שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 45

מלאכת בורר. סק"א (דף מ"ב) הג"ה ג' שורה ט"ו תיבת ביד צריך למחוק. אות כ"א שורה י"ג שיתבאר לפנינו נ"ב אות כ"ה. סק"ה אות י' דיבור המתחיל אך שורה ב' אות כ"ב צ"ל אות כ"ה. סק"ו אות ד' כיון דבורר בתבואה צ"ל הוא בתבואה. סק"י אות ז' אלא שאי אפשר לחייבו שתים כנ"ל נ"ב אות ב'. ס"ק כ"ד אות א' דיבור המתחיל אך שורה י' דמפרק צ"ל דמברר. שם אות א' בהגה"ה שורה כ"ד שתירצו צ"ל שתרצנו. שם אות ב' בהגה"ה ב' שורה כ"ח נאסר צ"ל נאמר. שם שורה כ"ט בין תיבת לר"מ ותיבת אפי' צ"ל הא ס"ל. שם ס"ק כ"ט סוף דיבור המתחיל ועוד אבל המג"א צ"ל וכן המג"א: מלאכת טוחן. ס"ק ל"ו אות ה' לא שייך הואיל ואישתרי אישתרי נ"ב חסר כאן ועי"ש בגמ'. שם בש"ח מרובע למאן דלית לי' צ"ל דאית לי'. ס"ק ל"ח אות ו' ריש העמוד בשבת (דף קכ"ב) צ"ל (דף קכ"ט). שם אות ו' ביצה (דף י"ב) צ"ל (דף כ"ב). שם אות ו' שיטה ו' שעושין בשבת צריך להוסיף תיבת סתם וצ"ל שעושין בשבת סתם. שם אות ל"ב שורה כ"ג ובמק"א. הוא בפתיחה ססק"ב. ס"ק ע"ט אות ה' בין ש"ח מרובע עובדה צ"ל עבודה. מלאכת לש. סק"ט אות ז' שורה ז' לדעת צ"ל בדעת שם אות י"ד שורה ה' דרך זריקה צ"ל על ידי זריקה. שם אות י"ט בהגה"ה דיבור המתחיל ובזה שורה י"ג גם נמחק. מלאכת האופה. סק"ו אות ב' בשורה השלישית ממטה למעלה ומכל מקום פשוט צ"ל פשט סק"ט אות ג' בשני חצאי המרובע בין תיבת הריפוי ובין תיבת וע"כ צ"ל לדעת הלחם משנה פרק י"ב. ס"ק כ"ג אות ד' אך צ"ל עוד ס"ק נ"ג אות ב' שורה ג' המדודה צריך לומר המדורה. מלאכת גוזז. ס"ק י"ד שורה ט' בין תיבת ללמוד בין תיבת זכות צ"ל מעט. שם שורה י' באיסור צ"ל בחיוב שם ד"ה אך עדיין שורה ב' בדברינו צ"ל בדבריו:

בהשמטות ד"ה וראיתי שורה ו' דלא מצינו שתי' בבהמה צ"ל בכלבים, שם בש"ח מרובע ואת בעירם חסר וצ"ל אף את"ל דגם כלבים בכלל אינו הוכחה: סימן קנז. מלאכת מלבן לבאר מה הם הדברים המתלבנים שחייבין עליהם משום ליבון. א) לשון הרמב"ם (פרק ט' מהלכות שבת הלכה י') המלבן את הצמר או את הפשתן או את השני חייב. נראה דשני הוא דבר אדום כדכתיב (ישעי' א') אם יהי' חטאיכם "כשנים" התרגום כצבעונין ומוכח דיש ליבון גם בדברים הצבועים. וכן דעת הב"ח סימן ש"ב. ודלא כמהרש"ל הביאו הפרישה ס"ק י"א והב"ח. דבצבועים לא שייך ליבון: ועתה נבאר אם חייבין משום ליבון בעור: ב) הנה הרמב"ם (בפרק ט' מהלכות שבת) לא ביאר שיתחייב בעור משום ליבון. רק בפרק כ"ב ביאר דעור שהי' עליו לשלשת נותן עליו מים אבל אסור לשפשף. אבל אין מזה ראי' שיתחייב חטאת. ובפ"ט כתב ואין סחיטה בשער והוא הדין לעור שאין חייבין על סחיטתו. ולא ביאר אם חייבין על כיבוסו והנה מקור דין זה דאין חייבין על סחיטתו לא ביארו נושאי כליו. ולעניות דעתי נראה שיצא לו מהא דאיתא ריש פרק במה טומנין. והעתיקו הרמב"ם פרק כ"ב הלכה ט"ז. דאין מכסין חבית של מים בבגד שאין מוכן לה גזירה שמא יסחוט. וכן בכמה מקומות הביאום התוס' שבת (דף קי"א.) בדיבור המתחיל האי מסוכריא עיין שם. אם כן קשה עור שהי' עליו לשלשת איך נותן עליו מים נגזור שמא יסחוט. על כן הוכיח הרמב"ם מכאן דאין חיוב סחיטה בעור: ג) ואין להקשות אם כן מה הקשה הש"ס פרק דם חטאת (דף צ"ד.) אהא דאמר רבא כל כיבוס דלית לי' כסכוס לאו שמי' כיבוס. אי הכי בגד נמי. והוצרך לתרץ בגד שרייתו זהו כיבוסו. הלא בגד אסור גזירה שמא יסחוט. הא לא קשיא. דמכל מקום יהי' מותר ליתן עליו מים מועטים. דאין לגזור בהו שמא יסחוט כמו שכתב בספר התרומה בטעם היתר ספוג אלונטית.

וכן פסק הרמ"א סימן ש"ב סעיף ע'. ובמתניתא תנא בגד שהי' עליו לשלשת מקנחו בסמרטוט. משמע אבל מים כלל לא. ומכל מקום מדגבי עור תנא נותן עליו מים עד שתכלה. משמע אפילו מים מרובים מוכח דאין חיוב סחיטה בעור. אבל לא מוכח דאין חיוב כיבוס בעור. [שהרי לא מצינו בעלמא גזירה שמא יכבס. כמו שמצינו גזירה שמא יסחוט]: ד) והנה מצד הסברא נראה לי לפי מה שמדמה הרמב"ם עור לשער. ובהא דאין סחיטה בשער פרש"י בשבת (דף קכ"ח:) משום שהשער קשה ואינו בולע. משמע דעור נמי לא בלע. ואם כן גם חיוב כיבוס אין בו מטעם זה. דאין כיבוס אלא במוציא לכלוך שמובלע בתוכו. וכמו שכתב בלבוש סימן ש"ב וזה לשונו אבל להסיר הנוצות מן הבגד בשבת מותר שאין זה דומה לליבון שאין הנוצות תחובין בתוכו כמו המים והעפר ע"כ. וכן משמע בריב"א שהביא הבית יוסף סימן ש"ב וזה לשונו ולא לצחצוח וכיבוס. וצחצוח היינו להוציא הבלוע. ועיין ברש"י מגלת אסתר בפסוק ונתון תמרוקיהן. וכן משמע לי מדמותר הדחת כלים בשבת ואין בהם משום ליבון. ואין לומר משום דבמשכן לא הי' ליבון כי אם במיני בגדים. שהרי כל המלאכות מחורש עד האופה הי' רק בסמנין. ומכל מקום חייב בכל הדברים. אלא ודאי משום שליבון שהי' במשכן בבגדים אינו דומה להדחת כלים. דבבגדים מוציא הלכלוך מתוכם. מה שאין כן בהדחת כלים. [ואף דאפילו בהגעלת כלים בשבת לית בהו איסור ליבון. לא קשיא כדבעינן למימר לקמן] וכיון דעור אינו בולע אין בו חיוב ליבון: ה) שוב מצאתי להרב מלאדי בשלחן ערוך סימן ש"ב סעיף י"ט להדיא דכיבוס גמור בעור אינו אלא מדברי סופרים ואפילו אם סחטו אחר כך עד כאן לשונו. ונראה שהוא מפרש דברי הרמב"ם והוא הדין בעור דאין חייבין על סחיטתו דאפילו על סחיטתו אין חייבין כל שכן על כיבוסו. ובאמת שאין פי' זה מחוור לי.

ועיין בחידושים מהרמב"ם כת"י שבריש ספר מעשה רוקח בהלכות שבת בדיבור המתחיל ע"ש. אך לעניות דעתי משום שבסחיטה הי' לו ראי' מהש"ס דאין חייבין בעור וכנ"ל. על כן כתב הדין בסחיטה. וממילא נלמד לכיבוס דגם כן אין חייבין עליו בעור וכנ"ל. אבל מכל מקום הכי משמע דעת הרמב"ם דאין חייבין על כיבוס בעור.. דאם לא כן כשפרט הצמר או הפשתן או השני. הי' לו לפרוט גם עור: ו) איברא דקשה טובא דבפרק דם חטאת (דף צ"ד.) משמע להדיא דחייב על כיבוס דעור הרך. במתניתין. אחד הבגד אחד השק אחד העור טעונין כיבוס במקום קדוש גמרא. למימרא דעור בר כיבוס הוא ורמינהו היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותן עלי' מים עד שתכלה. פרש"י מדקתני נותן עלי' מים אלמא אין כיבוס בעור. משמט להדיא דאי יש כיבוס בעור חייב עליו. דאם לא כן מה קשיא לי' להש"ס. דאין לומר דפשיטא לי' להש"ס דאי יש כיבוס בעור אסור מדרבנן. דגזירה זו מנא לן עד שיקשה מכח זה. ומסקנת הש"ס שם דבעור הרך כולי עלמא לא פליגי דיש בו כיבוס. ומוכיח כן מקרא דכתיב בפרשת נגעי בגדים כל כלי העור אשר תכבס ומשום דצרעת מחלחלא לי' ומשוי לי' רך. ומזה נלמד לכל עור הרך דיש בו כיבוס קשה פליגי אחרים ורבנן עיין שם. הרי להדיא דחייב בעור הרך: ז) ומהתם נראה לי להוכיח נמי דחייב על סחיטת העור. דהנה צרך להבין הדמיון דאי יש כיבוס בעור חייב עליו בשבת ואי לא מותר בשבת. אטו המכבס נשנה באבות מלאכות הא לא נשנה רק המלבן. ונראה לי משום דשם במשנה אינו טעון כיבוס אלא דבר שראוי לכיבוס. ובגמרא למעוטי כלי דבר גרידא הוא. וכן פסק הרמב"ם דאם הי' כלי גורדו. ולכאורה קשה גרידא זו למה. והרי אם נתז על העור עד שלא הופשט אין טעון כיבוס. משום דאינו כלי.

ולא נזכר שגורדו על כל פנים ומשום דמצוות התורה אינו אלא דומיא דבגד שהוא כלי. ואם כן בכלי עץ או מתכות דלאו בר כיבוס ומצוות התורה אינו אלא בכיבוס למה גורדו כלל. וצריך לומר שדעת חכמים שהתורה הקפידה להסיר דם חטאת מכלי. ובבגד שמובלע בתוכו צריך לכבסו. מזה נשמע דבכלי שאינו מובלע מחויבין על כל פנים לגרדו. ועל כרחך מדתנן במתני' בעור דטעון כיבוס. מוכח דמובלע בתוכו. על כן בשבת נמי אסור [וחייב] וכנ"ל בשם הלבוש והבאנו ראי' לדבריו. וכיון שזכינו דעור בולע. שוב אין לדמות עור לשער. שהרי פרש"י טעם אין סחיטה בשער משום דשער קשה ואינו בולע. ומה שהבאנו ראי' לעיל לדעת הרמב"ם מדלא גזרינן שמא יסחוט יש לדחות דאף שחייבין על סחיטתו. מכל מקום אין דרך לסוחטו. וכמו שכתבו התוס' כיוצא בזה (דף קי"א:) במסוכריא עיין שם: ח) והנראה לי בדעת הרמב"ם דהנה צריך להבין בהא דכתב הרב המגיד בפרק ט' מהלכות שבת הלכה י"א בהא דאין סחיטה בשער אבל איסורא מיהו איכא עד כאן לשונו. כיון דפרש"י דאינו בולע ואין כאן סחיטה כלל. איך שייך לאסור כלל. ועוד קשה לי שבפרק ב' מהלכות שבת הלכה י"א כתב הרמב"ם היולדת כשכורעת לילד כו' ומחללין עלי' את השבת כו' ואם היתה צריכה לשמן מביאין לה. וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה עד כאן לשונו. וכתב הכסף משנה וכתב רבינו כאן שתביא לה כלי התלוי בשערה [ולא בשערה ממש] משום דאף על גב דאין סחיטה בשער איסורא מיהו איכא וכמו שכתב הרב המגיד בפרק ט'. ואם כן מוטב לעשות הוצאה על ידי שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עליו איסור אחר עד כאן לשונו: ט) וקשה לי דבפסחים (דף ע"ט) תנו רבנן הרי שהי' ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין או שהי' ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טהורין.

ואפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין יעשו בטומאה. אמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמאת הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת מתעביד. אבל נטמא הסכין טומאת שרץ דבשר הוא דמטמיא לי' לגברא לא מטמיא לי'. מוטב יאכל בטומאת הבשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף דכרת. אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחוי' בציבור עד כאן. הרי דאף דדחוי'. מכל מקום אם כהנים טמאין כיון שנעשה העבודה בטומאת הגוף דבכרת מותרים הבעלים לאכול גם כן בטומאת הגוף דבכרת. ולא אמרינן שלא נוסיף איסור. אלמא כיון שעל כרחין צריכין איסור אחד יכולין לעשות עוד כמה איסורין כמהו ובלבד שיהי' לצורך הקרבן, והכא נמי ביולדת אף ששבת דחוי' אצלה כיון שצריכין לעשות הוצאה כלאחר יד שאסור מדרבנן לא איכפת לן אם נוסיף עוד איסור סחיטת שער דמדרבנן: י) והא דמבואר במנחות (דף ס"ד.) דחולה שאמדוהו לשני גרוגרות ויש שנים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד כורתין העוקץ שיש בו השנים ולא שיש בו השלש. היינו משום שהגרוגרת השלישי אינו לצורך החולה, ועל כן לא נתבאר בפוסקים דאם יש שנים בעוקץ אחד ושנים בשני עוקצין אסור לכרות השנים בשני עוקצין דבאמת מותר בזה. כיון שהכל לצורך אף שמרבה בבצירה ועיין היטב בשלחן ערוך סימן שכ"ח סעיף ט"ז ותראה שכן הוא. וכן משמע ברשב"א ור"ן בחידושיו ריש פרק ר"א דמילה שתירצו קושיות התוס' שאפשר לשאת התינוק אל האיזמל. משום דסוף סוף יצטרך לחלל שבת במילה לא איכפת לן בתוספות חילול. ואף התוס' לא הקשו אלא משום שעדיין לא חילל שבת במילה. וכהאי גוונא מחלק פרק אלו דברים (דף ס"ט) דשאני מכשירי מצוה שלאחר שחיטה שכבר דחתה שחיטה את השבת [וכן מוכרח לדעת רבינו תם כדבעינן למימר לקמן]:

יא) על כן נראה דהרמב"ם אינו מפרש כרש"י אין סחיטה בשער דאינו בולע ואינו סוחט כלל אלא דהוי סחיטה ואף על פי כן אין חייבין עלי'. וכן לשון הרמב"ם בעור שמדמהו לשער וכתב והוא הדין לעור שאין חייבין על סחיטתו. מבואר דהוי סחיטה ואף על פי כן אין חייבין עלי'. והטעם בזה יש לומר דהנה בהגעלת כלים ביום טוב כתבו הפוסקים לאסור משום שנראה כמתקן כלי. ובשיטה מקובצת ביצה (דף י"ח) בשם הריטב"א בהדחת כלים דמותר וקאמר דאף בהגעלת כלים יש להתיר מהאי טעמא לפי שדרך להגעיל כליו ברותחי' כדי לנקות. והנה מדברי כולם נלמד דאין בהגעלת כלים כשרים ביום טוב כדי לנקותן שום איסור, ולכאורה למה לא יחשב מלבן שמנקה הכלי. וצריך לומר דמלבן אינו אלא משום חזותא כמו צובע. וכן כתב הרב מלאדי סימן ש"ב בקונטרס אחרון. והבלוע שבתוך הכלי אין מקלקל מראהו. והלכלוך שעל גביו כשמנקה. לא איכפת לן כיון שאין בלוע בתוך הכלי כנ"ל. וכן צ"ל אפילו בהדחת כלים גרידא לפי מה שכתב הרשב"א במשמרת הבית (דף ע"ג:) דאף הדחה בצונן מפליט קצת, והיינו על ידי שפשוף כדין הדחה, על כרחך טעם ההיתר משום שהבלוע שבתוך הכלי אינו מקלקל את המראה. וזה טעם אין סחיטה בשער. דאף שבולע. מכל מקום לא נפסד מראה השער, וכן בעור. ומכל מקום כיון שבולע ובסחיטתו מפליט הבלוע, כיבוס הוא ואסור מדרבנן: יב) והש"ס הקשה למימרא דבר כיבוס הוא [היינו שבכיבוס מפליט הבלוע בו] והתנן נותן עליו מים וגו'. ואין לומר דמותר משום דלאו ליבון הוא. דאם כן אמאי אסור לשפשף. כיון דאמרת דבר כיבוס הוא ובלא שפשוף נמי כיבוס הוא כמו בגד ומפליט הבלוע. אלא דלא איכפת לן בפליטת הבלוע דהבלוע אינו מקלקל מראהו. אם כן מה בכך שמשפשפו ומפליט יותר. הא לא איכפת לן בהפלטת הבלוע.

אלא ודאי דעור לאו בר כיבוס הוא, ומכל מקום כשמשפשפו מפליט קצת, שהרי אפילו בכלי כתב הרשב"א דצונן מפליט קצת. על כן אסרו מדרבנן בעור אטו בגד ומסקנא דעור בר כיבוס על ידי שפשוף וכסכוס. על כן אסרו מדרבנן אף "דלאו בר ליבון" דהבלוע אינו מקלקל המראה. אבל בלא שפשוף מותר דבלא כסכוס לאו כיבוס הוא ואין מפליט כלל. ובדם חטאת אין תלוי במראה אלא דגזירת הכתוב שצריך להוציא הבלוע מבגד. ועיין רשב"ם בפי' התורה דצריך להוציא שלא יעשה נותר. ועל כרחך דלאו משום מראה. שהרי גם בכלי נחושת גזירת הכתוב אף שבלוע בכלי ואין ניכר כלל. שוב מצאתי כן להדיא במאירי סוף פרק תולין זה לשונו ואף בשל עור כיבוסו אסור משום סחיטה ואף על פי שאין בו ליבון. שמא יבא לסחוט דבר שיש בו ליבון. אבל לשכשך מותר עיין שם. הרי דעור לאו בר ליבון רק שבר כיבוס שנסחט הבלוע: יג) ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם פרק ב' מהלכות שבת הובא לעיל אות ח'. דהנה בש"ס שבת (דף קכ"ח:) ומילדין את האשה בשבת וכו' ומחללין עלי' את השבת לאתויי מאי לאתויי וכו'. ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן (דרך רשות הרבים ביד ואם אין ספק ביד מביאה לה בשערה וכו' תיפוק לי' משום סחיטה רבה ור' יוסף דאמרו תרווייהו אין סחיטה בשער (שהוא קשה ואינו בולע] רב אשי אמר אפילו תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה. והנה הרבינו תם בספר הישר לשיטתו דשאר משקין חוץ ממים אינם מלבנים. פירש קושית הש"ס תיפוק לי' משום סחיטה. היינו דאסור משום דש. וצריך לומר דסובר כדעת הראב"ד פרק ח' מהלכות שבת הלכה ז' דשיעור דש במשקין כשיעור הוצאתן. והרי שיעור הוצאת שמן כשיעור לסוך אבר קטן בן יומו. אבל להרמב"ם דשיעור סחיטת שמן כגרוגרת. אם כן מאי קושיא והא קעביד סחיטה. דטוב יותר שיסחוט משיוציא.

דבהוצאה חייב בכדי לסוך אבר קטן בן יומו, ובסחיטה לא יתחייב אלא אם יהי' בשמן הנבלע בשער כגרוגרת. והא מהיכי תיתי והרי רבה ורב יוסף דתירצו דאין סחיטה פרש"י דלא בלע בשער כלל. ואף לדעת המקשן וכן לרמב"ם לא יהי' במה שנסחט כגרוגרת. [ועוד יש להקשות אף אם יהי' במה שנסחט כגרוגרת. על כל פנים הוי מוסיף בשיעור כשמוציא. דבהוצאה יהי' הרבה שיעורים. כיון דשיעור הוצאה כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו אלא דהא לא קשיא לפי מה שכתבתי לעיל כיון דהכל לצורך החולה] על כן מפרש הרמב"ם משום מלבן. ועל כן כתב דין אין סחיטה בשער במלאכת מלבן. ועל כן ניחא הא דכתב הרמב"ם כתירוץ רב אשי מביאה בכלי תלוי בשערה. דאם תביא בשערה יהי' איסור סחיטה חצי שיעור על כל פנים לאסור מן התורה משום דש. כיון דאף למסקנא דאין סחיטה בשער. שער בלע אלא שאין בו חיוב מלבן. ומכל מקום אסור משום דש. על כן מביאה בכלי דרך שערה. שלא יהי' כי אם איסור דרבנן ואתי שפיר: יד) העולה מכל הנ"ל דלדעת רש"י דשער לא בלע, וכן לרבינו תם בספר הישר דפירש גם כן כרש"י דלא בלע. אין בסחיטת שער שום איסור מדרבנן וכן בהדחת השערות. ולהרמב"ם סחיטת שער אסור מדרבנן. וכן הדחת שערותיו אסור מדרבנן. כל שכן מסחיטה דהוא רק חלק מחלקי הכיבוס וכמ"ש כיוצא בזה הרמב"ם בחידושים נדפסו בריש ספר מעשה רוקח על אנשים שנזהרים באיסור סחיטת הבגד ואינם נזהרים בשריית הבגד. יציבא בארעא כו' הסחיטה לבגד השרוי נאסרה להיותה חלק מהכבוס. ואיך יצוייר שיותר עצם הכיבוס מפני שלא יסחט כו' הבגד. וכן דעת הראב"ד בספר בעלי הנפש שכתב אשה הטובלת בשבת איך תנצל מסחיטת שער. ולשיטתם צריך ליזהר כשרוחץ פניו שלא ירחוץ שער זקנו בידיו דהוה שפשוף בשערות. ונהי דטבילה גופה אין לאסור משום שרייתו זהו כיבוסו. דבעור לא אמרינן הכי.

והוא הדין בשערות. דחד דינא לתרווייהו כמו שכתב הרמב"ם, מכל מקום בשפשוף בידיו יש לאסור מיהו יש לומר דלא שייך כיבוס אלא בהי' לכלוך על הבגד או בנתיישן קצת, אבל בבגד מלובן כל צורכו ודאי לא שייך כיבוס. ועל כן כיון שרוחץ פניו בכל יום. ומסתמא שערותיו נקיים אין לחוש לכיבוס. וכיון דבלאו הכי ביארנו דלרש"י ורבינו תם אין איסור סחיטה כלל. ולהרמב"ם והראב"ד אין איסור אלא מדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל יש לצרף זה סניף להתיר כנ"ל, ועוד יש לומר לשיטת רבינו תם ודעמי' דסחיטת שאר משקים משום דש. ועל כרחין דסחיטה בשער דנשנה בשמן משום דש. יש לומר דבשערות לא שייך כלל כיבוס כמו באדם עצמו: טו) וכל זה בעור רך. אבל בעור קשה הוא פלוגתא דרבנן ואחרים בזבחים (דף צ"ד.) אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונין כיבוס. למימרא דעור בר כיבוס הוא ורמינהו היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותן עלי' מים עד שתכלה. אמר אביי לא קשיא הא רבנן הא אחרים דתניא הבגד והשק מכבסו הכלי והעור מגררו. אחרים אומרים הבגד והשק והעור מכבסו והכלי מגררו. כמאן אזלא הא דאמר ר"ח בר אשי זמנין סגיאין הוה קאמינא קמי' דרב ושכשיכי לי' מסאני' במים כמאן כרבנן, אמר רבא ומי איכא למאן דאמר עור לאו בר כיבוס הוא והכתיב או כל כלי העור אשר תכבס אלא אמר רבא קרא ומתניתין ברכין כי פליגי בקשין וכו' עד צרעת משויא לי' רך. אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי כרים וכסתות דרכים נינהו ותנן היתה של עור נותן עלי' מים עד שתכלה. אלא אמר רבא כל כיבוס דלית בי' כסכוס לא שמי' כיבוס, והא דאמר ר"ח בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמי' דרב ושכשיכי לי' מסאני במיא שיכשוך אין אבל כיבוס לא אי ברכין וכדברי הכל אי בקשין וכאחרים. וכו' דרש רבא מותר לכבס מנעל בשבת.