שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קעג, קטע 8

כז) ובמה שכתבתי יתיישב הא דלא קאמר בגמ' מודים חכמים לר"מ בהי' במזרח כו' דהנה במשנה כתובות (ק"י:) דאם הי' שינוי מטבע בין מקום נישואין למקום גירושין נותן מטבע הפתוחה וזה מקולי כתובה, חולק רשב"ג דנותן מטבע שבמקום נישואין משום דס"ל כתובה דאורייתא, ור"מ נמי ס"ל כתובה דאורייתא (נ"ו:) נמצא שאין חשש בשינוי מקום העדים משום שינוי מטבע לר"מ, אך מ"מ פוסל ר"מ משום דשינה ממטבע שטבעו חכמים, נמצא שיש נ"מ בין ר"מ לחכמים דלר"מ הי' במזרח וכתב במערב הוולד ממזר דרבנן, אבל לחכמים דינו כמו גט מוקדם דבטל לגמרי כמו מוקדם והוי ממזר מדאורייתא ויש כח ביד חכמים לבטל הגט מה"ת ע"י שיתקנו שישאר הגט שלו, אי כמ"ש הפנ"י כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש כיון שנכתב בגט כדת משה וישראל, וזה טעם מוקדם דבטל לגמרי ג"כ] וע"כ עריב לי' ר"מ בהדי שלום מלכות דבשניהם הוולד ממזר דרבנן ואסור בממזרת, אבל חכמים דס"ל הגט בטל ומותר בממזרת לא מצי עריב לי' בהדי שינה שמו ושמה, דשינה שמו ושמה היינו שיש לו שני שמות ולא כתב אלא שם אחד כמ"ש התוס', ולא מיפסל אלא מדרבנן, אלא שהוא פסול חמיר, והחמירו שיה' ממזר מדרבנן ואלו הי' במזרח כו' הוי ממזר מדאורייתא, וע"כ לא אמר מודים חכמים לר"מ בהי' במזרח כו' שאין שווים כלל, דלר"מ ממזר מדרבנן, ולחכמים ממזר דאורייתא: כח) העולה מזה שפסק הר"ח ברור מאד, אך רק בהי' במזרח וכתב במערב וכיוצא בזה בשני מלכיות שיש שינוי המטבע, אבל במדינה אחת לא הוי ממזר כלל, ואפשר שגם לדידי' תנשא לכתחילה כפירש"י ועולה מזה שמקור האיסור דשינוי מקום לעמידת העדים באותה מדינה אין בו חומר כל כך ואם נשאת לא תצא ונוכל לדון מסברא: כט) והנה רו"מ פתח בכחא דהתירא בארבעה פנים ויעברו לפנינו אחת לאחת.

פן האחד כיון שהי' עידי מסירה ולא מיפסל אלא משום מזוייף מתוכו וכתב בתה"ד סי' רכ"ח בפסול דרבנן אין בו משום מזוייף מתוכו עכ"ל, ואני ראיתי תה"ד סי' רכ"ח ולא מצאתי כן, זולת אם נסמוך על משמעות הלשון לא נסמוך להתיר פסול דאורייתא בחתימה גם לר"א דאמר עידי מסירה כרתי' מלשון זה אפשר משמע לי' דפסול דרבנן הי' מכשיר בחתימה, ואף אם הי' כן אין משם ראי' לנידון דידן, שהרי מבואר שם בתה"ד דתרי גווני מזוייף מתוכו, האחד מה שיש בו חשש שיבא לסמוך על העידי חתימה, והב' מה שאין בו חשש זה, רק שנגזור חתימה אטו כתיבה ומזוייף מתוכו זה קיל טובא ורב אשי לא ס"ל, וע"ז סובב הולך כל התשובה,. ועל פסול זה אף דקיל טובא, מ"מ בפסול דאורייתא לא הי' מצדד להכשיר אבל בפסול דרבנן הי' מצדד להכשיר, ומה זה ראי' לנ"ד דחשש שיסמוך על העדים דחתימה דידהו פסול: ל) ואני תמה על מעלתו דא"כ דכל הפסול שינה מקום עמידת העדים בליכא עידי מסירה או עכ"פ באין עידי מסירה לפנינו, א"כ איך סתמו הפוסקים לפסול שינה מקום חתימות והרי כל גיטין ניתנין בעידי מסירה והי' להם לומר דווקא שאין עידי מסירה לפנינו, רק בוודאי כוונת מעלתו מאחר שהמנהג שעידי חתימה הם הם העידי מסירה, א"כ אם יראו כמשקרים בחתימה יאמרו ששיקרו גם באמירתם על המסירה, לא כן בנ"ד שלקח עידי מסירה אחרים, זה כוונת מעלתו, מ"מ מה יאמר לשיטת ספר התרומה סי' קכ"ט בטעם שינה מקום עדים כי אם לא יהיו העדים שם אתי למימר אחרים חתמו בשמם ומזוייף הוא שהרי העדים לא היו שם עכ"ל, הא יש כאן עידי מסירה ודילמא אתי למיסמך בעידי חתימה לא אמרינן בפסול זה לדברי מעלתו, ואזדא לה היתר זה:

לא) היתר הב' כתב בשם תשו' נודע בשערים דלדידן שקורעין הגט אין חשש שיבואו להזים העידי חתימה, וגם זה לא נהירא להכשיר בזמן הזה מה שהי' פסול בימי הש"ס וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אפילו אזיל הטעם: לב) אך אמינא גברא רבא אמר מילתא לא תוחיכו עלה, דהנה מקור הדין דמשום שמקום דירה מרופה בידינו אין כותבין מקום דירה הוא בפסקי מהרא"י סי' קמ"ב ומשום דכתב בהגהת מיימוני שאם אינו ברור לו מקום דירה לא יכתבו כלל והאידנא מקום דירתינו מרופה בידינו ולכך אין כותבין אותו, נמצא שגם בזמן המשנה הי' משכחת לה שאין כותבין מקום דירה כגון שספק בעיני הסופר והעדים מקום דירתם ממילא לפי הנודע בשערים הנ"ל לא הי' צריכין לכתוב מקום העדים, ממילא לדידן שלעולם אין כותבין מקום דירה א"צ לכתוב מקום העדים כיון שמתחילה לא הי' התקנה לכתוב מקום העדים רק אם כותבין מקום דירה, ודומה להא דכתבו בתוס' פ"ב דע"ז ( ) לענין גילוי דעכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אין חוששין לגילוי ולא אמרינן בזה צריך מנין אחר להתירו דוודאי מתחילה לא גזרו אלא במקום שנחשים מצויין, ה"נ בתחילה לא גזרו רק כשכותבין מקום דירה לאפוקי כשספק להם מקום דירה, דאז אין כותבין מקום דירה, לא תקנו שיכתבו מקום העדים, ממילא בזמה"ז שאין כותבין כלל מקום דירה א"צ לכתוב מקום העדים:

לג) וסברת נודע בשערים, הגם שלדעת תורת גיטין דעל ידי מקום עמידת הבעל יוכלו לברר שבעלה נתן לה לא אחר אזדא סברתו אך שהוא חולק עליו, אך בנ"ד נכונה גם לדעת התורת גיטין, שהרי השכיב מרע הבעל הי' בסטריקאב ונכתב בגלאוונא, וידוע שכשאין הבעל במקום כתיבה אין כותבין מקום עמידת הבעל, ועל כורחין סומכין רק על עידי מסירה ושוב א"צ לכתוב מקום עמידת עדים ודכוותה בזמן המשנה בספק ואין הבעל במקום כתיבה וק"ל: לד) והנה הגם שסברת הנודע בשערים אינו רק לדעת ר"י דהכל תלוי באם צריך לכתוב לכתחילה מדינא דגמ', משא"כ להרא"ש דטעם שינה מקום דירה משום לעז עיי"ש, והוא הדין בשינה מקום עדים דאיכא לעז אם יבואו מזימים, יש לומר גם לענין לעז יש לחלק קצת בזמן הזה שגונזים הגט מנין ידעו מזימים איך כתוב בגט מקום חתימתם וגם מי הם העדים, בשלמא בזמן שהי' מניחין הגט בידה ובו באה לינשא כאשר יראו הזמן והמקום יזימו אותם, אך בזמה"ז שהגט ביד ב"ד אי אפשר לידע רק ע"י הב"ד והם יודיעום שאמת חתמו, וזה נרמז בדברי נודע בשערים אות י"ד: לה) פן ג' כתב היתר פשוט, דהתוס' הקשו אמאי פסלינן הי' במזרח כו' הלא אם יראו שלא הי' במקום הכתיבה יאמרו שאחרוהו, ותירצו בסוף דבריהם דפעמים יהי' נודע שלא אחרוהו ויאמרו שהקדימוהו, נמצא שאין חשש רק משום חשש גט מוקדם, והב"ש כתב גט שכ"מ מוקדם כשר דקלא אית לי' כמו גיטין הבאים ממדינת הים, וגם זה אינו, דהך יאמרו שהקדימוהו אין צורך דכיון שנודע שלא אחרוהו שוב פסול משום שיבואו לידי הזמה ומיחזי כשיקרא, וכ"כ מהר"ם שיף שם וז"ל בסוף הדיבור ויסברו שהקדימוהו לרווחא דמילתא החשש וק"ל עכ"ל:

לו) הפן הד' דכתב מהר"ם שיף בתירוץ ב' וז"ל או שמא בדיעבד אינו פוסל במקומות הסמוכות, ואין להעמיד יסוד על שמא וגם השמא אינו ברור בעיניו שכתב שני אופנים, ומ"ש בשם נודע בשערים דמייתי מרב שמחמיר לכתחילה במקומות הסמוכות דברחוקות פסול בדיעבד שאם ברחוקות לא הי' פסול דיעבד לא הי' מחמיר בקרובות אף לכתחילה, זה נכון לדעת הנמק"י פרק אחד דיני ממונות שגם בשטרות פסול דיעבד, אך לפסק הש"ך סי' מ"ג דבדיעבד כשר בשטרות כדעת רוב פוסקים והסכים עמו בתומים בכתב מקום מסירת דברים וזמן הכתיבה, א"כ אף ברחוקות לא הי' פסול בדיעבד בשטרות ולמה יחמיר רב לכתחילה: לז) עוד כתב מעלתו דבנ"ד שבאמת היו העדים באותו יום במקום שנכתב בגט אי אפשר שיבואו לכלל הזמה כלל, וזה נראה נכון, וזה עלה בדעתי בתחילת העיון, אך דקשה דהא אמר רב כי כתביתו בהיני כתיבו היני אע"ג דממסרי לכו מילי בשילי, והרי היני ושילי מקומות קרובות זה לזה בתוך התחום כמו שהוכיח הר"ן פרק אין צדין, וא"כ מצוי הרבה שבאותו יום שנמסר להם בשילי כתבו בשילי וסתמא אמר רב משמע אף באופן זה ואף שהי' באותו יום בשילי בשעת מסירה, ואם הי' כוונת רב דווקא בכתבו בשילי בזמן אחר הי' לו לפרש אע"ג דממסרי לכו מילי בשילי בזימנא אוחרי, אלא ודאי גם בזה שייך הזמה שיאמרו המזימים עמכם היינו בשילי וראינו שלא כתבתם שם כלום ואחר כך כשהלכתם משם עמנו הייתם בהיני כל היום שלא הלכתם שוב לשילי לחתום, כעין שכתבו התוס' לתרץ הקושיא דיאמרו שאחרוהו דפעמים יהי' נודע שלא אחרוהו, וה"נ בנידון דידן יש לחוש שיאמרו המזימין ידענו שלא חתמתם בעודכם בגלאוונא בשעת כתיבה ומאז הלכתם משם עמנו הייתם ולא חזרתם שוב לגלאוונא לחתום:

לח) אך מצאתי בתוס' רי"ד שנדפס בש"ס דפוס ווילנא דמפרש הא דרב בהיני ושילי בזמנים מתחלפים ומשום דיאמרו המזימין באותו זמן הכתוב בגט עמנו הייתם במקום פלוני, ואף דבהיני ושילי מצוי שיהי' המסירה בשילי והכתיבה בהיני ביום אחד, ולמה פירש בזמנים מתחלפים, מכלל דס"ל דביום אחד כיון שהי' באותו יום גם בשילי יכולים לכתוב שילי אף שעומדים בהיני, וזה עמוד לסמוך: לט) שוב ראיתי שאין שום ראי' מתוס' רי"ד, דבהא דכי כתיבו בהיני כתבו היני אע"ג דממסרי לכו מילי בשילי כשהי' הכל בזמן אחד אי אפשר לבוא לידי הזמה שיאמרו להם המזימים עמכם היינו כשהייתם בשילי ולא חתמתם שם [ומשעה שהלכתם משם עמנו הייתם בהיני ולא חזרתם משם לילי לחתום] דזה אי אפשר רק אם לא זזה ידי המזימים מידי העדים, ואם כן בשעה שנמסר להם מילי בשילי והמזימים היו עמהם, הרי גם המזימים שמעו מסירת מילי ובעצמם ידעו שאמת חתמו אף שחתמו במקום אחר] שעדות העידי חתימה הוא שהבעל צוה להם לחתום כמפורש בגמר' ריש השולח וזה יודעים המזימים בעצמם שאמת הוא ואין כאן הזמה כלל, על כן מוכרח התוס' רי"ד לפרש בשני זמנים. אבל בנ"ד שפיר משכחת לה שהעדים יאמרו בגלאוונא היינו עמכם ולא חתמתם ומאז הלכתם משם לסטריקאב לא חזרתם לגלאוונא לחתום ובסטריקאב א"צ להיות לא זזה ידם מידם כי אם יראו אותו עכשיו ולאחר שעה בעוד שלא הי' שהות ליסע לגלאוונא ולחזור די, ושפיר משכחת לה הזמה אף שלא יהי' המזימים בשעה שעשאם הבעל שלוחים, רק זאת הרווחנו שאין ראי' מדרב, דאף שהיו באותו זמן במקום הנכתב יפסול מ"מ, כן יש לומר מסברא:

מ) והנה עתה שמת הבעל והוקל האיסור מכרת ומיתה ללאו כתב מעלתו דיש לומר לא חששו חכמים ללעז רק באיסור אשת איש לא באיסור יבמה דקיל, וזה אינה טענה, דזה ממילא כיון שהיא אשת איש מדרבנן זקוקה ליבום, ולהדיא אמרינן בגמ' (ע"ח:) גבי ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה והוא פסול דרבנן דכתב רמב"ם שאם נשאת לא תצא, ושם בגמ' הוה עובדא הכי ואצריכוה חליצה, אך אני כתבתי בזה תשובה ומבואר אצלי בכתובים [והוא בסי' ] ועמל בעיני לכפול הדברים אך לא סמכתי על זה לבד חלילה: מא) והנה בנ"ד יש לנו עוד כמה טעמים, אחד היתר בעל נודע בשערים, גם היתר מהר"ם שיף שכתב מעלתו, וכן משמע קצת בתוס' שכתבו וז"ל ולרבותא נקטינהו הני כו' יש להחמיר, וזה אינו פסול רק חומרא לכתחילה, וזה היתר ספק, וגם היתר מהתשובה שכתבתי [והוא בסי' בענין גירש פסול דרבנן ומת. וגם מה שכתבתי לעיל בדעת ר"ח דמחמיר ביותר מ"מ בשינוי באותה מדינה לא אמר ואפשר דכרש"י ס"ל: מב) על כן נלפענ"ד שאם מבקש ממון הרבה בעד החליצה אשר עפ"י דין אינו מגיע לו כלום כיון שאי אפשר לה להתייבם נתירה בלא חליצה, אך אם בקל ירצה ליתן חליצה בלי דמים מרובים נראה לי שיחלוץ וישתדל מעלתו בזה שיבוא לידי חליצה: הק' אברהם. סימן קפח ב"ה יום א' תולדות נשיש לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג חו"ב כש"ת מו"ה דוב הכהן נ"י אבד"ק סטריקאב. מכתבו הגיעני ויען שביקש מאוד להשיבו אעשה רצונו: א) מה שכתב ליישב דברי נודע בשערים דבזמה"ז דאין כותבין מקום דירה ואי אפשר להתירה רק עפ"י מעשה ב"ד או עידי מסירה אין להצריך לכתוב מקום עדים, דכל הטעם שתמצא לקיים עידי חתימה ובזמן הזה שע"כ תצטרך עידי מסירה אין נ"מ.

והקשיתי דצריך מנין אחר להתירו, ותירץ מעלתו עפ"י דברי תשו' הרא"ש בסדין בציצית בזמה"ז דבטעם ידוע א"צ מנין אחר להתירו, הם דברי תימה, דכל שכן כתיבת מקום העדים דאין טעם ידוע זה אומר בכה וכו', והנה הרגיש מעלתו בזה בעצמו במכתבו השני, וכתב דמ"מ אמאי סתרתי ההיתר בשינוי מקום העדים, וזה תימה גדולה, דהרי שינוי מקום עמידת העדים הטעם שייך גם בזמה"ז שיזימום ומיחזי כשיקרא, רק הנודע בשערים כתב דכיון שבזמה"ז א"צ לכתוב מקום עמידתם שוב העדים לא קאי ע"ז שבזה המקום חתמו, ואין כאן הזמה ולא לעז וכן מפורש בנודע בשערים. אבל כיון דמשום דבר שבמנין צריך לכתוב מקום עמידתם שוב קאי העדים על מקום עמידתם ושוב שייך הזמה ומיחזי כשיקרא גם בזמה"ז: ב) ולכאורה רציתי לומר דכיון שלקחו עדי מסירה אחרים אין לחוש שיבואו ויזימום דמ"מ הא איכא עידי מסירה אחרים, מה אמרת דילמא אתי למיסמך אעידי חתימה הא בזמן הזה אין סומכין על עידי חתימה כיון שאין כתוב מקום דירת הבעל וכמה יב"ש איכא בשוקא, ובשלמא בנידון הנודע בשערים שמסתמא העידי חתימה הם היו העידי מסירה כנהוג וא"כ אם יזימום ושקרנים הם בטלו העידי מסירה ג"כ, ועל כן הוצרך לטעם דהעדים לא קאי למקום דירת העדים, אך בעידי מסירה אחרים אין כאן חשש כלל, אך זה אינו דאכתי יש חשש דילמא אתי למיסמך בעידי חתימה לפנינו ומעידים שבעלה צוה להם לחתום: ג) ועל מה שכתבתי דמשכחת הזמה שיאמרו העדים שעמהם היו בגלאוונא ולא חתמו שם, כתב מעלתו שלא שמע הזמה כזה דזה הכחשה הוא, לו יהי' כדבריו אף בהכחשה תרי ותרי בחזקת אשת איש קיימא, אך באמת זה הזמה גמורה, שכל עדותם שהם לא חתמו במקום זה:

ד) על מה שכתב שמאחר שמת ואין רק איסור יבמה לשוק ואפשר באיסור יבמה לשוק לא גזרו, וכתבתי דעל זה א"צ לגזור דזה ממילא כיון שאשת איש מדרבנן ממילא צריכה חליצה, והבאתי ראי' מהא דהוה עובדא ואצרכוה חליצה, כתב מעלתו דהתם חשש הוא שמא טעו העדים, מי לא ידע שבהשקפה ראשונה יש לומר כך, אך באמת זה אינו כלל, וז"ל רש"י גזירה שמא יאמר על רחוק שהוא קרוב, ואי חששא לא הי' לו לומר גזירה רק חיישינן, וגם לא הי' לו לומר שמא יאמרו רק שמא אמרו, אלא ודאי כיון שהעדים אומרים בבירור שהי' קרוב לה לא חיישינן שטעו וכמ"ש רמב"ן במלחמות בעד אחד במלחמה דחיישינן לבדדמי וה"ה בשתי נשים, וכתב רמב"ן דמ"מ בשני כשרים וודאי לא חיישינן לבדדמי דהתורה האמינתם ואתם מה לכם, וע"כ באותו מעשה שבאו העדים אין מדקדקין אחריהם כלל לומר שטעו [והא דאין מעידין אלא עד ג' ימים ואף שני כשרים אין נאמנים, היינו דלאחר ג' ימים ודאי משתנה ואי אפשר להכיר בטבע] רק חכמים גזרו שמא בפעם אחת יטעו העדים, על כן אף שבאמת גט זה קרוב לה גזרו חכמים, וגזירה זאת לכתחילה אבל בדיעבד לא תצא ומ"מ צריכה חליצה:

ה) וראי' לזה דהנה זה לשון רש"י יבמות (קי"ט.) דספיקא לאו הרחקה דרבנן הוא דנימא לכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד ובריש פסחים (ב:) מפרש דטעות דבין שש לשבע חשוב הרחקה, ולמה קורא זה הרחקה כיון דחשש שמא טעה ובאמת הוא שבע, אך רש"י פירש שם ג"כ שמא יטעו בין שש לשבע לא שחיישינן שמא באמת טעה, שהרי אפי' יודע בבירור גמור שעדיין לא הגיע שש אסור ועל כרחך מחשש שמא יטעה על כן חשוב הרחקה, וה"נ בנ"ד בטעות בין קרוב לו לקרוב לה דפירש"י שמא יטעו העדים חשוב הרחקה יש לחלק בין איסור לאו לכרת כפירש"י יבמות הנ"ל דבהרחקה מחלקינן בין לאו לכרת: ו) מה שכתב בתורת גיטין בטעם כתיבת מקום עדים משום הזמן בשעה שכותבין הזמן למלך ובכל עיר למנין שכבש המלך העיר הזאת, איני יודע מנין לו דאין מונין לתחילת מלכותו רק שעה שכבש העיר הזאת, ובע"ז (יוד.) אמר ר"נ האי ספרא דווקנא דהני שית שנין דמלכו בעילם דאנן לא חשבינן להו חשוב לה דתניא ר' יוסי אמר שש שנים מלכו בעילם ולבסוף מלכו בכל העולם כולו עיי"ש, הנה דלדעת ספרא דווקנא מונין לתחילת מלכותו אף שעדיין לא מלך במקום הכתיבה ואף לדידן, משום דמלכותו שמלך בעילם אינו נחשב כלל נגד מה שמלך אח"כ בכל העולם כולו, אבל למנות אחר מה שמולך בעיר הזאת אין לנו, מלבד זאת אין לנו לילך להלכה בדברים רחוקים לא שערום הראשונים: ז) מה שתרצתי הרי"ף עפ"י דברי תוס' בענין זר מעיקרא לא נכנסו דבריי באזניו דמנין שפירוש מום זר משום שזר אביו מאמו שאין לו בה קידושין, דילמא כפירוש רמב"ן ממזר מוזר מאחיו שאינו יודע מאין בא ומום זר ג"כ פירושו כנ"ל, עכ"ד:

ח) הנה לפי פירוש הרמב"ן שהוא סימן משום דעפ"י רוב הממזר אינו יודע מאין בא אבל אין האיסור תלוי בזה שאף הנשאת באיסור ערוה הוולד ממזר רק שדיברה תורה בהוה, אבל אין האיסור משום שמוזר מאחיו, ולפירש"י מום זר מום של זרות, הרי האיסור תלוי בזרות אי אפשר לפרש כפירוש רמב"ן, אך הפירוש שכתבתי משום שאביו זר מאמו ושאין לו בה תפיסת קידושין הוא קלורין לעינים שעל פי זה מובן היטב מה שממזרות תלוי בתפיסת קידושין: ט) ובתוס' קידושין (ס"ז) זה לשונם הדבר פשוט בכל הגמ' דהא בהא תליא, דכיון דהוי ממזר מחייבי כריתות לא תפסי בה קידושין דהא רע"ק הוא דאמר (שם) דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולא ידעינן אלא משום דשמעינן לי' לרע"ק דאמר יש ממזר מחייבי לאוין וכיון דיש ממזר דין הוא דלא תפסי בה קידושין וכו' עי"ש, ומנ"ל זה, אך לפמ"ש הדבר מובן היטב כיון דממזר היינו מום זרות והיינו שאין לאביו תפיסת קידושין באמו וכמ"ש:. י) ובאמת שפירוש ההוא הי' בעיני כמו מושכל ראשון לא חשבתי שיפרש שום אדם פירוש אחר, זולת בענין זר מעיקרא וסברת התוס' בחומר האיסור, מה אוכל להעלות על. הנייר מה שתלוי בבינת הלב בכל זאת אכתוב שנית: יא) הנה הא דבעינן זר מעיקרא לאו מקרא רק מסברא, ולכאורה אינו מובן זר האוכל תרומה כיון שבשעת אכילה זר הוא למה יפטור, על כרחין לומר דנשאר לו שייכות בתרומה מחמת שהיתה תחילה כהנת, וכן כיוצא בזה, ועל זה כתבו התוס' דווקא שעכשיו איסור קל הוא דנשאר לו שייכות, אבל באיסור חמור לא נשאר לו שום שייכות וזר הוא, וע"כ חדשתי דכשהי' עלי' איסור חמור חשוב שאין לו שום שייכות.