שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 44

א) ס"ק א' אות כ"ב אך זה אינו כו' לפי מה שכתבתי במלאכת דש סק"ז אות י"ז לא קשה מידי דהתם נחשב גידולי הפירות כיון שהי' נבלעים בתוכם. מה שאין כן אוכלין אלו שאינם בתוך הפסולת וזה פשוט. ועל כן מה שכתבתי אות כ"ד לדעת תוס' רי"ד בנפה וכברה פסולת למעלה. לאחר זמן חייב חטאת אינו מוכרח. ואפילו למה שחזר בו בפ' חולין דבכלי לעולם חשיב פסולת מתוך אוכל מכל מקום לר' זירא הא אינו חייב משום בורר כשיש שינוי בלמטה ולמעלה וכנ"ל אות כ"ג: ב) סק"י אות ז' שורה ל' דאמחשבה לבד לא מחייבינן לי'. אי אפשר לומר כן לדעת התוס' דבעצים לא מקרי קצירה רק מחמת מחשבתו שצריך להם ומלאכת מחשבת אסרה תורה. הנה דאף שבלא מחשבתו לא הי' מלאכה כלל מחייבין אותו אף שאינו ניכר כוונתו לקצור דאפשר לזמור לבד נתכוין: סימן קנג. מלאכת טוחן. א) סק"ה אות ד' שורה א' ולא מכחו. עיין רש"י בבא מציעא (דף קי"ז.) בסוף הסוגיא דפסקי והדר נפלו: ב) סק"ו דיבור המתחיל והנה. וחייב אפילו לרא"ש. היינו דהוי זה אינו יכול וזה אינו יכול. יש לדחות דאם תמצא לומר דמה שעשה הרוח לא חשוב מעשה דידי' דלא מהני מחשבתו לפעולת הרוח לשוי' מלאכת מחשבת. הרי חצי המלאכה אינו מלאכת מחשבת ופטור. ועיין בדברינו מלאכת חורש דיבור המתחיל והנראה ומלאכת זורה סק"ד אות ה': ג) סקי"ז סוף אות א' ולפי מה שכתבתי לעיל מלאכת דש ס"ק מ"ב אות י' דריסוק הואיל ואינו מחלק הדברים רק שמשנה צורתם לא חשיב טחינה כלל אינו שום הוכחה מזה דאין חיוב בטוחן כי אם כדי לבשלו. דבאמת זה אינו טוחן רק שנראה טוחן: ד) שם בהג"ה בין שתי חצאי מרובע ועיין במלאכת לש סק"ט. שם נתבאר דלר"י בר"י דקיימא לן כוותי' מלאכת לש הוא מה שחלקי הקמח מתחברים זה עם זה. ואם כן אין המלאכה רק בקמח. ועל כן אין מלאכת לש רק בגידולי קרקע:

ה) סק"ל אות ה' מותר צורך המכשירין אגב צורך אכילת הפלפלין עצמם, לכאורה זה אינו שהרי באות ד' נתבאר שלא התירו טלטול האבן אגב טלטול התינוק. משום דאיסור טלטול התינוק קל בעצם דטלטול משום לתא דהוצאה וחי נושא את עצמו. הכא נמי המלאכה משום צורך אכילת טעם הפלפלין בעצמם קל כיון שאינם רק חצי שיעור. אך לפי מה שכתב רשב"ם בבא בתרא (דף נ"ה) וזה לשונו המוציא אוכלין חייב בגרוגרות דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשובה הוצאת דבר חשוב פחות מכגרוגרת עד כאן לשונו. ויש לפרש דבריו דכל מה דבעינן שיעור בשבת הוא משום מלאכת מחשבת. שהרי פטור מקלקל משום מלאכת מחשבת. ואי לאו דמלאכת מחשבת בעינן הי' מקלקל נמי חייב. כל שכן חצי שיעור. ואם כן אף שאכילת טעם הפלפלין עצמם חצי שיעור אין הפטור רק משום מלאכת מחשבת. ועל כן מותר אגבם מה שהמאכל מוטעם על ידי הפלפלין כשעושה כלאחר יד דפטור משום דלא הוי מלאכת מחשבת: ו) ס"ק ל"ח אות כ"ה לפי מה שכתב הריטב"א כו' וכן כתב בנקה"כ קצ"ח: ז) ס"ק מ"ו אות ה'. ליתא לפי מה שכתבתי סוף מלאכת גוזז: ח) סס"ק ס"ב דאינו מברך כלום משמע דאפילו מסיק הנאת מעיו לא חשיב לי'. יש לדחות דהם מודים שיש הנאת מעיו אך מכל מקום כיון דלאכילה בהנאת גרונו תליא וקרא כתיב ואכלת ושבעת אין חיוב ברכה רק באכילה. וכו פרש"י בגמרא אזוקי מזיק לי' וקרא כתיב ואכלת. ולרמב"ם יש לומר כיון דאינו חייב על הנאה שעברה וכלתה. על כן אין החיוב רק על הנאת מעיו. ואכלת אורחא דמילתא. וכהאי גוונא בנדרים פסק הרמב"ם בעל מפר בלא שמיעה. ופי' הר"ן דאף דכתיב ושמע אישה אורחא דמילתא נקט. כל שכן ברכת המזון על לחם דלא משכחת הנאת מעיו בלא אכילה אין ראי' מדכתיב ואכלת שאין חיוב על אכילה:

ט) ס"ק ע"ט (דף ק"א) בין אות ח' לאות ט' ואף שכתבנו באות ז' דדין רפואה שלא בסמנים תלוי אם חזרת רטי' אסור שלא לצורך עבודה רק משום שמא ימרח. מוכח ממחזירין גמי במקדש אבל לא במדינה דרפואה אף שלא בסמנים הוי שבות גמור ואסור לצורך חולה שאין בו סכנה. ואם כן למה שפסק הבית יוסף דאיסור חזרת רטי' שמא ימרח. למה מבואר לעיל סעיף י"ח דרפואה שלא בסמנים מותר לצורך חולה שאין בו סכנה. לא קשיא דבאות ז' כתבתי לשיטת רש"י דיש בחזרת רטי' איסור גזירה דשחיקת סמנים רק דמותר דמדינה במקדש דהוי שבות קל. ומדאסור רפואה שלא בסמנים דמדינה מוכח דרפואה שלא בסמנים שבות. והבית יוסף הא פסק כמהרי"ו דאין בחזרה שום שבות דשחיקת סמנים. אבל לעולם לא הותר אפילו שבות רק דמקדש במקדש. ואין ראי' מהא דגמי דרפואה שלא בסמנים שבות גמור: סימן קנד. מלאכת האופה. א) ס"ק א' אות י"ב. שמעתי שבספר יראים הנדפס מחדש כתוב סידורא דפת נקט. שלטה בו יד מגיהי ספרים. וספר יראים שלי הוא אשר יצא פעם ראשון לאור: ב) סק"ב בין אות א' לאות ב'. ואמנם דשלוק משמע נמי בשיל ולא בשיל כמו שכתב הר"ן ריש פרק ו' דנדרים ועיין שם ברשב"א דשליק בשיל ולא בשיל היינו בשיל כמאכל בן דרוסאי. אף אם תאמר כוונת ירושלמי השולק בשיל ולא בשיל. אם כן מבשל היינו כל צרכו היכי משכחת. דמשנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין חייבין עליו כמפורש להדיא בירושלמי. והובא לקמן סק"י אות י"ז. ואין כאן מבשל רק שלוק. אלא ודאי שולק דירושלמי היינו יותר מכל צרכו. ומשנתבשל כמאכל בן דרוסאי קרי לי' מבשל: ג) סוף אות ב' שוב ראיתי לתוס' פסחים (דף ל"ט:) גבי זרוע בשלה דתנן או שלקן דקמשמע לן דבשליקה אינו יוצא מתורת בישול עיין שם אף דבקרא כתיב בשלה. הוא הדין בבשר בחלב אף דכתוב תבשל. שליקה נמי קורא בישול וחייב:

ד) אות ח' והוכחה לזה מש"ס כו'. לפי דברי השיטה מקובצת ריש בבא קמא דיבור המתחיל אא"ו מחייב דלא חשב רק מה שהוא גריעות התולדה עיין שם אין ראי' משם: ה) ס"ק ט"ו אות י"ב שורה ח' דבישול מבטל מתורת לחם לכאורה אינו מובן דבאות ב' מבאר טעם ר"א ממיץ משום דבישול מבטל אפי' הוי מצה עשירה אבל לא שמבטלו מתורת לחם. אך כוונתי הי' דלפי מה דקיימא לן דלא כרבינו תם ובלא אפי' לא מקרי לחם. כיון דמבטל האפי' מבטל לי' מתורת לחם. ולעיל כתבנו טעם מצה עשירה לשיטת רבינו תם המובא בתוס' פסחים וקל להבין: ו) סק"כ אות ב' שורה ח' אתי צלי ומבטל למליחה. אינו נראה דוקא בישול מבטל צלי'. דבישול הוא היפוך הצלי'. זה מרכך וזה מקשה. אבל את המליחה אין צלי' מבטל אף שחייב משום צלי' שיש בו טעם צלי. מכל מקום טעם מליח לא נתבטל וצריך עיון: ז) ס"ק ל"ב סוף אות ב' חתני הרב ר' יצחק ני כעת אבד"ק טשעכנאווי] הראה לי שכן משמע ברש"י שבת (דף ק"ט.) דיבור המתחיל שריקה טויא וזה לשונו לשרוק ולטוח שמן ובצים מגולגלין על הצלי כשהוא חם משחשיכה שרי ובלבד שלא יהי' רותח כדי לבשל. ומשמע דאפילו אין הצלי בתוך כלי ראשון אסור: ח) ס"ק מ"ה וצריך עיון. ונראה לי ליישב כיון שרוצה בחמומו ודאי ניחא לי' שתהי' יד סולדת בו אך מחמת איסור שבת מוכרח לסלקו קודם שתהי' יד סולדת בו. אך אם תאמר ישכח ולא יסלק ותהי' יד סולדת בו לא עביד איסורא משום דבר שאינו מתכוין. שוב יהי' ניחא לי' במה שתהי' יד סולדת וכהאי גוונא חשיב מלאכת מחשבת. ועיין מה שכתבתי במלאכת חורש ס"ק כ"ב אות י"א י"ב. ואף שכתבנו שם דמכל מקום חשיב דבר שאינו מתכוין דמותר אפי' בשאר איסורין. כתבנו שם אות י"ח דכיון דהוא מלאכת מחשבת והוי איסור סקילה לא התיר ר' שמעון דבר שאינו מתכוין באיסור סקילה: סימן קנה. מלאכת גוזז.

א) ס"ק י"ד דיבור המתחיל עוד יש ליישב כו' המלאכה כו' גם בצאן שגוזז אותם. הא ליתא וכבר השגנו על זה במלאכת זורה סק"א בהג"ה רביעית יעוין שם על כן כל חי' זה ליתא: ב) דיבור המתחיל העולה. וכיון דהש"ס קרי להו מדולדלין כו' ועיין פרק ט' דמקוואות משנה ד' צפורן המדולדלת מפרש לה בתוספתא בפירשה רובה הנה דסתם מדולדל היינו באופן שאין חייבין עליו בשבת: ג) דיבור המתחיל עוד נראה. אבל מסרק שתולש השערות מה לי שעוקרן ביד או במסרק עד כאן באגלי טל יעוין שם היטב. וחכם אחד הביא ראי' לדבריי מתוס' מועד קטן (דף י"ט) דיבור המתחיל אתיא במה שכתבו דוקא בנזיר אסור שאפילו תלש שערו אסור. ומבואר דסורק כתולש. ובשבת תולש לאו היינו גוזז עד כאן דבריו: ד) ומכל מקום יש לפקפק בזה שהרי בבכורות (דף כ"ה.) מקשה דנהי דתולש לאו היינו גוזז ביום טוב הוה לי' עוקר דבר מגידולו. ומשני משום דעוקר דבר מגידולו כלאחר יד עיין שם. וכשעוקר במסרק הלא הדרך לסרוק ולכוין להשיר נימין המדולדלות ולא הוי כלאחר יד ושוב מחויב משום עוקר דבר מגידולו אף דחשיב ביד: ה) אך בהא דמקשה שם מריש לקיש דאמר תולש כנף העוף חייב משום גוזז ומשני שאני עוף דהיינו אורחי' ופרש"י עוף דרכו בתלישה ולא בגזיזה. והיינו דמשום הא תלישתו זה גיזתו. וכהא דחולין (דף קל"ז) מודה ר"י במידי דאורחי'. ופרש"י כיון דאורחי' דעזים בתלישה כגיזה דמי. לענין ראשית הגז. וכן בקיטוף בצלים לענין לקט דקטוף שלהם זה קצירן יעוין שם. והיינו כיון דאורחי' רק בתלישה ואורחי' רק בקיטוף. הכא נמי כיון דאורחי' רק בתלישה. אך קשה להבין למה הוצרך רש"י לפרש בשמעתין משום דלאו אורחי' בגיזה. אפילו אורחי' נמי בגזיזה רק שאורחי' נמי בתלישה הא לא הוה כלאחר יד וחייב משום עוקר דבר מגידולו:

ו) אך צריך להבין האי עוקר דבר מגידולו מה חיובו. משום גוזז לא דהא תולש לאו היינו גוזז משום קוצר לא כמו שכתב רמב"ן ורשב"א פרק י"ד דשבת דאין דישה שלא בגידולי קרקע. כל שכן דאין קצירה אלא בקוצר מקרקע: ז) אך הנכון כמו שכתבתי סק"ז לפרש"י בפירושו ושש ועזים ונוצה של עזים. ונוצה של עזים הא אורחי' בתלישה כבחולין (דף קל"ז) כנ"ל. ומסתמא כך הי' עושין במשכן. והרי הי' תלישה גם כן במשכן וכולן מלאכה נמצא שם המלאכה עוקר דבר מגידולו דאי אפשר לומר שם האב גוזז דהא הוי נמי תלושה. וכן אין שם האב תולש דהוי נמי גוזז רק שם האב עוקר דבר מגידולו. וכהאי גוונא שוחט נשנה באבות מלאכות. מכל מקום שם האב נטילת נשמה. דאין שמו שוחט דאפשר נמי בחניקה ומשום דשוחט יש בו נטילת נשמה נשנה שוחט באבות. והכא נמי בגוזז כיון שיש בו עוקר דבר מגידולו נשנה באב והחיוב משום עוקר דבר מגידולו ואף תולש בכלל: ח) וכל זה מקמי דאסיק אדעתי' דהיכי דאורחי' רק בתלישה תלישתו זה גיזתו. אבל למה דמשני שאני עוף דאורחי' ובודאי הפירוש תלישתו זה גיזתו כהא דחולין גבי ראשית הגז. וכן הוא בירושלמי דאף שאין לו גיזה תלישתו הוא גיזתו. דאי הפי' משום דהיינו אורחי' לא הוה כלאחר יד וחייב משום עוקר דבר מגידולו. לא היה לו לומר משום גוזז. דלסברא דהשתא גוזז גופי' חייב משום עוקר דבר מגידולו וכל החיוב בתולש משום זה. דאי משום גוזז הלא תולש לאו היינו גוזז] אלא ודאי משום דתלישתו זה גיזתו אם כן שפיר שם האב גוזז. ותלישת נוצה של עזים נמי גיזה מקרי משום דהיינו אורחי'. על כן אי לאו דכנף עוף לאו אורחי' בגיזה אף דאורחי' נמי בתלישה ולא הוי כלאחר יד. לא מחייב משום עוקר דבר מגידולו כיון דשם האב גוזז. ותולדה דגוזז לא הוי דתולש לאו היינו גוזז.

ולא תולדה דקוצר כיון דאינו בגידולי קרקע: ט) וכן משמע בהרב המגיד פרק ג' מהלכות יום טוב בהא דכתב הרמב"ם השוחט בהמה מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר הביא הגמרא תולש לאו היינו גוזז. וקושית הש"ס מתולש כנף עוף ותירץ הש"ס דהיינו אורחי'. והא דהוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד לא הביא כלל. והוא כמו שכתבתי דלמסקנא אין צריך לטעמא דכלאחר יד. ולפי זה אתי שפיר מה שכתבתי באגלי טל דאין בסורק חיוב גוזז משום דחשיב ביד אף דלא הוה כלאחר יד דלמסקנא אפילו לא הוה כלאחר יד אין חיוב בעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים: י) אך לדעת התוס' עבודה זרה (דף כ"ו.) עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים תולדה דגוזז. ואף דתולש לא הוי גוזז תולדה דגוזז הוי [והוקשה להם סוגיא דשמעתין. וקושייתם ישבנו בסק"ז] אם כן גם למסקנא הא דפטור תולש משום דהוי כלאחר יד. ובסורק דאורחי' בהכי לסרוק יתחייב. אולם הא דסבירא להו לתוס' דאף דהוי תולדה לגוזז פטור על תלישה בקדשים. ודוקא בשבת אתרבי תולדות. אין כן דעת הרמב"ם שהוא סובר דחייב בכלאים על תולדה כמבואר אצלינו במלאכת חורש סק"ז אות י"ד. והוא הדין דחייב בגיזת קדשים אתולדה. וסבירא לי' כתוס' מהר"י כ"ץ שבשיטה מקובצת ריש בבא קמא דבכל מקום חייב אתולדה בלא קרא רק בשבת צריך קרא משום דנסמכה למלאכת המשכן. ועל כן מדפטור בתולש בקדשים. שמע מינה דאפילו תולדה לא הוה. ואין צריך לטעמא דכלאחר יד ואף הסורק פטור: יא) סוף דבר טעם השני תלוי בשיטות פוסקים כנ"ל ויש עוד לומר דכשרוצה להשיר נימין המדולדלות לבד אורחי' רק בסריקה ולא במספרים כי איך יבוררו המדולדלות להסירם לבדם. רק בסריקה שהמדולדלות ישירו והשאר ישארו. ואם כן דומה לכנף עוף דחייב ביד משום דאורחי' רק בתלישה.

ואין לנו לפטור מחיוב תורה רק לטעם ראשון. ואם כן את אשר הנחנו בצריך עיון אם יש להתיר בנאנסה מערב שבת שלא היתה יכולה לסרוק ולדמות לפירשה רובה ביד דמותר במקום צערא. הכי נמי נתיר במקום מצוה. ולפי הנ"ל דחשיב כמו בכלי דומה לפירשה רובה דבכלי אסור אף במקום צערא ונפשט הספק: יב) שם באותה מלאכה בסופה נ"ב. מיהו במלאכת קוצר ס"ק מ"ח וס"ק נ"ג לא כתבתי כן: סימן קנו. הגהות ותיקונים בספר "אגלי טל". [לבד ההגהות שבלוח הטעות שם] בהקדמה (דף א') בהג"ה שורה וא"ו אחר תיבת ראב"ע צריך להיות [יומא פ"ה]: בהקדמה (דף ב' ע"א) בשורה ששית ממטה למעלה תיבות "לבד במתעסק דאין מתכוין כלל להמעשה" נדפסו שלא במקומן וצריך להיות אחר תיבת "כוונה" שבשורה החמישית ממטה למעלה: בהקדמה בד"ה ובזה נבאר בסוף הדיבור נהפכו בדפוס איזו תיבות וכך צ"ל והנה רב כר' יהודה ס"ל דדבר שא"מ אסור כבש"ס שבת כ"ב. מ"א: עיי"ש וממילא לדידי' מצוות אין צריכות כונה לבד במתעסק דאין מתכוין כלל להמעשה: בפתיחה אות י"ג אף צריך להיות אך אות י"ח שורה ד' צ"ל ולש. אות כ"ח שורה ב' ופשט צ"ל ופרט. ססק"ב דיבור המתחיל וכ"ז בין שני חצאי מרובע בביאורינו למלאכת טוחן ס"ק חסר וצריך להיות ל"ח אות ל"ב: מלאכת חורש. סק"א דיבור המתחיל והנראה בין שני חצאי מרובע שורה ב' נ"ג: צריך להיות נ"ה: סק"כ אות יוד שרי לכתחילה דר' שמעון סבר צ"ל דהש"ס סבר. ס"ק כ"ב אות י"ט שורה ה' דפירשו צ"ל פירשו שם שורה ח' באיסור מיתה צ"ל וז"ל הרא"ש בכורות ל"ג: דקי"ל דש"מ מותר ואפי' בשבת דאיכא איסור סקילה שם אות כ"א שיטה אחרונה מחלק ראשון שבעמוד לר' צריך להיות מר': מלאכת קוצר.

ס"ק י"א בפנים ומתלחלח צ"ל לשמתלחלח שם בביאור בעמוד ב' שורה ג' תחילתו שגגה צ"ל תחלתו וסופו שגגה ס"ק כ"ט אות י"א שורה כ' אחר תיבת גם כן צ"ל נקודה המפסקת. והנקודה אחר תיבת דעלמא בשורה כ"ב מיותר וכן הוי"ו מולענין גם כן מיותרת. אות י"ב שורה י"ד ועל צריך להיות ואם. סק"ל ד"ה אך שורה י"ד ועל צ"ל ואם. ס"ק ל"ה אות ט"ו (דף ל"ג) שורה ז' החצי מרובע נכתב שלא במקומו וצ"ל בשורה י"א אחר תיבת עליהן. סס"ק מ' דר' יוסי צ"ל ור' יוסי. ס"ק מ"ד בשורה תחתונה אות ב' טעות סופר וצריך להיות ג'. ס"ק מ"ז אות ו' שורה י"ד הסכך צריך להיות האילן. אות י"ב מחובר צ"ל בבע"ח. אות ט"ז שורה ג' בשבת צ"ל ביו"ט טעות זה בתוס' ישנים עצמו]. שם שורה ח' על גבי בהמה. צריך להוסיף ומנענע הבהמה. ס"ק מ"ט אות י"א שורה ו' ושורה ז' עד אחר לא פלוג רבנן נמחק כמ"ש סוף מלאכת גוזז. ס"ק נ"ב דיבור המתחיל ובאו"ז שורה ט"ז מתיבת סתם כרבי עד גמר האות נמחק. וצריך לכתוב במקומו התוס' מוכרח דכל דבהדי גבה כגבה דמי. והוא הדין דכל דבהדי כרעא ככרעא דמי. ואין ראי' דעד ארעא נחית ודלא כאו"ז. אך אל האו"ז והתוס' שומעים. אך מכל מקום הואיל ולפי תירוצי הדין להיפוך. וגם ביש"ש יבמות משמע דגבי חליצה פוסקין כרב פפא לחומרא. ואם כן בנידון דידן אין ברור להתיר רק מכח ספק בדרבנן כתבתי שדין זה להלכה ולא למעשה. ס"ק נ"ד סוף אות ד' בין תיבת התרומה בין תיבת כמו צ"ל תיבת כן. שם אות ט' כמו ביצה כו' עד סוף האות נמחק. ס"ק נ"ה אות י' בהג"ה הפרי צ"ל העוקץ. ס"ק נ"ט אות י' שורה ב' היכי דלא הוקשו אף שעדיין צ"ל אך שעדיין. ס"ק ס"א אות ה' שורה ה' מעשה צ"ל תשמיש. שם אות ו' שורה ז' במעשה צ"ל כמעשה. שם אות ט' בין שורה ח' לשורה ט' צ"ל ובא חבירו. שם אות י"א שורה ד' והכא צ"ל והוא.

אות י"ב שורה כ"ה לדעתי צ"ל לדעתו. שם ראש העמוד א"נ צ"ל א"כ: מלאכת מעמר. סק"א אות ג' שורה יו"ד מערב שבת צ"ל מערב יו"ט: מלאכת דש. ס"ק ז' אות י"ח כמו שיתבאר לפנינו נ"ב ס"ק כ"ד אות ג'. ס"ק י"ז אות נ"ב שורה ט"ז בזתים כו' צ"ל משום זתים כו' והיינו שאם נאמר שהגזירה הי' רק בהכניסן לאוכלין דלאו משקה הוא הרי לא נעשה בה מלאכת פירוק, וכיון דעיקר הגזירה בלא נעשה בה מלאכת פירוק מה חילוק יש בין שאר פידות שהכניסן לאוכלין שלא נעשה בה מלאכת פירוק בין ביצה שנעשה בה מלאכת פירוק כיון דיסוד הגזירה בלא נעשה בה מלאכת פירוק. אך צ"ל דיסוד הגזירה בעומדין למשקין שבאמת נעשה בה המלאכה. רק בשביל זה לא הוצרכו לחכמים לגזור. דבלאו הכי הרי אסור משום נולד. אך משום דנפקא מינה בגזירה זו בהכניסן לאוכלין על כן נמנו לאסור משקין שזבו ועיקר הגזירה בהכניסן למשקין שנעשה בה מלאכת פירוק. והרי דעת רש"י לפי האמת אין איסור משקין שזבו אלא במה שהוא משקה. ואף שרשב"א בשם רמב"ן חולק. מכל מקום מודה דעיקר גזירת משקין שזבו בשהוא משקה שנעשה בו מלאכת פירוק ודו"ק: ס"ק י"ז אות נ"ט בין תיבת ואם כן לתיבת בשמונה צ"ל אפי'. שם אות ע"ב ס"ק כ"ז צ"ל י' אות ז'. בפנים סעיף י' הנך שני ויראה לי נתחלפו ויראה לי ראשון צ"ל באחרונה. ויראה לי הב' בראשונה. שם כ"ד אות ט' שורה ה' במלאכת בורר. ס"ק י"א. שם כ"ט סוף אות ה' מן לפי הטעם עד לאחר בטלה דעתו צריך למחוק. שם מ"ב אות ט' (דף ס"ד:) שורה י"א שמחיוב צ"ל שמחויב. אות י"ח בסוף הדיבור משקין שזבו צ"ל שזבו בשבת. אות פ"ג שורה י"ג משום צ"ל משמע: מלאכת זורה. סק"א אות י' תוס' שבת (דף קמ"ה:) טעות סופר וצריך לומר (דף קמ"ב:) סוף סק"ה צ"ל כאן מכל מקום כיון דלרבא פשיטא דפטור ולר"א אינו ברור לחייב יש לפסוק דפטור: