שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קמה, קטע 6

יז) אך באמת הא ליתא, דהרי שם בסוגיא (כ"א:) כתבו על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום, ומכל מקום מדאורייתא לכ"ע כשר, וכתב הר"ן שנתנו לה בפסיקת היניקה דאי לאו לא קנאתו כדאיתא שם מכר בעל הזרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים עיי"ש והי' יכול הר"ן לומר דאי לא הא לאו תלוש הוא ובתוספתא וירושלמי מה ספר בתלוש וכו' אלא משום דזה מפורש בגמ' דידן כתב הר"ן הראי' מהנ"ל, ואי אמרת דבעינן תלוש בשעת כתיבה הא אז מחובר הי', דאי אפשר לומר שכתב בפסיקת היניקה, דא"כ ליכא גזירה שמא יקטום, ועוד מה נ"מ במה שהוא נקוב, והנה לפי זה אי אפשר לומר דתלשו מן המחובר לקרקע פסול בלא מחוסר קציצה משום דלא הוה תלוש בשעת כתיבה, דהא מוכח דלא בעינן תלוש בשעת כתיבה, וקושיא הנ"ל יתיישב לפנינו בטוב טעם והדרא כיפי למרייהו]: יח) והנה אם נתפוס דהגמ' דידן סוברת כירושלמי ותוספתא דלא חשוב ספר אלא אם כן הוא תלוש דומיא דספר, הא מוכח דלא בעינן ספר כריתות בשעת כתיבה, אך יש בזה מחלוקת, והרשב"א כתב וז"ל אין כותבין במחובר לקרקע כלומר משום דכשקוצץ מן הקרקע הו"ל מחוסר תלושה, ואפי' אם נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ספר מה ספר בתלוש וכו' וה"ג לה בירושלמי, ואע"ג דבגמ' אמרינן ספר לספירת דברים אתא, מ"מ מדאפקי' בלשון ספר קי"ל דספירה בתלוש בעי, ויש מפרשים משום דכתיב ונתן בידה דבר שניתן מיד ליד דהיינו תלוש, ודעת הריטב"א כדעת יש מפרשים עיי"ש שהאריך:

יט) והפנ"י כתב על פירש"י במשנה, לא מבעיא בלא תלשו דפסול מדכתיב ספר מה ספר בתלוש כדברי ירושלמי ותוספתא, תפס בפשיטות כפירוש ראשון שברשב"א, נראה כוונתו דלשון השני מדכתיב ונתן בידה ואי אפשר במחובר אינו עולה לפירש"י בהזורק דאפי' קנין אגב מהני בגט, וה"ה בקרקע דיכול להקנות הקרקע בקנין שהקרקע נקנית בהם, והיש מפרשים עולה להרשב"א והר"ן שם דאגב לא מהני דבעינן ונתן בידה, והכא בקרקע אף אם יקנה לה הקרקע יהי' הגט ברשותה, מ"מ בעי שתקנה הגט ע"י שהוא ברשותה, והכא מחובר אינו נקנה ע"י שהוא ברשותה, כהא דמכר בעל זרעים לבעל עציץ אינו קונה עד שיחזיק בזרעים, אבל רש"י לשיטתו א"א לפרש כן, ואולם לפמ"ש הריטב"א הא דוכתב ונתן דבעינן שהי' ראוי לקיים בו נתינה ממש ליתן מיד ליד אף לפירש"י נוכל לומר כן, ודווקא גט תלוש שראוי לקיים בו נתינה ממש מהני גם באגב. אבל מחובר שאינו ראוי לקיים בו נתינה ממש פסול: כ) אך הפנ"י לטעמי' בפרק הזורק דרש"י סבירא לי' דווקא במגרש בע"כ הוא דחידשה תורה דמשהגיע לידה מתגרשת בע"כ אבל אם מתרצית מהני בשאר קנינים, וא"כ למה לי שיהי' ראוי לקיים ונתן בידה, כיון דקרא לא מיירי כלל מדעתה: כא) אך דברי הפנ"י ליישב שיטת רש"י בהזורק לא נהירין, דא"כ טלי גיטך מעל גבי קרקע יועיל מדעתה, דהקנאת הגט פעל הבעל בכוונתו להקנות, ואף שהיא פעלה ההגעה לרשותה, הא מדעתה לפי דברי הפנ"י לא בעי הגעה לרשותה כלל, וע"כ אין ראי' שרש"י יסבור דגמ' דידן כירושלמי, ורוב ראשונים דגמ' דידן חולקת אירושלמי, דש"ס דידן ס"ל ספר לספירת דברים לבד אתא.

דכן כתב הריטב"א להדיא, וכן דעת הרמב"ן, ואף הרשב"א עיקר דעתו כדעת יש מפרשים, דבפ"ק (י"ט.) ז"ל ואפי' כתבו על המחובר ונתן לה את הקרקע פסול דכתיב ונתן דבר הניתן מיד ליד כדבעינן למיכתב בפרקין לקמן בעז"ה, הנה שעיקר דעתו כי"מ, וכן בתשו' סי' ת"ר שטר קידושין כשר במחובר, דווקא גט פסול מדכתיב ונתן, ובירושלמי מפיק מדכתיב בספר. הנה דס"ל דגמ' דידן פוסל מונתן כדעת יש מפרשים: כב) ובאמת צריך להבין טעמא דש"ס דידן למה בחר לו שיטה אחרת בטעמא דרבנן משיטת ריב"ב בספרי ובתוספתא דמה ספר בתלוש וכן הוא דעת ר' ישמעאל בירושלמי פ"ק דקידושין (ט'.) התורה אמרה בספר והלכה בכל דבר שהוא בתלוש, הנה דס"ל להני תנאי ספר, ספר ממש, אלא דילפינן לריב"ב מה ספר בתלוש אף כל בתלוש ולר' ישמעאל מהלכה דבכל דבר בתלוש, ולית להו ספר לספירת דברים, דא"כ לא הי' ר' ישמעאל אומר על זה הלכה עוקבת את המקרא, ואלו הש"ס דידן בחר לו בדעת חכמים דמתניתין טעם בפני עצמו ספר לספירת דברים:

כג) ונראה לי דהנה בקרבן עדה ביקש לחלוק על הראשונים דס"ל דאם לא תלש הגט והקנה לה הקרקע והגט במחובר אינה מגורשת מה"ת, וטען הק"ע דא"כ היאך מתגרשת בגט תכתוב על יד עבד הא עבדים הוקשו לקרקעות בב"ק וב"מ ובבכורות עיי"ש, ולדידי לק"מ דבכל הני דאמעטו קרקעות מכלל ופרט, וכל שאינו דומיא דכסף, אם יתן לו זרעים שבעציץ נקוב שאינו דומיא דכסף מטלטלין שנקנין במשיכה, משא"כ זרעים שבעציץ נקוב שהוא כקרקע לכל דבר, וכיון דלא משכחת קרקע שיהי' בכלל, גם עבדים נתמעטו, אבל לענין גט שקרקע נתמעט מדכתיב ונתן בידה שיהי' ראוי לינתן מיד ליד, וזרעים שבעציץ נקוב ג"כ ראוי לינתן מיד ליד, ומתגרשת בו, אם קנתה הזרעים בחזקה כמ"ש הב"ש סי' קכ"ד, א"כ אי אפשר למעט עבד, כיון שהעבד ראוי לינתן מיד ליד, וגם קרקע הראוי' לינתן מיד ליד מתגרשת בו, אבל אי תנא דידן כריב"ב ור' ישמעאל ס"ל או דגמרינן מספר או מהלכה דאינה מתגרשת אלא בתלוש, ולדידהו באמת אינה מתגרשת בעציץ נקוב אלא אם כן נתן לה בפסיקת היניקה, דשוב לא חשוב כקרקע, אבל כשהוא קרקע אינה מתגרשת בו, הדרא קושיא לדוכתא למה מתגרשת בעבד, ומזה הוכיח בש"ס דידן דתנא דמתני' פליג אריב"ב ור' ישמעאל, ואתי שפיר: כד) ומ"מ אף דנקטינן דגמרא דידן לא פסיל מחובר מדכתיב בספר שהוא תלוש, וא"כ אין ראי' מעציץ נקוב דלא בעינן בשעת כתיבה ספר כריתות, מ"מ הואיל לפירוש ראשון של הרשב"א מוכח דלא בעינן ומשאר פוסקים אין ראי' להיפוך יש לפסוק כן:

כה) אך לכאורה משמע ברשב"א דאשעת כתיבה קפדינן בתלוש, שכתב שם בענין כתבו בתלוש וחיברו לקרקע ובטלו לקרקע ותלשו ונתנו לה כשר, דלא הקפיד הכתוב שיהי' בתלוש אלא אכתיבה, וא"ת א"כ מחוסר תלושה הוא קודם שיתננו לה, לא הוא וכו' עיי"ש, ומשמע דמ"ש מתחילה דלא הקפיד הכתוב שיהי' בתלוש, היינו הא דילפינן דבעי תלוש, או מדכתיב ספר, או מדכתיב ונתן, דאי מלימוד יצא זה שמחוסר קציצה מפלפל אח"כ, אבל מ"ש תחילה שיהי' בתלוש כוונתו להנ"ל, והנה אם הכוונה מדכתיב בספר הרי בעי כתיבה בספר דווקא ולא מהני מה שנעשה ספר אח"כ, ואי כוונתו אל הלימוד ונתן, א"כ כ"ש דספר דכתיב גבי כתיבה דבעינן בשעת כתיבה דווקא: כו) אך אנהרינהו לעיינין בריטב"א, דש"ס דידן דלא כירושלמי אלא טעמא משום דבעי לקיומי קרא כפשטי' דכתיב ונתן בידה ואי אפשר אלא בתלוש, שא"א לתת דבר מחובר בידו של חבירו ממש אלא אם כן קצצו, והא כתיב וכתב ונתן בידה מי שאיננו מחוסר אלא כתיבה ונתינה כו' ומהכא נפקא לן לאיסור, וכוונת הריטב"א במ"ש נתינה ממש משום דאמרינן בגמ' (כ"א.) נתן גט ביד עבדו וכתב לה שטר עליו קנאתו ומתגרשת בו, דחשוב נתינה מה שבא מרשות שלו, אף שהגט במקומו הראשון, וכן בפרק הזורק (ע"ז:) תיזיל איהי ותיחוד ותפתח, דחשוב נתינה, א"כ ה"נ במחובר משכחת נתינה כזו שיקנה לה הקרקע וגט המחובר בה, אך משום דראוי לקיים נתינה ממש שוב מהני אף בנתינה שבא מרשות לרשות, אבל מחובר שאינו ראוי לנתינה ממש לא מהני נתינה כזו, וזה פשוט בכוונת הריטב"א:

כח) וזה כוונת הרשב"א ג"כ דבעינן בשעת כתיבה שיהי' ראוי לקיים הנתינה כד"ת, וכשכתב במחובר אי אפשר, שאם לא יתלשנו ויתן כך יפסול אי מדכתיב ספר או מדכתיב ונתן שיה' ראוי לקיים נתינה ממש, ואם יתלשנו יפסול משום מחוסר קציצה, אבל בנ"ד שבשעת כתיבה עדיין לא הוחזק, הא ראוי לקיים בו הנתינה כד"ת על ידי שיוחזק ואחר כך יתן: כט) ועפ"י דברי ריטב"א הנ"ל מובן פירש"י אין כותבין במחובר דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה, ואינו מובן, דהא מתני' בלא תלשו מיירי ועיין פנ"י, אך לפי דברי ריטב"א הנ"ל מובן היטב דבאמת לא תלשו ומיפסל משום דאינו ראוי ליתן מיד ליד, אך אי לאו קרא דבעי שלא יהא מחובר. הי' ראוי לינתן מיד ליד ע"י שיקצצנו ושוב כשר אפי' בלא קציצה דחשוב נתינה מה שבא מרשות לרשות אך מדכתיב וכתב ונתן שלא יהי' מחוסר קציצה אינו ראוי ליתן מיד ליד ממה נפשך, שאם לא יקצצנו הא אי אפשר לינתן מיד ליד, ואם יקצצנו יהי' מחוסר קציצה ע"כ פסול:

ל) ולפי דברי ריטב"א הנ"ל יתיישב מה שהקשיתי לעיל אות ט"ו] מנ"ל דקרא דוכתב ונתן לפסול הכותב על קרן הפרה וחתך הקרן, אימא דווקא בכתב במחובר לקרקע דקודם קציצה הי' פסול חשוב מחוסר קציצה, אבל של קרן הפרה דבעודו מחובר כשר, מנ"ל דכהאי גוונא חשוב מחוסר קציצה, אך לריטב"א הנ"ל אי אמרת דהיכי שכשר מתחילה לא חשוב מחוסר קציצה הכותב במחובר לקרקע נמי כשר בעודו במחובר שמקנה לה הקרקע והגט מחובר בקרקע והגט ברשותה, דומיא דתיחוד ותפתח, מה אמרת הא אינו ראוי לנתינה ממש, שאם קצץ יהי' פסול משום מחוסר קציצה, ליתא דכיון שיוכשר עכשיו לא יחשב אח"כ מחוסר קציצה, ויהי' כשר אח"כ, ממילא הי' ראוי תחילה לנתינה ממש וכשר, וע"י זה יהי' כשר אח"כ, וחזר הדין, אלא ודאי אפי' כשר תחילה חשוב אח"כ מחוסר קציצה, וע"כ פסול תחילה שאינו ראוי לנתינה ממש, שאם יקצץ יפסל משום מחוסר קציצה: לא) נחזור לנידון דידן (אם) לדעת הירושלמי דבעי תלוש כעין ספר אם פוסל מחובר בשעת כתיבה ואח"כ תלוש בלא קציצה, והנה הבאנו ראי' מתחילת דברי רשב"א דגמ' דידן סובר כירושלמי ואפי' הכי מכשיר כתב על עלה של עציץ נקוב מ"מ אינו מוכרח *) ויש לומר דלתירוץ זה מוכרח כך בגמ', ולפי דעת הרשב"א למסקנא ודעת היש מפרשים נאמר להיפוך שגם בשעת כתיבה בעינן ספר לירושלמי, ובאמת להירושלמי יפסול הכותב על עלה של עצין נקוב.

ויש להביא ראי' לזה מהא דמוכיח הרשב"א מדר' יהודא דאמר עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, מוכח דכתב בתלוש וחיברו ותלשו ונתנו לה כשר, דאי אמרת חיברו בין כתיבה לנתינה פסול, למה אמר ר"י שיהא חתימתו בתלוש שאם חתמו במחובר פסול תיפוק לי' משום שחיברו אחר הכתיבה, ובירושלמי בעי לה ולא איפשטא, ובגמ' דלא בעי לה משמע דפשיט לה ממתניתין, והפר"ח הרבה לתמוה על זה, דא"כ קשה לירושלמי ממתני', ואמאי לא פשיט בירושלמי כן, אלא ודאי הא לאו דווקא, ומאי שלא מבעיא כן בגמ' דידן, כמה פעמים שנכתב דין בירושלמי שאינו בגמ' דידן: (הגהה מיהו יש לעיין מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' ל"ב בענין חק תוכות דמשמע שם שלא חשוב ראוי אלא אם כן אפי' לא יוכשר ע"י ראוי יהי' ראוי עיי"ש, והכא אם לא יוכשר תחילה ע"י שראוי לנתינה ממש, יהי' פסול אחר כך משום מחוסר קציצה ולא יחשב ראוי, ואולי יש לחלק בין הנושאים:

ע"כ הגהה.( לב) אך אם נאמר דלירושלמי כתבו על העציץ נקוב פסול יתיישב בטוב טעם דהנה לירושלמי שני פסולים יש במחובר, הא' בעודו מחובר לקרקע מדכתב ספר, ב', הנקצץ ממחובר אפי' מבעלי חיים משום דמחוסר קציצה, והנה בפסול ראשון מדכתיב בספר היינו תלוש, הדבר ברור שאם חיברו אח"כ וחזר ותלשו חזר להכשירו, כהא דתנן בזבחים (ל"ב קיבל בכלי קודש ונתן בכלי חול יחזיר לכלי קודש, אך בפסול שני מחוסר קציצה שצריך שלא יהא מעשה בגט בין כתיבה לנתינה בזה מבעיא לי', דאילו אפי' חיברו אחר כתיבה מ"מ יש מעשה קציצה בין כתיבה לנתינה, וע"כ בדר' יהודה, יש לפרש שיהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש, שלא יהא מחובר ויפסול מדכתיב ספר, והיינו שלא יכתוב או יחתום על גבי עציץ נקוב, ואפילו הי' כתיבתו בתלוש בפסיקת היניקה ושוב העמידו בלא הפסק וחתמו פסול, ובזה לא יפסול משום שחיברו דזה פסול חוזר להכשירו כיון שאין בו פסול משום מחוסר קציצה כמ"ש הר"ן כיון שא"צ מעשה אחרת, ובנתינה לבד נפסק, רק משום שאינו תלוש חוזר להכשירו, אבל בחיברו ממש שפסול משום מחוסר קציצה, י"ל שאם חיברו לאחר כתיבה פסול, ואין לפשוט מדר' יהודה כלום, אבל לגמ' דידן כתבו ע"ג עציץ נקוב כשר, ע"כ הא דאמר ר' יהודה שיהי' בתלוש היינו לאפוקי מחובר ממש, שפיר איפשטא בעיין ממתניתין, זה לפלפולא בעלמא, ופשט ירושלמי דבאופן החיבור שאמר ר' יהודא מבעיא לי':

לג) ובפשיטות י"ל דירושלמי סובר כמו שרצה הרשב"א לדחוק ולומר דמילתא בעלמא אמר ר' יהודה, וכדי נסבא ובגררא דכתיבתו, אלא שדחה הרשב"א מדהוכיח רב אשי ריש מכילתין דר"י בעי כתיבה וחתימה לשמה, אבל לירושלמי שפיר י"ל דאגב גררא דכתיבתו, ומסתברא דנפשטא בעיא, דאף שלא הי' ספר כריתות בשעת כתיבה, רק בשעת נתינה כשר, וכן מסתבר דלא מצינו שלא יועיל הכשר שנתהוה אח"כ רק במידי דכתיב בי' מעשה שדורשין ולא מן העשוי בפסול, אבל במידי דלא כתיב בי' עשי' מהני הכשר אח"כ: לד) עוד יש חשש לכאורה לפי המבואר בסי' קל"א דצריך שיאמר הסופר בפה שכותב לשמה ולשמו, והרי בשעה שאמר הסופר הריני כותב לשם יוסף, עוד לא הי' שמו יוסף, ודיבורו לאו כלום, והרי כתב שם הב"ש דאפי' בדיעבד פסול אם לא יאמר בפה: לה) וראיתי בתורת גיטין דזה רק לחומרא בעלמא כמו במוקף גויל, אבל מדינא ודאי א"צ, וראי' מריש גיטין בהא דאמר הש"ס ורבנן הוא דאצריך שחתרו רש"י ותוס' למצוא טעם חשש דשני יב"ש, ולא כתבו בפשיטות שלא אמר בפיו עכ"ל התורת גיטין, ובמחילת כבוד תורתו הרמה הם דברי תימה, דהש"ס אמר סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ואין לחוש לטעות הסופר, לזה פירש"י שהסופר כתב לשם איש אחר ששמו כשמו ונמלך מלגרשה ונתנו לזה, והתוס' כתבו שהסופר כתבו להתלמד כו' ולקחו זה, אבל שהסופר לא יאמר בפה אין לחוש דמיגמר גמירי:

לו) ובמה שהקשו התוס' בהא דרבה אמר שאין בקיאין לשמה מ"ש לשמה דנקט משאר הלכות גיטין שינה שמו ושמה, מחובר, נכתב ביום ונחתם בלילה, לכאורה יש ליישב, שאם תאמר שנכתב לשמה שוב אין לחוש דסופר מיגמר גמיר, י"ל דתוס' הקשו בריש הסוגיא למה דלא סליק אדעתי' סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי, ומה דטרחו בקושיא זו, ולא כתבו בפשיטות דלמסקנא ניחא, היינו משום שגם למסקנא נשאר הקושיא בנכתב ביום ונחתם בלילה, ולדעת הרמ"ה כתבו ואח"כ חיברו וחזר ותלשו פסול משכחת גם פסול מחובר בטעות הבעל וק"ל:

לז) ומ"מ ראיתי להרמ"ע מפאנו שהכשיר בדיעבד בפשיטות, וכן ראיתי בפתחי תשובה בשם רדב"ז, ובגוף התשו' לא מצאתי, וראיית הרמ"ע אינן מכריעות, שכתב שספק הרא"ש אם נדמה לתרומה דסגי בלב או לפיגול דבעי דיבור, והרי הרמב"ם ורוב ראשונים דפיגול לא בעי דיבור, והנה ברמב"ם אינו רק משמעות זולת החינוך כתב להדיא, ויגמור בדעתו מבואר דמועיל מחשבה, והאומרים דבעי דיבור הם רש"י ותוס' וסמ"ג והתרומה והרא"ש והמה הרוב, אך ראיתי להתוס' ריש זבחים בד"ה קיימו ב"ד דאף אם היינו אומרים בקדשים בעי כוונה בפירוש לשמה מ"מ סגי במחשבה, והרי התוס' סוברים פיגול בעי דיהור, מ"מ להכשר סגי במחשבה, וטעמא משום דהוי דברים שבלב דמוכחין, דמסתמא שוחט לשם מה שהוא, וה"ה בגט שהבעל מצוהו לכתוב ומוסרו לו הנייר והדיו, ודאי מוכח שכתוב לשמו וסגי במחשבה ובשעת כתיבה ודאי אינו מחשב "שמות" האיש והאשה, והוי לשמה, ועוד דאף להפוסקים דבעי דיבור, מ"מ אין הדיבור עושה לשמה רק הכתיבה שכותב לשמה, והדיבור מגלה על מחשבתו, ואם הי' טעות בשם לא איכפת לן, ואינו דומה לטעות בגט שהגט עצמו הוא המתיר, הגע עצמך, אם יקנה לאיש אחד חפץ וחשבו בני עיר ששמו ראובן, ואמר הריני מקנה לראובן ונמצא שמו שמעון יהי' הקנין בטל, הא ודאי ליתא, שהדיבור הוא רק לידע שמקנה לזה והקנין הוא המשיכה או החזקה, וכיון שחשבו שזה שמו, כשאמר שם שחשבו שמו מוכח שכוונתו לזה, וה"נ בנ"ד:

לח) סוף דבר נ"ל להלכה בנ"ד שכבר הוחזק כ"ח יום ואז נכתב הגט וניתן לשליח ואח"כ שהה עוד איזה ימים, ובתחילה ודאי הי' עומד להשתהה עוד איזה ימים דקי"ל הוכיח סופו על תחילתו באמר כתבו ואיכא קצת הוכחה תחילה, וה"נ שכבר שהה כ"ח יום, אולם אילו ידוע שהי' עומד לצאת משם טרם שלמו לו שלשים יום, י"ל דאשה לאו לגירושין קיימא, שאם הי' נותנין בלא הוחזק לא הי' הגירושין כלום: לט) ובעיקר דברי התוס' ריש זבחים דכשאשה לאו לגירושין קיימא לא חשוב לשמה, יש מקום עיון מהא דגיטין (י"ח) דכתבו ואנחי' בכיסתי' דאי מפייסה תפייס, והא אינו ברור דלגירושין קיימא, וביותר בקידושין כתבו לשמה ושלא מדעתה דרבא ורבינא אמרי מקודשת, והא לאו לקידושין קיימא, כיון שעדיין לא נמלך בה, ומנ"ל שתתרצית, ועוד מעשים בכל יום ששולחין גט לאשה ועדיין לא נתרצית לקבל הגט והיא משמרת עצמה בכל יום שלא ישיגוה בעלי חנים השליח והעדים, ובשעת כתיבה עוד לאו לגירושין קיימא, ויש עוד מקום עיון מהא דריש יומא ומתקינין כהן אחר תחתיו, ופשוט שצריך להכין בעדו בגדי כה"ג שיהיו כמדתו, וכ"כ בתוס' ישנים שם, ולפמ"ש הרמב"ן פ' תצוה שבגדי כהונה הי' צריך עשי' לשמה, וכן הוא בירושלמי פ"ג דיומא (ט"ו:) והרי בגדים אלו לאו לעבודה קיימא דאטו הדבר עומד שיפסול כה"ג ראשון, מיהו בזה יש לחלק דשאני גט שאין בו קדושה והלשמה הוא רק שיגרש בו, אבל בגדי כהונה הלשמה שיהי' עליהם קדושת בגדי כהונה, יעבוד בהם או לא יעבוד, קדושתם עליהם, אך קושיות ראשונות צ"ע כעת: מ) ובענין החזקה לשון הש"ס הוחזק בעיר, ויען הבעל הזה הי' בבית התעלה צריכין לידע שעכ"פ הוחזק אצל עשרה בני אדם, שפחות מעשרה בנ"א אינו עיר, ועיין בהשגות הראב"ד פ"א מהלכות מגילה הלכה ט':