שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 43

משמע הדש בבהמות נמי הוי אב מלאכה לחיוב חטאת. אף שהוא אינו עושה כלום. כהא דהכניסה לרבקה שתינק ותדוש בגיטין (דף נ"ג.) וחלוק ממחמר משום שכך עיקר מלאכת דישה כדכתיב לא תחסום שור בדישו והוא חידוש גדול וצריך עיון. העירני לזה הרב נ"י מדוואהרט: סימן קמא. א) שם סקי"ג אות י"ב הרמב"ן ורשב"א כו' סוברים מחמר אפילו בבהמת עכו"ם. יש מקום עיון בזה דבאות ז' הוכחנו ממאירי דמחמר משום לתא דבהמה ואינו בבהמת עכו"ם. ובשלהי מכלתין כתב המאירי ליישב הא דמקשה הש"ס והלא מחמר ולא מקשה משביתת בהמתו. משום דאפשר לאוקמא בבהמת אחרים. ולכאורה סותר להנ"ל דאינו בבהמת עכו"ם. וצריך לומר דהאי אחרים ישראלים שהבהמה בת שביתה. שאף שהוא אינו מוזהר על שביתתה. מכל מקום כשמוציאה בידים משביתתה הוי מחמר. ומבואר שהמאירי מחלק בין בהמת עכו"ם לבהמת ישראל אחר: ב) אך הר"ן פרק קמא דעבודה זרה שתי' בהא דמשום נסיוני דמשום שביתת בהמתו ליכא. שהבהמה ברשות לוקח והרי הלוקח גוי. מבואר דסבירא לי' אפילו בבהמת עכו"ם חיוב מחמר. ומדכתב בפרק מי שהחשיך מכאן ראי' למה שכתבתי פרק קמא דע"ז. מכלל דסבירא לי' לר"ן שאין חילוק בין של ישראל אחר בין של גוי ודלא כמאירי שמחלק ביניהם: ג) ומתוס' ורא"ש פרק קמא דיבמות משמע דאין חיוב מחמר אלא בשלו דוקא. דאי אפי' בשל ישראל אחר דליכא משום שביתת בהמתו יש חיוב מחמר. אכתי משכחת לה לאו בלא עשה. ואימא דקרא להכי אתא כנ"ל אות ג': ד) ושלש מחלוקת בדבר מלבד המחלוקת אם הוא משום לתא דידי' אי משום לתא דבהמה] לר"ן אפילו בבהמת עכו"ם. לתוס' ורא"ש דווקא בבהמה שלו. ואפילו בשל ישראל אחר ליכא חיוב מחמר. למאירי יש חילוק בין בהמת עכו"ם לבהמת ישראל ואפילו בשל ישראל אחר יש חיוב מחמר.

ליראים ור' אפרים ואור זרוע בשל עכו"ם פטור ובשל ישראל אחר צריך עיון לדעתם. ולרמב"ן ורשב"א בשל ישראל אחר חייב ובשל עכו"ם צריך עיון לדעתם: ה) ודע דבשל ישראל אחר אין לאסור משום שהישראל אחר יעבור על עשה דשביתת בהמתו. דאין שביתת בהמתו אלא במלאכתו או שנהנה על כל פנים ממלאכה כמו שביאר החתם סופר בתשו' שהסכים הבית אפרים בזה וכתב שהוא ברור כהלכה למשה מסיני: סימן קמב. ס"ק כ"ב סוף אות ל' עוד יש להכריע כשיטת תוס' מכילתין [נגד שיטת תוס' פסחים] דטעמא דר' אליעזר משום דחשיב לדידי' פסיק רישי' מחמת קו' רמב"ן כנ"ל אות כ"א עיין שם. שוב ראיתי ברבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"ג כתב שיטת תוס' דמכלתין וזה לשונו ובתוס' כתבו דכבוד אסור משום עפר ועצמות שמזיזין ממקומן וכן עמא דבר עד כאן לשונו: סימן קמג. מלאכת קוצר. א) ס"ק ב' על מה שכתבתי דלרב האי לא הי' קצירת העצים במשכן. הקשה הרב מדוואהרט נ"י דהא הי' קצירת עצים למערכה ושני גיזרי עצים. וזה יקשה גם כן סק"מ אות ה': ב) סק"ו אות כ"א אם כן מתניתין מני. מיהו מתניתין דפרק ב' דעוקצין לפי' התוספתא וכל המפרשים בעציץ שאינו נקוב לא קשה לשיטת התוס' דהא תנא דמתניתין סבירא לי' אימתי לפרש ובאינו גוששת לאו כמאן דמנחא דמיא. ואם כן למה שחוץ לעציץ לכולי עלמא טהור. דיש לומר דדחוי דרבא בנימין דוקא ספינה דעשוי לברוח. ולא קשה מה שהקשיתי באות ד' ואות ה' דאם כן במכלתין פרפוסא דמנחא אארעא ומנחא אסיכי יתחייב שתים דבשעה שמעביר לאו כמונח לא קשה דלהלכה קיימא לן כתנא דברייתא אימתי לחלוק וקיימא לן כרבנן דאף בספינה דעשוי לברוח כמאן דמנחא ומכל מקום לתנא דמתניתין עציץ באויר כמונח.

ובאות ז' כתבתי רק שהרמב"ם לפי שיטתו הוקשה לו המשנה לפי פי' התוספתא כיון דסבירא לי' דקיימא לן כתנא דמתני' ואי אפשר לומר דסוגיא דמכלתין כמאן דאמר אימתי לחלוק דאם כן איך פסק אימתי לפרש נגד סתם סוגיית הגמרא ועל כרחך להרמב"ם לא קיימא לן כחילוק רבא משום דעשוי' לברוח ואף עציץ באויר לאו כמונח: ג) ס"ק י"ג בין ש"ח מרובע. אין צריך לטעם זה רק בפשיטות דמבכלי לביד הוי שינוי זוטא שאינו פוטרו מחטאת כמו שכתב הר"ן פרק אין צדין. מה שאין כן בזרק פיסא לדיקלא שמשנה מגופו לכחו ועיין מה שכתבתי במלאכת לש סק"ט אות י"ד: ד) שם בפנים סעיף י"א הרי הן כמחוברין. עיין היטב לקמן ס"ק נ"ה בהג"ה. לפי זה לדעת תוס' דבעצים לא שייך קצירה. אלא אם כן חישב עליהם. אי אפשר לומר שענף הנפשח יהי' דינו כמו האילן ויהי' בו תורת קצירה כמו באילן דאילן גופי' כל זמן שלא חישב עליו לעצים אין עליו תורת קצירה. ודוקא יבש פרי בלא עוקצו דאמרינן שדין הפרי כמו העוקץ שעומד ליקח מהאילן כמו הפרי ואין על העוקץ שם קרקע ויש בו תורת קצירה על כן דין הפרי כמו העוקץ ה) שם ס"ק כ"ו סוף דיבור המתחיל ולפי עניות דעתי עיין עוד בזה באריכות במלאכת גוזז סק"ז דיבור המתחיל אך: סימן קמד. א) שם בפנים סעיף ט"ז ויראה לי שכן הוא דעת הרמב"ם. כעת הנני מסופק קצת כי בביאור כתבתי רק טעם שאין ראי' מדרב כהנא דנקט לעצים דבכל קוצר עצים כן. אך לא כתבתי ראי' שרמב"ם יסבור כן. ואמנם כי כתבתי לדחות הראי' מהא דנתנו בקנה דתוס' לטעמייהו (מ"ק ב') דחיוב זומר אפי' לא נתכוין להצמיח הגפן. ורמב"ם פרק ח' כתב זומר להצמיח כו' אך בסוף דבריי שדחיתי הראי' מנתנו בקנה משום דהקנים אין מוציאין פירות. שוב אין ראי' שהרמב"ם יחלוק על התוס'. מכל מקום קצת משמע כן משום שדרכו של רמב"ם לפסוק כירושלמי:

ב) שם סס"ק ל' גם ראי' שני' יש לדחות כיון דעכשיו יבש ואינו מגדל עוד פרי יש לומר דינו כאילן סרק. ועל כן גם מה שכתבתי להוכיח בססק"ב דקצירת עצים אף להמחייבין אף שאין צריך לעצים מכל מקום חשיב רק תולדה והוכחתי מדברי רש"י עיין שם ולפי האמור שוב אין ראי' דרש"י מחייב אפילו אין צריך לעצים: ג) סס"ק ל"ב וגם בהם הדין כו' לבד מדין הראשון שבסעיף ג' שאם מקצת הגידולין יוצאין חוץ לעציץ. משום שכתבתי שם הטעם דנחשב עציץ נקוב משום שיונק על ידי האויר. ולא מיעט ביניקה כלל במה שהניחו על גבי יתידות: ד) סק"מ אות ה' שורה ט"ז דבעצים לא נקרא מלאכה אלא בצריך להם. מיהו בס"ק ל' כתבתי דמשמעות ירושלמי דמחייב בקצירת עצים אף שאין צריך להם. מיהו אינו משמעות מוכרח. דיש לומר שהירושלמי אין צריך לפרש שדוקא בצריך להם כיון דקיימא לן כר' שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור: ה) שם אות ז' סוף האות. ולפי מה שכתבתי סס"ק ב' להוכיח מרש"י דאף להמחייבים באין צריך לעצים הוי רק תולדה. אם כן אכתי הויין קצירת עצים ומרעיד אילן להשיר פירותיו שני תולדות. אך לעיל בקונטרס אחרון ססק"ל השגתי על הוכחה זו: סימן קמה. א) ס"ק מ"ג בסוף הדיבור ואם כן לא ישא עמו הזמורה ולראב"ש דמתיר שם במתניתין להנהיג הבהמה במקל יש ליישב דסבירא ליה כר' עקיבא ור' מאיר דתחומין דאורייתא. ולדידהו אסור לרכוב על הבהמה מגזירה שמא יצא חוץ לתחום ועיין ביצה (דף ל"ו): ב) שם סס"ק. אמנם הא דחול המועד יש ליישב בפשטות דלא אסור שאינו לצורך המועד אלא בשהמעשה אסורה בכל אופנים. אבל הנסיעה ממקום למקום הא מותרת ברגליו. ממילא הרכיבה הוא צורך המועד שלא יטרח בהליכה ברגליו על כן מותר: סימן קמו.

א) ס"ק מ"ז אות ז' שורה ד' כלי מהיכנו ולפי זה הנפקא מינה שכתבתי באות ה' במניח למטה מעשרה דוקא במניח מערב שבת על דעת שישאר בשבת דלהניח בשבת אסור משום מבטל כלי מהיכנו. וצריך להניח בפנים מותר להניח על אילן מערב שבת שישאר בשבת: ב) אות י"ז דאין בשבות הנעשה על ידי בהמתו משום מחמר עיין במאירי כו'. הנה לשון המאירי מועתק במלאכת חורש ס"ק י"ג אות ז' עיין שם. ונראה דלא קשה לי' למאירי למה הוצרכו לגזור על רכיבה תיפוק לי' משום מחמר. שהרי הוצרכו לגזירה לרכוב בתוך פיר מעורבת. אך משום דבמתניתין תני אלו משום שבות אין רוכבין על גבי בהמה משמע בכל ענין אפילו ברשות הרבים אינו אלא משום שבות. על כן מפרש משום דחי נושא את עצמו. ואינו אלא שבות. אבל ודאי אפילו בשבות יש איסור מחמר כמפורש ריש פרק אלו דברים מחמר כלאחר יד איסורא דרבנן מיהו איכא: סימן קמז. ס"ק מ"ט אות י"ג שורה י"ג בהמה דקה דין צדדין יש לה כו' ואף דמלבד איסור צדדין נאסר אגב בהמה גסה משום לא פלוג דהא אף למאן דמתיר צדדין בהמה דקה אסורה משום לא פלוג. מכל מקום כיון דאיסור זה אינו מחמת עצמו רק אגב בהמה גסה הוי לי' שבות קל. דכהאי גוונא מבואר בר"ן דאיסור לרפא בסמנין לא התיר לצורך חולה שאין בו סכנת אבר. אבל שאר רפואה שאינו בסמנין אף שנאסר אגב רפואות הנעשין בסמנין הותרו לצורך חולה שנפל למשכב אף שאין בו סכנת אבר כמבואר במלאכת טוחן ס"ק ל"ח אות י"א עיין שם. הרי דכיון שאין איסורו מחמת עצמו רק מחמת רפואה בסמנין קיל איסורו להתיר בחולה שנפל למשכב. הכא נמי בזה האיסור דקה מחמת איסור גסה קיל איסורו להתיר במקום מצוה: סימן קמח. א) ס"ק נ"ב דיבור המתחיל ובאור זרוע שורה ט"ז אחר תיבת חדא היא. האומנם כי הש"ך חושן משפט בענין סימנים כתב שאין נפקא מינה מה רבא סובר.

מאחר דר' אשי דהוא בתרא מספקא לי'. והכי נמי אף לא פשיטא לי' כל דלהדי גבה כלהדי כרעא ור"פ פשיטא לי' נקטינן כר' אליעזר דספק הוא, ואור זרוע הכי קאמר כיון דר' אשי מספקא לי' הוה לי' ספק דאורייתא לחומרא שמא ככרעא דמי. ואם לא הגיע המנעל לרוב רגל חליצתה פסולה. הכא נמי ספק שמא לאו כרישא. וספק דרבנן לקולא דלא הוי שבות חמור ומותר בין השמשות וכן בצידי הראש שיהי' מותר לגמרי: ב) ס"ק נ"ג סוף אות ג' וכן בס"ק מ"ה דשאר תשמישים באילן נאסרו אגב רכיבה כמו פירות הנושרין שגם ביצה נאסרה. וליתא לפי מה שכתבתי בסוף מלאכת גוזז עיין שם: ג) סס"ק נ"ז. מיהו לעיל (דף ה':) דיבור המתחיל אשר על כן נראה. כתבתי דרך אחרת בדעת הר"ן יעוין שם: סימן קמט. א) ס"ק ס"א אות ט' בסוף העמוד דקיימא לן כר' יוסף הנה זה דעת הכסף משנה פרק ה' מהלכות נזירות דרמב"ם דפוסק לחלק בין בחיבורין בין שלא בחיבורין הוא כר' יוסף דמחלוקת רבה ור' יוסף בשלא בחיבורין דבשלא בחיבורין מחייב ר' יוסף ופסק כוותי' משום דאמרו כו', אבל כבר השיגוהו הלחם משנה שם והמשנה למלך פרק ג' מהלכות טומאת מת דאף הרמב"ם פסק כרבה. אך דרמב"ם כתוס' דמחלוקתם בחבורין ופסק כרבה דהלכתא כוותי' לגבי ר"י ועל כל פנים שיטת התוס' הוא כן. וקושית הש"ס טומאה וביאה נמי מיטמא וקאי הוא אליבא דרבה. ולהלכה הא קיימא לן כרבה לגבי ר"י. נמצא שאין חילוק דין מסוגיא (דף מ"ג) ואכתי סותרים דברי התוס' (דף י"ג) לדברי התוס' (דף מ"ג) וראיית הצמח צדק בתוקפה: ב) אך באמת לשיטת התוס' הדבר נכון יותר ולא יצטרך לחלוק הסוגיות לדינא והוא על פי מה שכתבתי בתשובה [ תמצאנו בחלק יורה דעה הלכות טומאת כהן] בהא דמשני הש"ס שם על הקו' דטומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי. אר"י לא קשיא כאן בבית כאן בשדה.

ומקשה בבית נמי כיון דעייל ידי' איסתאב כי עייל כולו טמא הוא. ולשיטת ראב"ד וסייעתו דלרבה אפי' בו ביום פטור הקו' תתפרש היטב דכיון דנטמא בעייל ידי'. שוב אפילו הוציא ידו וחזר ונכנס לאוהל המת פטור על הביאה דמחולל ועומד הוא. אך לשיטת רמב"ם ותוס' דאף לרבה אינו פטור רק בעודו מחובר למת ראשון. צריך לפרש הקו' משום שעדיין לא הוציא היד ועודו מחובר במת. וקשה על זה מהא דפרק ב' דשבועות נזיר בקבר צריך שהי' למלקות. והקשו בתוס' דהא בחיבורין לא מחייב והכא למה יתחייב כל זמן שלא פירש ותירצו דהא דפטור כשהושיטו לו מת אחר. היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו. לפיכך אינו מוסיף טומאה אבל הכא בכל שעה מוסיף טומאה. שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר. והיינו שאם הי' פורש לא הי' טומאת מת חבורין ובמה שאינו פורש הוא מוסיף טומאת חבורין ועיין שם בחי' רמב"ן באריכות. והכא נמי הוא מוזהר להוציא גם ידו. וכשאינו מוציא ומעייל כל גופו הוא מוסיף טומאת חיבורין. אך התירוץ לזה פשוט דמה שמחויב להוציא ידו. זה אינו משום הלאו דלא יבא ולגבי הכנסת כל גופו חשוב מחולל ועומד דאפי' לא הי' מעייל כל גופו הי' טמא מחמת היד. ועל מה שלא הוציא היד הא אינו מחויב בלא יבא. ודוקא בהא דשבועות דמחמת לאו דלא יטמא הוא מוזהר לפרוש מן הקבר לגמרי שלא יהי' טמא טומאת חיבורין על כן חייב בלא יטמא. עד כאן לשוני בתשובה: ג) מעתה בבא חבירו ופיחת את המעזיבה אין לחייבו בלא יבא על מה שאינו יוצא דכמו שאינו נכנס כל גופו בבת אחת דזה כל קו' הש"ס [ועיין בתוס' שם דיבור המתחיל והא לא אפשר] כמו כן אי אפשר לצאת כל גופו בבת אחת. ומכי נפיק רובו אינו עובר בבל יבא. ואין חיוב עליו לצאת יותר משום איסור דלא יבא ממילא גם רוב אינו חייב להוציא. שהרי ישאר מחולל ועומד.

ואי אפשר לחייבו כלל מחמת שאינו יוצא אפילו למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וכל החיוב ברגע שנעשה פותח טפח וברגע אי אפשר לצאת. ואי אפשר להחשב מעשה מחמת שאינו יוצא. אבל (בדף י"ז) גבי נזיר בקבר דבלאו דלא יטמא קאי ומחייב על שאינו יוצא לגמרי שלא ישאר עליו טומאת חבירו: ד) שם בין אות ט' לאות י' בעיקר החידוש דכיון שמותר לירד שוב חשיב מעשה מה שיכול לירד ואינו יורד. יש לפקפק לכאורה דתוס' וריטב"א לא אמרי אלא ביכול לפשוט ומחוייבין לפשוט. בזה אמרינן דחשיב כאילו לבש בידים כהא דבבא קמא (דף מ"ח.) כיון דאית לי' למלויי ולא מליי' כמאן דכרי' דמי יעוין שם. אבל זה שאינו מחויב לירד אין מניעת ירידתו חשיב מעשה. אך יש להביא ראי' מהא דהמוציא כלאים בבגדו דפושטו אפילו בשוק. ואף דכבוד הבריות דוחה איסור תורה בשב ואל תעשה. כתב ריטב"א משום דיכול לפשוט ואינו פושט חשיב מעשה. ואי אמרת דלא חשיב מעשה אלא משום דמחויב לפשוט. ידחה כבוד הבריות את את החיוב לפשוט דשב ואל תעשה הוא מה אמרת כיון שמחויב לפשוט ואינו פושט חשיב כאילו לבש. הא דחה כבוד הבריות את החיוב לפשוט. ושוב לא חשב כאילו לבש. ולא הוי מעשה כלל. אלא ודאי משום שיכול לפשוט לבד ואינו פושט חשיב כאילו לבשו עכשיו וכן משמע לשון ריטב"א שכתב כיון שיכול. ולא זכר כלל מחיוב: סימן קנ. מלאכת דש. א) סק"א שורה ט' דתנא כייל להו בחד לישנא. זה אינו ראי' לרש"י לשיטתו שחילק בין זומר לנוטע ומבריך ומרכיב דכולהו אב לבד זומר תולדה אף דכייל להו בחד לישנא כולן מלאכה אחת. הכא נמי מנפץ ודאי הוה אב שהי' במשכן כדברי התוס'. מכל מקום מנפט סבירא לי' לרש"י דתולדה ורש"י דווקא נקט. ומה שבסוף הדיבור הביא ראי' מסחיטת זתים וענבים דקרי לי' אב וקרי לי' תולדה.

כבר מפורש בפתיחה בהג"ה משום דאורייתא קרי לי' אב עיין שם היטב. מיהו לדעת הראב"ד דדייק לשון כולן מלאכה אחת דחשיבי אב הכא נמי מנפט אב: ב) סק"ב אות ה' שורה ג' והוה לי' דרך דישה. מיהו (בדף ע"ד) הטווה צמר על גבי בהמה ואחר כך גזזו פטור דאין דרך טוי' בכך ואין דרך גזיזה בכך אף שאחר שטווה במחובר שוב דרך לגוזזו כך. מכל מקום חשיב שלא כדרך גיזה: ב) ססק"ח בין תיבת גידולי קרקע לתיבת ע"כ. ואף לדעת הירושלמי דנזרע באינו נקוב לא חשיב מן הארץ. מכל מקום יש לומר שחשיב גדולו] מקרקע לפי מה שכתב מהר"ל נתיב העבודה פרק ט"ז בענין ברכת המוציא וזה לשונו והפרש יש בין אדמה ובין ארץ. כי אדמה נקראת אחר שנתלש קצת מן הארץ כמו עפר שנקרא עפר הארץ אף לאחר שנתלש. אבל ארץ לא נקרא רק כל הארץ ביחד אשר כלל הארץ יש לה קיום וכו' עיין שם היטב. ועל כן הנזרע בעציץ שאינו נקוב שנפסק מכלל הארץ אין מברכין עליו ברכת המוציא מן הארץ [ועל כן לא נסתפק הירושלמי רק בברכת המוציא ולא בברכת בורא פרי האדמה משום דלא חשיב מן הארץ] אבל אפשר שחשיב גידולי קרקע כי קרקע אינו שם לכלל הארץ כמו אדמה שאינו שם לכלל הארץ: ד) ס"ק י"ז אות נ"ט בין תיבת מפרק לתיבת אלא ודאי. ואפילו לדעת הר"ש שם בחבל בה לרצון לשתי' הוה משקה. מכל מקום יקשה משמונה שרצים שדמו כבשרו: ה) ס"ק כ"ד אות ח' אבל לא בעור שהוא גוף הבהמה. במלאכת גוזז סק"ב אות ז' כתבתי סתירה לזה מהא דמכלתין (דף צ"ד.) בציצין של עור עיין שם: ו) ס"ק כ"ז אות ד' מותר במקום צערא והוא הדין חולב בכלי להקל מעלי' דמותר. ואף דמשקה אינו הולך לאיבוד בשעת חליבה. מכל מקום יש שני הטעמים שכתב באור זרוע דהוי ככבשים שסחטן לגופן ועוד מלאכה שאינה צריכה לגופה במקום צערא.

ולא דמי למה שכתב הטורי זהב ס"ס ש"ך שאם נשפך משקה שאינו מלבן לא ישאב בכף יעוין שם. ולא שרינן משום דהוי ככבשים שסחטן לגופן. דבטעם זה לבד לא שרינן כמבואר ס"ק כ"ז עיין שם. ומשקין הנטען בבגד נמי משקין גמורים הם ולא דמי לבלוע באוכל שנעשה אוכל. רק בצירוף טעם מלאכה שאינה צריכה לגופה במקום צערא. ובנדון הטורי זהב ליכא מקום צערא. אבל בנידון דידן דמקום צערא מותר. ועיין מה שכתבתי במלאכת טוחן ס"ק ל"ח סוף אות ל"ב: ז)סס"ק כ"ז אפילו לר"י דמחייב חטאת כו' ועיין ס"ק י"ז אות ז' דלר"י אין הטעם משום דלא אחשבי' ואם כן גם בחלב אשה דהוי משקה בלא מחשבה מותר. מכל מקום תימה בעיני הלא מבואר שם דהטעם לר"י דאזיל לטעמי' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ומותר באינו מתכוין אף דהוי פסיק רישי'. ואם כן עדיין החשש שמא כדעת רמב"ם מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב במקומו עומד. ועוד דכהאי גוונא לא חשיב אינו מתכוין שהרי מתכוונת להוציא החלב. ומלאכה שאינה צריכה לגופה גמור הוא. ואם באנו לצרף דעת רש"י היינו שנאמר גם כן שאין טעם היתר לגופן משום דלא אחשבי' רק כמו שכתבו תוס' שבת (דף ע"ג:) דיבור המתחיל וצריך. משום שאין דרך דישה בכך. או כמו שכתב הר"ן סוף פרק שמונה שרצים דכהאי גוונא לא דמי לדש כלל: ח) סעיף ט"ו בפנים ואם נמצא כו' עיר אחת. לאו דוקא עיר אחת רק קצת אנשים שסוחטין אותם מחמת שיש להם הרבה מהמין ההוא ואילו הי' לכל העולם וכו': סימן קנא. מלאכת זורה. סעיף ד' בפנים בשעה שהזרה כו' נתגבר הרוח כו' זה לפי מה שחלקתי מתחילה על הבאר הגולה ודחיתי ראייתו. אך בסוף סימן ק"ה כתבתי אף שראייתו ליתא מכל מקום יש לומר כך מסברא. ולפי זה יהי' חייב באופן כזה. סימן קנב. מלאכת בורר.