שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 7

עו) נחזור למ"ש דכה"ג לא חשוב שנים שעשאוה כיון שבלעדו הי' נגמר המלאכה שהי' נופל לקרקע, ואין להקשות מהא דאמר שם עמד במקומו חייב נעקר ממקומו וקיבל פטור, ומשום דלא אתעביד מלאכה מכח הזורק, ואף שבלעדי זה שקיבל הי' נח, לק"מ דכיון שהי' החפץ הולך הלאה והי' נח במקום אחר, נמצא שמכח הזורק לא הי' נח במקום זה, משא"כ במניח ביד האחר אלמלא האחר הי' נופל בקרקע במקום זה, ואדרבא משם ראי' ברורה לדברינו, דאל"כ היינו צריכין לדחוק בהא דעמד במקומו וקיבל שבא לתוך ידו בלי מעשה המקבל כלל, ומפורש להיפך ברש"י שלהי פרק הזורק (ק"ב) קלטה אחר או כלב או שנשרפה פטור, פירש"י קלטה אחר הו"ל שנים שעשאוהו וכגון שנעקר ממקומו וקיבל או שקלטה כלב בפיו דלא הוי הנחה דבעינן מקום ד' עכ"ל, והרי קלטה משמע שבמעשיו קלטה לא שממילא בא לידו כבשבת (ה'.) דמקשה איהו לא עביד עקירה ומשני לא תימא קיבל אלא קלט, מפורש דקלט היינו במעשה דידי', וא"כ למה לי נעקר ממקומו אפי' עמד תחילה במקום שהי' לו לנוח, מ"מ כיון שקלטה מידו יפטור דאיהו עביד הנחה, אלא ודאי כיון שבלעדו הי' נח במקום הזה חייב הראשון, וכן בקלטה כלב דפירש"י משום דהנחה שלא במקום ד' ותיפוק לי' דאיהו לא עביד הנחה כלל רק הכלב בקליטתו אלא ודאי כמ"ש הוא, וזה ברור, ולפי זה קבלת האשה הכסף בפשיטות חשוב מעשה כיון שבלא ידה יפול החפץ לארץ ולא תקנה אותו כלל:

עז) ונ"ל ראי' לדברי מהרי"ט, דהנה הדבר ברור דלא נקרא עבודה במקדש אלא אם כן עושה מעשה, שהרי בב"מ (צ"ג) פליגו רב ושמואל אם משמר כעושה מעשה או לאו כעושה מעשה, ומקשה לשמואל דאמר לאו כעושה מעשה מדתנן המשמר את הפרה מטמא בגדים ואי אמרת לאו כעושה מעשה אמאי מטמא בגדים (ומשני שמא יזוז בה אבר] הנה מפורש דכשאינו עושה מעשה לא חשוב עבודה, וכן משמע ברמב"ם פ"ג מה' כלי המקדש הלכה ב' וז"ל עבודת הלוים שיהי' שומרין את המקדש ויהי' מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותי', מפורש דשומרי המקדש אינם נקראים שוערים במה ששומרין ושוערים רק פתיחת השערים והגפתם לבד, ובסוף הפרק שם כתב וכן הלוים מוזהרים שלא יסייע האחד במלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר, מבואר דמשורר ששמר המקדש אינו עובר ומדברי הגמ' אין הכרע, כי בדברי הימים נקראים השומרים שוערים כמבואר בגמ' דלמ"ד הכ"ד מקומות שהי' הלוים שומרים מקרא דדברי הימים נקרא בכתוב שוערים] וצ"ל הטעם משום דמשמר לאו כעושה מעשה, וא"כ צריך להבין קבלת הדם דבעי כהונה שאין הכהן עושה שום מעשה רק שהדם ממילא מקלח לתוך הכלי כדאיתא בזבחים (כ"ה.) שהשוחט צריך שיתן וורדין לתוך כלי פירש"י על אוירו של תוך כלי] וכן קידוש קומץ שהכהן מגביה הכלי וחבירו הכהן מניח הקומץ לתוכו, ומפורש במנחות (ז'.) איתבי' כו' דהכהן המגביה הכלי יכול לפגל ג"כ, הרי שהוא עבודה אצלו אף שאינו עושה שום מעשה וחבירו נותן לתוך כלי שאוחז בידו, והוי דומיא דעני שהבעה"ב נותן לתוך ידו דחשוב העני אינו עושה מעשה, וא"כ אינו עבודה כמו שהוכחנו, אלא ודאי דהיא הנותנת כיון שאם יקלח הדם לכלי המונח ע"ג קרקע פסול כדכתיב בקרא והקריבו בני אהרן את הדם, א"כ הוי מעשה אדם לא מעשה אצטבא, דאם הי' מונח ע"ג אצטבא הי' פסול לגמרי ועבודה היא, וכ"ש למ"ש בפי' הב' בדברי מהרי"ט דפשוט דבעבודה הוי מעשה:

