שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 6

ס) דהנה החילוק שבין זרק לתוך חיקה לשאר שתיקה דלאחר מתן מעות חילק הבית מאיר משום שבתחילה במעשה בא לידה, והאחרונים הוסיפו בזה מדמיון הכלאים, ובצמח צדק סי' צ"ג האריך הרחיב בזה ויתבאר לקמן בעז"ה, דהנה בסוכה ריש פ"ב בפלוגתא דר"י ורבנן באוהל שאינו עשוי בידי אדם דר"י סבר אינו אוהל, ושם דמדבך של אבנים וכן סואר של קורות חשוב אינו עשוי בידי אדם, ופירש"י משום דלא נתכוין לחלל, הרי דמה שבלא כוונה חשוב אינו עשוי בידי אדם, הגם שלכאורה קשה שהרי ר"י מארי' דהאי משנה ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור, אלמא דאפי' שאינו מתכוין חשוב מעשה שעושה, לא קשיא שהרי כתבו התוס' ביומא (ל"ד:) ובכמה מקומות דר"י מודה בשבת דמן התורה דבר שאינו מתכוין מותר משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ופליגו בשאר איסורין מה"ת ובשבת מדרבנן, והא דמלאכת מחשבת פירש"י ביצה (י"ג) דגמרינן ממשכן דכתיב בי' מלאכת מחשבת, והא דאוהל שאינו עשוי בידי אדם גמרינן ג"כ ממשכן כדאיתא שם, ע"כ דבר שאין מתכוין לר"י לענין אוהלים כמו לר"ש בכל מקום, ומ"מ שמעינן מזה למה דקי"ל כר"ש דמה שעושה בלא כוונה לא חשוב שעשה כלל, וכן כתב המהר"ל בס' התפארת דכל שבלא כוונה לא חשוב מעשה, והוכיח כן מדקי"ל דשא"מ מותר:

סא) וא"כ בעובדא דציפתא דאסא דלא ידעה כלל דאיכא ארבעה זוזי ולא נתכוונה כלל ליקח הארבעה זוזי ולא הוי מעשה, דומה לזרק לתוך חיקה דאפי' שתיקה דלאחר מתן מעות לא הוי, וא"כ אמאי ס"ל לר"ה ברי' דר"י דמקודשת, ע"כ אמר רק משום דבתורת קידושין אתי ניהלה, דבשדיך הא מודה הרמ"ה דאפי' שדא לתוך חיקה הדין כמו נתן לידה, וע"כ באמת בעובדא דציפתא דאסא אם נתן לה ציפתא דאסא בתורת פקדון ואמר תתקדש בארבעה זוזי דאית בה אינה מקודשת כיון דלא שדיך ולא במעשה בא לידה, אבל בעלמא בשתיקה דלאחר מתן מעות אפי' לא שדיך מקודשת ככל הפוסקים החולקים על הב"י וכדמוכח ברא"ש, ומ"מ ניחא שהאריך הטור להביא עובדא דציפתא דאסא להורות דבעובדא דציפתא דאסא דווקא אם בתורת קידושין אתי לידה מקודשת, וא"צ למה שנדחק מהר"ם פדואה בדברי הטור שהוקשה לו לשיטתו דדוקא בשדיך הי' לו להטור לכתוב בפירוש שדיך לא להביא כל עובדא דציפתא דאסא, ונדחק דהטור השמיענו דחשיב שדיך, וזה תימה גדולה דאין שדיך גדול מזה שרצתה באותו פעם להתקדש לו, אך לפמ"ש ניחא דדווקא בציפתא דאסא בעינן בתורת קידושין היינו שדיך, ע"כ הביא הטור עובדא דציפתא דאסא:

סב) נתברר מזה שאם כוונת הרמ"ה דארצאי מעיקרא לקדושי לי' היינו שדיך, יש לו מקור גדול לדינו של רמ"ה בסוגיא, ולפי זה שלשה חילוקים יש, היכי דעבדה מעשה אפי' לא שדיך מקודשת, והיינו דין שתיקה בשעת מתן מעות או לאחר מתן מעות לר"ה ברי' דר"י דתשדינהו, ומשום דמה שהכסף קידושין בידה חשוב מעשה כיון שבא בתחילה לידה ע"י מעשה, והיכא דליכא מעשה כלל היינו שבתחילה בתורת פקדון בא לידה דאיכא אמתלא למעשה שמתיירא להשליכם שתתחייב באחריות אפי' שדיך אינה מקודשת ולא אמרינן שהי' לה לומר לא, דליכא מעשה כלל, רק שלא עשתה מעשה לומר לא, דעל מעשה שאוחזת יש אמתלא דאחריות, והיכי דזרק לתוך חיקה בתורת קידושין דלא עבדה מעשה שממילא בא לידה, ומ"מ חשוב קצת מעשה שהכסף קידושין עכשיו בידה, ואין לה אמתלא כיון דבתורת קידושין בא לידה, הדבר תלוי בשדיך, שאם שדיך מקודשת כיון דאיכא קצת מעשה, ואי שדיך אינה מקודשת כיון שלא בא לידה מתחילה במעשה:

סג) ולפי זה אם אחז ידה בחזקה דיש לה אמתלא על המעשה שאין רצונה להלחם עמו אפי' שדיך אינה מקודשת, ואין ראי' מדלא אמרה לא, דהיכי דליכא מעשה כלל לא מהני שדיך, ועל קצת מעשה שהכסף בידה יש לה אמתלא שאין רצונה להלחם, דאין חילוק כלל בין שעת מתן מעות לאחר מתן מעות, ולפי זה היכא ששם הטבעת באצבעה בקל הדבר תלוי בשדיך, ובנידון דידן שאינו ידוע אם שם בקל או בחזקה, כבר כתבנו דמסברא אינה מקודשת כיון שאין ידוע שנתרצית וכדמוכח מרב אחאי דאמר אטו כולי נשי דינא גמירי ולא חיישינן דהיא גמירי, ומ"מ יש לחלק דבההיא דאטו כולי נשי דינא גמירי הוא שאין שום אדם יודע אם יודעת הדין אם לאו והוי דברים שבלב, משא"כ בנ"ד שאף שעדים לא ראו אם אחז ידה בחזקה או בקל, מ"מ אם באמת אחז ידה הרי הבעל יודע מזה ולא הוי דברים שבלב, דהוי דברים שבלב דמוכחין למקדש עכ"פ, וכמו אם נתייחד עם גרושתו דצריכה גט שמא נבעלה, ובודאי לשם קידושין, אף דלעדים ספק שמא לא נבעלה ולא נתרצית כיון דאי נבעלה ודאי לשם קידושין:

סד) ולכאורה יש עוד היתר מאחר שהעד נטע העיד שכשהגביה עצמו ראה שהטבעת כבר הי' בראש אצבעה, א"כ אפשר שתחילה נתן הטבעת ואח"כ אמר, גם לפי דברי העד הירשל קרוב הדבר שלא שמעה דברי הקידושין טרם שם הטבעת באצבעה, ומדברי רש"י שפירש בשעת מתן מעות שאמר התקרשי לי בו ואח"כ קיבלתו, מבואר דלא חשוב בשעת מתן מעות, אלא א"כ אמר תחילה שאז הי' הקבלה על דעת קידושין, ובדברי העד הירשל שבתחילת אמירת הרי את כו' שם הטבעת בראש אצבעה, קרוב הדבר שלא שמעה קידושין קודם נתינת הטבעת, וא"כ הוי לאחר מתן מעות, דלא מהני שדיך, ושוב אף להפוסקים דחיישינן לדר"ה ברי' דר"י, מ"מ כיון דשדיך לא מהני אינה מקודשת מכח דינו של הרמ"ה, א"כ הו"ל ספק ספיקא, ספק אחז ידה בחזקה דאפי' בשעת מתן מעות לא מהני כמ"ש לעיל אות ס"ב ס"ג ואת"ל שאחז בקל שמא הי' שתיקה לאחר מתן מעות, אך זה יוצדק לדברי המקנה דמה דמהני שדיך בדינו של הרמ"ה הוא משום דהוי בשעת מתן מעות, אך לפמ"ש דלהכי מהני שדיך משום דמ"מ חשוב קצת מעשה, א"כ אפי' הי' לאחר מתן מעות יהי' ספק קידושין להפוסקים לחוש לדר"ה ברי' דר"י ואין כאן ס"ס, ואם נדקדק לשון הגב"ע שבתחילת אמירת הרי את כו' יראה שודאי לא אמר העד לשון כו' ואם הי' העד אומר כשהתחיל לומר הרי את מקודשת לא הי' הב"ד משמיטין תיבת מקודשת ולכותבו בלשון כו' כי יש נ"מ לדינא אם כבר אמר תיבת מקודשת טרם נתן הטבעת באצבעה, וא"כ כיון דקי"ל פרק ט' דב"מ דורשין לשון הדיוט, נוכל לדונו לודאי שנתן הטבעת באצבעה טרם ששמעה תיבת מקודשת, והוי שתיקה דלאחר מתן מעות, וא"כ הוי ס"ס שמא אחז בחוזק, ואת"ל בקל שמא שתיקה לאחר מתן מעות לא הוי קידושין, ואפשר לדונו לשלש ספיקות, כי יש פוסקים שתיקה דלאחר מתן מעות לגמרי לא מהני, ואת"ל כהרי"ף והרא"ש אכתי אינו אלא ספק דחושי לה ובשלשה ספיקות אף בקידושין מתירין:

סה) עוד יש לומר דלא חשיב שדיך כלל אף שכתבה כמה מכתבים שרצונה להנשא לו ושלא יעשה שידוך אחר ויעשו עצות לבל יתפרדו, מ"מ לא נגמר בה עתה להנשא לו מחמת משפחתה, ועוד דכתב מהרי"ט חלק א' סי' קל"ח בתנאים ושידוכין לא חשיב שדיך שלא הי' בדעתה להתקדש לו רק בפני עשרה ובחופה ובמשפחתה, אך כתב מאחר שכתב הרמב"ם ואם לא הי' ביניהם שידוכין אינה מקודשת, וע"כ בשידוכין הנהוגים מ"מ מידי ספק לא נפקא עיי"ש, אבל בלשון הרמ"ה שלא נזכר הסיפא רק דבעינן דארצאי מתחילה לקדושי לי' והא לא חשוב דארצאי שלא גלתה דעתה כלל שרצונה בקידושין האלו, ואם נאמר דחשיב לא שדיך היינו דינא דרמ"ה, ואף את"ל דאף הא בכלל ספיקא דמהרי"ט עכ"פ הוי ס"ס: סו) וכל הפלפול הזה הוא לפי דעת המקנה ודעמו בארצאי בתחילה לקדושי לי' היינו שדיך אבל מלשון הח"מ והב"ש משמע דארצאי לקדושי לי' היינו בקידושין אלו שאמרה קדשני, דבכה"ג בוודאי אפי' שתיקה דלאחר מתן מעות מהני כמו אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ונתן לאחר ושתקה מקודשת, אבל שדיך דגמ' שגמרו בדעתם שינשאו זא"ז אבל לא אמרה לו לקדשה עכשיו, ואפי' כעין ציפתא דאסא שרצונה הי' בתחילה להתקדש בציפתא דאסא וכשאמרו הא לית בה שוה פרוטה ואמר תתקדש בארבעה זוזי ושתקה מ"מ לא הי' דעתה מתחילה רק על הציפתא, ובשדיך כהאי אין ראי' מרמ"ה כלל דמקודשת:

סז) ומה שהוכיח המקנה מהרשב"א לפענ"ד אינו מוכרע, וכבר כתבנו באות נ"ה דמקור דברי רמ"ה הוא עפ"י סברת רשב"א שהקשה אהא דאי חשדינהו מתחייבנא באחריותייהו וא"ת וחימא לי' לא וי"ל דלא איכפת לה למימר לא כיון דלא עבדה מידי דמוכח דניחא לה, והיינו שרואה עצמה שא"צ להשיב לא, כיון שלא עשתה מעשה המורה על הן, אבל בלא חיוב אחריות עיכוב המעות בידה היא המעשה, וכבר חקרו האחרונים הלא העיכוב המעות הוא שוא"ת, והנה בס' בית מאיר כתב משום דמתחילה במעשה בא לידה, ובתשו' חמדת שלמה סי' מ"ז ובתשו' הרי"מ וביותר בתשו' צ"צ הנדפס מחדש האריך הרחיב בדבר זה מדמיון הכלאים, דכיון דתחילת הלבישה הי' במעשה אף אח"כ בכל שעה (שלובש) שמלובש] חשוב מעשה, ה"נ כיון שתחילה קיבלתה בעצמה כל שעה שאוחזת חשוב מעשה עיי"ש, ולכאורה יש לדחות דהתם המעשה דמתחילה יצטרף עם הלבישה של עכשיו ללקות כיון דהלבישה של עכשיו מחמת מעשה דמתחילה ולוקה על כל לבישה ולבישה אף שמעשה אחת הוא מתחילה, כעין פירש"י שבועות (י"ח:) במשמש סמוך לווסתה בסבר יכולני לבעול ופירש באבר מת למ"ד המשמש מת בעריות חייב שתים בת"ח לזו כו' דהוי ידיעה בנתיים, ואף דכל החיוב מחמת מעשה דמתחילה, ה"נ אף דכל החיוב מחמת מעשה דמתחילה, מ"מ כיון דגוף עבירה היא הלבישה חייב על כל לבישה ולבישה כשהתרו בו בנתיים, ולעולם דלבישה של עכשיו לא חשוב מעשה:

סח) אך זה אינו דא"כ קשה הא דמוציא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק דכבוד הבריות אינו דוחה איסור תורה בקום ועשה עיי"ש ברכות (כ') ברש"י, הלא עכשיו כבר הוא לובשו, ואי משום מעשה דמתחילה, הא המדבק פת בתנור למ"ד לא התירו לו לרדותה, הרי חכמים שאסרו לו רדיית הפת מתנים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה דע"י שהפת נאפה עבר למפרע בקום ועשה, וע"כ כיון דמ"מ עכשיו אינו עושה מעשה לא חשוב קום ועשה, וא"כ אמאי פושטו ואפי' בשוק, הלא עכשיו אינו עושה מעשה, והרי רש"י מדמה שם הא דכבוד הבריות דוחה איסור בשוא"ת להא דחכמים מתנים לעקור דבר ולעבור על ד"ת בשוא"ת עיי"ש, וע"כ דלבישה של עכשיו חשוב מעשה כיון שמתחילה לבשו חשוב גם הלבישה של עכשיו כמעשה וכדבריהם ז"ל: סט) איברא דהצמח צדק הקשה לעצמו דבתוס' יבמות מבואר בסדין בניצית דלא מקרי מעשה כיון דחיוב ציצית חל לאחר שנתעטף, מבואר דכשתחילת לבישה בהיתר לא נצטרף להיות לבישה של אח"כ שהוא באיסור מקרי מעשה, וא"כ בקידושין איך יצטרף תחילת קבלה שהי' לפקדון למעשה של אח"כ שאוחזתו להיות נקרא מעשה, ושוב הביא דברי המל"מ דאפי' תחילה בהיתר מועיל להיות נקרא מעשה אח"כ, ופירש דברי התוס' יבמות עפ"י דברי המרדכי דבשבת מותר ללבוש בגד בלא ציצית, דלא אמרה תורה שלא ללבוש בגד בלא ציצית, ע"כ הלבישה לא הוי מעשה של איסור ומניעת הציצית הוי שוא"ת:

ע) ולדידי אינו דומה כלל להא דהמרדכי דמה שאמרו חכמים שלא לעשות ציצית בסדין אין הפירוש שעקרו חכמים המצוה מהסדין, דא"כ הי' נחשב עקירת דבר בידים שחכמים עוקרים, רק חכמים התירו להיות יושב ובטל מן המצוה ודבר תורה נעקר מאלי' וראי' מהא דכתבו הרשב"א והר"ן בחשובותיהם מי שנשבע לעבור על איסור דרבנן אסור לעבור בידים ומוטב שיעבור על השבועה בשוא"ת, וע"כ הטעם משום דחכמים מתנים לעבור על ד"ת בשוא"ת, וא"כ קשה מהא דאמר שבועות שתים בהא דמפרשים ר"י ור"ל מתני' דשבועה שלא אוכל נבילות ר"י מפרשה בכולל ור"ל במפרש חצי שיעור, ומקשה בשלמא ר"ל משכחת לה בלאו והן וכו' היינו שישבע שיאכל ח"ש, והרי אם נשבע שיאכל ח"ש יאמרו חכמים שיעבור על שבועתו, ואי אמרת דחכמים מפקיעים המצוה בשוא"ת, א"כ לא חל השבועה שאין חיוב עליו כלל שיאכל, אלא ודאי השבועה נשארה, רק חכמים התירו לו להיות יושב ובטל והשבועה נעקרה מאלי', ועוד ראי' לזה מיבמות (כ:) בחייבי עשה ול"ת דמדאורייתא לייבום לא רמיא ואם בעלה לא קנה ובחייבי ל"ת לבד דרק מדרבנן אינה מתייבמת אם בעלו קנו, הרי דנשארה מצוות יבום במקומה אף שביטלו חכמים מצוות יבום בשוא"ת, מ"מ נשארה המצוה מה"ת, דאי אמרת דחכמים יש להם כח לבטל לגמרי ואף מה"ת לא רמיא ליבום לאחר שתקנו חכמים, א"כ מה נ"מ בין חייבי ל"ת גרידא בין חייבי עשה ול"ת, ויותר מזה דאם עשאה הוא דוחה ל"ת אף שתק"ח הי' שלא לעשות מ"מ הוא דוחה מה"ת], וא"כ כשלובש בגד בלא ציצית הרי הוא עוקר מצוות ציצית בידים, שהרי המצוה נשארה מחוייבת, רק בשוא"ת התירו להיות נעקר מאלי', אבל הכא הוא עוקרו בידים, ואינו דומה כלל להא דמרדכי דשבת שאסור לו מה"ת לעשות ציצית אין כאן חיוב ציצית כלל, משא"כ, הכא שהמצוה עדיין מוטלת עליו:

עא) ואין לומר דכיון שעצם ביטול המצוות ציצית הוא שוא"ת אף שעוקרה במעשה לבישה חשוב שוא"ת, דליתא דהרמב"ם כתב דהמקריב קרבן בלא מלח לוקה מל"ת דלא תשבית מלח ברית אלקיך, אף דהלאו הוא השבתת המלח היא מניעת עשי' אעפי"כ חשוב לאו שיש בו מעשה כיון שמבטלה במעשה הקרבה, ה"נ כיון שמבטל מצוות ציצית במעשה לבישה חשוב קום ועשה, ואין לדמותו להא דכתב הרמב"ם דאינו לוקה על לאו דלא יראו פני ריקם דהוי לאו שאין בו מעשה, דהתם בשעה שראה פנים עדיין אינו עובר דיש לו תשלומין כל שבעה והעבירה אח"כ כשאינו מביא קרבן, אלא ודאי דברי התוס' כפשטן כיון דתחילת הלבישה בהיתר חשוב הלבישה של אח"כ אין בו מעשה:

עב) ועוד קשה לי מה שכתב כיון דתחילת קבלה הי' במעשה, הלא גם תחילה אין בו מעשה, ואף שפשטה ידה וקיבלה, הרי הפשטת היד הי' תחילה מעשה אבל בעת הקבלה אינו עושה כלום, אלא בכל קידושין הפשטת היד לקבל הקידושין מעשה שניכר ממנה שחפיצה בקידושין, אבל הקבלה גופי' לא הוי מעשה, ואיך יועיל הקבלה שאחיזתה החפץ אח"כ יחשב מעשה, הן אמת שרש"י במכות (כ') בהא דאמר רב אשי במסייע ודברי הכל פירש"י שמזמין השערות אליו תמה בתשו' רעק"א סי' צ"ו דמה יועיל מעשה שקודם הגלוח, והוא ז"ל פירש לולי דברי רש"י שבשעת גילוח ממש מטה ראשו שיהי' הגילוח טוב יותר, וכן מוכח מלשון הט"ז עיי"ש, ובריש שבת פשט העני את ידו ונתן לתוך ידו של בעה"ב או שנטל מתוכה והוציא, קרי הש"ס לפטורא דבעה"ב פטורא דלא עביד מעשה אף שקירב היד אל העני כדמוכח מקושיית התוס' (ג') דיעבור בלפני עור ואם לא קירב החפץ אליו הרי לא עשה כלום, ולא אמרו שעובר בלפני עור אלא המושיט כוס יין לנזיר כדכתיב לפני עור לא תתן, אבל אם הי' החפץ בידו מקודם שלא בכוונה לתתו לעני שברה"ר ובא עני ונטל מתוכה מהיכי תיתי שיעבור בלפני עור, וע"כ שהתוס' מפרשים כפשיטות שפשט ידו ומקרבה אל העני ואעפי"כ קרי לה הש"ס פטורא דלית בי' מעשה עג) איברא דאנהרינהו לעיינין במהרי"ט שכתב שם על התוס' (ג.) סוף ד"ה בעשותה וז"ל קשה לר"י מדמצרכינן קראי לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח הוה במשכן כו' ותירץ דלא קשיא לי' בירושלמי אלא אמאי שאינו מחייב מושיט אלא בשחבירו מקבל מידו ע"כ דברי התוס' וקשה להלום הדבר, ובעיקר קושיא הנ"ל לא קשיא דבכל אחר את אמרת יחיד חייב וכאן פטור, דאי ממאי דבעלמא שנים שעשאום פטורים לק"מ דהכא חשוב יחיד שעשאה, וי"ל דה"ק כיון שאם חבירו לא הי' מקבל מידו אלא שהי' מושיט ע"ג קרקע פטור, השתא נמי בשנתן על ידו של חבירו אעפ"י שהוא עושה הכל עקירה והנחה הו"ל שנים שעשאוהו כיון שע"י חבירו נגמר הדבר ומיפטר מבעשותה, דומיא דעני שעקר מתוך ידו של בעה"ב הפשוטה לחוץ אע"ג דידו בתר גופו גרירא כדאמרינן בסמוך, ולא מבעיא לן לקמן אלא אי קנסוהו רבנן לאהדורי לגבי', אלמא מה"ת בתר גופו גריר וחשוב כרשות היחיד ולא חשוב יחיד שעשאה כיון שבעה"ב סייע בהוצאה, ומשני שכך היתה עבודת הלוים, ואעפ"י ששנים שעשוהו פטורים אע"ג דהוה במשכן, היינו בענין דמצי למעבד הכל ומתחייב בשעשאוהו שנים לא קרינן בי' בעשותה.

אבל בכה"ג דלא מתחייב בשעשאוה יחיד דלא אשכחן כה"ג במשכן, בשעשאוהו ע"י חבירו קורא אני בו בעשותה בעושה כולה עכ"ל, ואף שעל ראייתו קשה לי מהא דעומד אדם ברה"ר ומטלטל ברשות היחיד ולשיטתו דלגמרי ידו בתר גופו גריר הרי עושה מלאכה שלימה, מ"מ גוף הסברא קילורין לעינים, ותוכן דבריו דבפשט עני ידו ונתן לתוך ידו של בעה"ב בעה"ב מעשה, איצטבא עביד, עי' יומא (מ"ט) אבל במושיט דהוי מלאכה רק ע"י קבלת אדם, א"כ הו"ל קבלתו מעשה אדם והוי שנים שעשאוה: עד) ולפי זה י"ל קבלת האשה הכסף שפיר חשוב מעשה לקידושין כיון דלקידושין צריך שתקבל האשה דווקא, שוב לא הוי מעשה אצטבא, דצריך אדם לזה כמו במושיט דחשוב המקבל החפץ עושה מעשה כיון שאם לא יקבלהו אדם לא הי' מלאכה ע"כ לא חשוב מעשה אצטבא, דאם הי' מניחו ע"ג אצטבא לא הי' מלאכה, ה"נ בקידושין כיון שאם לא היתה היא מקבלת לא הי' מועיל לקידושין, ע"כ חשוב מעשה אדם, וכן בנטל בעה"ב מתוך ידו של עני הפשוטה לפנים דס"ל למהרי"ט בתר גופו גריר לגמרי והוי כנוטל מרה"ר, מ"מ כיון דלא הוי כרה"ר רק משום שהוא בידו של עני חשוב העני ג"כ עושה המלאכה, ומ"מ צ"ל דמעשה העני הוא מה שאוחזו בידו, שהרי המקיף את אחר חשוב הניקף לאו שאין בו מעשה, ואף שכל מעשה מה שמקיף האדם, מ"מ לא חשוב האדם עושה כלום, רק בשבת משום שאוחז החפץ בידו, ואף שגם במקיף וניקף השערות הם בראש אדם, מ"מ האדם אינו עושה כלום, משא"כ חפץ הנתון ביד אדם אם לא הי' מאמן ידו להיות פשוטה ביושר שלא יפול מתוכה, ממילא הי' נופל לארץ, אלא דמ"מ חשוב מעשה אצטבא היכי דא"צ אדם לזה:

עה) או י"ל דלעולם חשוב כשנתן ליד חבירו חבירו סייע בהנחה שבלא כחו שאוחז ידו פשוטה לא הי' החפץ מונח בידו אלא דכיון דבלא ידו ג"כ הי' החפץ נופל לארץ יהי' הנחה ברשות שהוא שם רק במה שאוחז ידו פשוטה הוא מקרב המלאכה, מ"מ לגבי האחר המניח לתוך ידו לא חשוב שנים שעשאו כמו אחד בישל ואח"כ בא אחד והגיס שניהם חייבין הראשון משום מבשל והשני משום שקירב בישול ולא חשוב לגבי ראשון שנים שעשאוהו, שהרי המלאכה נעשה בשעה שלא הי' מתבשל ע"י ראשון לבד, בשלמא השני חייב שמלאכת קירוב בישול נעשה על ידו לבד והוא האחרון, אבל ראשון למה מתחייב אלא ודאי כיון דאף בלעדי השני הי' נגמר ע"י הראשון אח"כ חייב הראשון ה"נ בלעדי המקבל הי' נגמר המלאכה שהי' החפץ נופל בקרקע, וכן כשעקר מתוך ידו לא חשוב מי שעוקרין החפץ מידו מסייע במה שאוחז ידו שלא יפול החפץ מתוכו, שהרי כשבאין לעקור מתוך ידו ע"כ נוטל החפץ תחילה בידו ואח"כ עוקר, נמצא שבשעת עקירה שוב א"צ לידו אף שבלא ידו המונח בתוכה לא הי' מלאכה העוקר דצריך שיעקור ממקום הנחה, וכשנוטלה בידו והוא עומד ברשות אחרת, שוב הרי ידו בתר גופו גריר, הא ודאי לא חשוב מסייע מי שהי' מונח בידו, שהנחה זו אינו מלאכה, אלא כשמונח עושה מלאכה העוקר מתוכה, וזה ברור, וזה הדבר הוקשה למהרי"ט דס"ל בתר גופו גריר לגמרי א"כ כשפשט ידו מליאה לחוץ העוקר מתוכה למה יפטור, וכבר כתבנו דסברא זאת דבתר גופו גריר לגמרי מלבד שמפורש ברש"י להיפוך, הוא תמוה ממשנה מפורשת דשלהי עירובין דעומד אדם ברה"ר ומטלטל ברה"י: