שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 8

צד) איברא דהבית מאיר הקשה על הרמ"ה מעובדא (דבדף נ"ב:) דההיא איתתא דמשיא כרעא במשיכלא דמיא אתא האי גברא וכו' שדא לה אמר רבא לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה כו' הנה דאם ה' שלו הכסף קידושין היתה מקודשת ולא אמרינן דהיא לא עשתה מעשה כלל, ובאמת דקושיא זו אינני יודע מה טיבה, דאטו נזכר בש"ס משתיקה דידה ואימא דאמרה בפירוש אין, וכמו שתירצו הפוסקים בהא דהתקדשי לי בפקדון, אלא שהריטב"א הקשה שם דלמה זכר הש"ס עובדא דמשיא כרעא, ומה נ"מ בסיפור זה, ותירץ דהש"ס השמיענו דלא נימא דבעבודתה טרודה ואין ראי' משתיקתה, הנה מפורש להדיא דאף ביר בזריקה מהני שתיקה, ואין לדחוק ולומר שזרק לתוך ידה, דאיך החפץ מונח בידה אם לא בכוונה דידה, ועוד דפשטא דעובדא משמע דלמשיכלא דמיא שדי לה: צה) ובעיקר קושיית הריטב"א הי' מקום אתי לומר עפי"מ דקי"ל פרק הזורק דחצר משום יד היכי דעומד בצדה, ובאינו עומד בצדה היכי דניחא לה מהני מדין שליחות עיי"ש, ובצדה מפורש בפוסקים דהיינו שעומד בתוך החצר, ולפי זה י"ל דמה שרגלה אחת במשיכלא הוי עומד בצדו, כלומר בתוכו, ואם לא כח עמידתה היתה נופלת וכנ"ל באבן מונח בחיקו דחשוב שבכחו מונח, שאלמלא כחו הי' נופל לאחור והאבן נופל וכן בהנחת גופו כהנחת חפץ בשבת אף דלכאורה אינו אלא סילוק פניפתי, אלא דמה שעומד הוי מעשה, ויש לדחות] ע"כ חשוב מכח הכסף קידושין בידה, דמכח שהיא מחזקת הרגל במשיכלא חשוב חצירה כידה, ומ"מ באמת דוחק לומר שהאשה תדע דין עומד בצדה, ועכ"פ שפתי ריטב"א ברור מללו דהא דמשיא כרעא אין ענין לגוף קידושין, וע"כ הריטב"א פליג על הרמ"ה, וליתא לדבריי הנ"ל, ומסתברא דהריטב"א דפליג אהרמ"ה לשיטתו שכתב אמתלא על מניעת דיבורה:

צו) וכאשר נעיין בראשונים אחרים אם ס"ל כהרשב"א דאין מביאין ראי' על מניעת מעשה, או כריטב"א דצריכה אמתלא על השתיקה, נ"ל דהרמב"ן אזיל בשיטת הריטב"א שהקשה הרמב"ן ותשדינהו קמי' ותימא לי' הרי שלך לפניך, ותירץ דבעי השבה מיד ליד, ואי קשיא תימא לי' שקיל דידך ואי לא בעי למישקלה אשדינהו, אנן לא אתינן עלה משום דלא טענה דאי הכי ה"נ אי לא ניחא לה תימא לא עכ"ד, ונ"ל שהדברים אלו אינם עולים, אלא לשיטת הריטב"א דאין רצונה לדבר עמו, דאילו לטעם הרשב"א דאין מביאין ראי' ממה שלא עשתה דמשום דלא איכפת לה כיון (דלא מידי עבדה, דמוכח דניחא לה] (שאין ראי' מזה שנתרצית) הכא יש ראי' ממה שלא זרקה הכסף קידושין דזהו מה שאוחזתו ואין לה אמתלא שמתייראה מאחריות כיון שבידה לפטור עצמה מאחריות ע"י אמירת שקיל דידך, ע"כ צריך לטעם הריטב"א דאינה רוצית לדבר אתו והוי אמתלא ודו"ק, ואף שהרשב"א בעצמו הביא דברי הרמב"ן, הלא בלא"ה השיג עליו עיי"ש, ובאמת שבצמח צדק ראיתי שהרכיב דברי הרמב"ן עם דברי הרשב"א, מ"מ נלפענ"ד ברור כדכתיבנא:

צז) ולכאורה נראה דהר"ן לא אזיל בשיטת הריטב"א שהקשה ותשדינהו ותימא לי' הרי שלך לפניך, ותירץ דטעתה וסברה דלא מיפטרי בהכי, ומדלא תירץ שאין רצונה לדבר עמו כדברי ריטב"א, מכלל דכהרשב"א ס"ל דמניעת דיבורה אין ראי', ומ"מ הוא סותר אמתלא דחיוב אחריות שהי' לה לומר כיון דאין קפידא באמירתה, אך באמת אין ראי' מהר"ן, דלכאורה קשה על הרמב"ן למה הוצרך לחדש דבעי השבה מיד ליד כיון דסוף סוף צריך לסברא דאיהו לא בעיא למיטען בהדי', א"כ הי' יכול לתרץ תיכף על הקושיא דתשדינהו ותימא לי' הרי שלך לפניך דלא בעיא למיטען בהדי', וצ"ל דקושיית הרמב"ן דזריקתה לבד היא אמירת הרי שלך לפניך וכדאמרינן כיוצא בזה בגמ' בהא דזרקתו לאור הא שדתינהו קמי' הוי קידושין הא קאמרי לי' שקול לא ,בעינא, הרי דזריקתה לפני' לבד הוא כאומרת שקיל, וכן מצאתי מפורש בחי' הר"ן לב"מ (דף מ"ט) דכתב שם דבפקדון כל היכי דאמר לי' תא שקול דידך נפטר, ולפי זה הא דאמרינן בפ"ק דקידושין מי דמי התם בתורת פקדון אתי לידה סברה אי שדינא להו מתחייבנא, לאו משום דדינא הכי, אלא דהיא טעתה וסברה הכי עכ"ד, הרי שלא כתב כלל שתאמר שקול דידך, אלא דגוף הדין דאי שדיא מחייבא לאו דינא, ע"כ כמ"ש דמה דשדיא באפי' כאילו אמרה שקול דידך, וא"כ אין ראי' מהר"ן שיסבור בהרשב"א, דמשום דלא ס"ל כהרמב"ן דבעי השבה מיד ליד הוקשה לו: צח) מעתה שנתברר דרק הרשב"א ס"ל כן, והרמב"ן והריטב"א חולקים, צריכים אנו לחוש לרמב"ן וריטב"א תקיפי קמאי, והרמ"ה אין דבריו מפורשים, ואחרונים חולקים בדבריו, הרי הב"ח והט"ז והחכ"צ לא ס"ל כלל בהרמ"ה משום דלא עבדה מעשה, הב"ח והחכ"צ מפרשים שממילא נטרתה.

והח"מ אף דלא ס"ל כן, מ"מ הא ס"ל סי' מ"ב דשתיקה דלאחר מתן מעות הוי, א"כ ע"כ לומר דמה שאין מביאין ראי' מקבלתה, הוא משום דבזריקה הוי הקבלה פתאום, וא"כ בנתינת הטבעת באצבעה אף שביד אחד אחז ידה בקל, עכ"פ הרי ראתה הנתינה ולא הי' לה להניח להשים הטבעת באצבעה, וכן בתשו' תפארת צבי כתב דהרמ"ה אמר דינו רק באמר תחילה כנסי בפקדון, דבזה אמרינן מדלא זרקה, ומיירי באמרה תחילה הנח לפני ואף שבאמת דברי הבית מאיר והחמדת שלמה והצ"צ והחת"ס נראין עיקר, מ"מ כיון שדברי האוסרין הרמב"ן והריטב"א מפורשים, איך נדחה דבריהם בשביל דברי הרמ"ה שאינם מפורשים, והרשב"א יחיד לגבייהו, ובלא"ה בתשו' צ"צ כתב דינא דהרמ"ה ספק מחמת קושיית הב"מ לבד, ובאמת בעניותי אינני מבין הקושיא כנ"ל, עכ"פ מחמת דברי הרמב"ן וריטב"א הוי ספק, ואת"ל דהוי ספק ספיקא שמא כהרמ"ה ואת"ל כהריטב"א שמא אחז ידה בחוזק ויש לה אמתלא שלא רצתה להלחם עמו, דספק זה אינו ספק גמור. דאף אם הי' בחוזק יש ראי' מדלא זרקתה תיכף לאחר שהניח ידה, ולשון העד נטע ואח"כ זרקתה, לשון זה איננו מורה תוך כדי דיבור, ועוד דלא הי' תכ"ד מקידושין: צט) ומ"מ יש לומר הס"ס שמא כהרמ"ה ואת"ל כהריטב"א שמא שתיקה לאחר מתן מעות לא מהני (וספק זה הוי ספק גדול, כי רוב פוסקים דשתיקה דלאחר מתן מעות לא מהני, רק המחבר פוסק כהרי"ף והרא"ש דספק קידושין כדרכו בכל מקום.

דהיכי דהשנים מהשלשה מסכימים לדעת אחת הכי נקטינו, וא"כ לדידן דגרירין אחר הרמ"א, ראוי הי' לנו לפסוק דלאחר מתן מעות לא מהני מכח ס"ס רק משום חומר אשת איש הניח הרמ"א בספק, וע"כ ספק זה לבד הוי ספק ספיקא להקל, והיכא דאיכא עוד ספק ראוי להקל, דבשלשה ספיקות אף בקידושין מקילין כמ"ש האחרונים], וא"כ אפי' כהריטב"א הוי ספק ספיקא להקל, ספק אמר לאחר ששם הטבעת באצבעה ואת"ל קודם שמא אחז ידה בחוזק, ומה שלא זרקה אח"כ בעת שהסיר ידה אין ראי', דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני, וכיון דלפי דברי ריטב"א אם שתיקה לאחר מתן מעות לא מהני מותרת מכח ספק ספיקא, שפיר יש לנו לומר ס"ס, ספק כהרמ"ה ואת"ל כהריטב"א, שמא כרוב הפוסקים דלגמרי לא מהני, ואת"ל כהרי"ף והרא"ש דהוי ספק קידושין שמא אינה מקודשת, ועוד דקודם שהסיר ידו מידה צעקה האשה פיגא דבורה חיים מה עשית לה מרוב האהבה, וגם היא אמרה חיים מה עשית לי, וא"כ הרי גילתם דעתה שאינה חפיצה בקידושין קודם שהסיר ידו שיהי' ראי' ממה שלא זרקה הטבעת, וא"כ יש שני ספיקות גמורים שמא כהרמ"ה ואת"ל כהריטב"א שמא אחז ידה בחוזק, וגם מקצת ספק שלישי דאת"ל בקל שמא הי' שתיקה לאחר מתן מעות דהוי ס"ס שמא כרוב פוסקים דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני ואת"ל כהרי"ף והרא"ש וחיישינן אכתי אינו אלא ספק: ק) איברא דלהריטב"א יש כאן טענה אחרת למה לא אמרה, לא דטעם הריטב"א דמאיסא לה דיבורי' לא שייך כאן דהי' חיבה יתירה ביניהם, גם כסיפותא וצניעותא לא ראינו ממנה צניעות שהיתה מתנהגת בחציפות יתירה עמו לפי דברי העדים גם בושה לא ה' לה לומר לא שאין רצונה להתקדש במעמד הזה, ובאמת נראה דשני הטעמים שאמר כריטב"א. הא' דמאיסא לה דיבורי', הב' משום כסיפותא וצניעותא כמבואר בלשונו שאמר דמאיסא לה דיבורי'.

או משום כסיפותא וצניעותא דשני הטעמים צריכין לו דבההיא דציפתא דשדיך ודאי לא שייך דמאיסא לה, שהרי תחילה רצתה להתקדש לו ואיך ברגע אחד נהפכה מקצה לקצה עד שדיבורו נמאס בעיני' בזה צריך לכסיפותא וצניעותא. כי בושה היא לה לחזור בדבריו ויוצא מגדר הצניעות, ובכנסי סלע בפקדון נהפוך הוא דאין בושה כלל לומר לאיש זר שאינה חפיצה בקידושיו בפרט בלא שידוכין ורב מנגד, רק דמאיסא לה דיבורי' של איש כזה שירצה לעשות נבלה כזאת, ובנ"ד אין לומר אף דחיבה יתירה הי' לה עמו מחמת הקידושין נמאס בעיני', שהרי גם לאחר כל המעשה שאלתו חיים מה עשית לי, קראתו בשמו דרך חיבה, וא"כ להריטב"א אפי' הי' שתיקה לאחר מתן מעות ואפי' אחז ידה בחוזק מקודשת מחמת שלא אמרה לא, דטעם הפוסקים שתיקה לאחר מתן מעות לא מהני הוא משום דלא זרקתו משום אחריות דאטו כולי נשי דינא גמירי, ובנ"ד שיש טענה מדלא אמרה לא לכולי עלמא מקודשת ושמעתי מאיש אחד שאמר כי היכי דאמרינן בעל מנת שאני צדיק חיישינן שמא הרהר תשובה בלבי, ה"נ נאמר שמא בשעת קידושין הרהרה תשובה ואחזתה רוח צניעות, ולדידי ודאי לא חיישינן כן, אלא משום שהתנה ע"מ שהוא צדיק מסתמא יודע בעצמו שכן הוא, וכעין שכתב הר"ן בהא דמקשה הש"ס וניחוש שמא יש לו, דכיון שהתנה לדבר שיש לו]:

קא) מכל מקום יש לדחות כיון דבשעת קידושין הי' אפשר דמשום דמאיסא לה דיבורי' שתקה אף דלאחר כך נתגלה בשעה שאמרה חיים מה עשית לי, שאינו נמאס בעיני' ומעיקרא לשם קידושין נתכוונה, מ"מ בשעת קידושין הי' ריצוי דידה דברים שבלב, וכמו בההיא גברא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל, דכתב הר"ן דתחילה גילה דעתו ואח"כ הי' מחזיר לדור בא"י, דאי לא אע"ג דדברים שבלב הוי דברים כל כמיני' עכ"ל, והיינו דאף דהוי דברים, מ"מ איך נאמין לו שכוון לכך, הרי דאף שא"י, שאח"כ ע"י שמחזיר לדור בא"י גילה מחשבתו שבתחילה שעל דעת כן מכר חשוב דברים שבלב, ואף שבתב"ש סי' ד' סק"ב בהא דשחט ואח"כ חישב לע"ז למ"ד הוכיח סופו על תחילתו הוי זבחי מתים, ואף דבתחילה לא אמר שלשם ע"ז ומחשבה לחוד לא מהני, י"ל דכיון שלא הי' שם אדם בשעת שחיטה מסתמא פירש אז, אי נמי אמירתו דהשתא מהני כאילו אמר בשעת שחיטתו אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ע"כ אין מזה ראי' לנ"ד דמה שמגלה עכשיו על למפרע משוה למפרע כדברים שבפיו, דשאני התם שאח"כ אמר מה שחישב בתחילה, ודומה להא דכתב בשטמ"ק ביצה (יוד) במת בבית ולו פתחים הרבה דמהני לב"ה מחשבתו שחישב להוציאו באחד מהם לטהר הפתחים מכאן ולהבא אף דמחשבה לא מהני לאחר שירד להם תורת קבלת טומאה, מ"מ מהני עם מעשה שלבסוף שהוציאו באותו פתח או שפתח אותו פתח] כאילו יש כאן מעשה מעכשיו עיי"ש, וה"נ מהני דיבורו שבסוף כאילו דיבר בעת מחשבתו בתחילה, אבל בנ"ד שבסוף שאמרה חיים מה עשית לי, הרי מורה שאינה מתרצית בקידושין רק שממילא מוכח שבתחילה לא הי' מאיס לה דיבורי', מכל מקום בשעת שתיקה הוי דברים שבלב:

קב) אך עוד יש לעיין מחמת שהשיבה המתקדשת לחברתה אנכי בעצמי נענעתי הגדר, אשר מזה אומדנא גדולה שידעה מהמעשה וכל הכמנת העדים הי' בעצתה, דאל"כ מה הי' לה לשקר, ואף שנתנה אמתלא שהיתה נסמכת בהגדר, אין אמתלא זו מקובלת לב"ד, בפרט כי בהגב"ע נכתב שנענוע בכח גדול, ואם כן הדברים שהי' בעצתה אזדי כל ההתירים שהרי אמרה לו קדשני:

קג) אולם לאחר העיון נראה דאין כאן חשש, דהנה הרמ"א בסי' מ"ב בשם תשו' הרשב"א בעדים ששמעו התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ ראו החפץ יוצא מתחת ידה אינו קידושין עד שיראו הנתינה ממש, ושם בתשו' סי' אלף קצ"ג דאפי' ראו החפץ תחילה בידו ואח"כ בידה לא מהני עיי"ש היטב, ובסי' תש"פ דבקידושין עדות ראי' דידיעה בעי ממש, ומבואר מדברי הרשב"א דבקידושין לא מהני ידיעה בלא ראי', אך הב"ש הביא בשם המרדכי אם ראו דבר המוכיח יכולים להעיד כאילו ראו הקידושין ממש, והטור בסי' צ' בשם הרמ"ה דיני ממונות מתקיים בידיעה בלא ראי', וקידושין לא בעי דרישה וחקירה, ש"מ דדומה לדיני ממונות, א"כ מהני ידיעה בלא ראי' עכ"ד, ודברי הב"ש תמוהים מאד כמו שתמה הבית מאיר ג"כ, שהרמ"ה כתב שם כשראו ידיעה ברורה שאי אפשר רק שגזלו, שתחילת מנו החפצים ונכנס הוא ולא אחר וכשיצא מנו שוב החפצים ומצאו חסר דוודאי הוא לקח, ולמד דינו מנחבל שעלתה לו נשיכה בגבו דהוי דבר ברור, וכתבו התוס' שבועות (ל"ד) דכעין אומדנא דנחבל מהני אפי' בדיני נפשות, וא"כ אין כאן ראי' כלל מהרמ"ה, ובספר המקנה כתב דהא דמרדכי מיירי ג"כ מדבר ברור שא"א שנתן לה החפץ במתנה, שתיכף לאחר אמירת הרי את מקודשת ראו החפץ בידה (מיהו במרדכי שם משמע להדיא אפי' בידיעה שאינה ברורה מדמייתי ראי' מעידי יחוד שהוא רק ספק מקודשת] וא"כ יש להורות כסתימת הרמ"א, וא"כ בנ"ד דמחמת אומדנא דנענוע הגדר מוכח דמתחילה הי' המעשה בעצתה, ומ"מ אינו רק ידיעה בלא ראי' ולא חשוב עדים בקידושין:

קד) איברא דיש להעיר בזה כמה ספיקות, א' דבענין ידיעה בלא ראי' משמע ברמב"ם פ"כ מהלכות סנהדרין דמהני בדיני ממונות, שכתב בהא דעובדא דשמעון בן שטח ברודף אחר חבירו לחורבה וראהו אחד ונכנס אחריו ומצאו הרוג מפרפר וסייף בידו ודם מטפטף דפטור מדכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג, וכן עדות מיוחדת בדיני נפשות לא מהני מקרא זה, ומסיים הואיל ויש שם צד לנקותו ולזכותו אל תהרגהו, עד כאן, הנה משמע להדיא דבדיני ממונות כה"ג מהני עדותו, ואף דבסוף פ"ד מה' נזקי ממון פסק דלא כר' אחא בהא דגמל האוחר בין הגמלים, צ"ל דהאומדנא דהרוג מפרפר עדיפא אף שג"כ אינו דבר ברור לגמרי כדמפורש בתוס' שבועות (ל"ד.) מ"מ הוי אומדנא טפי מהא דגמל האוחר כו', וא"כ יש לספק אומדנא דנידון דידן אם נדמהו לאומדנא דגמל האוחר כו' דלא מהני אפי' בדיני ממונות, וה"ה בקידושין או אולי הוי אומדנא יותר ומהני בד"מ וה"ה לקידושין כדברי הב"ש הנ"ל דקידושין לדיני ממונות דמיין מדלא בעי דרישה וחקירה: הב', יש לומר דלא בעי עדים אלא לגוף הקנין היינו לשלשה דרכים שהאשה נקנית בהם, אבל לריצוי לא בעי עדים, וממילא סגי באומדנא עכ"פ לעשותו ספק, וכמדומה שסברא זו דלריצוי לא בעי עדים כתובה בהאחרונים, וקצת ראי' לזה מדאמר בגמ' בשתיקה דלאחר מתן מעות אי לא ניחא לה תשדינהו ואף שאינו אלא אומדנא, ולקמן איה"ש נדבר מזה: הג', דאף דנימא ריצוי דידי' בעי עדים, מ"מ ריצוי דידה דאינו עצם הקידושין, דאשה משוית נפשה כדבר הפקר והוא מקדשה כדכתיב כי יקח ולא תקח לא בעי עדים, וכבר כתב' סברא זו האבני מלואים סי' כ"ז:

הד', דע"כ הא דלא אזלינן בתר אומדנא, היינו במקום שלא ראו גוף המעשה כמו גמל האוחר כו' שלא ראו גוף ההריגה, וכן בעובדא דשמעון בן שטח, אבל במקום שראו גוף המעשה, וצריכין לדון על הכוונה, מצינו כמה פעמים בש"ס דאזלינן בתר אומדנא בדר"א בן עזרי' בכתובות ( ) ובשכיב מרע בב"ב ( ) ובמסוכן בגט בגיטין ( ) וכבר האריך בזה מהרי"ק בתשו' סי' קכ"ט, וא"כ בנ"ד נהי דאם באת לדון שנתרצית, ע"כ תצטרך לומר שדיברה עמו תחילה שיכמין העדים לקדשה, וזה לא יתכן, דמחמת אומדנא לא נוכל לחדש מעשה חדש, ליתא שהרי אנו דנין שעכשיו הוא נתרצית לקידושין, ומה שתצטרך לומר שהיא דיברה עמו מקודם לא איכפת לן כיון דלאו על זה אנו דנין ולא מקרי שאנו מחדשין מעשה מחמת האומדנא כי אין לנו נ"מ אם הי' המעשה או לא ולאו עלי' אנו דנין רק אנו דנין שעכשיו היא נתרצית ועל הכוונה שפיר מועיל אומדנא, ואין לפקפק ולומר דאיך נוכל לדון על הכוונה לבדה הלא הוא דבר שבלב, וע"כ אתה צריך לומר שנידון שדיברה אליו מקודם, וזה לא נוכל כנ"ל, ליתא דשפיר אנו דנין על פי אמירתה עתה אני בעצמי נענעתי את הגדר ושוב הוי דברים שבפה: קה) היתר ספק הא', דהנה סברת הרמב"ם זו חלוקין עלי' הר"י מיגאש והתוס' והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן בסוגיא דשבועות (ל"ד) וכן משמע בסוגיא שם דמקשה לרב אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כדר"ש בן שטח, הרי דלרב אחא אפי' בדיני נפשות אזלינן בתר אומדנא, אך בסוגיא דסנהדרין (ל"ז):

משמע דרב אחא בדיני נפשות מודה דלא אזלינן בתר אומדנא, דקאמר במתני' דשמא מאומד ראיתם הא בדיני ממונות לא לימא כדרב אחא, משמע דבדיני נפשות רב אחא מודה, וכבר תמהו התוס' ותירצו דלמה דס"ד דממתני' מוכח דבדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא ע"כ הוא כרב אחא ובדיני נפשות מודה, אבל למסקנא הדרינן לסברא פשוטה דאין חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות ורב אחא גם בדיני נפשות אזיל בתר אומדנא, וכן תירצו כל הראשונים הנ"ל, ולהרמב"ם קשיא בתרתי, הא', דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות ובגמ' מפורש להיפוך, והב', דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין אומדנא דרב אחא ובין אומדנא דשמעון בן שטח, וא"כ מה קאמר בגמ' לימא לית לי' דרב אחא, אפי' לרבנן נמי קשיא דהא רבנן מודו באומדנא דשמעון בן שטח, ואי דבדיני נפשות חמור א"כ לרב אחא ג"כ נתרץ כן ואולי י"ל להרמב"ם דבדיני נפשות מקילין חד דרגא מקרא דונקי וצדיק אל תהרוג, ולרב אחא דבדיני ממונות אפי' באומדנא קלה מוציאין ממון בדיני נפשות מקילינן חד דרגא מקרא דונקי וצדיק אל תהרוג באומדנא קלה, ואין ראי' לאומדנא חמורה, אבל לרבנן דבאומדנא קלה אפי' בדיני ממונות לא מהני אתי קרא דונקי ונציק וגו' דבדיני נפשות אפי' אומדנא חמורה לא מהני, וע"כ מקשה הש"ס דלרב אחא משכחת בדיני נפשות באומדנא חמורה בידיעה בלא ראי', אלא דא"כ קשה הא דס"ד בסנהדרין דמתני' כרב אחא, והרי בברייתא תני עלה דמתני' כיצד מאומד וכו' ומייתי אומדנא דשמעון בן שטח והרי לרב אחא אומדנא כזו באמת מהני בדיני נפשות, ויש לתרץ כעין שתירצו הראשונים לשיטתם ונאמר דלס"ד דמתני' כרב אחא ע"כ ילפינן מקרא דונקי וצדיק וגו' לאומדנא חמורה אפי' לרב אחא, דאל"כ מתני' וברייתא אמאן תרמיי', ומ"מ דוחק גדול לומר כן דמהא דונקי וצדיק לאו מיתורא ילפינן דקרא איצטריך ליצא מב"ד זכאי וכו' רק מסברא אמרינן דכל שיש צד זכות בכלל נקי וצדיק הוא, ואפשר דמ"מ י"ל דלרב אחא כיון דבאומדנא אפי' קלה מוציאין ממון, ממילא באומדנא חמורה לא חשוב צד זכות כלל, מ"מ פשט הסוגיא הנ"ל כדעת הראשונים הנ"ל, ולדינא נראה דיש להורות ככל הראשונים הנ"ל וליחידאי לא חיישינן: