שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קעג, קטע 9

אף שהלך איסור חמור ונשאר איסור קל חשוב זר דהשייכות שמחמת שהי' קרוב מעיקרא נפסק בשעה שהי' איסור חמור, אך דיש לומר דכשהלך האיסור חמור חוזר וניעור מה שהיתה תחילה כהנת להחשב שיש לו שייכות, על זה הבאתי הדמיון מעירובין גבי סוף מבוי דסגי בפס ד' מ"מ אם נפל כותל המבוי לגמרי או לא נשתייר פס ד' דרש"י סובר דסגי לעשותם פס ד' מחדש, ואף שבשעת נפילת כותל המבוי בטלה המבוי כשעשה פס ד' חוזר וניעור מה שהי' מבוי תחילה, והתוס' חולקין דלא אמרינן חוזר וניעור, ה"נ הם וודאי בשעה שהי' איסור חמור לא הי' שייכות כלל שעל כן נקרא זר, על כן אף שהלך האיסור חמור אינו חוזר וניעור מה שהי' קרוב תחילה כיון שנתבטל הקורבה בשעה שהי' איסור חמור, זה דעתי, ואם עדיין לא יכנסו הדברים באזניו מה אוכל לעשות לו: יב) שוב כתב מעלתו אמנם כ"ז הארכתי להבין סברתו העמוקה, אבל פליאה דעת ממני דבריו הקדושים לא אוכל להבינם כלל שח"ו לומר שח"ו נתעלם ממנו הסוגיא שעוסק בה, דהא הגמ' פריך ואימא נבעלה לפסול לה מחזיר גרושתו, ומשני משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא, ולפי דבריו מחזיר גרושתו משנשאת לאחר ג"כ זר אצלה מעיקרא דכשנשאת לאחר ונעשה אשת איש איסור חמור לדעתי דנפסק השייכות אף שגירשה ונעשה איסור קל הוי זר אצלה מעיקרא כיון שנפסק השייכות בעודה אשת איש עכ"ד אמת אמר שח"ו שנתעלם ממני זאת, ואכתוב לו מה שדקדקתי בסוגיא בלמדי יבמות: יג) בקושיית הש"ס ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו, הקשיתי למה לי' להקשות במחזיר דהיינו שהחזירה להיות אשתו, הלא בברייתא גר עמוני מואבי מצרי כו' שבאו על כהנת כו' פסלוה ולא תני שנשאו כו' רק שבאו והי' לו להקשות ואימא אף הבא על גרושתו, אך התירוץ לזה פשוט שהרי בפרק עשרה יוחסין (ע"ח.

ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה, מ"ט דרב לקוחין אסרה תורה עיי"ש, ופשוט שאין בו שום איבסור יותר מפנוי' אחרת, שהרי שם אמרו בהאי לישנא קידש ולא בעל בפסולי כהונה] אינו לוקה, הפירוש שאין בו שום איסור כדמוכח שלהי סוטה, וה"נ בבעל ולא קידשב דמחזיר גרושתו, וא"כ אם בא עלי' בלא קידושין למה תפסול, בשלמא כל חייבי לאוין דאיסורם בביאה לחוד ואף מנחין דאיסורא מלא תתחתן בם מבואר בריטב"א קידושין דבעל ולא קידש לוקה וכתב שזו שיטה נכונה מפי רבינו הגדול רמב"ן ז"ל וכיון דאיסורא בביאה לחוד על כן נפסלת בביאה לחוד [ודעת הרמב"ם דכל הני דכתוב בהו בקהל ה' אינו לוקה רק בקידושין, כבר חלקו עליו הראב"ד וכל הבאים אחריו] אבל בא על גרושתו אין קושיא רק במחזיר מקשה דאז נאסרת הביאה, וזה פשוט: יד) והשתא שפיר משני דלאו זר אצלה מעיקרא ולא משום קודם שנתקדשה לאחר לחוד, דבזה יש לדון לשיטת תוס' דבאיסור חמור חשוב זר גמור, א"כ נפסק השייכות בשעה שנתקדשה לאחר, רק שגם אחר שנתגרשה מהאחר היתה מותרת לו קודם שהחזירה (ואף שזה אינו מתחילת לידתה מ"מ חשוב לאו זר מעיקרא כמו פ"ק דכריתות (ואו:) בשמן המשחה שסך ממנו למלכים ולכהנים לאו זרים מעיקרא, דבשעה שעלו למלכות ולכהונה הא נמשחו, ואף שלא נמשחו מתחילתם ממש]: טו) ובזה ישבתי עוד קושיא דמאי משני דלאו זר מעיקרא א"כ לר' מאיר דבלאו זר מעיקרא חשוב זר א"כ מחזיר גרושתו תפסול ולא לשתמיט תנא דיאמר הכי ונימא ר"מ הוא דכהאי גוונא מקשה הש"ס פסחים (י"ט) עיי"ש, אך להנ"ל ניחא, דהא ר"מ מודה בכהנת שנשאת לישראל דלא חשיבא זרה משום שראוי' לחזור אליו, וה"נ ראוי' לו שאם יגרשנה שוב תהי' מותרת לו הביאה בלא קידושין:

