן קונה בשבח כלי, ודווקא בצמר וסמנין העיקר הצמר וסמנין משבחי, משא"כ גט שעיקר האותיות ואף דקלף משבח לדיו שנעשה אותיות שלא יהי' פורחין באויר, מ"מ במה שהסופר עשה את הדיו צורת אותיות זה עשה הסופר לבד] וא"כ מה מקשה רמב"ן דאי ס"ד שמקנה לי' סופר קלף ודיו מה צריך לאקני לי' רבנן הא אכתי צריך לקניי' דרבנן לענין שבח כלי, וע"כ נוסחת הב"י מחוורת, ומוכח מדבריו דכשאין המעות של בעל אין זה וכתב וגם לא חשוב כולה גט דבעל דשבח אינו שלו: