שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 46

אמר ליה רב פפא לרבא והא אמר רב חייא בר אשי זימנין וכו' שיכשוך אין אבל כיבוס לא הדר אוקי רבא אמורא עלי' ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי ברם כך אמרו שיכשוך מותר כיבוס אסור עד כאן סוגית הגמרא: טז) ומפורש שם דלרבנן דסבירא להו עור קשה לאו בר כיבוס, בעור קשה אף כסכוס מותר. והרמב"ם בהלכות מעשה קרבנות פרק ח' הלכה ב' פסק כרבנן. וקשה מה שפסק פרק כ"ב מהלכות שבת הלכה י"ח מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט כו' מותר לשכשכו במים אבל לכבסו אסור. ובגמרא איתא רק במנעל. והרי החילוק שבין מנעל לסנדל מפורש ריש פרק מצוות חליצה דמנעל מעור רך וסנדל מעור קשה. ואם כן סנדל אפילו כסכוס מותר. וראיתי בשאלתות פרשת מצורע שפסק כאחרים דעור קשה נמי בר כיבוס הוא. וראייתו מדהדר בי' רבא ממה שהתיר כיבוס במנעל ואמר טעות בידי. ולא אוקי למילתי' במנעל קשה. ומדבריו נראה דלא פסיקא לי' דכל מנעל רך [אולם רש"י ריש פרק מצוות חליצה כתב להדיא דמנעל מעור רך וסנדל מעור קשה]. ומכל מקום אכתי קשה על הרמב"ם שלא חילק בין עור רך לקשה. וכבר הקשה כן הלחם משנה בהלכות מעשה קרבנות: יז) ונראה לי דקשה לי' להרמב"ם לשיטתו דפסק כרבנן קושיית השאילתות למה הדר רבא ולא אוקי למילתי' בעור קשה. וניחא לי' דהנה קשה מנא לי' להש"ס דהא דר' חייא בר אשי בעור רך או כאחרים. דהא למה דסלקא דעתך להוכיח ממתניתין דשבת דעור לאו בר כיבוס הוא ומכל מקום לא התיר לשפשף וכמו שפרש"י בתחילת הסוגיא. ואם כן, כן נאמר למסקנא בעור קשה אף דלאו בר כיבוס מכל מקום לשפשף אסור. ונראה משום דמסיק הש"ס עור רך בר כיבוס. ומכל מקום מותר לשכשך וליתן מים עליו ולא גזרינן אטו כסכוס בהאי עור גופה. כל שכן דלא גזרינן בעור קשה לכסכס אטו עור רך ובגד.

וכיוצא בזה כתב הטורי זהב סימן שכ"ד סק"א דלמאן דאוסר לגבל במידי דלאו בר גיבול גזירה אטו משום בר גיבול. כל שכן דאסור נתינת מים במידי דבר גיבול, גזירה באותו דבר עצמו שמא יגבל. והוא ממש כמו נידון דידן, וכל זה למאן דאמר יש סחיטה בשער והוא הדין עור דדמיין להדדי ואם כן יש בעור רך איסור כיבוס וליבון מן התורה אם כן שפיר יש ראי' מדלא אסרו בעור רך אטו כסכוס אבל רבא סבר כהלכתא דאין חיוב ליבון מן התורה אף בעור דבר כיבוס הוא. אם כן שפיר גזרו בעור קשה אטו בגד דמן התורה. ומכל מקום לא גזרו בעור רך שכשוך אטו כיבוס. כיון דאפילו כסכוס אין אסור מן התורה ודו"ק. ועוד יתבאר לפנינו בעזרת השם הכרח לזה דמתחילה הוי סבירא לי' להש"ס לחייב מדאורייתא בעור ולבסוף הדר בי': יח) ולשיטת רש"י דשער דאין בו סחיטה משום דלא בלע ועור דבלע לכולי עלמא יש בו סחיטה וכיבוס מן התורה, ואם כן בעור קשה יש לפסוק לרבנן דאפילו כסכוס מותר וכן פרש"י במתניתין דשבת עיין שם. ולענין הלכה הדבר ברור לפסוק כשאלתות והרמב"ם האוסרין: סימן קנח. דין איזו משקין המלבנים א) דעת רבינו תם בספר הישר הביאוהו התוס' פרק קמא דכתובות וספר התרומה והגהות מיימוני ובעל המאור פרק ד' דביצה. דאין כיבוס אלא במים ולא ביין ושאר משקים. (וההוא דריש במה טומנין* דפרס דסתודר אפומי' דכובא ואנח נטלא עילוי' דנזהי' רבה משום דקפיד עלי' ואתי לסוחטו פירש רבינו תם דמים הוה ולא כרש"י דפירש ביין]. וראייתם מהא דמסננין את היין בסודרין ולא גזרינן משום סחיטה. [והא דמצינו איסור סחיטה בשאר משקין במסוכריא דנזייתא בשבת (דף קי"א.) ובספוג (בדף קמ"ג) ובשמן (בדף קכ"ח:) הוא משום דש]. וכן בביצה (דף למ"ד.) דדרו באכפא נפרוס סודרא עלוי' ולא גזרינן משום סחיטה. אלא ודאי דאין בהם משום ליבון.

והא דלא גזרינן שמא יסחוט לצורך המשקה ומשום דש. תירץ, בספר התרומה דאין דרך לסחוט בשביל מעט משקין. ובשיטה מקובצת פרק קמא דכתובות (דף ו'.) כתב דלרבינו תם לא קשיא כיון דלא מצינו שגזרו חכמים במלאכת מפרק ועל כרחין צריך לומר דסובר רבינו תם דכשאינו צריך למשקין אין בו איסור דש כדעת הערוך. ולפי זה צריך לומר דההוא דספוג בשאין הנסחט הולך לאיבוד ועיין בספר התרומה ודוחק. ועל כן הביא בהגהת מרדכי מההוא דספוג לסתור דעת הערוך. וההוא דלאכלה ולא לכביסה. תירץ הטורי זהב סוף סימן ש"ב בחמר *מ"ח. חורין וכן משמע בר"ן פרק ד' דביצה דדוקא ביין אדום' אין בו ליבון. דזה לשונו דטעם סחיטה משום כיבוס וביין אדום עדיין נשאר לכלוך אדמימותו קיים עד כאן לשונו: ב) והנה קשה לי לשיטה זו דאם כן הא דמקשה הש"ס במכלתין (דף קכ"ח:) תיפוק לי' משום סחיטה. הוא משום דש. והא משום הוצאה יתחייב על כל השמן. מה שאין כן משום דש לא יתחייב רק על השמן הנבלע. וכמו שכתב רבינו תם בספר הישר דסלקא דעתא דש"ס דשמן בולע. וכן משמע מלשון הש"ס שהעתיקו התוס' סוף פרק י"ד דשבת והא קאתי לידי סחיטה. משמע דגם המקשן הי' סובר דהשמן שבעין בין השערות אין בו איסור סחיטה. דאם כן הי' לו לומר והא סחיט. ואם כן כשמוציאה הוה לי' רבויי בשיעורא דאסור. וכמו שהוכיחו הפוסקים מההוא דפרק ר' ישמעאל בחולה שאמדוהו לשני גרוגרות ויש שנים בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מינייהו מייתינן. מבואר דשנים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד ודאי שנים מייתינן. וצריך לומר דדוקא התם שמוסיף גרוגרת שאינו לצורך החולה. וראי' מהא דפסחים (דף ע"ט) כנ"ל סימן קנ"ז אות י"א בדעת הרמב"ם. ואין לכפול הדברים: ג) איברא דקשה לי ע"ז מהא דריש פרק ר' ישמעאל ר' חנינא סגן הכהנים אומר בחול הי' נקצר בשלשה.

ובשלשה קופות ובשלשה מגלות ובשבת באדם אחד כו' והא התם בין הוא באדם אחד בין בשלשה אין כאן תוספות שלא לצורך העומר ואף על פי כן מהדרינן למעט האיסור. ואף דרבנן פליגי עלי'. על כרחך הטעם משום פרסומי מילתא. שהרי בגמרא שם ר' ישמעאל ור' חנינא סגן הכהנים אמרו דבר אחד. והא דר' ישמעאל קמרבה באוכלא שלא לצורך העומר. ובהא קיימא לן דאסור בחולה כנ"ל בהא דאמדוהו לשני גרוגרות. וכיון דמדמי לה הש"ס להא דר' חנינא סגן הכהנים. על כרחך בהא נמי אסור אי לאו משום פרסומי מילתא. דאם איתא דיש לחלק בין הוספה לצורך העומר בין הוספה שלא לצורך העומר. הוה לי' להש"ס למימר עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל אלא בהוספה שאינו לצורך העומר: ד) שוב ראיתי בשאגת אריה סימן נ"ט שהביא תשו' הרמ"א שהוכיח מהנ"ל דאסור להיות שני מוהלים בשבת. והשאגת אריה דחה דשני בני אדם לא חשוב תוספות חילול כמו ריבוי אוכלא. והש"ס דמדמי להא דר' ישמעאל. היינו דבהא דר' ישמעאל נמי לא חשיב תוספות חילול גמור. שהרי אם בא משלש צריך לרקד הרבה פעמים. ואין נפקא מינה רק דאם יבא מחמש יהי' הריבוי מהרבה מלאכות. ושפיר דמי להא דר' חנינא סגן הכהנים דריבוי בהרבה בני אדם. ובמחילת כבוד תורתו אין בדבריו ממש. דבריבוי הרקדה אין כאן ריבוי באוכלא דסוף סוף לא ירקד רק עשרון. ואם כן אכתי הוה רבוי באוכלא כשנקצר חמש. ועוד יש בזה הרבה תשובות ואין להאריך. ומכל מקום אפילו לפי דבריו אין השגה למה שהוכחתי משם דאין חילוק בין תוספות לצורך חולה. או תוספות אחר: ח) איברא דכד מעיינין על כרחן לחלק בהכי, שהרי הרב המגיד כתב פרק ב' מהלכות שבת הלכה י"א שדעת הרמב"ם דבחולה אפילו אפשר לעשות על ידי שינוי שמותר מן התורה אין מדקדקין בכך ששבת לגבי חולה כחול. ואם כן קשה ההוא דמנחות בחולה שאמדוהו.

ועל כרחין לחלק כמו שחלקתי. והא דר' חנינא סגן הכהנים ענין אחר הוא. שהרי קצירת העומר לעולם אינו לגבוה אלא עשרון והשאר נפדה ונאכל רק משום דלא אפשר בלאו הכי ניחנה לדחות וכההוא דיומא (דף פ"ד:) נפל תינוק לים פורס מצודה ומעלהו. ואף על גב דצייד כוורי בהדייהו בזה שפיר מהדרינן למעט באיסורא כיון דאין מצוות העומר ממש וכמו ריבוי אוכלא דחולה דאסור. ועל כן לא דמי גם כן לההוא דפסחים. דשם הכל מצוות פסח. על כן לא מהדרינן למעט בכמות האיסור רק באיכות מכרת ללאו: ו) ולפי זה נדחה ראיית הרמ"א לאסור שני מוהלים, דמילה שהכל מצוות מילה. ממש דומה לההוא דפסחים דאין משגיחין למעט כמות האיסור. ונדחה נמי טעם השאגת ארי' משום דעד שלא סילק ידיו יחשב הכל חילול אחד. מה שאין כן השתא דבשני בני אדם יהי' שני חילולין. ולפי מה שכתבתי לא איכפת לן בהכי כלל. וראי' מההוא דפסחים: ז) עוד יש לומר דבההוא דר' ישמעאל קוצר חמש מקרי הכל לצורך העומר. שהרי כשקוצר חמש אין מרקד רק פעם אחת. נמצא שצורך לקצירת כל החמש. ואף דהוה תוספות אוכל דהא עכשיו נמי טורח בקצירה מכל מקום צורך העומר מקרי כשקוצר חמש ואינו מרקד רק פעם אחת. מה שאין כן בחולה שיש בעוקץ אחד כצורכו. ובעוקץ אחד יותר מצורכו. דלא חשיב לצורך חולה כיון דיש עוקץ אחד כמו שקוצר עכשיו ולא יצטרך לקצור יותר מצורכו כנ"ל: ח) והנה לפי טעם ראשון הדבר ברור אפילו לר' ישמעאל מותר שני מוהלים בשבת. ולפי טעם שני לר' ישמעאל אסור. וכן לר' חנינא סגן הכהנים. כיון דלדידהו אפילו לצורך העומר אסור להרבות כנ"ל. ולדידן דקיימא לן כרבנן. הדבר ספק אם טעמא דרבנן בהא דר' ישמעאל משום דשביחא מילתא. ובהא דר' חנינא סגן הכהנים משום פרסומי מילתא:

ט) והנה ראיתי בתשו' שאגת ארי' שם שהעלה דלפי מה שכתב הר"ן פרק ב' דביצה דביום טוב שהותרה לא איכפת לן בריבוי. אם כן במילה שגם כן הותרה לא איכפת לן בריבוי מלאכה. והקשה על זה מקצירת העומר דגם כן הותרה ואסור לרבות. וכן כתב שם עוד במילה בצרעת דהותרה כיון דכתיב בשר אף אם יש שם בהרת ימול, ונפלאתי מי הגיד לו שכל אלה הותרו. ופשוט דמילה בצרעת דחוי'. ועל כן באפשר לקיים שניהם אסור. דבמקום שהותרה לא איכפת לן באפשר לקיים שניהם. כמו שכתבו התוס' להדיא במנחות בסוגיא דסדין בציצית וכן מילה בשבת רק דחוי'. וכן קצירת העומר, ואולי משום דביומא (דף מ"ו ע"ב) אמרינן שבת דהותרה בציבור. אבל אין משם ראי' דשם בתמידין. דודאי תמיד דשבת הותרה דמצוותו בכך. כיון דכל שבת יש בו תמיד. אבל קצירת העומר שאירע בשבת. וכן מילה שאירע בשבת לאו הותרה אלא דחוי': י) וראי' לזה מש"ס כריתות (דף י"ד.) בהא דעתי אפילו בשבת. זאת אומרת עירוב והוצאה בשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכיפורים. ודחי שאני שעיר המשתלח דהכשירו דיום הכיפורים בכך. ופרש"י דומיא דתמידין דקרבין בשבת. הרי דתמידין חשובין מצוותו בכך. ושעיר המשתלח כשחל יום הכיפורים בשבת לא חשיב מצוותו בכך. כיון שרק אירע דאיקלע בשבת [ועיקר דברי רש"י ביארנו במקום אחר] וכעין זה בשבת (דף כ"ד ע"א) מהו להזכיר חנוכה במוספין כיון דלית בי' מוסף בדידי' כו'. הרי דתפלות הקבועין ליום שייכים להמאורע אבל אין שייך המאורע לחבירו וכן נידון דידן מילה וקצירת העומר אינם שייכים לשבת. ורק דחוי' לכן דין זה לתירוץ הב' צריך עיון]: יא) שיטת התוס' סוף פרק י"ד דשבת ור"י פרק קמא דכתובות דביין חייב נמי בסחיטה משום ליבון דמתלבן קצת. ומכל מקום מסננין היין בסודרין דאין אדם חושב לסוחטו.

ולשיטתם נמי צריך לומר דההוא דריש במה טומנין הובא באות א' מים הוה כיון שאין אדם יכול לנקותו מחזותו וריחו. ומכל מקום כי סחיט לי' אסור משום ליבון דמתלבן קצת. ויש לעיין האי אסור חיוב גמור הוא. או איסורא דרבנן. ואין לדקדק מלשון אסור שרק מדרבנן. שהרי התוס' מסיימים או משום מפרק כמו סוחט זתים וענבים והוא דאורייתא כמבואר בדבריהם במכלתין (דף קמ"ה.) בדיבור המתחיל כבשים. דלפי האמת המשקה היוצא על ידי הידוק בגד יש בו חיוב דש מדאורייתא. ועל כן יש לומר דמשום מלבן נמי מדאורייתא. ומלשון התוס' מתלבן הבגד קצת "והוא מכבס" משמע שהוא דאורייתא. ויש לדקדק כיון דאין אדם חושש לסוחטו משום האי ליבון קצת למה יתחייב. יחשב כחצי שיעור דפטור. משום דבשבת מידי דחשוב בעינן. ונראה דדמי להא דכתבו התוס' ריש פרק המוציא יין בשם ר"י דחולב חייב בכדי גמיעה כמו מוציא. אף דאין אדם טורח לחלוב פחות מכגרוגרת. כיון דבתר דחליב לי' חשוב בעיניו עיין שם היטב. והכא נמי אף שאין אדם חושש לטרוח לסוחטו משום האי ליבון מועט. מכל מקום כי סחיט לי' חייב: יב) ומכל מקום נראה לי שהתוס' מודים בשמן דלא שייך בי' ליבון. וראי' מהא דהקשו בדף קמ"ה.) בדיבור המתחיל כבשים לרש"י דפירש דכיון שאין המשקה גדל בתוכו לא מחייב משום דש אמאי אסור להדוקי אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה. הא אפילו סחיט לי' ליכא איסורא דאורייתא. הרי דמשום שכתבו בסוף פרק י"ד דההוא בכד של שמן. על כן פשיטא להו דלא שייך מלבן רק דש. וכן דעת הרמב"ן בחידושיו הביאו הרב המגיד דליבון בין במים בין ביין. וראייתו מלאכלה ולא לכביסה [ולפי זה נראה קצת דעת התוס' דגם בשכר לא שייך ליבון ודווקא ביין] ולשיטתם ההוא דמפנין דיש סחיטה בשער גם כן לענין דש: שיטת הר"א ז"ל ממיץ בספר יראים והרמב"ם:

יג) כתב הספר יראים מלאכת מלבן דההוא דריש במה טומנין שכר הוה. ועל כן כתב דשכר נמי שייך בי' ליבון וכל שכן יין.[ולא עוד אלא דגזרינן בי' דילמא אתי למיסחט]. וכן מוכרח לדעת הרמב"ם שהעתיק דין סחיטה בשער במלאכת מלבן. מוכח דשמן נמי שייך בי' ליבון. וכן הוכחתי לעיל סימן קנ"ז אות י"ג בראיות ברורות דלרמב"ם לשיטתו מוכרח דההיא דסחיטה בשער לענין מלבן נשנית עיין שם. וכן משמע עוד קצת מדבריו פרק כ"ב הלכה ט"ז ולא יספוג ביין או יטפח בשמן שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה עד כאן. הרי דהביא גזירת סחיטת שמן במלאכת מלבן עיין שם: יד) מיהו על כרחך ההיא דטפוח בשמן משום דש הוא. דהא טפוח הוא ביד כמו שפרש"י והעתיקה הרב המגיד. וביד פשיטא דלא שייך ליבון. שהרי אם נתלכלך ידו בטיט רוחץ כדרכו. ופשוט. אלא ודאי משום דש. ובזה מיושב קושית שלטי גבורים ריש פרק חבית לדעת רמב"ם דיש סחיטה ביד. אם כן כי פריך בפרק מפנין אהא דמביאה בשערה דעבדה סחיטה יקשה אמביאה בידה. ולהנ"ל לא קשה לרמב"ם לשיטתו דשיעור דש במשקין נמי כגרוגרת. הוה חצי שיעור לענין דישה: טו) ובהכי ניחא לישב דברי רמב"ם פרק ב' מהלכות שבת שכתב ואם אפשר לשנות משנין שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה. וכתב הכסף משנה משום דבשער ממש מוסיף איסור סחיטה. אף דחיובא ליכא איסורא איכא. וקשה טובא דאכתי למה לא כתב עצה ראשונה שבגמרא מביאה בידה. והרי לרב אשי שפירש מביאה בכלי דרך שערה. מכל מקום מפורש בברייתא דאם סיפק בידה מביאה בידה אף שיש עצה דתלוי בשערה. ולכאורה תמיהא גדולה: טז) ולהנ"ל ניחא דאם תביא ביד' כיון דיש סחיטה ביד תעבור על חצי שיעור שאסור מן התורה. אלא דאכתי יש עצה שלא תסחט רק תטיף השמן שבידה. ודוקא בשמן שבין השערות.

על כרחין צריכין ליסחט ויסחט מגוף השערות גם כן. מה שאין כן ביד. וזה פירוש הברייתא מביאה בידה. אבל הרמב"ם לא הי' יכול לפסוק מביאה בידה. דאכתי הגזירה שמא תבא לידי סחיטה. בשלמא רב אשי שפירש שתביא כלי תלוי בשערה לא קשה מידי לדידי' כמו שאבאר. דהנה קשה למאן דאמר יש סחיטה בשער, להתחייב משום מלבן איך הותר טבילת אדם בשבת נגזור שמא יסחוט השערות. כמו בטבילת כלים בביצה (דף י"ח) לרב יוסף. וצריך לומר משום דלא הי' אפשר לאסור רחיצה שאין הדבר עומד. וכמו שכתבו הרשב"א והר"ן בפרק חבית גבי סיפוג אלונטית עיין שם. וכיון שהותר לתענוג הותר לגמרי דאין לגזור לחצאין. ועיין בשלחן ערוך הרב ז"ל מלאדי סימן ש"א. ואם כן כיון דלרב אשי לא גזרו רחיצת גופו אף דאיכא למיגזר שמא יסחוט. ממילא אין לאסור שתביא שמן בידיה ממש שמא יסחוט, שהרי לא גזרו על טפוח גופו והאי דלא יטפח בשמן צריך לומר לדידי' משום עובדין דחול, אבל לרבנן דקיימא לן אין סחיטה בשער לענין מלבן. וכמו שכתבתי לעיל סימן קנ"ז אות י"א בדעת הרמב"ם דאף דבלע. מכל מקום לית בי' משום מלבן. אם כן אין לגזור על רחיצת וטבילת גופו משום סחיטה, לא משום מלבן ולא משום דש. דאיסור דש לא שייך במים דלאו גידולי קרקע. אם כן שפיר אסור שתביא שמן בידה. היכי דאפשר לתלות בשערה משום גזירה דסחיטה משום דש דשפיר הוי איסור תורה משום דש כיון דבלע. ולרבה ור"י דסברי אין סחיטה בשער מיתוקמא ברייתא באי אפשר לתלות בשערה דוקא ודו"ק היטב. יז) השיטות בקצרה. א] דעת רבינו תם בספר הישר דביין לא שייך ליבון אפילו כי סחיט לי'. ב] דעת ר"י בעל התוס' דיין אף שאין כיבוסו משום ליבון מכל מקום כי סחיט לי' חייב. ועל כן מסננין היין בסודרין דאין בכיבוסו משום ליבון.

ומכל מקום מסוכריא דנזייתא אסור להדיקו דיש בסחיטתו משום ליבון. [אך לא גזרינן דילמא אתי למיסחט רק במים] אך בשמן גם התוס' מודים דאין בסחיטתו משום ליבון. ועל כן הוקשה להם (דף קמ"ה) בהא דלא ליהדק אידרא אפימא דשישא עיין שם. ג] שיטת הרא"ם בספר יראים גם כן דאין ביין משום כיבוס רק בסחיטתו יש בו משום כיבוס ויותר מזה דגזרינן דילמא אתי למיסחט. אך הוסיף דאף בבכר יש בסחיטתו משום כיבוס וגזרינן בי' דילמא אתי למיסחט. ונראה דהוא הדין בשמן, וכן דעת הרמב"ם ז"ל להדיא דיש בשמן בסחיטתו משום כיבוס. ולכל הפוסקים הנ"ל אין ביין בכיבוסו משום מלבן. ד] שיטת הר"ן דאפשר דיש ביין בכיבוסו משום מלבן, וראייתו מלאכלה ולא לכביסה. אך במשקים שאין מלבנין אף בסחיטתן אין בהם משום ליבון, והטורי זהב דחה ראיית הר"ן מלאכלה ולא לכביסה. דההיא בחמר חורין: יח) ולענין הלכה בשלחן ערוך סימן שי"ט דיין בסודרין מותר, אבל לא מים משום ליבון והקשה הטורי זהב הא יין מלבן, וראי' מלאכלה ולא לכביסה. ותירץ בסימן ש"ב דההיא בחמר חורין. והנה הבין הטורי זהב בדעת השלחן ערוך דסבירא ליה יין אינו מלבן וכן כתב הרב ז"ל מלאדי בשלחן ערוך שלו, וכן בסימן של"ד פסק המחבר בטלית שאחז בו אור נותן מן הצד שאר משקין אבל לא מים. כתב הרב בשלחן ערוך דמותר ליתן עליו משקין שאינם מלבנים. כוונתו אבל לא מים ויין חורין: הנה עד כה נתבאר מה הם דברים המתלבנים ומה הם המלבנים. ועתה נבאר מהו הליבון: סימן קנט. א) בפרק דם חטאת (דף צ"ד:) למימרא דעור בר כיבוס הוא ורמינהו היתה של עור נותן עליו מים עד שתכלה. ומסקנא אמר רבא כל כיבוס דלית בי' כסכוס לאו שמי' כיבוס. אי הכי בגד נמי. בגד שרייתו זהו כיבוסו: והנה דין שריית בגד זהו כיבוסו הוא הלכה ברורה בש"ס וכל הפוסקים.