שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 12

יג) ועוד ק"ל בטעם השני של תה"ד, דדווקא שפחה דביאת שפחה אסורה מלא יהי' קדש כמו שתרגם המתרגם לא יסב גבר בר ישראל איתתא אמה עכ"ד, ואני תמה ע"ז, דמה זה ענין לאסור ביאת השפחה פעם אחת ובהצנע, וז"ל הרמב"ן עה"ת, והנראה בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל יושבת על פרשת דרכים בעינים על הדרך לזימה וכו' וכן יזהיר לב"ד על הקדש, ועל דרך הפשט אפי' שישכב עם הנשים בקובה אשר יעשה לו מזומנת לזימה וכו' יזהירם לב"ד, ויראה לי שכן דעת אונקלוס, אבל צירף לזה העבד והשפחה הבאים בישראל דרך נשואין מפני שהכל יודעים בעבד הזה שאין לו בה קידושין והוא עמו כאשה עם בעלה, א"כ הוא קדשה לעיני השמש, וע"כ תרגם המתרגם לא יסב.

אבל באקראי ובהצנע אינו קדש, ולמה יהי' חמור מבא על ארמית בצינעא שג"כ אין לו בה קידושין, ואין בה איסור מה"ת יד) ובוודאי לדעת הרמב"ם דבא על הפנוי' באקראי בלא תהי' קדשה, ה"ה לדעת אונקלוס הבא על השפחה באקראי בלא יהי' קדש [אך באמת זה נסתר מבא על ארמית, ובאמת הרמב"ם חולק על אונקלוס פי"ב מה' איסורי ביאה, וזה טעם הרמב"ם שכתב דביאת השפחה מדרבנן, ולא נודע מקור הדין בגמ', ואיך יחלוק על אונקלוס שקבל מר"א ור"י בלא ראי', וראי' מע"ע גם אונקלוס ידע, וזיל קרי בי רב הוא, ואין לומר משום דגמ' דידן בסנהדרין פירש לא יהי' קדש במשכב זכור, ליתא, שהרי הרמב"ם כתב שם שאונקלוס כלל ביאת השפחה בכלל לאו דלא יהי' קדש, מכלל שגם לדעת אונקלוס לא לביאת השפחה לבד אתא, אך הוא הדבר דלהרמב"ם ביאת הפנוי' מה"ת, וזה מוכח מדאמר הש"ס דידן כמה פעמים אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין כמ"ש הה"מ שם, וממילא מדאמר בע"ז (ל"ו:) ביאת ארמית בצינעא מדרבנן, מוכח דגם הנשואין של שפחה מדרבנן, דביאת שפחה לא חמיר מביאת גוי', דגוי' ג"כ אין בה קידושין ונישואי שפחה לא חמיר להיות קדש מביאתה באקראי, דגם ביאה באקראי קדשה כנ"ל בביאת הפנוי' להרמב"ם וה"ה קדש, מזה מוכיח הרמב"ם לחלוק על אונקלוס]: טו) אך הא התה"ד בשיטת הפוסקים דפנוי' אין בה אלא איסור דרבנן, ממילא גם שפחה אינה בלאו לא יהי' קדש באקראי, וזה ברור אצלי, ואין לחלק בין ביאת השפחה לביאת הפנוי' משום דהא דאורייתא והא דרבנן, ואם באנו לחלק בין שפחה לפנוי', יותר סברא למימר משום דבנו משפחה עבד, ולא ניחא לי' לאינש להשחית נחלתו, וכעין שכתב הרמב"ם שהפסד בשפחה יותר מכל העריות:

טז) אך הרי ראיית הרא"ש מהא דגיטין (מ'.) דעבדו שהשיאו בת חורין יוצא לחירות, דלא הוי מותיב לי' איסורא, והוכיח הרא"ש דכל שכן לדידי' גופא דלא עביד איסורא, ובעבד ליכא השחתת זרעו, דאדרבא עילוי' עילוי' דהוי בן חורין, וא"ת דבאיסור דרבנן לא אמרינן דחזקה דשחררו, רק בהשיאו בת ישראל משום דאיכא איסור תורה דלא תהי' קדשה, ובבא על שפחתו אף דליכא איסור תורה, משום השחתת זרעו, קשה מנ"ל להרא"ש ללמוד זה מזה, כיון שאין הטעמים שווין, אלא ודאי לא שאני להרא"ש בין איסור לאיסור, וכל היכא דאיכא איסורא אמרינן ששחררו: יז) וקרוב הדבר בעיני כמ"ש השאגת ארי' בתשו' הנדפסת בבית אפרים שידוע שבעל תה"ד לא ראה ספר הה"מ והרשב"א כי לא נתפשטו בימיו, כן לא ראה פירוש הרמב"ן עה"ת וס"ל לבעל תה"ד טעם התרגום לא יהי' קדש בשפחה לאו משום שאין בה תפיסת קידושין, וכן הא דפנוי' אין בה איסור תורה הוא אפי' לר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה ודלא כהרמב"ן, וא"צ לתירוץ שכתבתי על קושיא הראשונה על דרך פלפול, אבל אנו שזכינו לראות פירוש הרמב"ן עה"ת אין לנו לעשות מחלוקת בין רמב"ן לרא"ש בחנם, ותירוץ ראשון של תה"ד עיקר, דשאני קידושין דאפשר שהוא אינו רוצה בה או שהיא אינה רוצית בו:

יח) שוב ראיתי בתוס' סוף פ"ק דיבמות בד"ה קסבר שהקשו בהא דלרע"ק הוי ממזר מנכרי ועבד וז"ל וא"ת בשלמא מעבד הוי ממזר דבעבד איכא לאו, אלא בנכרי הא מדאורייתא ביאת היתר, ולשיטת הרמב"ן לק"מ דבישראלית הנבעלת לנכרי איכא לאו דלא תזנה הארץ, ועוד מה שכתבו בשלמא כו' דבכה"ג דמותר מה"ת בגוי היינו בצינעא גם בעבד ליכא לאו כנ"ל, וע"כ התוס' לית להו דהרמב"ן, ובתוספי רא"ש שם כתבו ג"כ כדברי התוס', וא"כ נכונים דברי התה"ד, ומ"מ כיון דלשיטת הרמב"ן צ"ל כתירוץ הראשון של תה"ד שהרי דינו של הרא"ש מוכרח מכח האי שהביא מהא דגיטין] מהיכי תיתי לבדות בדעת הרא"ש חילוק אחר בפרט שדחוק הוא כנ"ל, ומסתמא גם הרא"ש אית לי' חילוק ראשון: יט) והנה במשודכת משמע ברמ"א סי' קמ"ט דבידוע שנבעלה אמרינן בה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אך בתשו' רמב"ן שממנו מקור דין זה משמע להדיא דאפי' ידוע שנבעלה לא אמרינן בי' אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובכנה"ג שם בסוף הסי' בביאורו על הטור אמר המאסף נ"ל שאם שידך אשה ובא עלי' אעפ"י שלא פירש שלשם קידושין בא עלי' יודה הרמב"ם שצריכה גט, והנה לפי הנ"ל לדידן דקיי"ל כהרא"ש לחומרא מטעם בא על הפנוי' דא"צ גט משום דאפשר שלא יתרצו בקידושין, קשה להקל במשודכת שהרי מתרצים לישא זא"ז, ונצטרך לומר שאין דעתם לישא אלא בזמן המוגבל להם אבל לא עכשיו:

כ) ונשוב לג"ד שהעיכוב לא הי' רק שלא הי' יכולין לעשות הנשואין בפרהסיא מחמת שלא השיג הפאס פשיטא שנתרצו בקידושין, ולדעת הרא"ש ודאי נאמר בה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כנ"ל, ואף הרמב"ם אפשר יודה בזה, ואף אם נאמר שלא כדברי כנה"ג שהרמב"ם יודה במשודכת, לפמ"ש בתחילת דברינו דביאור מחלוקת הרמב"ם עם הרא"ש, דלהרמב"ם, דין בנו משפחתו אצ"ל, וקו"ח מביאת הפנוי' ואינה מקודשת, וביארנו הטעם דאף אם שחררה אין חוששין לקידושין, ושוב לא ירויח בשיחרור, דאדרבא ביאת שפחה לרמב"ם דרבנן וביאת הפנוי' דאורייתא, אבל לולא זה גם הרמב"ם אפשר הוי סובר כהרא"ש: דאף דאין חוששין לביאת הפנוי' לשם קידושין, בשיחרור נחשב בנו, וכפי חילוק התה"ד משום דאפשר שאין מתרצה או היא אינה מתרצית בקידושין, א"כ בנ"ד שידוע שמתרצין, שוב ע"כ להרמב"ם מקודשת, דמהיכי תיתי לשוי' מחלוקת בין הרמב"ם להרא"ש, שכבר ביארנו שלא ראינו מחלוקת ביניהם בדין זה, ומה שמחלקין הוא משום דכל אחד הולך לשיטתו, משא"כ בנ"ד, יעיין בהה"מ פ"ד מהלכות נחלות שדרך ג"כ בדרך קרוב למ"ש בדעת הרמב"ם, ולפי דבריו בנ"ד תהי' מקודשת, ודו"ק: כא) ואף לפי חילוק השני של התה"ד משום דשפחה חמיר איסורא מפנוי', מ"מ זה שדר עמה בתמידות ובא עלי' כמה וכמה פעמים אפשר דחמיר איסורא מביאת השפחה פעם אחת, כעין שכתב הר"ן בחולה ששוחטין עבורו בשבת ואין מאכילין אותו נבילה, דחילול שבת הוא פעם אחת ואיסור נבילה על כל זית וזית, ובאיסור דרבנן שאינו נדחה אלא לחולה שיש בו סכנה הרבה פעמים, נחלקו האחרונים.

דעת הב"ח והט"ז בסי' שכ"ח שאם צריך לחמם יין לחולה בשבת, מוטב שיבשל ישראל ולא יבשל גוי ויתנסך היין ויעבור על כל טיפה וטיפה, והמג"א חולק דכיון דסתם יינם דרבנן ואף שהוא כמה פעמים מ"מ חמיר איסור תורה ואף שהוא פעם אחת יע"ש, ובנ"ד דלדידן הוה לי' ספיקא דאורייתא, דלדעת הרמב"ם והה"מ והריב"ש אסור מן התורה, ובספיקא דפלוגתא לכ"ע לחומרא מדאורייתא, נראה שאף המג"א יודה דחמיר ספק דאורייתא הרבה פעמים מודאי דאורייתא פעם אחת: כב) אך עדיין י"ל שהרי הרא"ש וטור סוברים דבפילגש אין איסור, א"כ זו שמתייחדת אליו אין בה איסור כלל ולא שייך בה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף דבקטנה שהגדילה תחתיו היא מקודשת ודאי וכן בקידשה בפחות משוה פרוטה ובעל, י"ל דשאני התם שקידשה מכבר ולא הועילו אמרינן שבודאי כל שיכול לעשות עוד קידושין שיועיל ודאי עושה, וכן מבואר בתוס' יבמות (ק"י) ובכתובות (ע"ג) דגבי קטנה שהגדילה ליכא משום בעילת זנות, וע"כ כנ"ל שקידשה אף בלא טעם דבעילת זנות, משא"כ בזה שלא קידשה מעולם, ואף לדעת הכנה"ג דאוסר במשודכת, היינו במשודכת דמיא לי' לנתגרשה, והרי בנתגרשה מפורש בגמ' הטעם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובנידון דידן לדעת הרא"ש וטור ליכא בעילת זנות, ודווקא בקידשה קידושין שאינם מועילים ולא נתגרשה, הוא דאמרינן שקידשה אף בלא חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אבל משודכת זו שלא נתגרשה מעולם לא עדיפא מנתגרשה:

כג) מיהו דעת הרמב"ם שגם פילגש בלאו דלא תהי' קדשה כמבואר בדבריו בהלכות מלכים שכתב פילגש מותרת למלך, ואסור להדיוט, וגם דעת פ"א מהלכות איסורי ביאה דלהרמב"ם מיוחדת בלאו דלא תהי' קדשה, שכתב דלהרמב"ם ודאי הגירסא פילגשים בקידושין בלא כתובה, הנה שדעתו שגם מיוחדת להרמב"ם בלאו, ובעיקר הגירסא חולק עליו הרמב"ם, שבאמת פילגש בלא קידושין ולהדיוט אסורה כמבואר ברמב"ם בה' מלכים, ועוד יתבאר זה באריכות בעז"ה] וכן דעת הריב"ש בתשו' סי' שצ"ח יע"ש, וכן נראה לי להוכיח ממ"ש הרמב"ם פי"ב מהלכות איסורי ביאה דביאת השפחה רק מדרבנן אסור, והביא ראי' ממה שהתיר הכתוב שפחה לעבד עברי יע"ש, ואי אמרת בשלמא דאף המיוחדת בכלל הלאו והאיסור משום שהוא בלא קידושין, איסור זה לא שייך בשפחה, דאינה בת קידושין כלל, ואי אפשר להזהירה שלא תיבעל בלא קידושין, שהרי כל ביאותי' בלא קידושין, אלא אי אמרת דמיוחדת אינה קדשה, א"כ איסור זה שייך גם בשפחה, ומנ"ל שלא תהי' איסור קדשה בשפחה, ונהי דמשום איסור שפחות אין איסור כמו שמוכיח מעבד עברי, מ"מ משום קדשה תאסר, ואף דכתוב בבני ישראל, הא השפחה מחוייבת במצוות כאשה, ולזה אין ראי' כלל מהיתר השפחה לעבד עברי, דשרי מיוחדת לו אלא ודאי הרמב"ם גם הפילגש אוסר בלאו דלא תהי' קדשה כדעת הה"מ והריב"ש:

כד) ומה שמותר המלך בפילגש כתב הריב"ש שם כי זה מתורת משה לא למדנו מתורתו של שמואל במשפט המלוכה למדנו, ולדידי דוחק לומר כן אלא כיון שנאסרה מחמתו לכל העולם ואגודא בי', דאשתו של מלך אסורה לכל העולם, תשובה כאשתו לענין זה שתהי' מותרת, ותדע שהרי קטנה הנשאת נשואין דרבנן ואינה נחשבת זונה אפי' לר"א וקשה להה"מ וריב"ש דאיך קידושין דרבנן יתירו איסור תורה, וע"כ כיון דסוף סוף אגודא בי' שלא תוכל להנשא לאחר יצאתה מתורת קדשה, וכעין שכתבתי לדעת תה"ד הנ"ל והריב"ש שאינו סובר כן בסי' קצ"ד אלא טעם ממאנת משום דכוונתו לקידושין ולא משום דאגודא בי', הוצרך לומר במלך דמתורתו של שמואל במשפט המלוכה למדנו] הכי נמי במלך כיון דאגודא בי', ודווקא מיוחדת דעלמא שאין בה שום איסור לאחר נקראת קדשה *):

( הגהה ולפמ"ש נ"ל לבאר מחלוקת( כה) ומה שנראה לפענ"ד לדינא בדין הפנוי', הוא דפנוי' אינה בלאו דלא תהי' קדשה, וראי' ברורה משוטה שנשא אשה פיקחת או פיקח שנשא שוטית, דמפורש בפר"ח (ר' ישמעאל עם רע"ק בסנהדרין (נד:) דר"י נפקא לי' איסור זכר הנשכב מלא יהי' קדש, וכן הוא אומר וגם קדש הי' בארץ, ורע"ק מפיק מלא תשכב, קרי בי' לא תשכב, ולא מפורש במה פליגי, ולפמ"ש י"ל דפלוגתייהו זאת שייכא במה שנחלקו ר' ישמעאל ורע"ק בשפחה חרופה, דר"י סובר בשפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי הכתוב מדבר, ופירש"י כיון דמותרת לעבד עברי קאי אחר עלי' באשם, ורע"ק סובר בחצי' שפחה וחצי' ב"ח הכתוב מדבר והנה לדעת הרמב"ם דשפחה מותרת מה"ת לכל אדם, ממילא קודם שאסרו חכמים השפחה, הי' הדין ששפחה המיוחדת לבן חורין קאי עלי' באשם לר"י] ורע"ק סובר דאי אפשר ללמוד איסור זכר הנשכב מלא יהי' קדש, דאיצטריך קרא דלא יהי' קדש להנושא שפחה, וס"ל כדעת אונקלום המתרגם לא יהי' קדש לא יסב בר ישראל איתתא אמה, אך ר"י אי אפשר לו לפרש כן, שהרי בלא האיסור שאסרה תורה הישראל בשפחה, כשנתייחדה לו שוב קאי אחר עלי' באשם כיון שמותרת לו ולא נחש' קדש כלל כיון דאגידא בי', כנ"ל במלך כיון דאגידא בי' לא חשוב קדישות, ה"נ כיון דאחר קאי עלי' באשם, אגידא בי' לא נחשב קדישות, ולמה אסרה תורה בלאו לא יהי' קדש, הא אינו קדש כלל, וכל כמה שלא נאסור בלאו דלא יהי' קדש, איננו קדש כלל, ואיך יחול הלאו לא יהי' קדש ודו"ק, אבל רע"ק לשיטתו דשפחה גמורה המאורסת לעבד עברי אינו באשם, א"כ שפיר יש לפרש לאו דלא יהי' קדש על הנושא שפחה, וליכא קרא למשכב זכר, ואיצטריך קרא דלא תשכב]:( חרש דאין להם כתובה, ולא תקנו רבנן להם נשואין כלל, וא"כ לדעת הרמב"ם היא קדשה, ואיך מותר הפיקח או הפיקחת, ולא משמע בגמ' שיש איסור בנשואין אלו, ועוד שאם הנבעלת באקראי ובצינעא היא קדשה, גם ארמית בצינעא תאסר משום לא יהי' קדש לפי דעת המתרגם דנשואי שפחה אסורים משום דאין בה תפיסת קידושין, ואם באקראי היא קדשה, כן יחשב ג"כ קדש באקראי וארמית בצינעא תיאסר מדאורייתא, ובקידושין (כ"א) גבי עבד עברי כהן מהו בשפחה דקאמר חידוש הוא ואפי' כהן נמי, משמע להדיא כדעת המתרגם:

כו) וגם שיטת הרמב"ן קשה טובא הא דאמרו חכמים בכמה מקומות, ובמקדש בפחות משוה פרוטה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואם הפילגש אין בה איסור מה בעילת זנות איכא, ואף שכתב הרמב"ן בתשו' דכי יקח שאמרה תורה, היינו שאם ירצה שתהי' אסורה לכל אדם ישאנה בחופה וקידושין, והבועל ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכות מרדות, ותאמר דבשביל שרצה לנושאה ג"כ הוי בעילת זנות, הנה אין זה שום סברא, דמשום הרצון יעשה איסור, ודברי הרמב"ן היינו רק שאמרה תורה שבלא קידושין לא יקנה אותה, והבא על ארוסתו הואיל וקנה אותה, אסורה מדבריהם קודם חופה, וגם זה דוחק קצת, אך שנאמר שבשביל שקידשה תחילה בפחות משוה פרוטה ויודע שלא נתפסו בה הקידושין תיאסר לו, זה דבר שאי אפשר לאומרו, ע"כ שיטת הרמב"ן קשיא: כז) ועוד שאם הפילגש לעולם בלא קידושין כשיטת הרמב"ן, מה הי' חטא ראובן משום אשת אב כדכתיב כי עלית משכבי אביך, הלא פילגש היתה, ואם תאמר כי לבני נח גם פילגש כאשה יחשב, וכדעת החכם רב חסדאי שבתשו' הריב"ש סי' שצ"ה שצ"ח, התינח לרע"ק דס"ל אשת אב אסורה לבני נח, אבל לר"א דס"ל דכל ערוה שע"י קידושין אינה אסורה לבני נח מאי איכא למימר: כח) ועוד נ"ל ראי' דגם לב"נ אם לא נתכוון לקנותה אינה נחשבת כאשתו, מהא דסוטה (יוד.) דגבי תמר ותשב בפתח עינים שנתנה עינים לדברי', פנוי' אני יתומה אני, ופירש"י והיתה קטנה והשיאה אמה ואחי', ואם המיוחדת אסורה, גם קטנה מיוחדת, וחשו"ק יש לה מעשה, ועוד דגדול עומד על גבי', ובסוף התשובה יתבארו דברים אלו באריכות בעז"ה] אלא גם לדידן גם אשת ב"נ בלא כוונת קנין אינו כלום:

כט) אשר ע"כ נ"ל דפנוי' אינה בלאו דלא תהי' קדשה כשיטת הרמב"ן, אך יש עשה דכי יקח כדעת הה"מ, וביאר הריב"ש בסי' שצ"ח דהבא על הפנוי' בלא קידושין כלובש טלית בלא ציצית, וכן כבית בלא מזוזה, וע"כ כשם שכתב המרדכי בהי' לו טלית בלא ציצית ושכח קודם השבת לעשות ציצית מותר ללובשו בשבת בלא ציצית וכן בבית בלא מזוזה, וכתב המג"א סי' י"ג סק"ח דה"ה אם אין לו ציצית מותר ללבוש הטלית בלא ציצית וכן כתב המרדכי בבית בלא מזוזה, וכתב הב"ח דאם אין לו מזוזה מותר לדור בלא מזוזה, כן השוטה והשוטית כיון דאי אפשר בקידושין מותר בלא קידושין, ומיושב בקטנה שהגדילה, דבבעל מקודש משום חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וקשה כשם שהותרה לו עד עכשיו בקטנות, כן יהי' מותר גם עתה, וכ"ש הוא, שעכשיו אינה יכולה למאן, והיא מקודשת ודאי דרבנן, והוא קו"ח מימי קטנות, אך לשיטת הה"מ הנ"ל נכון היטב, דבימי קטנות דלא אפשר בקידושין הי' מותר בלא קידושין, כמו טלית שאין לו ציצית, אבל כשהגדילה נאסרה עליו בעשה, ע"כ אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ונכון ג"כ בפילגש אף לפי הגירסא בסנהדרין (כ"א.) גבי דוד נשים ופילגשים פילגשים בלא קידושין ובלא כתובה, דהנה בחי' הר"ן הביא בשם ר"ב דוד תלמיד הרמב"ן שהכריח כדעת הראב"ד די"ח נשים למלך לבד מפילגשים מרחבעם, דבדברי הימים מפורש שנשא י"ח נשים ופילגשים הרבה, וא"כ שפיר קאמר פילגשים בלא קידושין דווקא, דבקידושין בוודאי יהי' אסור ליקח יתר על י"ח, שהרי אשתו היא, וע"כ בלא קידושין, ולא קאי עלי' בעשה דכי יקח, שהרי אי אפשר לו לקדשה, כיון שיש לו י"ח נשים, אבל להדיוט שיכול לקדשה, הכל מודים כי פילגש בקידושין:

ל) ולפמ"ש ניחא ליישב הא דאיתא בכמה דוכתי גבי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני', תינח דקדיש בכספא קידש, בביאה מאי איכא למימר, ומשני שוינהו רבנן לבעילתו בעילת זנות, ופירש"י והתוס' דקידש בביאה כשהפקיעו הקידושין יהי' בעילת זנות, ואינו מובן דבקידש בכספא נמי קשה, שהרי ביאותי' שאח"כ יהי' בעילת זנות, ובתוס' תירצו יע"ש, ואין תירוצם מובן לי, אך לפמ"ש י"ל לפמ"ש בתשו' הרא"ש במגרש אשתו על מנת שלא תנשא לפלוני, אין תקנה להתירה לאותו פלוני ע"י גט אחר, דכל זמן שלא נשאת ועברה על תנאה היא מגורשת ואין גט אחר גט, ונראה דה"ה במקדש על תנאי שלא יעשה דבר פלוני, כל זמן שלא נתבטל התנאי אין תקנה לקדשה קידושין גמורים בלי תנאי, דכל זמן שלא עברה על תנאי היא מקודשת ואין קידושין אחר קידושין, ובילדותי אמרתי טעם לתשו' הרא"ש שוב מצאתי' באבני מלואים יע"ש] וטעם זה שייך נמי לענין קידושין, ואין הפרש למבינים, ועל זה שפיר קאמר תינח דקדיש בכספא, דכיון שקידשה תחילה בתנאי אם לא ימחו חכמים, שוב אי אפשר לקדשה בלא תנאי, כל זמן שלא ביטלו חכמים הקידושין, ולא הוי בעילת זנות, כיון דלא אפשר לקדשה בלא תנאי דכל הטעם בפנוי' הוי בעילת זנות, משום דמחויב בעשה דקידושין כמ"ש הרב המגיד, וכשקידשה על תנאי שלא ימחו חכמים וחכמים מיחו, ג"כ הוי למפרע בעילת זנות, שהרי בידו הי' לקדשה שלא על דעת חכמים, ולא הי' הקידושין מתבטלים, וכשקידשה בתנאי נמצא ביטל עשה למפרע, אבל זה בקידש בביאה, דבשעת ביאה עדיין בידו לקדשה בלא תנאי, וכשקידשה בתנאי ביטל עשה, אבל בקידש תחילה קודם ביאה, שוב בשעת ביאה אין בידו עוד לקדשה בלא תנאי, והרי אין חיוב קידושין חל עלי' רק בשעת ביאה, כמו חיוב ציצית כשמתעטף, ואז אין בידו שוב לקדשה, ומשני דכשקידש בביאה עשאוה לבעילתו בעילת זנות, ואיהו דאפסיד אנפשי' שקידשה בביאה.