שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 5

(הגהה ובזה יש ליישב קושיית הרשב"א על רש"י בחוששין לסבלונות דבסבלונות עצמם מקדש, והקשה הרשב"א דנתן לה סתם ולא פירש לא מהני באינו מדבר עמה על עסקי קידושין עיי"ש, ולפימ"ש י"ל דהתם בשלא דיבר עמה אף ששידך תחילה, מ"מ הוי כמקדש בלא עדים אף דהוי קצת אומדנא הואיל ושידך דשמא למתנה נתן ואין כאן כסף קידושין כלל, דאף אם לא תתקדש יהי' הכסף שלה, אבל בסבלונות דאפי' לא נתן לקידושין אם לא תתקדש אח"כ מיהדר הדרא, ועי' ב"ב בסוגיא דקידושין לטובי עין נתנו,( מו) ואכתי לבי מהסס מלשון הש"ס מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, ולא קאמר דעתי', וכן לשון הפוסקים בשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה דדעתה נמי אניירא, משמע דבקנין כסף בתר דידה אזלינן, ואפשר משום דהילך מנה והתקדשי לפלוני נמי מקודשת והטעם דכסף קבלת האשה גרמה לה כדאיתא בש"ס קידושין (ז.) מדין עבד כנעני, הגם שאין ראי' דלשון רש"י בסנהדרין דעתי' אפרוטה של מקדש כנ"ל, וכן בפלוגתא דשעשיתי עמך שלהי שמעתא דהמקדש במלוה איתא דעתי' אמלוה דעתי' אפרוטה, ובב"ק בהאי סוגיא גופי' איתא דעתה כו' אולי אין נ"מ בלשון:

מו) ואיש אחד רצה להביא ראי' מדברי הרא"ש בהתקדשי לי בפקדון אם נשתייר הימנה שוה פרוטה מקודשת, שכתב וז"ל דהיינו דווקא בשלא ידעה סכום הפקדון ונתרצית להתקדש לו באותו פקדון הן רב או מעט, אבל אם ידעה סכום הפקדון ונגנב או נאבד ממנה אינה מקודשת שלא נתרצית להתקדש לו אלא בסכום הפקדון שהי' בידה וגם הוא אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום בשעת קידושין עכ"ל, הרי דאף שהוא ידע הסכום ונתכוון לקדשה בכולה כיון שהיא נתרצתה בפחות מקודשת בפחות, ואני אמרתי דאין זה ראי' כלל, דא"כ קשה דברי הרא"ש גופי' שכתב וגם הוא אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום, משמע דאם הי' חייב להשלים היתה מקודשת, וכן פירש בספר המקנה בקונטרס אחרון, וכן הוא להדיא בתוס' רי"ד וז"ל כתב בה"ג וכי נשתייר ממנה שוה פרוטה קידושין תופסין בה מעכשיו ופקדון בעי למלויי כדר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן דינר הרי זו מקודשת וישלים וקי"ל כר' אלעזר, ואינו נראה לי כי למה צריך הבעל להשלים הפקדון וכי הוא חייב באחריותו או נתחייב ליתן לה כי אם הפקדון, ולא דמי לדר"א שנתחיב ליתן לה מנה עכ"ל, הנה שאם הי' חייב להשלים הי' כולם מודים לבה"ג, ותימה שהרי במנה זו לא מהני השלמה אף שהזכיר סכום ונתחייב מנה:

מח) אבל בירורן של דברים, דהנה הרשב"א והריטב"א כתבו משום דלישנא דפקדון שיש לי בידך משמע כל מה שיש לי עכשיו בידך ואף היא שלא הקפידה לומר והיא שלא נגנב או נאבד מינח נייחא לה בכל מה שהוא אם מעט ואם הרבה עכ"ל הרשב"א, וכיוצא בזה הם דברי הריטב"א עיי"ש, אולם הרא"ש ס"ל דכיון שידעה סכום הפקדון לא נתרצתה אלא בסכום ההוא, ומ"מ לא דמי להתקדשי במנה זו ונמצא חסר, דהתם במנה קאמר וליכא, אבל הכא בפקדון אמר ואיכא, רק דהוי קידושי טעות, שאילו ידעה שנגנב מפקדון לא היתה מתקדשת, וכיון שחייב להשלים אין כאן קידושי טעות.

אבל התקדשי במנה ונמצא חסר לאו משום טעות אתינן עלה, אלא דבמנה קידשה עצמה וליכא, ע"כ לא מהני השלמה, דבהשלמה אינה מתקדשת ודו"ק, וכיוצא בזה הם דברי הרא"ש בתשו' והובא בטוש"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף ה' בשמעון שקנה בתים מראובן ושמעון הי' יודע אותם בתים וקודם גמר המקח באו גוים ועשנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות, ושמעון טוען שזה מום ומקח טעות הוא וראובן טוען שזה מום עובר ינכה מהמקח ויתקן הבית הדין עם ראובן שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית והמום הוא מום עובר, הרי דכיון שנקרא בית כמו שאמר לו אף שהלוקח הכיר הבית שהוא עם חלונות ודלתות והכתלים יפים, מ"מ אי אפשר לבטל רק משום מקח טעות, אבל לא שאין זה הבית שקנה, שהכיר הבית שהי' באופן אחר כיון שלשון המכירה בית אני מוכר לך ובית הוא רק משום מקח טעות באים לבטל, וע"כ כתב הרא"ש כיון שמנכה מן המקח ומתקן שוב לאו טעות הוא, וה"נ בנ"ד כיון שלא הזכיר סכום רק פקדון שיש לי בידך ונגנב מקצת כיון שעדיין שם פקדון עליו אין לבטל רק משום מקח טעות, וכיון שמשלים לאו מקח טעות הוא, משא"כ במקדש במנה ואין כאן מנה שבטלו הקידושין ולא משום טעות ואפי' השלמה לא מהני כמו אם חסר כותל דלא מהני השלמה כיון שאינו נקרא בית ואם יעשה כותל פנים חדשות באו לכאן, ה"נ כיון שאינו מנה לא מהני השלמה מעתה, דרק משום טעות באים לבטל הקידושין, כשלא ידעה סכום הפקדון בדידה הא ליכא טעות ובדידי' ליכא טעות, דכל שכן דאי הוה פחות מזה שמרוצה, אבל במקדש במנה ונמצא פחות דלאו משום טעות אנו מבטלין רק שאינו כמו שמקדש אפי' מצדו בטלו הקידושין ואפי' היא אומרת בפירוש שמתרצית בפחות:

מט) וראי' לזה מדברי התוס' רי"ד דמוקי להא דאם נשתייר ממנה שוה פרוטה בגילתה (נמצא ששפיר הוי כסף שע"י שתתקדש יהי' לה הסבלונות, ושוב לא בעי עדים כל כך על הריצוי, ואף דאינו נותן לה עבור הקידושין ממש, רק שאם לא יהי' הקידושין יוחזרו הסבלונות חשוב שפיר עבור הקידושין, ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן באיזהו נשך שרי למימר הילך זוזי ואמור לפלוני שילוני זוזי מ"ט שכר אמירה שקיל, לא אסרה תורה, אלא רבית הבאה מלוה למלוה, וכתב הרא"ש דלומר לבן הסמוך על שלחן אביו שיאמר לאביו אסור כיון שהדינר יהי' של מלוה והכי קי"ל בש"פ עי"ש, וקשה לי דלמה לי הטעם משום דאינו למלוה ומה"ט כשהבן סמוך על שלחן אביו אסור, תיפוק לי' דאינו שכר הלואה רק שכר אמירה ואפי' שכר אמירת הבן יהי' מותר כיון דאינו שכר הלואה, וצ"ל עפימ"ש הריטב"א בקידושין בהא דעל מנת שאדבר עליך לשלטון דיבר עלי' לשלטון מקודשת, וכתב הריטב"א פירש הרמב"ם ז"ל שדיבר והועיל לה דיבורו דאי לא לא עבד כלום שלא נתכוונה זו אלא להנאתה עד כאן, וא"כ אם לא ילוה לו ולא יועיל דיבורו לא יקח השכר, ע"כ חשוב כנותן שכר הלואה, רק ההיתר משום דאין הרבית למלוה, וכשהבן סמוך על שלחן אביו דהרבית למלוה שפיר הוי רבית דחשוב שכר הלואה, דאם לא הי' מלוה לא הי' מגיע לו שכר האמירה וה"נ אף שהסבלונות מתנה, מ"מ כיון שבלא הקידושין יוחזרו הסבלונות חשוב שמגיע לה עבור הקידושין ושפיר הוי כסף קידושין ועל הרצוי א"צ עדים ברורים וכנ"ל:

ובמה שכתבתי יש ליישב דעת התוס' בפרק השוכר את הפועל שאם מכר לגוי ע"ז ויי"נ בהקפה ואח"כ לקח הדמים מותרים כיון שלא נתן לו הכסף בשעת מכירה, וקשה על זה מסוגיא שם שאם נתן לה ואח"כ בא עלי' אתננה מותר, ומוקי לה בשקדמה והקריבתה ובקדמה והקדישתה מבעיא לי' שם, והרי לא הי' הביאה בשעת נתינת הטלה.

וכן הקשה הר"ן שם עי"ש, ולפמ"ש י"ל כון שאם לא תבעל לו תתחייב להחזיר לו הטלה דעל מנת ביאה יהבי' ניהלה וכמו עייל ונפיק אזוזי דהמקח בטל, ע"כ כשהטלה בעין שפיר תשוב הטלה שכר הביאה, אבל במכר יי"נ ואח"כ לקח המעות, נהי דהיי"נ שכר המעות דאם לא הי' נותן לו המפות הי' היי"נ חוזר לבעליו, מ"מ אין המעות שכר יי"נ שעכשיו בעולם, דאף אם לא הי' הי"נ עכשיו בעולם הי' מחוייב ליתן לו הדמים, והדמים מחמת המכירה שמכבר ואינו דמי יי"נ, כיון שבא רק מחמת המכירה שמכבר ואז לא נתן הדמים, אבל באתנן לאו משום נתינה שמתחילה יש עליו דין אתנן, אלא דאף עכשיו היא לה מחמת ביאה שאם לא תבעל לו יחזור הטלה לבעליו כנ"ל, ואף דרק מחמת התנאי שאם לא תבעל לו אדעתא דהכי לא יהיב לה, מ"מ יש על זה דין אתנן לפמ"ש ודו"ק, וכל זמן שלא נבעלה חשוב עדיין שיש להנותן חלק בהטלה כיון שאם לא תבעל לו יקח הטלה בחזרה וכדאמרינן בבכורות (ט"ז:) כיון דאי לא משכח זוזי תפיס( דעתה דניחא לה להתקדש בכל דהיא, והרי בירושלמי אמר ר' יוחנן עלה דהא בשאמר לה בפקדון זה אבל אמר בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת עד שיהי' כולם קיימים, הרי דאפי' היא מרוצית בפירוש בפחות כיון שאינו כמו שאמר אינה מקודשת מיהו בספר המקנה ראיתי שכתב דע"כ לא מוקי הרא"ש בדאמרה שניחא לה להתקדש בכל שהיא, דא"כ קשה הא דירושלמי, הרי דס"ל להמקנה דאפי' באומר בפירוש ביותר מהני ריצוי דידה בפחות, וצריכין אנו לחוש לדעת המקנה, והראי' מהירושלמי לדעת התוס' די"ד יש לדחות.

דכבר כתבנו דיש לומר הסברא דרק בתר דידה אזלינן משום דרק קבלת האשה גרמה דהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני, ודין זה דהילך מנה כו' אינו לפי הירושלמי פ"ק דקידושין ר' ירמי' בעי קומי דר' זעירא הילך כסף זה ותצא שדך לחירות יצאתה, ופירש הפני משה היתה לו שדה משועבדת מיד לוה ואמר לו אחד הילך כסף זה שתצא שדך לחירות לאיש פלוני עיי"ש, ומבואר דהאומר הילך כסף ותקנה שדך לאחר לא מהני, ודווקא שתצא שדך לחירות הוא דילפינן מע"כ הוצאות שדה לחירות מהוצאות עבד לחירות, ובאשה נמי הילך מנה והתקדשי לפלוני אינה מקודשת, ויש לי עוד ראי' מירושלמי אחר, אלא שאין רצוני להאריך, וע"כ אין ראי' מהירושלמי: (בהמה הוי יד נכרי באמצע, ומחמת הביאה נעשה שלה לגמרי ע"כ הוי אתנן ומדברי הר"ן שמדמה להו אהדדי נראה דס"ל דמחמת התנאי לא חשוב אתנן, ואפשר גם הרשב"א הכי ס"ל ע"כ הקשה על רש"י בסבלונות אך לדעת רש"י י"ל כמ"ש, וזה גופא הטעם דחוששין לסבלונות כיון שמעשה הקידושין ודאי נעשה והספק בריצוי, וכעין שכתב הרשב"א בחולין במחט שניקבה מצד אחד דחוששין שמא ניקבה גם בעבר השני כיון שהתחיל מעשה הטורף עיי"ש: ע"כ ההגה( נ) אך נראה דבנ"ד שאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו נמצא לפי דבריו לא חלים הקידושין עד שיתן המטבע נמצא שקודם שנתן המטבע לא נתכוון לקנות ואי אפשר שיקנה ברצונה להתקדש לבד דא"כ הו"ל כי תקח, ודווקא באמר בכל מה שהפקדתי בידך דנתכוון לקנותה אז וקנין כסף הוי משום לתא דידה שרצונה להתקדש בפחות דכסף קבלה דידה גרמה לה ע"כ מקודשת, דרצונה להתקדש בכל דהוא, אבל בלא נתכוון לקנותה עדיין אין כאן קידושין מצדו כלל רק מצדה והו"ל כי תקח ממש, וגרע מנתן הוא ואמרה היא, דמ"מ נתכוון לקנותה ג"כ, וזה ברור.

ועיין במל"מ פ"ב מהלכות זכי': עד הנה דברנו מענין הריעותא בענין כסף הקידושין, ועתה נדבר מענין הריעותא בענין ריצוי דידה דאין ראי' שנתרצית: נא) והנה ידועין דברי הטור בשם הרמ"ה סי' כ"ח ודווקא דשקלתינהו ואישתקה אבל זרק לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא דאישתקה ואזיל לעלמא שתיקה כה"ג לאו כלום הוא, דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת הנ"מ דארצאי מעיקרא לקדושי לי', אבל סתמא אפי' ספק קידושין לא הוי, והאחרונים נחלקו בפשט דברי הרמ"ה, דעת החלקת מחוקק סי' מ"ב דמ"מ דינו כמו שתיקה לאחר מתן מעות, אלא שהרמ"ה סובר דהלכתא כרב אחאי ולא חיישינן לדר' הונא ברי' דר' יהושע, וע"כ הקשה על הרמ"א שפסק להרמ"ה אף דקי"ל בשתיקה לאחר מתן מעות חיישינן לדר' הונא ברי' דר"י: נב) אך הבית מאיר בסי' כ"ח כתב דרמ"ה ס"ל דלא שייך אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו אלא בעבדה מעשה ופשטה וקיבלה דומיא דציפתא בזה רצו לדון דהשתיקה הוכחה לריצוי, דא"א דלא ניחא לה מיבעי לה למיעבד עובדא דזריקה לבטל מעשה דקבלה, אבל בלא פשטה אלא איהו זריק לה אף דמקדש בשעת זריקה ושתקה גם לא ניערה לאו כלום הוא כי מה איכפת לה בדידי' עכ"ל, וכן דעת כל האחרונים דבנידון דרמ"ה אף כשתיקה לאחר מתן מעות לא הוי, וא"כ בנ"ד שהעד נטע העיד שכשהגביה עצמו ראה שהטבעת קידושין הי' על סוף האצבע והבחור אוחז האצבע של יד האשה, ובגב"ע שבמעזריטש הבחור בעצמו הודה שתחילה אחז ביד אחד אצבע שלה ואח"כ ביד השני נתן הטבעת באצבעה, נמצא שהיא לא עשתה מעשה כלל שלא פשטה אצבעה רק הוא עשה הכל, וא"כ אף שאח"כ הניח אצבעה ולשון העד הי' ואח"כ זרקה הטבעת יוכל להיות שלא זרקה תיכף מ"מ כיון שהטבעת בא לידה בלי שום מעשה דידה אפי' שתיקה דלאחר מתן מעות לא הוי ומותרת:

נג) איברא דהא דרמ"ה הוא אלי' וקוץ בה. שהאחרונים שדו בה נרגא ובראשם המקנה בקונטרס אחרון דבשדיך מקודשת, דהא דכתב הרמ"ה ה"מ דארצאי מעיקרא לקדושי לי' פירושו שדיך. והמקנה הביא ראי' לזה וז"ל בהגהה הואיל ולא נתרצית תחילה לקדושי לי' משמע מזה הלשון דכל שנתרצה לקידושין דהיינו שדיך מהני כמ"ש הרמ"ה דמהאי טעמא מהני בזרק קרוב לה אף דבשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני שדיך כדמוכח מההיא דציפתא שנתרצית בתחילה להתקדש, אבל הכא בזרק לה הוי שעת מתן מעות, וכן משמע מלשון הרשב"א בההיא עובדא דציפתא דשלחו קמאי דרבינא ושלח להם אתון דשמיע לכו חושו לה, והקשה הא הוי חשש קידושין בלא זה משום דשמואל איכא למימר דלאו עובדא דציפתא שלחו לי' אלא משום שתיקה דלאחר מתן מעות וכגון דשדי זוזי בחיקה ואמר לבסוף התקדשי לי בהן ואישתקה עכ"ל, נראה דדווקא אמר לבסוף ולא כתב שאמר בשעת זריקה כמ"ש הרמ"ה משום דהם הי' צריכים לשאול ממש כההיא עובדא דציפתא שנתרצה מתחילה להתקדש אם מהני דהיינו שדיך ובזה מועיל כשאמר בשעת זריקה כמ"ש הרמ"ה, לכך הוצרך לומר דשדי זוזי בשתיקה ואמר לבסוף עכ"ל, ואחריו נמשכו כל האחרונים, הלא המה בתשו' רעק"א סי' צ"ו, ובתשו' צמח צדק סי' ק"ב, ובתשו' חת"ס סי' יוד, וא"כ בנ"ד שכתבה אליו כמה מכתבים שרצונה להנשא לו ושלא יעשה שידוך אחר כמבואר הכל בגב"ע שנתקיימו מכתב ידה הו' כשדיך [ולקמן איה"ש נדבר בזה]:

נד) איברא שבנ"ד י"ל דעדיף מההיא דרמ"ה דכיון שאחז אצבעה ביד אחד ובשני' נתן הטבעת ויש לומר שאחז בחזקה י"ל שלא היתה יכולה לזרוק הטבעת בקל רק אם היתה לוחמת עמו [זיא זאל זיך סארפען מיט עהם] וזה בודאי אין ראי' וכמ"ש הריטב"א על הקושיא ותימא לי' לא, ותירץ דמאיסא לי' דיבורי' או משום צניעותא וכסופיתא, הרי דבאמתלא כל דהו שוב אין ראי' וכ"ש בזה, ואף שאינו ברור שאחז בחזקה מ"מ כיון שאפשר שהיא כך אין קידושין. כיון שאין ראי' מאתה שנתרצתה כדמוכח מהא דפריך רב אחאי אטו כולי נשי דינא גמירי, ואף דאפשר שיודעת הדין צריך לומר דשוב אין ראי' מאתה, וה"נ בנ"ד, גם יש לתלות שבודאי עשה כן כדי להוציא מחשבתו לפועל והוכיח סופו על תחילתו שאחז בראש אצבעה שלא תזרוק הטבעת כמבואר בעדות הירשל, כתב בתשו' צ"צ דכשאחז אצבעה בחוזק אין ראי' ממה שלא הוציאה ידה, ומדמי להא דהריטב"א עיי"ש ס' ק"ב: נה) איברא דאכתי איכא חששא, דהרשב"א תירץ על הקושיא ותימא לא וז"ל י"ל דלא מידי עבדה לכך לא איכפת לה דלא עבדה מידי דמוכח דניחא לה, והוא כסברת הרמ"ה הנ"ל בזרק לתוך חיקה דכיון דלא עבדה מידי אין ראי' ממה שלא זרקה, וה"ה בנתן לתוך ידה דאף דעבדה מעשה תחילה. ח"מ כיון שאין ראי' ממה שאינה מבטלת המעשה שא"א לזורקו משום חיוב אחריות אין מביאין ראי' ממה שלא עשתה מעשה שתאמר לא ודו"ק, וא"כ בשדיך שדעת הרמ"ה לפי דברי המקנה הנ"ל דבשעת מתן מעות מביאין ראי' ממה שלא עשתה מעשה, ה"ה דמביאין ראי' ממה שלא אמרה לא, ואינו מוכרח, דדווקא בההיא דרמ"ה היתה צריכה לעשות מעשה שלא יבא לידה, אבל באחז בחזקה דע"כ בא הטבעת לידה אין מעלה כלל מה שהיא בשעת מתן מעות:

נו) ועוד דהנה נראה לי תמוה ראיית המקנה מהרשב"א דשדיך היינו דארצאי תחילה לקדושי לי' כנ"ל לשונו, דלא הועיל כלום, שהרי המקנה בעצמו כתב בסי' מ"ב דהא דרמ"ה אפי' שתיקה לאחר מתן מעות לא הוי דחיישינן לה דשאני התם שאוחזת הכסף קידושין בידה עיי"ש, וא"כ מה מבעיא להו בזרק לתוך חיקה ואח"כ אמר התקדשי לי, הא בכה"ג פשיטא דאינה מקודשת אף לפי סברת המקנה דשדיך בזרק לתוך חיקה מהני הואיל והוא בשעת מתן מעות, מ"מ באמר לה אח"כ התקדשי, הא אז אינו מועיל שדיך, וע"כ דהרשב"א חולק על הרמ"ה, ואין להביא ראי' מהרשב"א לשיטת הרמ"ה, גם עיקר סברתו דבשעת מתן מעות עדיפא דפשטא דמילתא דרמ"ה דימה דין זרק לתוך חיקה לשתיקה לאחר מתן מעות ומנין לו לחלק בשדיך, ואם דעתו דזרק לתוך חיקה עדיף משתיקה לאחר מתן מעות מנין להתיר בלא שדיך: נז) ולפענ"ד הי' נראה לחלק בין שדיך ללא שדיך, אך לא כפי מה שחילק המקנה, משום דנידון הרמ"ה הוא שעת מתן מעות, אלא אפי' לאחר מתן מעות לרב הונא ברי' דר"י דאמרינן תשדינהו, בזרק לתוך חיקה דאז לא אמרינן חשדינהו משום שלא במעשה דידה בא לידה, מ"מ בשדיך חיישינן, דסברא זו דהיכי דלא במעשה בא לידה לא אמרינן תשדינהו, זה אינו אלא בלא שדיך, אבל בשדיך אף שהיא בידה בלא מעשה אמרינן תשדינהו, ולפי זה אם אחז ידה בחזקה דאז אפי' במעשה בא לידה לא מהני דאינה מחוייבת להלחם עמו אפי' בשעת מתן מעות ג"כ לא הוי קידושין אף בשדיך ולא אמרינן דתימא לי' לא, ובזרק לתוך חיקה או אחז אצבעה בקל ונתן הטבעת על אצבעה אפי' לאחר מתן מעות אמרינן תשדינהו בשדיך, ויתבארו דברים אלו מהגמרא:

נח) דהנה בתשו' בית יוסף סי' ב' הוכיח דאפי' לר"ה ברי' דר"י דסובר בשתיקה דלאחר מתן מעות אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו, זה אינו אלא בשדיך, והוכיח כן מלשון השס התם בתורת פקדון בא לידה הכא בתורת קידושין בא לידה, משמע דווקא משום שבתורת קידושין אתי לידה דשדך עיי"ש, ואף שלכאורה תמוה דהגמ' אמר שבתורת קידושין ע"כ אינה מחוייבת באחריות, נ"ל ראייתו ברורה, דבגמ' משמע דאם אתי הציפתא לידה בתורת פקדון ואח"כ אמר התקדשי בד' זוזי שבתוכם אינה מקודשת, והרי בכה"ג אינה מחוייבת באחריות דלא קיבלה שמירה אלא אציפתא ולא אארבעה ויד, וקו"ח מהא דאמר ב"ק ס"ב.] נתן דינר זהב ואמר לה הזהרי בו של כסף היא פשעה בו אינה משלמת אלא של כסף יכולה לומר נטירותא דכספא קבילית עלי נטירתא דדהבא לא קבילית עלי, כ"ש בזה שלא ידעה כלל בארבעה זוזי כמ"ש הר"ן עי"ש, וכה"ג נראה אפי' נשים יודעת שלא קיבלה שמירה עליהם ותשדינהו, אלא ודאי דווקא משום דבתורת קידושין אתי לידה דשדיך אמרינן תשדינהו כדברי הב"י ז"ל: נט) איברא דלדינא הגם שמהר"ם פדואה ומהרש"ך ס' קל"ח ס"ל ג"כ כן, חולקים עליו רוב פוסקים ועי' בתשו' מהרי"ט סי' קל"ח ובתשו' הרי"מ הביא ראי' ברורה מהרא"ש שכתב בסוף הפסק והנ"מ דאתי בתורת פקדון לידה אבל לא אתי בתורת פקדון לידה חיישינן, הרי שלא כתב כלל דאתי לידה בתורת קידושין ואעפי"כ חיישינן, אבל הטור כתב הדין בציפתא המבואר בגמ', ומינה דייק מהר"ם פדואה דווקא באתי לידה בתורת קידושין וסותר דברי אביו הרא"ש, אבל לפי מה שפירשנו בשיטת הרמ"ה החולק בזרק לתוך חיקה בין שדיך ללא שדיך, גם דברי הרא"ש וכן כל הפוסקים החולקים על הב"י וסוברים אפי' בלא שדיך חיישינן גם דברי הטור יבואו בשלום כמו שיתבאר בעז"ה: