שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 42

כו) ואשר הקשה עוד למה יתחייב הגוזז מן הבכור לצורך שחיטה. הא במשנה תורה דרשינן סמוכין ונקיש ללא תעבוד וכשם שקדשים נושאין סכין כדי לשוחטם לא מחייב משום לא תעבוד לדעת הירושלמי כן נפטור בגוזז לצורך שחיטה. הנה מעודי לא הכנסתי עצמי בכיוצא בזה להקיש לדרוש התורה בי"ג, מדות ואין דרך זה מסור לחכמי זמנינו. אך הא לאו דמיון כלל קדשים נושאין סכין אין שום עבודה רק מה שהסכין יה' בעזרה לשחיטה. וזולת זה מה נפקא מינה אם פה או פה. אבל הגוזז מלבד התועלת בצורך שחיטה הלא יש תועלת בצמר הנגזז: דברי הדוש"ת באהבה רבה הק' אברהם. סימן קלב: להרב ר' אליעזר נ"י. אשר הקשיתי בס"ק י"ד בהא דתאנים שצמקו באיביהן התולש מהם בשבת חייב. ומדמי לה בחולין לאבר המדולדל דחשיב לי' מחובר ואינו מטמא משום נבילה. והא דאבר המדולדל אפילו בכחוט השערה. וקשה בהא דציצין שפירשו רובן החותך בכלי פטור אבל אסור. ומאי שנא מאבר המדולדל דחשיב גם כמחובר כנ"ל. והביא כבודו דברי הלב ארי' דהש"ס אינו מדמה ענין חיוב שבת לטהרה משום נבילה. רק דיליף ממתני' דיש חשיב מחובר לענין זה ותלוש לענין זה עד כאן. הנה בלב ארי' כתב כן ליישב קושיית מהרש"א על התוס' שכתבו דצמקו לא חשיב חיבור כמעורה והקשה מהרש"א דאם כן מה יליף הש"ס צמקה מאבר המדולדל, ועל זה תי' בלב ארי' דהש"ס לא יליף לענין הדין כו'. והנה מדברי תוס' אלו בעצמם מוכח דמעורה חייב התולש ממנו בשבת קל וחומר מצמקה דלא חשיב חיבור כמעורה וחייב. כל שכן המדולדל כיון שמעורה. וכן הוכחתי במלאכת קוצר ס"ק כ"ב אות ב' ועוד ראי' עיין שם. ואכתי קשה מאי שנא במעורה חייב התולש ממנו משום קוצר וציצין שפירשו רובן לא מחייב משום גוזז: ושלום וברכה ישכנו בארמנותיו כנפשו ונפש הדו"ש באהבה הק' אברהם. סימן קלג:

הגהות וחידושים בספר "אגלי טל". א) בהקדמה הג"ה ב' בישוב דברי הש"ך בסוף הדיבור צריך לומר ואף דש"ך סתמא אמר אם אנסו לעבור עבירה פלונית ולא הוציא שבת מן הכלל. משמע שאף אם אנסו לחלל שבת מיקל בסכנת אבר. הנה באנסו לחלל שבת יש ליישב בפשטות על פי דברי מהרי"ק שורש קל"ג דזה חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה דלרוב הפוסקים זולת הרמב"ם פטור. ופשיטא דבסכנת אבר לא נחוש ליחידאה: ב) בפתיחה סוף אות כ"א צריך לומר הג"ה אך בירושלמי שהובא במלאכת לש סק"ו משמע להדיא דילפינן מקרבנות עיין שם היטב ושיטת התוס' צריך עיון: ג) שם סק"ב סוף דיבור המתחיל ויש. אך לפי זה יקשה כו' השיב איש אחד דנהי דמדאורייתא אין עשה דשבתון אלא למלאכות. מכל מקום מדרבנן דכתב הרמב"ם דנאמר בתורה תשבות דאפילו דברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהם. גם תחומין בכלל. וליתא דכיון דמדאורייתא לא קאי שבתון רק למלאכה. גם מדרבנן לא קאי שבתון רק על דברים הדומין למלאכה. או שיכול לבוא מהם לידי מלאכה. ועל כן פרט הרמב"ם בכל מלאכה השבותין השייכים לה. אבל תחומין לא נאסרו משום לתא דמלאכה. רק אסמכתא מקרא דאל יצא איש ממקומו. ואם תמצא לומר דשבתון קאי על כל לאוין שנאמרו כגון הבערה לר"י ותחומין לר' עקיבא. הוא הדין לדידן דלא קיימא לן כר' עקיבא ותחומין דרבנן. מכל מקום קאי מדרבנן שבתון עלי'. אך לר"ח דלא קאי על שאר לאוין רק על מלאכה גם מדרבנן ודאי לא קאי רק על דברים שנאסרו משום לתא דמלאכה כמו שביאר רמב"ם כל שבות משום איזה מלאכה נאסרת וכן בספר יראים קרא לשבות תולדה דרבנן. ועיין ר"ן ריש שבת גבי רדיית הפת וזה לשונו תנא דבי ר' ישמעאל הכי קאמר כו' ואף חכמים בשבותין שלהם לא אסרו מה שהוא חכמה ואינה מלאכה. מבואר דאלו שאסרו אותם משום שבות מדרבנן חשובים מלאכה: סימן קלד.

א) שם דיבור המתחיל והנראה דעשה דאורייתא דחי עשה ולא תעשה דרבנן מקל וחומר דדוחה עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל. ודרבנן השוה בכל הא קל מדאורייתא שאינו שוה בכל. והקשו עלי דהא בעשה דשופר קיימינן דהוא גם כן אינו שוה בכל. ואיך ידחה עשה ולא תעשה משום שאינו שוה בכל כיון דעשה המדחה גם כן אינו שוה בכל עד כאן דבריהם: ב) ובאמת גם בלא קל וחומר עשה דאורייתא שאינו שוה בכל דוחה עשה ולא תעשה דרבנן השוים בכל. שהרי בתוס' יבמות (דף ה') בהא דקאמר הש"ס מה לנזיר שכן ישנו בשאלה הקשו ונילף במה הצד מכהן ונזיר. ותירוצם אינו מובן כל כך. ואמנם בפשוט נראה לומר דהא דדוחה עשה ולא תעשה דכהן ודוחה לא תעשה ועשה דנזיר חד טעמא לתרווייהו דשניהם קלים. זה מפני שאינו שוה בכל. וזה מפני שישנו בשאלה והחמור דוחה את הקל. ואינו דומה לכל מה הצד. דחומרא של זה וחומרא של זה או קולא של זה וקולא של זה אינם טעמים רק משום שדבר זה ישנו בה גם זה ישנו. על זה אמרינן כיון שדבר זה אינו בחבירו ודבר שבחבירו אינו בו ילפינן מבינייהו. אבל הכא לא ילפינן מבינייהו רק דחמור דוחה הקל. ואם כן הכא נמי יש לומר כיון דהדאורייתא שאינו שוה בכל חמור מהדרבנן ששוה בכל כמו שהבאנו ראי' מבזיון קטן. ועוד בסוכה (דף ט"ז:) דאיכא מאן דאמר סוכה דאורייתא חמור מעירובי חצרות דרבנן ואיכא מאן דאמר עירובי חצרות חמור משום שהוא שבות דאיסור סקילה אבל לא קאמר משום דשבת עשה ולא תעשה מוכח דהא לכולי עלמא הדאורייתא חמור וכיון שהעשה חמור והעשה ולא תעשה דרבנן קלים. שפיר נילף מבייניהו שדוחה: ג) אך גם לתוס' יבמות שתירצו באופן אחר נראה לי דהקל וחומר שכתבתי טוב. דהנה במתני' דנדרים קונם סוכה לולב תפילין הנדר חל. והקשה בחינוך שידחה עשה הלא תעשה. ותירץ משום דקונם עשה ולא תעשה.

והקשה בפרשת דרכים דנילף מנזיר שידחה עשה ולא תעשה דאיתא בשאלה. והנה זו שאילת הראשונים בתשו' רשב"א חלק ג' סימן שמ"ג יעוין שם מה שתירץ והשאלה שם בתשו' הי' על ישיבת סוכה עלי, ולכאורה יפלא אהני אריוותא מה קשה להו. כיון דכל הני סוכה לולב תפילין אין נשים חייבות בהם והעשה והלא תעשה דנדר שוים בכל. ומה אולמא קולא דישנו בשאלה מקולא דאינו שוה בכל. הלא גם עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל נדחים מפני עשה כמו עשה ולא תעשה דאיתא בשאלה. ועוד בפשטות איך תוכל ללמוד מעשה דמצורע דדוחה לא תעשה ועשה דנזיר. הא איכא למיפרך מה לעשה דמצורע שכן שוה בכל. תאמר בהני דליתנייהו בכל: ד) אשר על כן נראה לפי מה שפסק רבינו תם נשים סומכות רשות. ואף סמיכה דוחה או מתיר איסור עבודה בקדשים משום דמכל מקום מצוה עביד. ומהאי טעמא אף מצוה שאינו בנשים שפיר מדחה העשה ולא תעשה שישנו בשאלה. מה אמרת הא העשה המדחה אינו שוה בכל דליתי' בנשים. ליתא דאף הנשים אם יעשו המצוה ידחה איסור. כל שכן שאינו מגרע כח האנשים במצוה שלא ידחה. ודוקא בעשה ולא תעשה הנדחה לענין העבירה. בזה אמרינן שהעבירה קלה שאינה בנשים. אם שהנשים יעברו על העשה ולא תעשה שאינה נוהגת בהם לא יעשו עבירה ולא יענשו כלל. אבל עשה המדחה לענין המצוה בזה אמרינן שאף הנשים במצוה שהרי אם יקיימו יקבלו שכר. וקיום זה דוחה ומתיר איסור דנשים סומכות רשות. ודוקא בעשה ולא תעשה הנדחין. העבירה אינה בנשים. ויותר מזה כתב מהר"ל בספר תפארת פ"כ ובספר גור אריה פרשת ויגש שהנשים אם יקיימו מצוות לא תעשה לא יהי' להם שכר בזה. ועל כן חשיב הלא תעשה אינו שוה בכל. ונדחה עם העשה: ה) ואם תאמר דמכל מקום העשה הנדחת אם תקיים יהי' לה שכר על העשה. ואם כן עשה הנדחית לענין קיום חשיב שוה בכל.

ומה אולמא האי עשה המדחה מהאי עשה הנדחה. לא קשיא דבגמ' לא מצינו הא דמה אולמא אלא במצוות הקרבת המצורע קרבנן נגד מצוות שילוח הקן דשניהם מצוות במעשה. אבל שופר נגד מצוה דשבתון שפיר שופר אלים יותר מעשה דשבתון ששופר מקיים במעשה. ושבתון מתקיים מאליו. רק בעשה ולא תעשה אין נדחין. והכא שהלא תעשה לגמרי אינה בנשים וגם העשה כן לענין העבירה שפיר נדחין מפני שופר: ו) ואמנם שהלחם משנה תירץ כן לדעת רמב"ם ורמב"ם לא פסק הא דנשים סומכות רשות. אך לדעת רמב"ם נוכל לומר כתירוץ הראשון. דבלא קל וחומר עשה דאורייתא אף שאינו שוה בכל חמור מדרבנן השוה בכל. והחמור. דהיינו העשה. דוחה עשה ולא תעשה הקל. רק שלתוס' אינו כן. ולתוס' נוכל לומר כתירוץ הזה כיון שהתוס' פסקו נשים סומכות רשות: סימן קלה: מלאכת זורע. א) סק"ו בין תיבת הלכה בין תיבת ולא ועוד דרמב"ן בפי' התורה בטעם איסור ערלה ודין רבעי. שטעם מצוה זאת לכבד את ד' מראשית כל תבואתינו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לד'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד [לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים עד כאן לשונו הצריך לענינינו]: ב) ושמעתי מקשים על טעם ראשון משום איסור ערלה בחוץ לארץ מהא דתנן פרק קמא דערלה משנה ב' עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור. וכל שכן הנוטע קודם שבאו לארץ כלל. ולאו קושיא הוא. דשאני התם שנטעו גוים וכמו שהביא ר"ש ספרא. דכתיב ונטעתם פרט לשנטעו גוים קודם שבאו לארץ. ואף דערלה נוהג בשל נכרים. מכל מקום נתמעט של נכרים קודם שבאו לארץ. וכן כתב המקנה בהדיא. והוליד מזה לענין חדש דכתיב קצירכם ולא קציר נכרים. לא נתמעט של נכרים אלא קודם ביאת ישראל לארץ עיין שם בשמעתא דחדש: סימן קלו.

א) ס"ק כ"ב קבעתי להלכה דברי הגהת אשר"י וכן בביאור שאין לזוז מפסק הגהת אשרי מאחר שלא מצינו מן הראשונים חולקים. וחוזרני בי כי לפי הטעם שהעליתי במסקנא דסבירא לי' דלרבה אין במנכש ומשקה חיוב רק משום שהי' במשכן. ועל כן אין ללמוד רק מלאכה שהי' במשכן לרבה משום חורש ולר"י משום זורע. אבל בעלמא תוספות גידול לאו מילתא הוא והנה מה שכתבתי דאין חיוב בעצם משום זורע לרבה אף במקום דליכא חיוב חורש. וכן לא משום חורש לר"י אף במקום דליכא חיוב זורע. מבואר אצלינו במלאכת חורש סק"ז אות י"ד אות ט"ו שכן דעת הרמב"ם ואור זרוע: ב) אך דעת תוס' וריטב"א אינו כן כמבואר שם אות ד' וה' אלא דבעצם יש חיוב שניהם רק דכיון שיש שני חיובים מה שהוא דומה לו יותר דוחה חיוב האחר וסמ"ג והגמרא סבירא להו דבאמת קיימא לן דחייב שתים: ג) ואם כן לדעת ראב"ד שהביאנו באגלי טל שם עוד יש ראי' שאין הטעם משום שהי' במשכן ואפילו בלא דברי ראב"ד על כל פנים אין ראי' דטעם מנכש ומשקה משום שהי' במשכן. ובלא ראי' אין לנו לומר כן. ושם במלאכת חורש סעיף ו' ובביאור סק"י הארכנו להלכה כדעת תוס' וריטב"א וסמ"ג והגמרא. ואם כן נדחה הטעם שכתבתי במסקנא לדעת הסמ"ק ואי אפשר לפסוק כמותו רק אם נמצא טעם אחר נכון לדבריו: ד) שם סוף אות ד' נראה לי ראי' מהא דביצה (דף כ"ד) בצד אווזים ותרנגולים ויוני הרדסאות פטור משום שבאים לכלובן לערב. ופרש"י לכלובן לתופשן שם הלכך הרי הן כנצודין ועומדים ומותר לצודן אפילו חוץ לכלובן. ולא אמרינן דהוי קירוב צידה במה שצדם במצודה טרם בואם לכלובן. ולקירוב צידה אין צריך מצודה. והוי תיקון שיוכל ולאוכלם תיכף אלא ודאי כיון דמחמת שיוכל לתופשם לערב בלא מצודה חשובים נצודים מעכשיו. לא הוי קירוב מלאכה שהמלאכה הא נעשית מעכשיו בלא מצודה.

הכא נמי כיון דמחמת שראוי ליגדל לאחר זמן חשוב זורע מעכשיו לא חשיב קירוב מלאכה במה שגדלים עכשיו: סימן קלז מלאכת חורש. סק"א דיבור המתחיל ואינו שורה ט' יפטור. לכאורה יש לחלק דשאני התם בשנים שעשאו דאיכא מיעוטא מקרא. אך זה אינו דאטו מיעוטא בשבת כתיב. הא גבי חייבי חטאות כתיב. ואיכא לאוקמי במפטם שמן המשחה וקטורת. ואשר יתן משמן המשחה על זר. אבל שבת כיון דהוי במשכן חייב, אלא ודאי ממשכן לא ילפינן אלא שהנפעל מלאכה. ומכל מקום כיון שלא עשאה כולה פטור. הכא נמי בחרישה כיון שלא עשאה הוא יפטור: סימן קלח. א) שם דיבור המתחיל והנראה בין ש"ח מרובע דהא ודאי משאוי הוא ולכולי עלמא חייב דהוי מלאכה הצריכה לגופה. שמעתי איש אחד אמר דודאי טעות סופר בתוס' דלמה הי' צריך לומר דהוי מלאכה הצריכה לגופה. וכי בכל מקום שנזכר חיוב בשבת. הוסיפו ביאור דהוא צריכה לגופה עד כאן דבריו. והנה מה שכתב שיש טעות סופר. על זה אין צריך להשיב. וכי בכל מקום שיקשה עלינו דברי תוס' נאמר שטעות סופר. ואם כן נתת תורת כל אחד בידו שכל אחד יגיה כרצונו. וכל קושיא יש לה תירוץ. וגם דברי תוס' אלו נוכל לבארם: ב) דהנה בהא דמכלתין (דף י"ב:) דזב היוצא בכיסו הוי אין צריך לגופה. ובתוס' מכלתין (דף צ"ד.) כתבו וזה לשונם ואפי' למנות ראיותיו או נקיים שצריך הכיס מכל מקום אין צריך להוצאה זו, דהכא נמי סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא עיין שם.

והנה לפי דברי תוס' (דף צ"ד) דמשום דהוה סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא חשיב אין צריך לגופה אין ראי' משם למוציא מרא לקבור בו מת לר' ועל כרחך לומר דתוס' (דף ק"ו) שכתבו דמוציא מרה לקבור בו מת לר' שמעון הוא כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה חולקים על תוס' (דף צ"ד) [ומצינו גם ברש"י שנתחלף פירושו באותה מסכת כמו שכתב מהר"ל בגור אריה] ולשיטת תוס' (דף ק"ו) אף דהיה סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא חשיב צריכה לגופה: ג) והנה בנידון התוס' פרק במה בהמה ביוצאת בכיסה הקשור בדדי' לקבל בו החלב. הוה סגי לי' אם הבהמה היתה עומדת במקומה והוי אין צריכה לגופה לדעת תוס' (דף צ"ד.) אך התוס' פרק במה בהמה לית להו סברא זו דהוה סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא וכדעת תוס' (דף ק"ו.) ועל כן הוצרכו תוס' לפרש כן דחשיב צריכה לגופה. שלא תאמר דמשום דסגי לי' אם תעמוד במקומה ולא תצא יחשב אין צריכה לגופה ולא הי' בו משום שביתת בהמתו כיון דלא הוה רק שבות כמפורש בשלחן ערוך ש"ה דבגוי רוכב על הבהמה אין בו משום שביתת בהמתו כיון דלא הוי רק שבות דחי נושא את עצמו. על כן פי' דבריהם דחשיב צריכה לגופה. אבל בעלמא אין צריך לפרש: סימן קלט. א) שם דיבור המתחיל ובמה. בתוך ש"ח מרובע והנה ביום טוב יש לומר יום טוב ושבת חדא מילתא הוא כמו בתחומין. נדפס ספר א' והביא שאחד חכם (בעיניו] הטיח דברים כנגד דברים אלו שדחיתי דברי רמב"ן בגילא דחטתא שהרי מחמר להרבה פוסקים אינו ביום טוב. ומה ראי' מתחומין שגם בתחומין לא מצינו שביום טוב הוא מן התורה. והמחבר ספר הנ"ל השיב לו שלא דחיתי דברי רמב"ן רק תרצתי דברי רמב"ם לפי פירוש הנ"ל. והטעם ברור כיון דמה דצריך קרא לחיוב חורש משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וביום טוב ליכא קרא למלאכת מחשבת רק בשבת משום דנסמך למלאכת המשכן.

אי אפשר לפטור ביום טוב יותר משבת. וכיון דבשבת גלי קרא דמלאכה הוא שוב חייב ביום טוב בעצמותו, אך הראי' מתחומין גם הוא לא הבין. והישוב שאמר לו כתוב שם בספרי בהג"ה לענין שביעית כיון דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת. אך ביום טוב לא צריך בזה כלל. ודבריי ברורים. והא דיום טוב ושבת חדא מילתא הוא לשון התוס' בבא מציעא (דף צ'.) דיבור המתחיל אכל: ב) והראי' מתחומין ברורה שכן כתבו התוס' פסחים (דף צ"ג.) בפלוגתא דדרך רחוקה אם תלוי ביכול ליכנס בשעת שחיטה אי תלוי בשעת אכילה. והקשו בתוס' דהא במשנה דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ. ולר"י דאמר שעת אכילה לא יוכל ליכנוס מן המודיעים חצי יום וכל הלילה. ולעולא דבשעת שחיטה חצי יום. נחזי אנן היכן הוא מודיעים. ותי' בתוס' דהא אליבא דר' עקיבא קיימינן דאית לי' תחומין דאורייתא ולר"י לא יוכל ליכנוס מן המודיעים בתחילת הלילה עיין שם. הנה דפשיטא להו דאין חילוק בתחומין בין יום טוב לשבת: ג) אך אין הכרח לומר שתוס' חולקים על רמב"ן במה שכתבו דמחמר אינו נוהג ביום טוב: דיש לומר שאני תחומין דנפיק מקרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי כדאיתא סוף פרק קמא דעירובין דמהאי טעמא לוקין על התחומין. ואף דמהאי קרא נפקא לי' גם כן איסור הוצאה. הלא הוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון דאל יצא כתיב. וכיון שעיקרו בלשון יציאה לוקין עליו. כן ביארו שם התוס' עיין שם. וכיון דבחד קרא נזכרו איסור הוצאה ואיסור תחומין. שמע מינה שגם הוצאה אסור ביום טוב דקיימא לן יש עירוב והוצאה ליום טוב. גם תחומין כן: ד) אך לפי זה מהא דיש עירוב והוצאה גופי' נלמוד לנידון דידן דכשם שנלמד הוצאה ליום טוב מקרא דאל יצא ביום השביעי. והיינו משום דגלי קרא דהוצאה מלאכה. וביום טוב כתיב לא תעשה כל מלאכה.

הכי נמי בנידון דידן לדעת הרמב"ם כיון דגלי קרא דבהמתך דחשיב מלאכת מחשבת ממילא חייב ביום טוב: ה) ומהא דיש עירוב והוצאה ליום טוב לבד לא נוכל להביא ראי' לנידון דידן. דיש לומר מויעבירו קול במחנה ילפינן דשם לא מפורש שבת רק דילפינן גזירה שוה מוהעברת שופר תרועה מה להלן יום אסור אף כאן יום אסור. ויום טוב נמי יום אסור הוא. אך לפי זה ולפי המבואר בתוס' ריש שבת הא דצריך תרי קראי אל יצא ויעבירו. חדא להוצאה דעשיר וחדא להוצאה דעני. ואם נאמר דמאל יצא לא נילף הוצאה ליום טוב אם כן לא נאסר ביום טוב רק הך גוונא הוצאה דנפיק מויעבירו. לא הך גוונא הוצאה דנפיק מאל יצא. ואם כן אי אפשר ללמוד תחומין בהקישא. דהוצאה דכתיב בלאו דאל יצא. דהא אמרת דהך גוונא הוצאה דנפיק מאל יצא באמת אינו נוהג ביום טוב: ו) נמצא דמדברי תוס' פסחים ראי' מבוררת דמה דגלי קרא דהוי מלאכה בשבת חייב עלי' גם כן ביום טוב. ואם כן בנידון דידן לדעת הרמב"ם דלא אצטריך קרא בחרישה על ידי בהמה רק שיחשב מלאכה, ממילא לבתר דגלי קרא דבהמתך דהוי מלאכת מחשבת חייב ביום טוב. והרמב"ן לפי שיטתו ברמב"ם דכל האיסור משום מעשה בהמתו. שפיר הקשה לו מחורש ביום טוב. אך לפי פירושי ברמב"ם לא קשה כלל וכלל: סימן קמ. א) שם סק"ב סוף דיבור המתחיל ולפלא. ולכאורה אינו מובן דחיוב גומא היינו חופר גומא. והרי כתב הרמב"ם חיוב חופר בחורש. אך זה אינו דמשכחת חיוב גומא בלא חפירה בעפר תיחוח כמבואר לקמן סעיף ג' וכן בהי' שם דקר נעוץ כפרש"י ביצה (דף ז':) בסוף העמוד. מכל מקום יש ליישב דברי רמב"ם דכבר כתב הרמב"ם פרק ז' חיוב חורץ בחורש ועושה חריץ היינו עושה גומא: ב) שם בפנים סעיף ז' ובביאור סקי"א. מיהו המאירי כתב במשנה דל"ט מלאכות הדש בבקרים או במקל.