טז) [שוב מצאתי בשטמ"ק כריתות (ואו:) [עי"ש אות כ"ט שני דיבורים ונדפס השני קודם הראשון הקשה כן מסוגיא זו והניח בקושיא, אולי ס"ל לשטמ"ק דהאי שראוי' לחזור אליו לאו טעם אלא ראי' שלא נתחלל כהונתה כמ"ש בתשובה הראשונה, אך מצאתי סתירה לזה ברש"י סוף פרק אלמנה לכה"ג ואין להאריך): יז) ומ"מ לא משני הש"ס הא לחודי' דראוי' לחזור אליו, דנלפענ"ד הא דראוי' לחזור לא מהני רק בצירוף מה שהיתה תחילה כהנת, כעין דברי תוס' נדה (כ"ב:) דלא מהני מה שיכול לחזור ולשרות ולחזור לכמות שהי' רק בלחים ונתייבשו ולא ביבש מעיקרא, על כן מוכרח לתרץ משום דלאו זר מעיקרא, ולרבנן זה לבד יספיק, ולר"מ נוסף משום דראוי' להיות ניתרת לאחר שתתגרש: יח) ויש ראי' לזה ממשורר ששוער במיתה אף דאחר שהזקין חוזר להיות מן השוערים אעפי"כ מקרי זר לעבודת השוערים, אך יש בענין זה ענין עמוק אין כאן מקומו: יט) איברא דהקושיא שהקשיתי על הרי"ף גיטין להא דפרק ב"ש יקשה ג"כ על הרמב"ם שהוא ג"כ פוסק בכל פסולי דרבנן אם נשאת לא תצא ופסק בקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת תצא ואין הוולד ממזר, ולדידי' אין ליישב כנ"ל דהא הרמב"ם פוסק דכל חייבי לאוין אין חייבין אלא בקידושין ואעפי"כ פוסלים בביאה, וא"כ אין לפרש הא דמחזיר גרושתו לא חשוב זר מעיקרא משום דקודם שהחזירה מותרת לו דהא כל חייבי לאוין מותרים בלא קידושין ואעפי"כ הם פוסלים ולא עוד אלא דאפי' קודם קידושין פוסלים, ועל כרחין לפרש משום דקודם שנתקדשה לאחר היתה מותרת ואף דאפסקי' חומר איסור אשת איש לא חשוב זר מעיקרא, ואזדא תירוצי הנ"ל:

כ) ולאחר העיון גם להרמב"ם יש לפרש כן, והיינו דאף דחייבי לאוין דכתיב בהו בקהל ה'] אין לוקין בלא קידושין ומחזיר גרושתו אינו לוקה בלא קידושין, חילוק יש ביניהם בקידשה קידושין דרבנן דמחזיר גרושתו אינו לוקה דמן התורה לאו קידושין נינהו וכתיב לא יוכל בעלה הראשון לקחתה דהיינו קידושין, וכיון דמדאורייתא לאו קידושין אין איסור מן התורה, לא כן בחייבי לאוין, דהנה הכסף משנה פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה הביא דברי בנו של הרמב"ם ביאור דבריו דנאמר באיסורי לאוין ביאה בקהל ה', וביאה בקהל לא הוי אלא בקידושין אבל זנות לא מקרי ביאה בקהל, מבואר דלא נתמעט אלא ביאה של זנות, וכן משמע מסוף דבריו עיי"ש, והנה ביבמות (נ"ט:) מבואר דקטנה שנשאת ומיאנה נפסלה מן התורה לכהן גדול משום בעולה אבל משום זונה לא נפסלה אפי' לר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה זו דרך נישואין נבעלה ואין זה זנות, ועיין ריב"ש סי' קצ"ד, וכיון שאינו זנות אפילו מה"ת א"כ הוי ביאה בקהל מן התורה ולוקה מה"ת ואף שתחילת דבריו של בנו של הרמב"ם וביאה בקהל לא הוי אלא בקידושין לאו דווקא קידושי תורה אלא אף קידושין דרבנן בכלל, ודומה לזה כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות אישות כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מה"ת, והתם על כרחין בלא קידושין כלל אפי' דרבנן, שהרי חכמים תקנו נשואין לקטנה וחרשת ואין גדול הנושא אותם עובר בלאו, והרב המגיד כתב שם ראי' להרמב"ם מר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה עיי"ש, והרי מפורש בסוגיא הנ"ל דקטנה שנשאת לא נעשית זונה גם לר"א, ממילא אין בה משום קדישה דלהה"מ תלוי זה בזה, ועל כרחין בלא קידושין כלל קאמר, ה"נ דברי ר"א בלא קידושין כלל הוא דאינו מוזהר על חייבי לאוין אבל בקידושי דרבנן לוקה מה"ת:

כא) ובזה נבוא אל הביאור, דהנה קשה טובא להרמב"ם דאיסור חייבי לאוין אינן בלא קידושין א"כ למה תפסול בביאה לחודי', אך הרמב"ם לטעמי' דהבא על הפנוי' דרך זנות בלא קידושין עובר בלא תהי' קדישה, נמצא דחייבי לאוין אין להם שום דרך להבעל אליו בלי שתעבור בלאו, ממנ"פ בלא קידושין לא תהי' קדישה, בקידושין לא יבא ממזר וכדומה על כן נפסלת בביאה לחודי' ואף למ"ש רמב"ם סוף פ"ב מהלכות נערה בתולה המפותה כל שכן אונס אינו בלאו דלא תהי' קדישה, ודווקא הכינה עצמה לא הנבעלת ע"י פיתוי דידי', מ"מ כיון דפסול דידה בלאו דידה תלוי והיא אין לה דרך להבעל אליו בלי לאו רק אם לא רצתה רק שנתפתה אליו על כן חשיב לדידה איש זר] ועל כן גרושתו משנשאת לאחר שנתגרשה הא מותרת אליו על ידי קידושי דרבנן כגון קדשה בתמרה וכיוצא דלאו קדישה היא גם מה"ת כמו קטנה וחרשת כנ"ל ובלאו דמחזיר גרושתו אינה מה"ת כנ"ל ומחמת איסור דרבנן אינה נפסלת כמו שני' שאינה נפסלת לא היא ולא זרעה אבל חייבי לאוין אם תתקדש אליו אפי' קידושין דרבנן תהי' בחיוב לא ביא וגו' בקהל ה' דכיון דמקודשת אף שאין קידושין אלא דרבנן בקהל ה' מקרי כנ"ל, וא"כ אין שום היתר אלי' ופסול לה הוא: כב) קיצור הדברים דשלילת לאו דלא יבא ממזר וכדומה בלא קידושין בזנות תלוי, וא"כ ממנ"פ בלאו, בזנות לא תהי' קדישה, בלא זנות אפי' רק קידושי דרבנן לאו דלא יבא ממזר, אבל לאו דמחזיר גרושתו אפ' בלא זנות ליכא לאו רק בקידושי תורה דווקא:

כג) מה שהוקשה לו קושיית התוס' גיטין (י"ח.) שהקשו בזמה"ז למה כותבין זמן דלא שייך יחפה שאין דנין עונש מיתה והוקשה לו הא דבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם, [ומכח זה יצא לדון בדבר זה שאין בו איסור רק לכתחילה דבדיעבד אם נשאת בגט שאין בו זמן לא תנא לא אמרינן צריך מנין אחר להתירו], לדידי לא קשיא אחר שנדקדק בתוס' מה שייכות הקושיא זו לכאן, וזה הי' להם להקשות בתחילת הסוגיא, אך הוקשה להם לשיטת ר"י דבגיטין הבאים ממדינת הים שתיקנו זמן כדי שיצא הקול, אבל בלא זה לא היו כותבין זמן ולא אמרינן לא פלוג, א"כ בשוטית שיודעת לשמור גיטה ועצמה ובקטנה וחרשת דלאו בני עונשין נינהו ולא שייך שמא יחפה א"צ לכתוב זמן, ממילא בזמה"ז דכולהו לאו בני עונשין בב"ד שאין דנין מיתה לא יצטרך לכתוב זמן, כעין שכתבו תוס' לענין גילוי בזמה"ז כיון שעיקר תקנה לא הי' רק במקום נחשים, ה"נ עיקר התקנה לא הי' רק במקום שיש לחוש שמא יחפה: אשים קנני למלין, ראיתי במכתבו שיש לו עגנ"פ מהמוסרים, ובטח מחמת טירדא בא במכתבו זה לאיזה טעותים, יחלצהו ה' ממיצר וירחיב לו בכל אודותיו ויראו שונאיו ויבושו וקוי ה' יחליפו כח כנפשו ונפש הדו"ש בלונ"ת: הק' אברהם סימן קפט ב"ה אור ליום ג' ראה סת"ר לפ"ק פה סאכטשאב שלום וכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג חריף ובקי מו"ה יצחק נ"י האבדק"ק וולארווקי. דבר אשר הוקשה לו הנכתב בסידור הגט וכן המנהג שהבעל מקרב ידו סגורה נגד ידי האשה ואח"כ מניח ליפול הגט לתוך ידי', ולפי דברי תב"ש בשחיטה לא מהני כה"ג דלאו כוחו אלא סילוק כוחו. וא"כ גבי גט נמי לאו נחינת הבעל הוא, ורצונו לידע איך לנהוג למעשה:

תשובה א) אודיעהו כי פעם או פעמים הייתי משנה המנהג מטעם זה, ואח"כ חזרתי בי לעשות כפי המנהג, והנה פשוט דומה לעריק לה חרצי' ושלפתי' שחלחל מתניו וקירב עצמו אלי', וה"ה אם הי' ידה סגורה ופתחה וקירב ידו אלי' ונטלתו ואמנם כי בנדון דידן היפך הסדר שתחילה קירב ואח"כ פתח ידו, הלא כתב הב"ש שגם זה מועיל, וכן כתב גם מעלתו, ומה שפקפק כבודו דהא ודאי אם קירב הגט והניחו על גבי קרקע ונטלתו לא מהני והכא נטלתו מהאויר י"ל דדומה לנטלתו מעל גבי קרקע, באמת אינו דומה כלל, דעל גבי קרקע לא מהני דבעינן שיצא הגט מרשותו לרשותה כמ"ש התוס' גיטין (ע"ז) ד"ה ותיחוד, ועוד דנטלתו מידו עביד הבעל מעשה אצטבא עכ"פ ע' יומא מ"ט: ב) ויותר ניחא לפימ"ש בחי' מהרי"ט ריש שבת דה"מ בעשותה דידו של בעה"ב. הפשוטה לחוץ וחפץ בתוכה ונטל העני מתוכה דפטור אף דידו בתר גופו גריר והוי כמונח ברה"י, מ"מ כיון דלא הוי כרשות היחיד רק מכח שמונח בידו של בעה"ב חשוב גם בעה"ב עושה מלאכה והוי שנים שעשאו ופטור. ה"נ כיון דלא הוי נתינה רק מחמת שבא מיד הבעל לידה חשוב גם הבעל שהי' מונח הגט על ידו מסייע בנתינה: ג) ובזה מצאנו טוב טעם הלכה זו דקירב לה הגט ואפי' לא פתח ידו דעת הב"י והב"ש מסייע לי'] דהוי נתינה, ולהנ"ל יובן בטוב טעם. דהגמר לעולם עושים שניהם הוא גם היא, דפשיטא שאם לא הגיע לידה שלא הי' נתינה וחשובה מסייעה בנתינה, רק קירב הגט אלי' עושה הוא לבד וע"כ בקירוב שלו לבד סגי, ולי"א תרתי בעינן משום דבכל נתינה גם פתימת ידו עושה הוא לבד, רק גמר נתינה שבא לידה עושה גם היא ודו"ק:

ד) נשוב לנדון דידן שהגט בא מיד הבעל לידה ואולי הי' בכח הבעל הי' פשוט דהוי נתינת מעליא וחשוב הגט בא מידו לידה, והיינו מתני' דהזורק, רק שתאמר שאיננו מכוחו, ע"ז נאמר מ"מ הגמר חשוב עושה גם הוא והקירוב עושה הוא לבדו, וגם לפי החילוק בין מידו בין מעג"ק דע"ג ידו עושה מעשה אצטבא עכ"פ, ה"נ במה שנופל הגט מידו עושה מעשה אצטבא, באופן שלפי דברי הב"ש דקירב ידו סגורה ופתח הוי נתינה, הדבר פשוט דמנהגינו טוב: ה) אך יש לדון בדברי הב"ש, דהתינח להפוסקים תרתי בעינן פתח וקירב, אלמא פתיחת היד מילתא, מה נ"מ מה עושה תחילה, אך להב"י וב"ש מסייע לי' קירב לחוד סגי, אימא דפתיחה לא מהני מידי, וקירב הגט בעוד ידו סגורה ג"כ לא מהני כיון דבשעת קירוב ידו סגורה ולא תוכל ליטול, ופתח וקירב דמהני משום קירב ידו פתוחה דמועיל אבל הפתיחה לאו נתינה כלל, ואיך תשוי לקירב נתינה למפרע: ו) ע"כ נבקש לקושייתו תשובה אחרת, ונוסיף מי דעת בדברי התב"ש ואח"כ נוסיף קמח, והנה: הרמ"ה הביאו הטור סי' כ"ח דהא דזרק לתוך חיקה מקודשת, דווקא דהתרצה מתחילה לקדושי לי', אבל בסתמא לא, וביאר המקנה סי' מ"ב וחמדת שלמה סי' מ"ח דווקא שנתן לתוך ידה נחשב אחיזתה החפץ אף לאחר קבלתה למעשה שאלמלא נתכוונה לאחוז החפץ הי' נופל מידה ע"כ נחשב אחיזתה מעשה ע"ש היטב, וע"כ כשאוחז הסכין בידו והניחו ליפול לא נחשב מעשה כלל רק אינו עושה מעשה אחיזת הסכין וממילא נופל ולא הוי כוחו כלל וכלל ודו"ק:

ז) נשוב לנדון דידן דכשהגט ביד הבעל נחשב אחיזתו הגט שלא יפול מעשה, וכשהבעל מקרב ידו והגט בידו נגד ידי' על דעת לפתוח ידו אח"כ, לא נחשב קירובו על דעת לעשות מעשה, רק על דעת שלא לעשות מעשה אחיזת הגט דכשלא יאחזנו בכוונה יפול ממילא, וא"כ נחשב נתינה מעליא מה שמקרב הגט נגד ידי' דע"י הקירוב יפול ממילא אם לא יעשה מעשה אחיזה אח"כ, וכיון שבאמת לא עשה מעשה אחיזה אח"כ, הא נפל לידה מכח הקירוב לבד והוי נתינה מעליא, ובפרט לפמ"ש התוס' סנהדרין (ע"ז) ד"ה כפתו דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' שהם תולדה דאש הם משום חציו, וה"נ המקרב הגט לכנגד ידי' שמצוי שיפול מידו לידי' אם לא יעשה מעשה אחיזה בכוונה דחשיב כזרקו לידי', נמצא שלא זה בלבד שאין קושיא מהתב"ש רק ראי' וסיוע למנהגינו, ודו"ק היטב: ח) ויש ראי' לזה מדברי הר"ן ריש שבת דה"מ היתה מלאה פירות, בהא דמחלק רש"י בין הא דר' ביבי דהדביק פת בתנור התירו לו לרדותו כדי שלא יבא לידי איסור סקילה, בין היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, דהתם אם לא תתיר לו לרדות ע"כ יעשה מלאכה, אבל אפשר דנקיט פירי בידי' ולא רמו להו לרה"ר, אבל בתוס' אמרו דמזיד דהכא כמזיד דהתם דה"נ לא שכיח דכולא יומא לנקוט פירות בידי' עכ"ל, והא אפשר שלא יזרקם רק יפתח ידו והפירות נופלים ולאו כוחו הוא ויפטור, אלא ודאי דשוב יתחייב על פשיטות ידו לחוץ דכשפותח ידו חשוב הנחה ע"י פשיטות ידו לחוץ (ע"מ לפתוח ידו ברה"ר להניחם שם]:

ט) ואין לדחות משום דבנזקין כה"ג חייב, וכתב הרא"ה בבדק הבית הטעם משום דבנזקין חייב גרמי, ופ' הכונס (ס'.) גבי זורה ורוח מסייעתו דחייב, ובנזקין כה"ג חשוב גרמא מחלק הש"ס דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דניחא לי' ברוח המסייע חייב, וכ"ש הא דפתח דבנזקין חייב דחייב בשבת משום מלאכת מחשבת דניחא לי' בפירות הנופלים ברה"ר, [והא דשבת (ק"כ:) לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי אף דע"י מחשבתו נחשב מעשה, התם קאי בכבוי דליקה דהוי מלאכה שא"צ לגופה ואליבא דר' יוסי דפוטר מלאכה שא"צ לגופה דלא חשוב מלאכת מחשבת ע"כ מותר גרמא ועוד: דהתם גרמא גם בנזקין פטור וליכא קו"ח, ואם באנו ללמוד מזורה ורוח מסייעתו דחשוב גרמא ומ"מ חייב משום מלאכת מחשבת, ה"נ בזה, לא כל הגרמות שוין אבל בפתח ידו דחייב כ"ש דחייב בשבת משום מלאכת מחשבת, ליתא דמה נעשה לרא"ש דס"ל ג"כ דמר' ביבי נלמוד להיתה ידו מלאה פירות דהתירו, וע"כ כסברת הר"ן בשם התוס' דה"נ לא שכיח דלנקיט פירות כולי יומי בידיה, וקשה הא וכל לפתוח ידו ויפלו הפירות, ולרא"ש אין ליישב שיתחייב משום מלאכת מחשבת, שהרי הרא"ש פירש הא דהכונס בזורה ורוח מסייעתו משום שכל המלאכה הוא כך, אבל בעלמא לא מהני הא דמלאכת מחשבת לשוי' גרם מלאכה וכיון דפסול בשחיטה למה יתחייב בשבת אלא ודאי כדכתיבנא: י) מיהו הא ליתא דהמעיין בת"ש ס"ג דרא"ש לית לי' הא דפתח ידו ונפלה בכוונה דהשחיטה פסולה רק כך י"ל דאנן לא חזינן מאן דפליג אהא דרא"ש פ' הכונס וא"כ הראי' גם לר"ן, ואם נדחה לומר שהתוס' לית להו הא דפתח ידו, בחידושי הבאתי ש"ס זבחים (ס') ודילמא ס"ל שפיכה מכח אדם בעינן דנפל מידו לאו כוחו כדעת רשב"א ורא"ה מקור דברי תב"ש אלו ואין להאריך בזה יותר:

יא) מ"מ לפי טעמים אלו ופשיטא לפי טעם זה השני לא מהני רק אם היא תופסת ידי' במקום אחד והוא קירב ידו עד כנגד ידי', לא שנהפוך הסדר היא תפשוט ידי' נגד ידי הבעל והבעל מניחו ליפול לידה: יב) אך עלה בדעתי חקירה בפירוש ונתן לפי פירש"י גיטין (לו:) דה"מ נרדי נתן ריחו פירש"י עזב ריחו הטוב כמו לא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו, ולכאורה לפי"ז אם פתח ידו שתטול היא יועיל דעזב שתטול הגט. אך באמת זה אינו דהתם כתיב לא נתן עבור והכא לא כתיב ונתן שתקח שיהי' פירושו עזב שתקח, רק ונתן בידה, אבל אם עזב שיהי' ממילא בידה, שפיר יחשב עזב בידה, וע"כ אם פתח ידו היינו עזיבת הגט שיפול ממילא בידה יחשב שפיר נתינה, ולפי"ז אף תפשוט ידי' נגד ידי הבעל שהגט בה והבטל פותח ידו ומניחו ליפול ג"כ יחשב נתינה, אך חלילה להקל בזה למעשה, רק שתתפוס ידי' פשוטות במקום אחד והבעל מקרב ידו לכנגד ידי': יג) ולענין מה שהצריכו לעשות כן ולא נתינה פשוטה ליתן לידיה, י"ל לפימ"ש הב"ח בהא דגט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו אינה מגורשת וכתב הב"ח דאפי' עזב אח"כ המשיחה בידה אינה מגורשת, דעכשיו שהניח המשיחה ליכא נתינה שכבר הגט בידה והוי כטלי גיטך מע"ג קרקע, ומסיים שפשוט הוא, והנה בגמ' דהאומר זה גיטך והגליון לכתובתה הוי גט ע' רשב"א ומשום דהגליון אינו מהגט, וא"כ אם בתחילת הנתינה ישאר הגליון ביד הבעל ואח"כ יניחנו, יפסול, דבשעה שהגליון הי' ביד הבעל דומה לגט בידה ומשיחה בידו דיכול לנתקו ע"י הגליון ועזיבת הגליון אח"כ לא יועיל כלום דגליון אינו מהגט והוא כמשיחה, ע"כ בחרו במנהגינו דלעולם בשעה שבא הגט לידה אין ביד הבעל כלום, ואולי עוד יש להם טעם אחר ואין לזוז מהמנהג: