שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 13

ולא על חכמים תלונתו: לא) וסוגיא זו הוא שקשה על הריב"ש שפירש הא דממאנת לא נעשית זונה, משום דאדעתא דקידושין נחית, וא"כ מקדש אדעתא דרבנן ושוב נתבטל, למה יחשב בעילת זנות, אך לפמ"ש טעם קטנה דלא הוי בעילת זנות משום דלא אפשר לקדשה קידושין גמורים, אבל זו שאפשר לקדשה קידושין גמורים וקידש בתנאי שפיר הוי בעילת זנות מה"ת וצע"ג, ובזה עולה הכל על נכון בלי שום גמגום, זה דעתי שאני בוחר לי בענין זה, ומ"מ למעשה אין דעתי מכרעת בין גדולי ראשונים, ולמעשה ראוי לתפוס דהוי ספיקא דדינא, וא"כ גם בנידון דידן בין לפי הכרעתי, בין אם נתפוס דהוי ספיקא דדינא איכא חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות: לב) ועוד נראה ראי' מהא דריש פרק ב"ש (ק"ז.) דקאמר בטעמא דב"ש דאמרי דאין ממאנין אלא ארוסות משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וב"ה דאיכא קידושין וכתובה לא אתי למימר בעילתו בעילת זנות, עד כאן, הנה דלב"ש אף שמיוחדת לו הוי בעילת זנות, ואף ב"ה לא נחלקו אלא משום דאיכא קידושין וכתובה, ואף דב"ה אמרי לא אתי למימר כ' משמע דלב"ש אתי למימר, אבל לפי האמת לא הוי בעילת זנות, היינו משום דעל דעת קידושין בעל באמת לא הוי בעילת זנות, ואפי' לר"א מדאיתא בפרק הבא על יבמתו וכנ"ל תשו' ריב"ש סי' שנ"ד. וב"ש סוברים דמ"מ אתי למימר, וב"ה סוברים דלא אתי למימר, אבל אם הי' הפילגש היתר גמור למה יאמרו שהיא בעילת זנות: לג) ולכאורה יש לדחות, דכשם שהמיאון עוקר הקידושין למפרע, כן עוקר היחוד. כיון דגלי עלה דקטנה ואין יחודה יחוד, וכעין ששנינו שם (ק"ח היוצאת מן הראשון בגט ומן השני במיאון מותרת בקרוביו דאתו מיאון וגלי עלה דקטנה היא. ואף נשואין ראשונים אינם כלום, ה"נ כיון דגלי עלה דקטנה היא אף היחוד שלה אינו כלום:

לד) אך באמת זה אינו, שהרי קטן וקטנה יש להם דעת בגדול עומד על גביהן ומהנ' כוונתם לכתיבת גט לשמה, אלא דמ"מ אין קידושיהן קידושין, וכן חרש אין גירושיו גירושין, דנהי דיש להם כוונה אין להם דעת להבחין בין טוב לרע ופיתוי קטנה אונס הוא, וע"כ אין קניינם קנין, ודווקא לחליצה, דחליצה מוטעת כשירה, וא"צ רק כוונה, כמו כל כוונות מצוות אבל אין קניינם קנין, דהוי כמו קנין בטעות, אבל לענין יחוד שאיננו קנין, וא"צ רק כוונה שתהא מיוחדת לו, הרי בגדול עומד ע"ג יש להם כוונה, והרי בקידושין הבעל אומר לה הרי את מקודשת לי, והיא מקבלת מדעת אחי' ואמה, ואיכא גדול עומד ע"ג, וא"כ אף שבטלו הקידושין היחוד בטל: לה) ועוד דהא חשו"ק יש להם מעשה אלא שאען להם מחשבה, ותינוקות שחקקו אגוז למוד בהם עפר מהני מחשבתם להיות כלי, וה"נ היחוד והביאה שנבעלת לו הוי מעשה, מיהו יש לומר בזה דלא הוי מעשה רק לאותו ביאה, אבל לענין שתהי' מיוחדת לו על תמיד הוי רק מחשבה בעלמא, ויש בזה מקום עיון בש"ס ע"ז (נ"ד:) איזו הנעבד כל שעובדים לה בין באונס בין ברצון.

ומקשה עלה מהא דנעבד של חבירו מותר, האי אונס היכי דמי לאו שאנס בהמת חבירו והשתחוה לה, ומשני חזקי' כגון שניסך לע"ז יין בין קרני', ופירש"י דעביד מעשה, ומתקיף לה ר' בר אהבה האי נעבד הוי האי בימוס בעלמא הוא ושרי, ופירש"י ובעלי חיים לא מתסרי משום משמשי ע"ז, ובריטב"א דחה פירש"י, ונתחבטו הראשונים בקושיות הגמ' הלזו ומבואר שם בריטב"א, ולהנ"ל דמפשה דהשתא לא הוי מעשה רק של עכשיו, אבל לגבי יחוד על להבא חשוב רק מחשבה, ניחא קושיית הש"ס בפשיטות, שהרי משמשי ע"ז לא מתסרי אלא במייחדם להיות משמשים תמיד כדתנן ע"ז (מ"ח:) שלש אבנים הם, אבן שחצבה תחילה לבימיוס הרי זו אסורה, העמיד עלי' ע"ז וסילקה הרי זו מותרת, ופירש"י העמיד עלי' ע"ז לפי שעה כו' הרי זו מותרת, וכן לעיל מינה בשלש בתים יע"ש, וכיון דלא מתסרי משמשים אלא אם כן ייחדם על תמיד ומעשה לא הוי רק על עכשיו, שוב אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואתי שפיר קושיית הש"ס, וכיון שכל הראשונים לא פירשו כן מוכח דס"ל דמעשה של עכשיו חשוב מעשה גם על יחוד, וא"כ כשנתייחדה לבעלה ונבעלה על דעת שתהי' מיוחדת לו תמיד יחשב מעשה וחשו"ק יש להם מעשה, ותחשב מיוחדת ולא תהי' בעילת זנות ומ"מ יש לדחות, דמ"מ מתחזי לאנשים דבטל יחוד למפרע:

לו) אך הא בקטן שהשיאו אביו כתב הה"מ פי"א מה' אישות בשם הרשב"א, הובא בב"י וב"ש סי' ס"ז אם בא עלי' משהגדיל מקודשת משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות יע"ש, וכתבו בלי שום חולק, וכן כתב הרא"ש בהא דאמר ר"י המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה ממנו גט, דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולמה, הא אף אם לא יתכוין לשם קידושין לא גרע מפילגש, והרא"ש הוא ממתירי הפילגש, ועדיפא מיני' דדרך קידושין ונשואין הוא אצלו, וכמ"ש הרא"ש פרק האיש מקדש סי' חי, ומ"מ כל שאפשר בקידושין ממש אומרים אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכ"ש בזנן הזה דלא נהגינן כלל בפילגש, ופשוט בכל איש המוני דכל בלא קידושין הוי בעילת זנות, ושוב חזקה הנ"ל: לז) ובכנסת הגדולה סי' קמ"ט מוכיח מתשו' הריב"ש ס"ו דבפילגש לכ"ע לא אמרינן הך חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ושם בתשו' הריב"ש המעשה הי' שמומר נשא בחוקותיהם, וכתב כיון שמתחילה נשאה בחוקותיהם לא שייך חזקה הנ"ל, ובוודאי כוונת הכנה"ג ג"כ במתנה עמה שתהי' פילגש, וכ"כ בתשו' צ"צ הנדפס מחדש שכן כוונת הכנה"ג, וכתב ג"כ דבזמה"ז דלא נהגינן כלל בפילגש ודאי גם בפילגש שייך החזקה, אמנם הוא מפלפל לשיטת הגאונים, ובנ"ד כבר ביארנו דלהרא"ש ג"כ חזקה הנ"ל, והרמ"א פוסק בחו"מ דהוי ספיקא דדינא, וביארנו שגם הרמב"ם אין שום ראי' שיחלוק על הרא"ש ובגביית העדות נזכר שאמר עד אחד שאמר האיש המדובר שחופה אינו יכול להעמיד עד שיהי' לו פאם, ומ"מ אפשר שקידשה בביאה, רק חופה שבפרהסיא אינו יכול לעשות:

לח) ועדיין יש להתיר משום דליכא עידי יחוד שנתייחדה בפניהם, ובתשו' הריב"ש ס"ו כתב דרוב פוסקים חולקים על סברת הרא"ה שסובר דלא בעינן עידי יחוד, אלא דכיון שידוע ומפורסם שדרו יחד כאיש ואשתו חשוב כעידי יחוד, וכתב הריב"ש שרוב פוסקים חולקים, והטעם בזה ברור, דמ"מ אין עדים על שעת ביאה ובשעת ביאה אין עדים, וכן כתב בתשו' נוב"י מהד"ת סי', והגם דהריב"ש בתשו' אחרת נסתייע מדברי הרא"ה אלו, הנה בתשו' הגאון בעל שאגת ארי' הנדפסת בשו"ת בית אפרים כתב ג"כ דבעינן עידי יחוד, אלא שהוא ז"ל חשב לספק שמא הי' שם פעם אחת עידי יחוד, ושם התיר משום שלא הי' ידוע שנבעלה, והתיר משום ספק ספיקא, ובנידון דידן שהי' לה וולד ממנו וידוע שנבעלה, ועוד דשם הי' קטן שהגדיל כמו חצי שנה, ואולי עוד לא נשלם בו כח התאוה, משא"כ באיש גדול הדר עם אשתו ודאי שבעל, ואין לומר דאכתי איכא ס"ס, ספק הי' עידי יחוד ספק לא הי', ואת"ל הי' עידי יחוד שמא באותו פעם לא בעל, שאין זה ודאי שבכל פעם שהאיש מתייחד עם אשתו בעל אותה, ואולי לא הי' אז בכחו או נדה היתה, ליתא דכיון דעכ"פ ודאי שבעל אותה פעם אחת, אין הס"ס מתהפך, דאי אפשר להתחיל שמא לא בעל, רק תוכל לומר שמא לא בעל בשעה שהי' עידי יחוד, ושוב לא תוכל לומר ואת"ל שבעל בשעה שהי' עידי יחוד כו' דאם בעל בעידי יחוד הוא מקודשת ודאי:

לט) ועוד בר מן דין, הרי הגאון בעל שאג"א שם הקשה לנפשי' דאף בלא עידי יחוד נימא שבודאי קידש אותה בפני עדים, דאל"כ לא הי' עושה בעילתו בעילת זנות כמ"ש הגאונים בבא על שפחתו הוליד ממנה בן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובוודאי שיחררה תחילה, ותירץ הגאון הנ"ל דאיסור שפחה חמיר ואמרינן חזקה טפי אפי' על הקידושין מכבר, וכה"ג חילק התה"ד לדעת הרא"ש כנ"ל ועיי"ש, וכבר כתבתי דבנ"ד שבוודאי בא עלי' כמה פעמים, ועל דעת כן התחיל לדור עמה, חשיב באיסור חמיר, ושוב ניחוש אפי' על הקידושין מכבר משום חזקה, ואף שלא הי' יכול לעשות חופה בברכת חתנים בעשרה דמיפרסם מילתא, הי' יכול לקדשה בפני שנים, או לראות שיהי' שנים בשעה שנתייחדה ואף שהיא אומרת שלא קידשה, הלא אינה אומרת שמעולם לא הי' עידי יחוד, ועוד אפי' אומרת אינה נאמנת, במבואר ברמ"א אהע"ז סי' ט"ו סעיף ו' בשם או"ז, ועוד הרי אמרה תחילה שהיא אשתו, ואף שנתנה אמתלא לדברי' ובטלו דברי' הראשונים, מ"מ שוב אין לה נאמנות בדבר, ודברי' שוב אין מעלין ולא מורידין כדמוכח בתוס' יבמות (קי"ח.) בד"ה סד"א הא מימת מיית שכתבו דאשה אומרת מת בעלי וצרתה מכחשת ואומרת לא מת, ושוב הודית צרתה שמת ונתנה אמתלא על מה שאמרה לא מת בתחילה צרתה אסורה, והיינו דחברתה הא אינה נאמנת עלי', והיא עצמה, הגם שביטלה באמתלא דברי' הראשונים, מ"מ גם עכשיו אין לה נאמנות, ונשארת באיסור, וע"ז סד"א הא מימת מיית, דאל"כ ודאי היתה שותקת לקלקולא דצרה, ואף דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, הא בטלה הודאתה באמתלא, קמ"ל דלא אמרינן ודאי מיית, ושוב לא נוכל להתירה רק מכח דיבורה של עכשיו, וכיון שאמרה תחלה היפוך, שוב אין לה נאמנות אף שנתנה אמתלא, יע"ש היטב בתוס' ובמהרש"א, וכן מוכח בתוס' כתובות (ס"ג) בד"ה אבל במ"ש ועוי"ל דבתחילה כששאלוה שתקה, ואח"כ נתנה טעם על שתיקתה, והטעם דהא דלא מהני כיעור לאוסרה משום דטוענת ברי טהורה אני, וכששתקה תחילה דהוי כהודאה, שוב אף שאח"כ נתנה אמתלא לשתיקתה, מ"מ שוב אינה נאמנת בדברי' לומר טהורה ואסורה משום הכיעור, ע"כ הוצרך לטעמא דאם איתא דעביד איסורא הוי מירכס עיי"ש היטב, ויש להאריך הרבה בפרט זה, אך דבלא"ה בנ"ד אסורה מטעמים ראשונים לא רציתי להאריך בזה:

מ) וראיתי במכתב כת"ר שרצה ללמוד היתר מתשו' חוות יאיר באחד שנסע עם בתולה בדרך בחזקת אשתו, ואח"כ אמרה שמעולם לא היתה אשתו ונתנה אמתלא על נסיעתה עמו בצוותא חדא, וגם אמרה שמעולם לא בעל אותה, וכתב שם החוות יאיר שאם הודית שבא עלי' הוי מקדש בלא עדים, ואף אם ראו עדים ששכבו יחד בחדר אחד, דבקידושי ביאה צריכים עכ"פ לתת לב ליחוד יחד בחדר לשם ביאה, ובכה"ג מיירי הג"ה בסי' ל"ג עכ"ל, ומזה למד כבודו דבנ"ד לא חשוב עידי יחוד, והנה לא העתיק כבודו לסיום דבריו וז"ל ולא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אלא במגורשת, והם דברי משנה בגיטין (פ"א.) דאפי' בנתגרשה מן האירוסין לא אמרינן כ"ש בפנוי' דעלמא, וזה ברור, משא"כ בנ"ד שדר עמה כאיש עם אשתו, וטבלה לנדתה אליו דמפורש בכל הפוסקים דעכ"פ בעידי יחוד הוי עידי ביאה, ובהא דחוות יאיר לא הותזקה שהיא אשתו כמ"ש לעיל מיני' וגם היא לא הודית שדר עמה כאיש עם אשתו. רק שבא עלי' פעם אחת, ובכה"ג לא אמרינן הן הן עידי יחוד כו': הק' אברהם סימן קכב בענין הנ"ל. ב"ה אור ליום ד' צו י' אדר שני תרמ"ו לפ"ק.

שוכ"ט לכבוד ידי"נ הרה"ג המפורסם נ"י עה"י פה"ד מו"ה בנימין וואלף שליט"א יקרת מכתבו אתמול הגיעני וחביב אלי לישא וליתן עמו יען כי מכותלי מכתבו ניכר כי אין כוונתו רק להעמיד האמת על מכונו אשר גם אני חפץ בזה, יה"ר שיקויים בנו הכתוב מאיר עיני שניהם ה', וע"י התשובות ברצוא ושוב יתברר ההלכה על בורי', אך בדבר אחד אינני מרוצה שקרא מכתבי במהירות מאד והנני מחוייב להודיעו לא כמתייהר חלילה כי דברי צריך לדקדק בהם היטב, ואחד מן הגאונים המפורסמים שבמדינתינו כתב אלי פעם אחד כאשר שלחתי אליו קונטרס לעיין בו השיב לי כי תמיד הוא מעיין בדבריי כמו שהוא מעיין בדברי הראשונים ז"ל וכעת אין לו פנאי לזה עכ"ל, ואם הי' מעיין בדבריי מעט עיון הי' מרויח לו טובה הרבה, עתה הנני להשיבו: א) בתחילת דבריו כתב וז"ל מה שהוכיח כת"ר לדעת הרא"ש ז"ל דהאיסור שוה בין שבא על הפנוי' בין על השפחה כו', במח"כ לא כתבתי כן, ומאין הוכחתי כן, ואדרבה פשטן של דברים דשפחה מה"ת כפשט הסוגיא דפ"ק דקידושין גבי עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית ע"ע חידוש הוא, הרי דמה"ת אסור, וכדעת התרגום, וידוע שהרמב"ם יחידאה הוא בדין היתר השפחה, וגם לומר שדעת הרא"ש בוודאי שביאת הפנוי' באקראי מה"ת, ודאי אינו מוכרח.

רק מהטור סי' כ"ו משמע שהרא"ש אינו חולק על הרמב"ם, רק רציתי להכריח שלהרא"ש הוקל האיסור בשיחרור לבד בלא קידושין לכל השיטות, וע"כ לא מבעיא אם הרא"ש סובר ביאת הפנוי' דרבנן ושפחה דאורייתא דהקל באיסור, אך אם ביאת הפנוי' דאורייתא ושפחה דרבנן ע"כ שפחה שאינה מיוחדת עכ"פ לא עדיפא מבת ישראל שאינה מיוחדת והיא קדשה, דכיון דשייך בה יחוד ולאו קדשה היא כשמתייחדת, שוב שייך בה איסור קדשה כשאינה מיוחדת [ובאמת לדעת רוב פוסקים דשפחה אפי' מיוחדת קדשה היא, שוב אין לחלק בה בין נתייחדה או לא, דכל ביאותי' קדישות, ובזה נדחה השגה שני' שהשיב עלי, דא"כ ע"כ יהי' אסור בשפחה שאינה מיוחדת, וזהו אינו דלהרמב"ם היחוד לא מעלה ולא מוריד, ולהרא"ש באמת יהי' מוכח מזה דכל שפחה קדשה, ואין נ"מ כלל אפי' אם היא מיוחדת ולע"כ שכל ביאת עבדים ושפחות קדישות חומרם קולם והכל מותר] ושוב הקל באיסור משום שאינו מחלל זרעו:

ב) ומה שכתב דמשום חילול זרע לא יקרא בעילת זנות, למה זה, אטו חילול זרע לאו איסור הוא, ומה שהקשה דא"כ גבי איילונית דליכא חילול זרע מאי איכא למימר אין זה מוכרח כלל, דבאיילונית ליכא חילול זרע, והרי באיילונית ליכא איסור הוצאות ש"ז לבטלה, ע"כ דאף שאינה מתעברת ע"י נעשה] מהם דבר מה, ובקידושין (ע"ח.) גבי כהן גדול באלמנה לוקה שתים ומקשה ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ומשני שלא גמר ביאתו, ולא משני באיילונית, ועוד לר' יהודה ביבמות (ס"א:) דאמר זונה זו איילונית וכתיב בה ולא יחלל זרעו בעמיו, הנה גם באיילונית איכא לאו דלא יחלל ושייך חילול זרע באיילונית, וממילא בישראל ג"כ חשוב חילול כשבא על השפחה אפי' איילונית, וזה לרווחא דמילתא לכל השיטות, אך בפשיטות כיון דמסתמא הרא"ש בשיטת התוס' וכל הפוסקים לבד הרמב"ם דביאת השפחה קדשה, אף לפי הנראה מטור סי' כ"ו דהרא"ש מודה דביאת פנוי' אסורה בלאו דלא תהי' קדשה, מ"מ ודאי שפחה חמורה דאין היתר לאיסורה ואם ישחררנה גופא אחרינא היא וחשיב דבר שלא בא לעולם אף דבידו כדאיתא בקידושין (מ"ב:) וה"נ לא חשוב איסור קל משום שבידו לשחרר] משא"כ פנוי' שאינה מיוחדת אפשר לקדשה או לייחדה, וכה"ג חשוב קיל אסורה כדאיתא ביומא (פ"ג.) גבי טבל ותרומה מר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוני' ואידך לא פליג אלא משום דתרומה חזי לכהן כו': ג) מה שרצה להכרית דשפחה לעבד כנעני מותר אף שאינה מיוחדת מלשון שכיחא לי', אינו מוכרח דשפחה שכיחא לי' לישא, ואי שכיחא לי' בזנות מאי איריא שפחה, גוי' נמי, דלא גזרו בעבד נשג"ז, אך מוכח כן בנדה (מ"ז.) ר"נ מחליף להו וכן מפורש ברמב"ם:

ד) מה שיישב קושייתי סוף אות ז' בהגההה על הרמב"ן דלמה לי לא יהי' קדש תיפוק לי' מלא תהי' קדשה, ותירץ מעלתו דעיקר קרא לאו להכי אתא, אפשר ליישב כן, אך מה שהקשה עוד לפי תירוץ שלי דלא נודע הבא על שפחה מבא על בת ישראל, והקשה באמת מנ"ל לאסור בשפחה, הנה מבואר היטב בדבריי, דוודאי מצד שהשפחה קדשה, אין לאסור שכל ביאותי' קדישות, אף אם תבעל לעבד, אבל האיסור משום לא יהי' קדש שהוא שייך בו קידושין ובועל בקדישות וכמו שישראלית נשאת לעבד נכלל בלאו דלא תהי' קדשה דהיא קדשה לעיני שמש, כן ישראל נושא שפחה נכלל בלא יהי' קדש דהוא קדש לעיני השמש וא"כ מה ק"ל כלל: ה) מה שהקשיתי על התה"ד שכתב בטעם הרא"ש בפנוי הבא על הפנוי' דלא אמרינן דלשם קידושין הוא בועל משום דפנוי' רק איסור מדרבנן, והקשיתי שהרי הרא"ש הוכיח כן מר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה, ונימא דלשם קידושין בועל ולאו זונה היא, אלא ודאי דלא אמרינן דלשם קידושין בועל, ולר"א ודאי פנוי' בלאו דולא תזנה הארץ כמ"ש הרמב"ן עה"ת, וע"ז השיב כת"ר דהן אמת דהריב"ש כתב בתשו' סי' שצ"ח דע"כ לר"א אסור מה"ת עכ"פ, דאל"כ למה עשאה זונה, מ"מ ע"כ התה"ד והרא"ש אינם סוברים כן. שהרי כתב התה"ד בטעם הרא"ש דע"כ לא חיישינן לקידושין דאולי לא ירצה לקדשה, ואכתי קשה למה עשאה זונה, נימא שייחדה לפילגש, שהרי הרא"ש הוא ממתירי הפילגש ושוב לא תהי' זונה כיון שמותרת, אלא ודאי לא תלי הא בהא ואף שמותרת זונה היא, והנה ע"ז א"צ להשיב, דכמו שאינו רוצה בקידושין או היא אינה רוצית כן אינם רוצים ביחוד רק באקראי רוצים לזנות:

ו) אך כת"ר הביא עוד ראי' מהמל"מ שנסתפק בפילגש לר"א אם עשאה זונה, וע"כ ס"ל כהמל"מ פילגש מותרת מה"ת לר"א דאי אסורה מה מועיל היחוד להוציאה מאיסור זונה ואעפי"כ מספקא לי' אם עשאה זונה, ואין לומר דהמל"מ הוא גופי' מספקא לי' אם פילגש מותרת לר"א, דא"כ למה לא הוכיח מהרמב"ן לדעת הרמב"ם דאוסר ביאת הפנוי' מ"מ פילגש מותרת, ה"ה לר"א אף דפנוי הבא על הפנוי' אסור מה"ת פילגש מותר [וכתב עוד ואין לומר דהמל"מ מספקא להנך רבוותא כו' ונדחק במח"כ לדחות זה, דע"כ למאן דמתיר פילגש ולא יליף מכי יקח לעבור בעשה דיליף ממלך, וגם לר"א נוכל ללמוד ממלך ע"כ. וזה אינו דע"כ טעם הסוברים דליכא עשה משום דאינו בלשון ציווי, וכן כתב הרא"ש בפ"ק דכתובות להדיא] וגם לזה א"צ להשיב, כי אין דרך לבנות בנינים מדקדוקים כאלה בדברי האחרונים, ומ"מ אמינא לי' תשובה דשויא לתרווייהו דאף שהרמב"ן כתב לדעת הרמב"ם דפילגש מותרת, היינו משום דדווקא באינו מיוחדת אסורה, כי היום תזנה עם זה ולמחר עם אחר, אבל באונס ומפתה שמפורש בספר המצוות להרמב"ם בסופו ובהלכה ספ"ב מה' נערה בתולה דאין בה לאו דקדשה, ובמפתה צריך ביאור, דמה בין מפתה לשאר רצון, אך ביאור הדברים הוא דחיוב מפתה הוא דווקא בשהיא לא היתה מתרצית ופיתה בדיבור עד שנתרצית כדמשמע בחינוך ומפורש להדיא בשטמ"ק בהא דממאנת אין לה לא קנס ולא פיתוי עיי"ש, וע"כ בשהיא לא היתה מתרצית רק הוא פעל אצלה בדיבורו, ולא כל האנשים כוחם שוה בדיבורם, ע"כ אינה בחזקת קדשה, וכ"ש באונס דאינה קדשה כלל, דוודאי לא תזנה עוד, דגם פעם זאת באונס הי', והנה לר"א מפורש בגמ' דגם באונס ומפתה עשאה זונה.