עח) עוד ראי' מפורשת דקבלת הדם חשוב מעשה דבזבחים (דף י"ד) הואיל וכתיב ולקח ואי אתי קוף רמי להו אידי' בעי למישקל זימנא אחריתי, הנה מפורש דלא חשוב לקיחה כשאחר נותן לתוך ידו, והרי בפר כהן המשיח כתיב ושחט את הפר ולקח כהן המשיח מדם הפר והביא את דמו וגו' מבואר דלקיחה קבלת הדם, וכן הוא בזבחים ק"ה ולקח הכהן המשיח מדם הפר דם מהפר יקבלנו, הרי מפורש דהאי ולקח קבלה היא ואיך נקרא ולקח כיון שהשוחט הוא אחר אפי' זר, דמקבלה ואילך מצוות כהונה, וכן משמע בהאי קרא גופי' ושחט את הפר ולקח הכהן מבואר דהשוחט הוא אחר] והדם מקלח ממילא לתוך כלי שאוחז הכהן ובכה"ג לאו לקיחה הוא כמו אי אתי קוף רמי להו אידי', אלא ודאי בההיא דאתי קוף רמי להו אידי' דהיינו אצבעו כמו שפירש"י שם אידי' אצבעו, ע"כ אינו עושה שום מעשה בידו והדם ממילא נדבק באצבעו, ועוד דאפי' פשט אצבעו ואלמלא פשיטתו לא הי' הדם נופל על האצבע, הרי גם הקוף נותן ולאו מכח כהן לחוד, אבל בקבלת הדם הכהן פושט ידו ואוחז הכלי תחת בית השחיטה לקבל הדם, ואם הי' מניח כחו הי' ידו נופלת למטה כדרכו עם הכלי ולא הי' מתקבל הדם, ע"כ שפיר חשוב מעשה:

עט) ואין להקשות מהא דיומא (מ"ט) חפן חבירו ונתן לתוך חפניו כו' ולקח והביא בעינן והא ליכא, ונאמר דמה שהכהן אוחז הקטורת בחפניו זה לקיחתו, שאם הי' מניח כחו הי' החפנים מתחלקים יד זה לימין וזה לשמאל והקטורת נופלים, דלא קשיא דא"כ הלקיחה נעשה ע"י שנים גם ע"י הכהן אחר הנותן לתוך חפניו אשר עבודתו כעבודת זר ביוהכ"פ כדאיתא בפרק ארבעה אחין, והרי כח אחר מעורב בו בלקיחה זו, וכמו ישראל וגוי שאוחזין בסכין ושוחטין דפסול, ואפי' לדעת האו"ז דמכשיר דכיון דישראל לבד יכול הוה לי' נכרי כמסייע שאין בו ממש, הרי בנ"ד החפינה נעשה עיקר ע"י אחר, אבל בכהן המקבל ודם מקלח מאליו שאין אחר מקלח לתוך הכלי שפיר הוי לקיחה, ומיושב קושיא השני' שהקשיתי באות ע"ב דגם קבלתה בתחילה לא הי' מעשה, ובמ"ש מיושב דשפיר חשוב מעשה:

פ) אולם לפענ"ד נראה דמה דמשמר החפץ בידו שלא יפול חשוב מעשה, שהרי לרב משמר כעושה מעשה, ושמואל לא פליג אלא משום שאינו מעשה באבריו וכמ"ש הרמב"ם פי"ב מה' שכירות וז"ל שומרי גיתות כו' אוכלין מהלכות מדינה שהמשמר אינו כעושה מעשה, אבל אם עשה באיבריו בין בידיו בין ברגליו הרי זה אוכל מה"ת, מבואר דטעמא דמשמר אינו כעושה מעשה משום שאינו עושה באבריו רק יושב בטל [ועי' בכ"מ פ"ט מה' כלי המקדש הלכה ו' בשם רש"י דבעי עבודה של טורח, ובש"ס מדמי עבודה דפועל לעבודה דמקדש], וכיון שמוכח מעבודה דקבלת הדם, דמה שידו פשוטה והכלי בידו חשוב מעשה, ע"כ משום דאם הי' מניח כחו הי' היד והכלי נופלים למטה חשוב מעשה, ה"נ אחיזת הכלי בידו חשוב מעשה כיון שאם הי' מניח כחו הי' אצבעותיו מתפשטים והכלי נופל, מאי אמרת בשלמא בקבלת הדם באחיזתו הכלי הדם מתקבל לתוכו, אבל כאן אינו נעשה כלום והחפץ שבידו מכבר הוא בידו, ליתא שהרי החפץ משומר בידו ומשמר ג"כ כעושה מעשה לרב ושמואל לא פליג אלא משום שאינו עושה באיבריו כנ"ל בשם הרמב"ם, והרי כך הוא עושה באיבריו כשהדם מתקבל לתוכו אי לא, ואינו עושה באבריו יותר רק מה שמחזיק כחו שלא יפול היד והכלי למטה, וה"נ מחזיק כחו שלא יפול החפץ מידו ומה שידו סגור בכוונתו למען לא תפול החפץ מידו שאם הי' מניח כחו הי' אצבעותיו מתפשטים והחפץ הי' נופל והוי מעשה כנ"ל:

פא) ונשוב לדין הרמ"ה, והנה לפי מה שביארנו דברי הרשב"א בהא דאי לא ניחא לה תשדינהו דחשוב מעשה מהא שאוחזת החפץ בידה שאילו היתה מניחה כחה הי' נופל מאליו והיא משמרתו במה שאוחזת ידי' סגורים או פשוטים כדי שלא יפול החפץ, וכיון שמשמרת החפץ בידה בכחה חשוב עושה מעשה, וכדברים האלה כתובים בתשו' חמדת שלמה סי' מ"ח בפירוש דברי הרמ"ה בזרק לתוך חיקה לא חשוב מעשה כיון שאינה אוחזתה בידה, דכשאוחז החפץ בידו צריך להיות בידו בכוונה מיוחדת שלא תפול, והגאון מהר"י מליסא כתב שנכון הוא, ולפי"ז אין חילוק כלל בין בא לידה תחילה ע"י מעשה או לא, רק החילוק בין אוחזתו בידה בין החפץ מוכח ממילא בחיקה, וזה ברור: פב) ונ"ל ראי' לדבריהם דכשאוחז החפץ בידו אם יפסוק כחו יפתח היד ממילא ויפול, מהא דכתב התב"ש סי' ג' שאם הי' סכין בידו ופתח ידו ונפל הסכין מידו ושחט פסול דלא חשוב כחו שאינו אלא מסלק כחו וממילא הסכין נופל, ולא דמי למסלק דף מגלגל המים לסכין קבוע בגלגל דחשוב כחו, דשאני התם שאלמלא הוא לא הי' נשחט, משא"כ הכא שאינו רק מסלק עצמו ונשחט ממילא עיי"ש שמוכח כן מהרשב"א והוא ש"ס ערוך זבחים, ולפי דברי החמדת שלמה והגאון ז"ל מליסא דכשהחפץ בידו בכחו מחזיק החפץ ניחא,, דכשפותח הוי רק מסלק כחו, משא"כ אם נאמר דממילא החפץ סגור בידו א"כ כשפותח הוי כחו:

פג) ועוד דלכאורה תמוה לשיטתו הא דאמר בשבת (ג') משחשיכה דאי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת, ולמה, כיון דרק מסלק כחו, ושבת דומה לשחיטה דכחו בעינן ואי לאו מכחו אזיל לא חשוב שהוא עושה המלאכה, ולא דמי לנזקין דכתב הרא"ה דע"כ חייב כשנפל מתוך חיקו, דשאני נזקין כל היכי דאיהו גרים חייב עיי"ש בבדק הבית, דבשבת לא שייך תירוץ זה, דלהדיא אמרינן בשבת (ק"כ) לא תעשה עשי' אסור גרמא שרי, ומדברי הר"ן בסנהדרין יש ללמוד ג"כ דשחיטה חמורה מנזקין ואף מה דחשוב מזיק לא חשוב כחו בשחיטה דכתב שם אשו משום חציו לא מהני בדיני נפשות, והביא שם מה דכח שני לא מחייב בדיני נפשות ובנזקין כה"ג וודאי מחייב, והרי בשחיטה ג"כ כח שני לא מהני כדאיתא בפ"ק דחולין, ומדבריו נראה דשבת ג"כ לא דמי לנזקין, דכתב רש"י עירובין (פ"א.) במשנה דכי שופך מים ברה"י ויוצאין לרה"ר כיון דלא שפיך להו ברה"ר גופי' ליכא איסור דאורייתא, ובנזקין כה"ג ודאי חייב כמו בכח שני דפשיטא לי' להר"ן דחייב משום גרמי כ"ש בזה, א"כ שבת ג"כ דינו כשחיטה ודו"ק, וצ"ל כדברי החמדת שלמה הנ"ל דהיד אינו מחזיק החפץ אלא לשעתו, נמצא שבשעה שהוציא ידו עם החפץ כבר עומד החפץ לנפול לרה"ר אם לא יחזיקנה כל שעה בכחו בידו, נמצא כשיסלק אח"כ כחו מידו והיד נפתח חייב מחמת מעשה ראשונה שמתחילה הי' עומד ליפול, דמחוסר מעשה החזקת החפץ בידו כל שעה, וכשלא עשה המעשה אח"כ הרי נפל מחמת הוצאה ראשונה ודו"ק: פד) הן אמת דאכתי קשה כשהוציא ידו מבעוד יום יהי' מותר לכתחילה להשליך החפץ מידו לרה"ר, ובסוגיא שם לא משמע הכי, ומפורש ברש"י להיפוך.

אך לא קשה דלכתחילה אף גרמא אסור בשבת [שלא במקום הפסד כמפורש ברמ"א סי' של"ד סעיף כ"ב בשם המרדכי, וכן מפורש בתוס' ביצה (כ"ב) בד"ה והמסתפק דגרם כיבוי בשבת פטור אבל אסור] ודינו כמו בנזקין דחייב בנפל מתוך חיקו, וכתב הרא"ה הטעם משום דבנזקין אפי' גרמא חייב וה"ה בשבת לענין לכתחילה ודו"ק: פה) ובזה יתיישב דברי הרשב"א הנ"ל שכתב דכעין ציפתא דאסא שלחו דשדי זוזי בחיקה ואח"כ אמר התקדשי לי בהם ושתקה, וקשה דלהרמ"ה אפי' בשעה שזרק לא הוי קידושין כ"ש אח"כ, ולמה שכתבתי דתרי גווני בחיקה נינהו, הא' כמו בסוף פ"ב דב"ק היתה אבן מונחת לו בחיקו ונפלה לענין נזקין חייב, ופירושו שלא מכחו נפל רק שהאבן היתה מונחת בחיקו מכחו וכשסילק כחו נפל, וכן מפורש הפירוש בתורת הבית הארוך י"א וז"ל ואיכא למידק היכי דנפלה מידו או מחיקו אי דינו כהפילה הוא או לא דהא לגבי נזקין דינו כהפילה הוא וכדאמרינן כו' היתה אבן מונחת לו בחיקו ונפלה לענין נזקין חייב, והלכך ה"נ אתי מכח בן דעת קרינן בי', והכי פסק להלכה ולא למעשה, והרא"ה בבדק הבית תמה דמה זה ענין לנזקין, בנזקין כל היכי דאיהו גרים חייב, בשחיטה בעינן כח אדם ונפלה מידו ממילא ליכא כח אדם כלל, והתב"ש בסי' ג' סק"ב ביאר מחלוקתם שהיא בענין שע"י סילוק כחו נשחט ובכה"ג הוא דפסק הרא"ה דלא חשוב כחו, והוקשה לו הא דב"ק דנפל מחיקו ע"י עמידתו, נמצא שרק סילק עצמו וממילא הזיק ואעפי"כ חייב, ע"ז תירץ דבנזקין אף גרמא חייב:

פו) וצריכין להבין דמה הוקשה לו להרשב"א מעמד ונפל האבן, שהרי בישיבתו הי' האבן מונח בלי שום כחו וכשעמד הרי בכחו הפילה לא בסילוק כחו לבד, וצ"ל דכל אדם היושב על ספסל אלמלא יסלק כחו ויהי' כאבן דומם הלא יפול לאחוריו וממילא יפול האבן, נמצא שבכחו מחזיק האבן, וכשעמד נחשב סילוק כחו לבד אף שהעמידה היא בכח, מ"מ לגבי האבן המונח איך יתחייב, דאינו עושה רק שלוקח כחו, דומה למשים כיסוי על הבור וחזר וגילהו דפטור, דמה דעביד הוא שקלי', וכ"ש בזה שרק כחו מחזיק האבן וכשעמד חשוב רק סילוק כח ודו"ק, וע"כ ה"ה בקידושין מסתמא מיירי הרשב"א כעין חיקה האמור בש"ס, דנמצא הכסף קידושין המונח בחיקה מכחה היא מונח, ע"כ חשוב מעשה כנ"ל כיון שמשמרה בכחה וכנ"ל באריכות, וע"כ הגם שאי אפשר לסלק כחה ולא לעשות שום מעשה דא"כ היתה נופלת, מ"מ הי' לה לעמוד לסלק כחה מחפץ כיון שנחשב מעשה כנ"ל הי' לה לסלק מעשי', אבל בנידון הרמ"ה וכפי מה שפירשו בו האחרונים שלא השליכתו ודלא כב"ח, ע"כ עף בשעה שהלכה נשאר מונח בחיקה [דאי לא, הרי השליכתו ופשיטא דאינה מקודשת] א"כ בתחילה כשהי' מונח בחיקה הרי לא הי' מכחה, שהרי אף אח"כ כשהלכה לה נשאר מונח בחיקה כשהי' ובכה"ג אינה עושה מעשה כלל, נמצא דלק"מ מהרשב"א:

פז) ובהכי ניחא נמי שלא יוקשה הטור דידי' אדידי', שבסי' כ"ח הביא דברי הרמ"ה בלי חולק ובסי' ל' בהא דתנהו ע"ג הסלע פירש דמיירי דזרק לתוך חיקה, וכיון שאמרה תנהו ע"ג הסלע הרי גילתה דעתה שאינה חפיצה בקידושין, וקשה להרמ"ה בלא גילוי דעת אינה מקודשת, ולפמ"ש ניחא דהא דבסי' למ"ד לא באופן דאילו תעמוד יפול רק מחזקת עצמה כעין מיושב באופן שהחפץ יהי' מונח וכההיא דב"ק או אפי' מיושב ע"ג ספסל בלא סמיכה כההיא דב"ק כנ"ל] אלא באופן שבכחה אוחזת החפץ בחיקה], והיא דומה למחזיקתו בידה: פח) ובהכי ניחא נמי הא דהגהת מרדכי שהביא הרמ"א סי' מ"ב לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקידושין מקודשת אעפ"י שמתחילה באונס הי', ותמה הח"מ הלא הא דינא דרמ"ה דפסק הרמ"א סי' כ"ח בזרק לתוך חיקה אינה מקודשת, אף דכתבו בלשון יש אומרים הואיל ולא כתב חולק ע"ז הלכה הוא כידוע הכלל] ולפמ"ש ניחא דהכא שנתן בידה הטבעת ומחזיקתו בידה, שפיר הוי מעשה ואמרינן אי לא ניחא לה חשדינהו, והכא עדיף משאר שתיקה דלאחר מתן מעות, דלא שייך שטועית שחייבת באחריות אלא בבא לידה ברצונה כמ"ש האחרונים סברא זו, ודווקא בהא דרמ"ה שמונחת בחיקה בלא כחה כלל:

פט) העולה מכל הנ"ל דלשיטת הרמ"ה כפי הסכמת האחרונים הבית מאיר והחמדת שלמה והצ"צ והחת"ס] דאפי' לא שדתינהו מתוך חיקה אינה מקודשת, א"כ בנידון דידן שביד אחת אחז ידה ובשני' שם הטבעת באצבעה כמ"ש בהגב"ע ממעזריטש שהבעל שירה כן והבעל נאמן (אף שבלשון הגב"ע אינו מבואר אם באותו יד ששם הטבעת באצבעה אחז ידה או אצבעה, או ביד האחרת, דמסברא אם באותו יד אי אפשר שאחז כל כך עד שלא הי' צריך לסיוע האשה] כמ"ש בתשו' מיי' בשליח שהודה דהכוונה הי' לצורך משלחו, והשיב שנאמן משום ע"א נאמן באיסורין, וביארנו בעז"ה בחי' דלא שייך כאן אין דבר שבערוה פחות משנים כיון שהבעל הודה הא הודאת בע"ד כמאה עדים דלא חב לאחריני דבגירושין אסר לה אכהן משא"כ באמירתו שלא נתקדשה לו ואי אפשר למילף מממון בזה שלא יהי' נאמן, דאדרבא בנ"ל, והדר דינא דע"א נאמן באיסורין, ובחנם. נתלבטו האחרונים בדבריו, ובחי' ביארתי הדברים באורך בפלפול רב לא יכילם הגליון הזה, וה"נ הבחור בעצמו הודה שבידו אחרת אחז ונאמן בכך, וא"ל הרי בעצמו טוען שכל הקידושין הי' לדעתה, ליתא דמ"מ הוי מקדש בלא עדים, שהעדים לא ידעו מזה, גם לא הי' שום מכתב שרצונה בקידושין אלה רק בדיבור פיה וא"כ הוי מקדש בלא עדים, בשלמא אם הי' במכתב היינו יכולין לצרף עידי קידושין עם המכתב דנחשב כעדים כמו קי"ל עידי חתימה בגט כעידי מסירה כיון שרואין הגט יוצא מתחת ידה, אבל מאחר שהודה בעצמו במעזריטש שלא הי' מכתב, א"כ נהי שנאמן שדיבר עמה מעניני קידושין במיגו דלא הי' אומר שאחז ידה בידו האחרת, מ"מ גם לפי דבריו הוי מקדש בלא עדים] הוי כזרק לתוך חיקה כיון שלא עשתה שום מעשה:

צ) והגם שהאחרונים החמירו בשדיך, יש על זה כמה תירוצים, הא' דנידון דידן לא מקרי שדיך שמעולם לא נתרצתה בקידושין כאלו, כעין תשו' מהרי"ט, ועוד שלא חשוב נגמר השידוכין כיון שעדיין מסופקת בעצמה מחמת קרובי', הב' די"ל דחשוב שתיקה דלאחר מתן מעות שהעד נטע לא ראה אימת שם הטבעת בראש אצבעה ואמירתו לאחר שהי' הטבעת בראש אצבעה חשוב לאחר מתן מעות, אף שהוא הי' אוחז ג"כ הטבעת בידו כמו שהעלו האחרונים הגאון מליסא והגאון רעק"א ובתשו' משיבת נפש המובא בתשו' צ"צ וכן הסכים בעל הצ"צ דבעת שהכסף ביד שניהם אמירתו אז כלאחר מתן מעות, והג', דאפשר שאחז ידה בחזקה ועדיף מהא דרמ"ה דאינה מחוייבת להלחם עמו, והד', דביארנו באריכות שמה שהעלה המקנה דלרמ"ה שדיך היינו דארצאי לקדושי לי' לא מסתבר כלל, וראייתו מהרשב"א נדחית כמ"ש באריכות, ע"כ לשיטת הרמ"ה נראה דאין ממש בקידושין אלו: צא) איברא דלפענ"ד הא דרמ"ה במחלוקת שנוי', דכבר כתבנו יסוד דברי רמ"ה מהאי דאי שדינא לה ומחברי מתחייבנא בהו דהקשה הרשב"א ותימא לא, ותירץ הרשב"א נ"ל דלא איכפת לה כיון דלא מידי עבדה דמוכח דניחא לה, וכן פירש"י יתא דלא מחאי משום דלא איכפת לה, הנה דברי הרשב"א: ברור מללו דכל זמן דלא עבדה מעשה דמוכח דניחא לה אין מביאין ראי' ממה שלא עשתה מעשה להיפוך, וכיון שממה שאוחזת אין ראי' דסברה אי שדינהו להו מתחייבנא אין מביאין ראי' ממה שלא אמרה לא, וה"ה בנידון דרמ"ה דזרק לתוך חיקה דלא עשתה מעשה כלום אין מביאין ראי' ממה שלא הטיתה עצמה לצד אחר שלא יפלו הקידושין [לתוך חיקה], וכ"ש שאין מביאין ראי' ממה שלא ניערתם מחיקה אח"כ:

צב) והנה בקושיא זו הריטב"א כתב תירוץ אחר וז"ל ואיהי לא בעיא למיטען בהדי' טענות ולא למימר לא דמאיסא לה דיבורי' או משום כסיפותא וצניעותא עכ"ל, הנה מפורש דאף על מה שלא עשתה מעשה להיפוך אנו צריכין לתירוץ, וע"כ משום הא דרמ"ה אפי' לא עשתה היא שום מעשה יהי' ראי' ממה שלא הסירה אצבעה ממנו, ואף שאפשר שאחז בחוזק דאז אין ראי' ממה שלא החזירה אצבעה לאחור, מ"מ יהי' ספק קידושין, דשמא לא אחז בחזקה, וכבר כתבנו דמהא דאטו כולי נשי דינא גמירי אין ראי' דמספק לא תלינן שנתרצית, דשאני התם כיון שאינו מבורר שנתרצית הוי דברים שבלב, משא"כ הכא אם אחז בקל הרי המקדש יודע שנתרצית: צג) הן אמת דיש לדחוק כדי שלא לעשות מחלוקת בין הפוסקים דגם הריטב"א אית לי' הא דרמ"ה ולומר דווקא בשתיקה דלאחר מתן מעות דבמעשה בא לידה, אלא דיש לה אמתלא על המעשה, בזה אמר דשוב מחוייבת לומר לא, כיון דמ"מ יש מקום להוכיח מהמעשה, הי' לה לומר לא, לסלק כל צד הוכחה, משא"כ בהא דרמ"ה דלא עשתה מעשה כלל: