שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קצט

סימן קצט ב"ה יום ה' י"ד למטמונים תרס"ה לפ"ק פה סאכטשאב. כבוד הרב הגדול חריף ובקי כש"ת מו"ה דוב מנחם נ"י האבד"ק זעמבראוו. דבר השכיב מרע שהוצרך ליתן גט לאשתו שלא תצטרך חליצה מאחיו שאינו ידוע היכן הוא, אך לפעמים לא הי' שפוי בדעתו ולא הי' אפשר לכתוב כל הגט כשהוא שפוי בדעתו, ונתיישב כת"ר לכתוב הגט כשהוא ישן וספק שמא שפוי בדעתו: תשובה א) הנה דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות גירושין הלכה ט"ו דאם עשה שליח בעודו פיקח ואח"כ נעשה קורדייקוס וכתבו ונתנו כשהוא קורדייקוס אין פסולו אלא מדרבנן, אך בשוטה גמור דעת המחבר בש"ע סי' קכ"א סעיף ב' דאף לרמב"ם בטל מן התורה, אך כל האחרונים חולקים דלהרמב"ם הואיל ועשה שליח כשהוא פיקח הגט כשר מה"ת אפי' כתבו ונתנו כשנשתטה: ב) והנה בתוס' ר"י הזקן קידושין (ע"ח:) מפורש דאפי' בנשתטה אין פסולו אלא מדרבנן שלא יאמרו שוטה מגרש ואפי' ציוה לגרש כשהוא שוטה יאמרו שגיטו גט, ועל כן העלה בחולה, המדבר ועושה שליח ונתנו כשהוא גוסס כשר, דבזה אין לגזור אם נכשיר בנתנו כשהוא גוסס יכשירו כשעשה שליח כשהוא גוסס, דממ"נ אם ידבר ויעשה שליח כשהוא גוסס באמת יוכשר כיון שמדבר, ועל כן מיישב הא דהי' צלוב ורמז כו' יעיי"ש היטב בש"ס דפוס ווילנא: ג) ולפי זה צ"ל דהא דמקשה הש"ס גיטין (ע':) משחט בו שנים ורמז כו' דהוה ס"ל למקשן דצריך בדיקה, ויען מסתמא מתנוונה והולך ובשעת נתינה לא בדקוהו שפיר איכא גזירה שמא יעשה שליח בלא בדיקה, ומשני הכא דעתי' צלותא הוא, פירוש וא"צ בדיקה בשעה שרימז, ועל כן אף אם נשתבש אחר כך הא ליכא גזירה וכשר:

ד) אך מקום מוצאו של הרמב"ם שאין פסול שוטה בשעת כתיבה וחתימה שבשעת מינוי שליחות הי' פיקח, אלא מדרבנן, נראה לי שראייתו מירושלמי ריש מי שאחזו בנתן גט שיחול לאחר שלשים ובתוך שלשים נעשה קורדייקוס תלוי בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, בדף הנ"ל באמר כתבו ותנו ואח"כ אחזו קורדייקוס דר"ל אמר כותבין ונותנין לאלתר ור"י אמר אין כותבין אלא לכשישתפה], וקשה דמה דמיון זה לזה הא טעמא דפוסל כמו שפירש"י משום דשוטה אינו מגרש, והיינו דשלוחו של אדם כמותו נחשב כאלו משלחו עשה ומשלחו שוטה, והתינח בשליחות דחשוב המשלח עושה בשעה שהשליח עושה, מה שאין כן במגרש לאחר שלשים דבסוף שלשים אין כאן שום מעשה והמעשה בתחילת שלשים ואז פיקח הי': ה) ותדע דהכי הוא דבשליחות נחשב מעשה המשלח בסוף ובעושה שיחול לאחר שלשים חשוב מעשיו בתחילה, שהרי לענין שבת כשאומר לגוי מערב שבת שיעשה בשבת אסור משום שהגוי שלוחו וכמו שפירש"י שבת (קנ"ג. ד"ה מאי טעמא) מאי טעמא שרי לי' רבנן ליתן כיסו לנכרי והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת ואף שנותן לו כיסו מבעוד יום אסור משום שליחות דלחומרא יש שליחות לנכרי, וכמו שביאר הרב ז"ל מלאדי בש"ע שלו סי' רמ"ג, ואלו התורם מערב שבת שיחול בשבת מותר לכתחילה כדמשמע בעירובין (ל"ו) בלגין וביבמות (צ"ג.) בדר' ינאי, אלמא דבשליחות חשבינן מעשה המשלח בשבת בשעה שעושה השליח שליחותו, ואלו העושה מערב שבת שיחול בשבת חשבינן מעשיו מערב שבת בשעה שתרם:

ו) ולכאורה יש לומר שגם בשליחות חשבינן מעשה המשלח בשעה שעשאו שליח, ומ"מ אסור אף כשעשאו שליח מערב שבת, שהרי על כל העושין מלאכה מע"ש והמלאכה נעשית בשבת הקשה הנמק"י ב"ק פרק ג' שיהי' אסור שהרי מכוחו נעשית בשבת המלאכה, ותירץ משום דחשבינן שבאותה שעה נעשה הכל, אבל בעשה שליח אי אפשר לומר שבאותה שעה שעשהו שליח נעשה הכל שהרי מחוסר מעשה השליח ואיך נוכל לומר שכבר נעשה בשעה שמינה אותו שליח (ועיין חת"ס חלק יור"ד סי' ש"כ] ולעולם גם בשליחות חשוב כאלו עשה בשעה שמינהו לשליח: ז) אך יש סתירה לזה מרמב"ן יבמות (צ"ג) בדר' ינאי שפירש שהפריש מערב שבת שבשעה שיבואו הפירות לידו בשבת יקיפם זה אצל זה בכדי שיהי' הרמה מן המוקף, ואז יחול ההפרשה שהפריש מע"ש, והתם ג"כ איך אפשר שנחשב בשעת הפרשה נעשה הכל, שהרי מחוסר הקפה ומ"מ מותר, וא"כ מדעשהו שליח מערב שבת מוכח דבשליחות חשבינן מעשה המשלח בשעה שעושה שליח שליחותו: ח) וא"כ איך מדמה הירושלמי להדדי הא בשליחות חשבינן מעשה המשלח בשעה שעושה שליח אז שוטה הוא, משא"כ במגרש שיחול אח"כ הא חשבינן מעשיו בשעת נתינה ואז פיקח הי', ועוד קשה קושיית הרשב"א ממעת שאני בעולם: ט) אך להרמב"ם דבשניהם מה"ת הוי גט ואף שנחשב מעשיו בשעה שעושה השליח ואז שוטה חשבינן לי' כאלו עשה בדעת כמו שהשליח עושה בדעת רק משום גזירה שיאמרו כיון שחלות הגט בשעה שהוא שוטה מוכח ששוטה יכול לגרש, אבל במעת שאני בעולם שברגע אחרון אי אפשר לו לדבר, ואם הי' מדבר הי' נחשב גם אז פיקח וליכא גזירה וכשר גם לכתחילה כסברת ר"י הזקן:

י) ולענין הלכה הנה הפר"ח דעתו לפסוק כהרמב"ם נגד הטור מחמת הראיות שכתב, אך מחמת שגם הריא"ז פוסק כטור ואינהו רוב, על כן פסק דהוי ספק מגורשת, ואנו שזכינו לדברי ר"י הזקן הוי תרי נגד תרי ושוב הלכה כהרמב"ם מחמת הראיות שהביא, וגם מחמת הראי' שהבאנו מירושלמי [ואמנם שבתורת גיטין כתב דמירושלמי משמע דמדאורייתא מדאוסר בקרבן ובתרומה, ולא ידענא, דיש לומר גם הם מדרבנן שיאמרו שוטה מפריש קרבן ותורם] ואף שהפר"ח כתב שגם מתשו' הרא"ש משמע דמדאורייתא מדכתב אינו גט וזקוקה ליבם, לדידי אין זה דיוק, דעל כרחין אינו בטל בוודאי דלמא תונבא נקט לי' ועל כרחין לאו בדווקא נקט ומשום דלדידן לא מייבמין, ואולי גם במדינתו הי' נוהגין כן עפ"י שיטת ר"ח שפסק כאבא שאול, וכן טעם שני שכתב הרא"ש שם משום חתם סופר ועד הוא רק להצריך חליצה: יא) העולה מזה דלדידן שנתגלה לנו תוס' מהר"י הזקן יש לנו לפסוק כוותייהו, וכיון שיש כאן עוד ספיקות שמא תונבא, ושמא לא הי' אז בשעת שינה דעתו משובשת יש להתיר במקום עיגון: יב) וראיתו למעכ"ת כתב ג"כ להתיר מחמת הספיקות, אך על היסוד דהסוברים מדאורייתא רק בשעת נתינה אבל לא בשעת כתיבה, לא משמע כן בטור שכתב ואם כתבוהו ונתנוהו בחליו אינו גט, ואי רק משום נתינה אפי' כתבוהו כשהוא שפוי ונתנוהו בחליו אינו גט, ולמה הזכיר כתיבה כלל, ובוודאי כוונת הטור ואם כתבוהו או נתנוהו בחליו והאי ויו ואו המחלקת וכן כתב הפרישה בפשיטות:

יג) אך טעם הדבר למה פסול מדאורייתא בשעת כתיבה להסוברים דלא בעי שליחות בכתיבה, משום שדעתו שמתחילה אינו מועיל לשעת שטותו, וכמו שמדמה ירושלמי במגרש לאחר שלשים ונעשה קורדייקוס בתוך שלשים שדעתו ראשונה אינו מועלת לאחר שנעשה שוטה, וכן בקרבנות כה"ג שם בירושלמי אף דכהני שלוחי דרחמנא, והא דמעת שאני בעולם ישבוהו הט"ז והקרבן נתנאל שהכוונה מעת שאני בדעתי ויכולני לגרש אך לדעת הרמב"ם כתבתי שאדרבא למד מירושלמי שהכל מדרבנן]: יד) אך דעת הסוברים לפי גמרא דידן דווקא בשעת כתיבה פסול ולא בשעת נתינה צ"ע טובא דיציבא בארעא כו' וגם טעם הפנ"י אזיל לי' כמו שהקשה בתורת גיטין שהרי ראוי לנתינה על ידי השליח: טו) ונראה ליישב לדעת רא"ש בשם ר"י דבעינן שליחות בכתיבה, דהנה ענין שליחות מצינו בלשון נתינת רשות בתרומות פרק א' משנה א' נכרי שתרם את של ישראל אפי' "ברשות" וכו' וכן בפ"ג מ"ד אבל "הרשה" את בן ביתו וכו', וכן בנדרים (ל"ו) באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום וכן בקידושין (ע"ט.) וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, וכל זה במידי דהקנאה אבל במידי דמצוה שנצטוה שיעשה הוא מה יועיל הרשאתו לאחר ולא בדעתו הדבר תלוי רק בדעת המצוה, על כרחין לומר שלוחו של אדם כמותו שנחשב שעשה הוא, אבל כל הרוצה שמטעם הרשאה לא יועיל, וכן משמע בנדרים (ל"ה:) גבי הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא למאי נ"מ למודר הנאה אי שלוחי דידן אסור, וקשה הא יכול לומר כל הרוצה יבוא ויקריב דכהאי גוונא חשוב שליחות בתרומה ואעפי"כ מותר במודר הנאה כמבואר בסוגיא שם, אלא ודאי הקרבה מידי דמצוה לא מהני הרשאה:

טז) נבוא לנ"ד, לדעת המצריכים שליחות בכתיבה יש לומר דכתיבה דלאו מידי דהקנאה דומה למצוה דלא מהני בי' הרשאה רק משום שנחשב שעשה המשלח, ועל כן כשהי' שוטה בשעת כתיבה מעשה שוטה לשמה לאו כלום. אבל נתינה גירושין מידי דהקנאה ומהני בי' הרשאה ונחשב מעשה השליח לא איכפת לן במה שהמשלח שוטה, מ"מ לדינא יש להתיר לפמ"ש דהלכה כהרמב"ם דמדרבנן ואף את"ל דהוי ספיקא דדינא כמו שתפס הפר"ח הו"ל כמה ספיקות בדאורייתא ובציר חד בדרבנן, ודומה להא דר' אושעיא פסחים (ט'), ואם יסכים עוד אחד מן הרבנים המפורסמים בהוראה אני נמנה עמכם להתיר: הק' אברהם. סימן ר ב"ה יום ב' נח תרס"ו לפ"ק פה האכששאב יע"א. להרב דשדה חדש בארץ רוסיא. שאלה באיש אחד מפלך בעסראביע שהלך לעה"א להמלחמה ונתן גט פטורין לאשתו על תנאי באם שלא יבא עד כ"א תשרי דשנת תרס"ו אזי יהי' חל הגט למפרע מזמן שנתן לה, ועתה נשאר חי רק שאנשי יאפאהן לקחו אותו בשבי' ואי אפשר לו לבוא לזמן הנ"ל והוא כהן, ע"כ כתב אגרת מכתב לאשתו שתבוא להרב לבטל הגט ולקרוע אותו, והשאלה אם יש להתירה לבעלה הכהן ודעת השואל להתירה מטעם כי שבי' הוא אונס דשכיח ולא שכיח. ובכל מקום אונס כזה יש בו טענת אונס, רק דבגיטין אין אונס בגיטין והוא משום אפקעינהו, וא"כ מדאורייתא מותרת לכהן, רק יש איסור דרבנן ובאיסור דרבנן יש לסמוך על דעת הבעל העיטור דמועיל ביטול אף על גט על תנאי עם מעכשיו כל זמן שלא נתקיים התנאי: תשובה א) גט זה כשר בלי פקפוק ואין שום צד היתר לבעלה הכהן, האחד דשבי' זו שנשבה ליאפאנים היא שכיח ושכיח, שכך נשבו כמה וכמה אלפים בידם, וכן להיפוך מחיל היאפאנים לרוסיא וכך דרך המלחמה, ולא אמרו דשבי' קצת לא שכיח אלא בהולך בדרך, אבל בנכנס למלחמה שכיח גמור ואף בממון אין בזה טענת אונס וא"צ בזה לאפקעינהו:

ב) ועוד דאפי' הי' קצת לא שכיח והגט בטל משום אפקעינהו, מ"מ הדבר ברור שאסורה לכהונה ולקרובים כמ"ש בשטמ"ק פ"ק דכתובות בשם רמב"ן, וראי' מדברי רש"י שבת (קמ"ה:) בעד מפי עד דכשר לעדות אשה ופירש"י דאקילו בה רבנן משום עיגונא וכל דמקדש כו' ואפקעינהו כו' ולמה נוטלת כתובתה כיון דבטלי קידושין למפרע, וצ"ל דמ"מ מדרבנן היא כשאר אשה שמת בעלה, ולא אמרו אפקעינהו אלא שלא יהי' כעוקר דבר מן התורה: ג) ונראה לי עוד דחכמים עשאו לזו כשאר מגורשת רק לענין שלא יחשב עקירת דבר מה"ת אמרו שאפקעינהו כו' זולת זה דינו כשאר מגורשת, וראי' לזה הא דשלהי גיטין (פח:) אמר ר"נ אמר שמואל גט מעושה בישראל כדין כשר, בישראל שלא כדין או בנכרים כדין פסול ופוסל לכהונה משום דמיחלף, אטו בישראל כדין, בנכרים שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו, ופירש"י דאין לגזור בזה אטו ישראל כדין דהוה גזירה לגזירה, והרי גט מעושה דכשר בבבל הוא משום דשליחותייהו עבדינן, וכתב הרמב"ן והרשב"א דהוא משום אפקעינהו, ואם איתא דאין פסולה לכהונה אלא מדרבנן גם בישראל שלא כדין כו' לא נגזור אטו ישראל כדין כיון דבישראל כדין גופי' אינו אלא דרבנן והוי גזירה לגזירה ושמואל בבבל הוה: ד) ועוד דאם איתא דאינה נפסלת לכהונה ולקרובים אלא מדרבנן א"כ תופסין בה קידושי קרובים והי' להם להפוסקים לבאר זה, הן בגט מעושה הן באונס בגיטין הן בביטול הגט שלא בפני השליח, הן בנותן גט בתוך ד' אמותיו דכתבו הרמב"ן והרשב"א שהוא משום אפקעינהו, אלא ודאי דעשאוהו לכל הדברים כשאר גיטין:

ה) ועוד נ"ל ראי' לזה מהא דיבמות (ט"ז.) שהקשו בתוס' למ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק יבמה שנתקדשה תפקע זיקתה כמו קידש יבם את אחותה, ותירצו בתוס' משום דאשת איש אפשר לתקן ע"י גט, וקשה הא בקידש יבם אחותה אפשר לתקן מה"ת ע"י שיתן גט בתוך ד' אמותיו או ישלח לה גט ויבטל שלא בפני שליח ויוכל לייבמה מה"ת, אלא ודאי מדרבנן עשאוה כגרושה גמורה מה"ת ואין תופסין קידושי אחותה, וא"ת כיון דמה"ת חלין הקידושין איך יכולים חכמים לבטל, לא קשיא דאפקעינהו רבנן לקידושי מיני', וה"נ אף אם יגרשנה בהפקעת קידושין יהי' דינה כגרושה גמורה מן התורה ומפקיע זיקת אחותה וא"ת כיון דמה"ת לא פקעה זיקה איך תהי' מותרת לעלמא, לא קשיא דאפקעינהו רבנן לקידושי המת, וע"כ קושיא מעיקרא ליתא, דאפשר ביבום מה"ת ע"י שיגרש אחותה בהפקעת קידושין, דא"כ יהי' נפקע קידושי המת ולא יהי' יבום כלל: ו) אך בפרק השולח שהקשו בתוס' א"כ יכולים ממזרים ליטהר, בזה אין ליישב דמדרבנן עשאוה כשאר מגורשת שהוולד קודם גירושין ממזר, דזה אינו דעל כרחין לא עשו כן לענין ממזרות, דעל כרחין יאסר זה בממזרת שאינה מעריות שע"י קידושין שנוכל לומר אפקעינהו] דאין יכולין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ועל כן הניחו חכמים לענין ממזרות על דין תורה: ז) נשוב לנדון דידן, דכיון דעשאוה כמגורשת מה"ת אין לסמוך בזה על דעת בעל העיטור.

ועוד דהא דבעל העיטור אינו אלא בתנאי דבידו, שהרי הרמב"ן הקשה לעצמו על שיטתו דהבעל והאשה ביחד יכולים לבטל התנאי שאפי' יתקיים יהי' כאילו לא נתקיים מהא דנתן לה גט מהיום אם מתי ושוב נתייחדה עמו באפילה אם חוששין לה משום קידושין, ולמה לא ניחוש לביטול הגט, ותירץ הרמב"ן דיש חילוק בין דבר שבידו שלא לקיים יוכל לבטל שאפילו יתקיים יהי' כאילו לא נתקיים, משא"כ באם מתי דאינו בידו, והובא במגיד משנה פ"ט מהלכות גירושין הלכה ח' בסוף הדיבור, וכן כתב הר"ן בפרק מי שאחזו. ותירוץ זה צ"ל גם לבעל העיטור, דלדידי' יגדל עוד הקושיא מנתייחדה. עמו באפילה כיון דסבירא לי' דהבעל עצמו יכול לבטל, וצריך לחלק כחילוק הרמב"ן, וא"כ בנ"ד שהתנה אם לא באתי מן המלחמה, שאין בידו לשוב, אינו יכול לבטל ולומר שאפי' לא יבא יהי' כאילו בא, ועוד דהכא אין כאן ביטול הגט כלל. שמה שכתב לאשתו שתבא להרב ולבטל הגט ולצוה לקרוע, לכל היותר אינו אלא גילוי דעת וקיי"ל גילוי דעחא בגיטא לאו מילתא: ח) סוף דבר אשה זו מגורשת גמורה כשאר מגורשת ובעלה כהן הבא עלי' במלקות ומותרת להנשא לכל דתצביין: הק' אברהם סימן רא לרב גדול אחד. והשאלה ניכרת מתוך התשובה. תשובה א) הנה הרב המערער נ"י ראשית דבריו לפסול הגט משום שהסופר נאמן לומר שהבעל ביטל הגט ורמב"ם וסייעתו סוברים דמהני ביטול ואפי' למכשירים מ"מ הלא כתבו התוס' דשמא כל זמן שלא נחתם לא חשוב גמר מעשה ויכול לבטל, וכ"ש זה שאף הרי את מותרת לכל אדם לא כתב] ואף דאין דבר שבערוה פחות משנים, זה במקום חזקה כמו בממון שבא להוציא מחזקת ממון, אבל בנ"ד אף דאיכא חזקה שלא ביטל הלא לעומת זה יש חזקת א"א, וכיון דליכא חזקה נאמן העד, והביא דברי הפנ"י גיטין (ל"ג.) והוא ז"ל כתב שדברי תוס' (ל"ב:

סד"ה ור"נ) מורים דנאמן ע"א על הביטול, ובדף (ל"ג) בד"ה רבי מורה להיפוך על כן פירש הפנ"י שדברי תוס' (ל"ב:) עיקר, ודברי תוס': (ל"ג) היינו את"ל להיפוך, ודבריו דחוקים: ב) אך פשוט שדברי תוס' (ל"ג.) הם אליבא דאמת ולא על דרך את"ל, והא דבדף (ל"ב:) שכתבו דלפחות משנים דאיכא למיחש טפי אינו מבוטל מבואר דאי לאו משום חשש הי' מבוטל, כוונתם פחות משנים ביחד, וכן משמע בתוס' (ל"ג.) שכך כוונתם לעיל, שכתבו על הא דכתבו זה שלא בפני זה ואי בטלה כולה אפי' רבי מודה דאינו מבוטל אפי' בדיעבד כדפרישית לעיל עכ"ל, מבואר שכך כוונתם לעיל במה שכתבו פחות משנים היינו זה שלא בפני זה: ג) ובסי' קל"ד ברמ"א מפורש דצריך שנים על מודעא, אך דמועיל זה שלא בפני זה, והרב המערער נ"י הביא בעצמו דברי רמ"א אלו, אך כתב שבב"י בשם רמב"ן כתב שזה ספק, וליתא שהב"י בשם הרמב"ן במוסר מודעא בפניו ובפני ע"א: ד) ובעיקר דבר שבערוה בלא אתחזק כתב כבר בשב שמעתתא ראי' ברורה דאינו נאמן דהא יליף מממון ובממון אפי' להחזיק אינו נאמן שהרי כתב הרא"ש דעד אחד אינו נאמן במקום שמחוייב ואינו יכול לישבע עיי"ש, וגם מחלוקת הפוסקים בעד המסייע אם יכול לפטור משבועה, ותיפוק לי', דלהחזיק אפילו בממון נאמן, אלא ודאי פשוט דלממון אפי' אינו בא להוציא מחזקת ממון אינו נאמן:

ה) מיהו בהא יש לומר דכיון שהתובע טוען ברי הו"ל העד המסייע ע"א בהכחשת בעל דין דלאו כלום הוא ואפי' באיסורין כמ"ש תוס' כריתות (י"א סד"ה ע"א אומר) וש"ך סי' קכ"ז סק"ב עיי"ש היטב, והוא מקרא דלא יקום עד אחד באיש, ותניא בספרי לקרבנות מנין ת"ל לכל חטאת ומינה גמרינן לשאר איסורין דבהכחשה, אך הא דע"א אינו נאמן כשהבע"ד טוען אינו יודע זה ילפינן מעל פי שנים יקום דבר דלא כתיב באיש ע"כ אפי' אין הבע"ד מכחישו אינו נאמן, (ודווקא בקרא דלא יקום דכתיב באיש הוא דאמרינן דווקא בשמעיד נגד האיש שמכחישו] ובזה אמרינן דווקא במעיד נגד חזקת ממון, כן יש ליישב קצת, מ"מ מהראי' שהביאו לדבריהם משומר שמסר לשומר דשם אין המפקיד טוען ברי ואעפי"כ אין שומר שני פוטרו משמע דס"ל אפי' אין התובע מכחיש אינו נאמן אפילו להחזיק, וכן להרא"ש הדותה, כראיית הש"ש:

ו) ועוד יש ראי' גדולה בדבר שבערוה גופי' דאינו נאמן אפי' אינו בא להוציא מחזקתה מהא דיבמות (צ"ד) דמוכיח דע"א ביבמה נאמן דטעם ע"א באשה משום מילתא דעבידא לאגלויי, דאי אינו נאמן, דנאמנות ע"א משום דייקא וביבמה לא דייקא איך יהי' נאמן לומר מת בעלך ואח"כ מת בנך שמא מת הבן קודם ויבמה היא ולא דייקא לידע שהבעל מת קודם עיי"ש, וקשה טובא הא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כמו (בדף ל"א) בנפל הבית עליו ועל בת אחיו דחשוב בחזקת היתר לשוק ועיי"ש בתוס' משום דבמיתת הבעל לבד משתריא לשוק ובמיתת הערוה לא משתריא ליבם עד שימות הבעל עמה, ה"נ בנ"ד במיתת הבעל לבד משתריא לשוק ובמיתת הבן לא משתריא ליבם עד שימות הבעל עמו, וכיון דבחזקת היתר לשוק קיימא הרי העד בא להעמידה בחזקתה ומן התורה נאמן בזה להעיד מי מת קודם, ובעיקר מיתת הבעל הא נאמן מתקנת חכמים, ומה ראי' מייתי, אלא ודאי מוכח להדיא דאין נאמנות לעד בדבר שבערוה כלל, ואין להמלט מראי' זו רק לפירוש בעה"מ שם שהיא דעת יחידית, והרמב"ן השיג עליו, וכל המפרשים לא פירשו הסוגיא: ז) והנה האומרים דנאמן בלא אתחזק נשענים על הר"ן בסוגיא דקדשתי את בתי שכתב דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו אך נודע שדברי ר"ן אלו לכאורה סותרין לדבריו בגיטין פרק האומר בהא דעושה שליח לקדש לו אשה אסור בכל הנשים שבעולם, וכתב הרמב"ן שאם באו הקרובות לפנינו ואמרו לא נתקדשנו נאמנות דע"א נאמן באיסורין, והשיג עליו הר"ן דאין דבר שבערוה פחות משנים, הנה דאף שמעמידה בחזקת פנוי' שלה, ועל כרחין כוונת הר"ן בקדשתי את בתי כיון שנתקדשה והוא מברר למי דכהאי גוונא גם בממון נאמן כגון עד המעיד באבידה שהיא של פלוני דכתב הר"ן בחולין דנאמן: