שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 4

כד) אשר ע"כ הדבר מוכרח את"ל דחישינן לדעת ריא"ז, או דס"ל כדעת הרב המאירי פרק ארבעה נדרים דהא דבזו ובזו פרטא הוא משום שאם הי' דעתו לכלל הי' אומר לכולכם ובמקום שאין הוכחה באמת הוי כלל, וע"כ בקידושין הנהוגין אין ראי' מדלא אמר באלו שאין רצונו לשנות נוסח הנהוג בטבעת זו, ואת"ל דלא כהרב המאירי וכמ"ש לעיל, מ"מ משום זה גופי' דאם יהי' פרט לא יחולו הקידושין כלל בוודאי דעתו לכלל, וה"נ מקדש זה שבוודאי דעתו הי' לתת צענעריל אלא שמתוך טרדתו שכח, וא"כ בדעתו הי' ג"כ לכלל כדי שיחולו הקידושין, מיהו יש לדחות, דמנ"ל שהי' דעתו ליתן הצענעריל קודם סיום כדת משה וישראל, אדרבא מסתמא הי' דעתו ליתן אח"כ, שבעת אמירתו הי' טרוד בנתינת הטבעת על אצבעה כמו שהעידו העדים שהי' סבור העם הארץ הזה שהטבעת צריך שיהי' מונח בטוב על האצבע מחך רבע שעה, ועיין לקמן אות ל"ו בסופו:

כה) וע"ד אשר מהר"י נ"י העיר מדברי הט"ז סי' רכ"ח והחכ"צ סי' ד' שפלפלו בהא בהא דבזו ובזו ובזו דכללא הוי ולמה לא נאמר דלר' יונתן דס"ל בכולל שני דברים בלאו אחד משמע זה בפני עצמו וזה בפ"ע, וע"כ הוקשה להט"ז אמאי אם יש שוה פרוטה בכולם מקודשת כיון שהכוונה זה בפ"ע וזה בפ"ע, והחכ"צ הקשה באוכלת דאינה מקודשת אם יש רק בראשונה שוה פרוטה דנעשה מלוה, ולמה כיון דראשונה קידושין בפ"ע, ופלפל מהר"י דתירוצים שכתבו בזה לא שייכי בנתן רק אחת, אין מהצורך לעיין בזה כלל, מאחר שגוף הדמיון שדימו הט"ז והחכ"צ הא דבזו ובזו להא דר' יונתן אינו מחוור בעיני כלל, דוודאי גם ר' יונתן דס"ל אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע, מ"מ מודה דכללא הוי והכל לאו אחד, וכמבואר בכריתות (ד'.) באוכל חלב שור חלב כשב חלב עז אינו חייב אלא אחת מאחר שנכללו בלאו אחד, וכן מפורש באריכות ברמב"ם בס' המצוות שורש ט' ברמב"ן שם בכל דברים שנפרטו בלאו אחד אינו חייב אלא אחת, הרי דכללא הוי, דאי פרטא כמו בשבועה אי פרטא חשוב שני שבועות, ה"נ יחשב שני לאוין וילקה שתים, אלא ודאי כללא הוי, אלא דכל אחד בפני עצמו נכלל בלאו, וכמו בשבועה שלא אוכל פת חטין כוסמין דחייב על פת חטין לבד, ומ"מ אם אכל פת חטין לבד ופת כוסמין לבד אינו חייב אלא אחת, וע"כ בקידושין כשאומר בזו ובזו כיון דכללא הוי ע"כ בשניהם כאחד קידשה, דאי באחד הרי פרטא הוא שאין השני' נכללה בהקידושין, ובשלמא בלאו אף שעובר בעשה אחד, מ"מ בלאו נכללו שניהם דשניהם נאסרו בלאו אחד, וכן בדברי רשב"א במתנה כל אחד ברשות ראובן ושמעון הרי נכללו שניהם באמירתו שרשות כל אחד יועיל, ואף שאח"כ נותן אחד רשות, מ"מ תחילה בשעה שאמר נכללו שניהם שרשות כל אחד יועיל, אבל הכא אי אמרת שקידושין באחת לבד הרי פרט גמור הוא ואנן קיי"ל דכללא הוא אף לר' יונתן כנ"ל, ומבין ריסי כתבי של החכ"צ שם משמע דס"ל לר' יונתן פרט הוא, וזה אינו כלל כמ"ש:

כו) ואין להתעקש ולומר דלר' יונתן כשאומר זה וזה פירושו או זה או זה, א"כ גם בקידושין חשוב כאילו פירש התקדשי לי בזה או בזה והוא חדא קידושין בזה או בזה, דהא ודאי ליתא דא"כ לר' יונתן במצוה שנכללו בה שני דברים יהי' די בעושה אחת מהם, כיון שחשוב כאלו פירש עשה זה או זה, והא ודאי ליתא וכדמוכח ביומא דר' יונתן ס"ל ולקח מדם הפר ומדם השעיר אפי' זה בפני עצמו וזה בפ"ע ומ"מ צריך להזות משניהם וכדברי הריטב"א בשם רבו בשטמ"ק פרק השואל דבעשה צריך לעשות שניהם, וכן מוכח במגילה (ב':) ואימא מוקפים בארביסר ובחמיסר, ומיושב קושיית הטורי אבן שם, וטעם הדברים ברורים דבלאו שניהם בכלל האיסור, שאסור לעשות שום אחד מהם, וכן במצוה שניהם בכלל הציווי, שצריך לעשות כל אחד מהם, דמיון זה שבועה שלא אוכל ככר זו אם אכל כזית חייב ואם אמר שלא אוכלנה אינו חייב עד שאכל את כולה כדאיתא פרק שבועות שתים, וכתב הרא"ש שם דאם אמר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכול השאר ואם אמר שאוכלנה ונשרף מקצתה אינו חייב לאכול השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאתו מידי שבועה] עיי"ש, הרי דשלא אוכל עובר בכזית ואם נשבע שאוכל אינו יוצא בכזית אלא דהשבועה חל על כל כזית וכזית שבו וחייב לאכול את כולה, כן הדין לר' יונתן בלאו חל האיסור על אחד, דעל כל אחד חל האיסור ובמצוה שיעשה חל המצוה על כל אחד ואחד וחייב לעשות שניהם רק די כשיעשה כל אחד בפני עצמו כיון דהמצוה חל על כל אחד בפ"ע כשם שבשבועה שאוכל חייב לאכול כזית אף שנשרף שאר הככר, ומ"מ מוכח דאין הפירוש או זה או זה, דא"כ יצא ידי המצוה באתם:

כז) ואין להקשות מהא דפרק שתי מדות (צ':) ר' יונתן אומר לפי שנאמר אדם כי יקריב מן הבקר ומן הצאן יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם ת"ל מן הבקר או מן הצאן רצה אחד מביא כו' ופריך ור' יונתן למה לי קרא האמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו, והא התם ציווי הוא שהאומר הרי עלי עולה יביא מן הבקר ומן הצאן, ובציווי הא מחוייב לעשות שניהם, דלק"מ דהאי מן הבקר ומן הצאן להכשר קרבן בא לומר דזה קרבן כשר וממילא האומר הרי עלי עולה מחוייב להביא זה: כח) ותדע דבזבחים (ל"ד.) המעלה איברי בהמה טמאה עובר בעשה דכתיב מן הבקר ומן הצאן אלו ולא בהמה טמאה, וידוע דלאו הבא מכלל עשה אינו במצוה שאם יטול בחג הסוכות תפוח, או יאכל בשר בחג המצות לא יעבור בעשה] דמזה אינו מוכח שבדברים אחרים יהי' עובר, רק שדברים אחרים אינם חובה, אלא קרא להכשר קרבן, ומזה מוכח שדברים אחרים אסור להקריב והוי עשה, וכן בחי' לר' יוחנן שם, רק ר"ל פליג בחי' דסבר בקר וצאן כשרים ביותר שאפי' מצוה עושה בהם אם מקריב, אבל מודה דלהכשר קרבן בא, ואין להאריך, ואנן קי"ל כר' יוחנן ומוכח כמ"ש, וע"כ גם אחד מהם קרבן כשר ואינו ציווי כלל:

כט) נחזור לענינינו כיון שהפירוש לר' יונתן אינו זה או זה רק זה וזה וכללא הוא רק קידושין אחת, א"כ ע"כ מקדשה בשניהם יחד, דאי בזה בפני עצמו ובזה בפ"ע הרי שני קידושין הם וליתא, דבשלמא אם הי' פירושו או זה או זה היינו יכולים לומר שמקדש קידושין אחת או בזה או בזה, אבל כיון שהוכחנו שפירושו זה וזה וכיון שהוא קידושין אחת הרי חדא קידושין בשניהם יחד דאי אפשר לומר שמקדש בזה בפני עצמו ובזה בפ"ע כיון שאין כאן שני קידושין שגם בר' יונתן אין כאן שני לאוין וכנ"ל, ומהא דב"ב (קמ"ג.) את וחמור קנה מחצה נמי ראי', דהא דר' יונתן אין הפירוש או זה או זה [וכן שניהם יחד] דא"כ כיון שאין החמור יכול לקנות יקנה הוא כולה כיון דהמשמעות או זה או זה, וכששניהם יכולים לקנות יקנו שניהם כיון דמשמע נמי שניהם כאחת, אבל כיון שחמור אינו יכול לקנות יקנה הוא כולה אלא ודאי דאין הפירוש כלל או זה או זה רק שניהם, וכיון כששניהם קונים אין לאחד אלא מחצה, ה"ה כשאחד אינו קונה אין לשני אלא מחצה, וכן בנ"ד כיון כאן מטבע אין הטבעת קונה אלא מחצה ולא מהני, וכל הדברים ברורים ופשוטים ולא הי' צריך לכל האריכות הזה רק להוציא מלב הט"ז והחכ"צ שהיא שגגה יצאה מלפני השליטים: ל) קיצור הדבר דווקא בהא דר' יונתן ובנידון הרשב"א דאף שהכוונה כל אחד בפ"ע ואחת היא, מ"מ חל האזהרה או הציווי או הנתינת רשות בשניהם, משא"כ בקידושין שאם תאמר שקידושין אחת היא וחל על האחד לא יהי' השני בכלל לא שייכא הא דר' יונתן כלל, וכיון שהכוונה הי' בשניהם יחד אין לומר שאם הי' האחד חסר יחולו הקידושין באחת כמו את וחמור כנ"ל, סוף דבר אין לחלק כלל משום הא דר' יונתן בין אומר בטבעת זו ובמטבע זו למקרש במנה זה:

לא) ועתה נבוא לענין דינא, והנה במנה זה כל זמן שלא נתן כל המנה יכולין לחזור, איברא דיש לעיין לפמ"ש הר"ן במנה זה ונתן לה דינר מקודשת דאיהו דאסיק שמי' מנה כיון שרואה שאין שם אלא דינר והוא אמר מנה, וכן בתשובת הרשב"א במקדש בכוס או בגד ואמר בטבעת זו דמקודשת כיון שרואים שהוא כוס ומתקדשת בו סברה וקיבלה, וה"נ אף שאמר בטבעת זו ובמטבע זו, הרי היא רואית שאינו נותן לה כי אם טבעת. לב) ומה שכתב הרב ממעזריטש נ"י לדמותו להא דשב יעקב סי' ק' וכתב דדווקא היכי שידוע שלשם קידושין נתכוונו, אבל בסתמא נוכל לומר שלשחוק נתכוון וע"כ אמר בטבעת זו כיון שלפי האמת אינו טבעת, הנה בשב יעקב כתב להדיא משום דהוא אומר שנתכוין להתלוצץ, אבל בדידה אמרינן איתתא בכל דהוא ניחא לה, ובזה יישב שלא יהי' סתירה לדבריו מתשו' מיימוני, וא"כ מה זה ענין לנ"ד שהוא ודאי כוון לשם קידושין והיא בכל דהו ניחא לה, וכ"ש בנידון דידן שרצתה בו מאד להנשא לו כמבואר מכל המכתבים, וא"כ מה זה ענין להא דשב יעקב, ובלא זה אין ענין להא דשב יעקב עיי"ש: לג) אך מה שכתב הרב הנ"ל משום שחשבה שיתן לה עוד המטבע, לפענ"ד נכון מאחר שנתינת הטבעת לפי המנהג [ולפי דעת המוני הוא לעיכוב וכפי המבואר בגביית עדות שחשב שהטבעת צריך שיהי' מונח בטוב על האצבע] הוא להשים אותו על האצבע ונתינת המטבע הוא לתוך ידה, ואי אפשר לעשות שניהם כאחד, וכפי המבואר בגב"ע הי' עוסק בנתינת הטבעת רבע שעה שאחז בראש האצבע שלא תזרקנו שחשב שצריך שיהי' על האצבע רבע שעה, ואח"כ זרקתו, א"כ בכל עת שלא היתה חוזרת לא הי' ראי' כלל שלא יתן לה המטבע, ואח"כ שהניח אצבעה ולא נתן לה המטבע הרי זרקתו כמבואר בגב"ע בעדות נטע:

לד) ומהאי טעמא אין לחוש במה שהעיר מהר"י נ"י לשיטת הרי"ף דכל ששלם בידו רק שחסר בידה דווקא במונה והולך יכולים לחזור אבל בלא"ה מקודשת וישלים, והביא מהר"י נ"י שכן פי' הגר"א דברי הרי"ף וכן בס' עצי אלמוגים, והביא דברי רשב"א שמשמע כן להדיא בדבריו בשיטת הרי"ף, דבנ"ד א"צ אף למנה זה, דדינא דר' אלעזר לא שייך הכא כלל, דר' אלעזר כיון דאמר מנה ויהיב לה דינר כמאן כו' וזה הראי' דהי' לו ליתן לה כל המנה ביחד ומדיהיב לה דינר אמרינן דכמאן דאמר לה על מנת דמי, משא"כ בנ"ד כנ"ל, ובוודאי כוון לקדשה בשניהם יחד וליתן לה אח"כ המטבע ומה שלא נתן לה המטבע אחר שהניח אצבעה משום שאז גם הטבעת זרקה אי אפשר שנתן ואינו מועיל כלום שזרקה, וכיון שאין לנו ראי' שתנאי היו דבריו הדרינן לפשט לשונו שמקדשה בשניהם: לה) איברא דכל מה שפלפלנו אם כלל הוי או פרט ממתני' דקידושין ודשבועת הפיקדון לכאורה כל זה אינו, דמשנה מיירי במדבר בלשון שמכיר, כדתנן בפ"ד דסוטה אלו נאמרים בלשונם ואחת מהן שבועת הפקדון ופירשו התוס' בלשונם בלשון שמכיר בו, וה"ה קידושין שהוא בלשון שמכיר בו ומזה מיירי המשנה, אבל עם הארץ הזה שאינו יודע כלל בלה"ק איך נדקדק בו הדקדוקים האלה אם מה שאמר בויו הוא לעשות כלל או פרט, וא"כ י"ל דאף שביררנו שהויו עושה כלל מ"מ הכא לא שייך כלל, ויהי' תלוי בפלוגתא דר"ש עם ר"י ור"מ:

לו) אמנם נראה דזה אינו דהא בעינן פיו ולבו שוים וכיון שלשונו כלל ולפי לשונו אינו מקודשת בטבעת לבד אף אם בלבו נתכוון לקדשה בטבעת לבד לא מהני, ולפי זה אפי' להפוסקים כר"י לפי הגירסא דבלא ויו כלל ובויו פרט לא הוי קידושין, כיון דס"ל בלא ויו כלל, א"כ א"צ ראי' לעשות כלל, רק משום דאמר חד שבועה או חד קידושין הוי כלל, והויו מושך שבועה שנית והוי פרט כדברי הרמב"ן, ובעם הארץ הזה ודאי כלל הוא, דאין ראי' אצלו מהויו, ואף דלשונו פרט ויכולה להתקדש בטבעת לבד הלא בעינן פיו ולבו שוים ובלבו הוא כלל, דזה יודע שאמר חד קידושין, ודומה להא דתשו' מיי' בשליח שקידש לצורך משלח וטעה ואמר הרי את מקודשת לי דא"צ הימנו גט דלא הוי פיו ולבו שוים וה"נ בנ"ד ודו"ק, ועיין או"ח סי' תל"ד סעיף ב' בהגה ובביאורי הגר"א סק"ה, ואין לומר שדעתו כמו כל המקדשים בנוסח הזה שיודעים, וכיון דבדידהו פרטא הוי בדידי' נמי פרט, ליתא שכבר ביארנו לעיל אות כ"ג שדעת כל המקדשים בנוסח בזה לכלל, וא"כ ממנ"פ הוי כלל: לז) אך דאכתי יש לעיין לדעת הפוסקים דלא כר"ש משום דסתם ואח"כ מחלוקת ואיכא סתמא דלא כוותי' בשבועת הפקדון דאתיא כרבי, א"כ י"ל דהוי ספיקא דדינא אי כר"ש אי כרבי ולא הדרינן לכללא ר"ש ור"י או ר"מ ור"י הלכה כר"י דהא ספיקא הי מינייהו בתרייתא, ואת"ל דהא דשבועות בתרייתא הרי הלכה כמותה, וכעין זה בסוף פסחים במחלוקת ראב"ע ורע"ק אם פסח נאכל עד חצות או כל הלילה דאיכא סתמי משניות הסותרות בזה, כתב הר"ן דיש סוברים הדרינן לכללא דקי"ל כרע"ק מחבירו, והר"ן כתב שאין לסמוך ע"ז דשמא סתמא דאתי כראב"ע דאחריתא, וא"כ בין בויו בין בלא ויו פרטא ואזדא לכל הנ"ל:

לח) מיהו לדינא בודאי אין לחוש לדיעה זו שאין בכאן בשום פוסק מחלוקת רק יש כר"ש ויש כר"י, והרמב"ם שפסק בשבועה ונדר כרבי הא ס"ל בקידושין עכ"פ בויו כללא, והר"ן עצמו בעל השיטה הזאת בפסחים ס"ל הכא דהלכה כר"ש, והה"מ בפסחים חולק וכותב שהעיקר כהרמב"ם דהדרינן לכללא דשוב הלכה כרע"ק מחבירו, ובב"י לא הובא שום דיעה שיהי' מצה נאכלת מה"ת רק עד חצות כראב"ע, אלא דאף לרע"ק מ"מ מדרבנן מחוייב לאכול קודם חצות להרחיק מן העבירה, ע"כ אין לחוש לזה כלל: לט) איברא דאכתי איכא לעיוני, דהרבה נשים אחשוב שכן הרוב] שאינם יודעים לפרש כלל לשון הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו רק בכלל יודעים שזה קידושין, אבל אינם יודעים כלל שנותנים גם מטבע כשאומרים זה, וא"כ קבלתה הטבעת רק ראי' שמתרצית בקידושין, וכיון שהיא דעתה להתקדש בטבעת לבד אף שהוא דעתו לקדשה בשניהם, לפי דברי האבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ז בהא דכתב הרשב"א במקדש בראוי ובשאינו ראוי אינה מקודשת, וכתב בא"מ הטעם משום דקי"ל את וחמור קנה מחצה, ואיתא שם בסוגיא בתורם מר ומתוק כיון דמר לא חל עליו שם תרומה ממילא אינו פוטר המתוק אלא מחצה כמו את וחמור דקנה מחצה, וה"נ בקידושין אינו מקדש הראוי אלא מחצה והוי כאומר חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת וע"כ כשהיא רוצית להתקדש בראוי כולה אף שהוא רוצה לקדשה בשניהם נאמר פשטה קידושה בכולה, אלה דברי האבני מילואים, וא"כ תהי' מקודשת כולה משום דין פשטה:

מ) ואין לומר דכיון שאפשר שמבינה פירוש במטבע זו אף שבאמת אינה מבינה ורצונה להתקדש בטבעת לבד הוי דברים שבלב, ליתא שהרי להמפרשים חוששין לסבלונות שבסבלונות עצמם מיקדשה ובאתרא דאיכא דמקדשי והדר סבלי ואיכא דמסבלי והדר מקדשי חישינן שמא הבעל מהמקדשים והדר מסבלים ולא אמרינן כיון דספק שמא הוא מהמסבלים תחילה הוי דברים שבלב אפי' באמת הוא מהמקדשים תחילה, אלא ודאי דאם באמת הוא מהמקדשים תחילה הרי מוכח משילוחו שנתכוון לקדשה ולא הוי דברים שבלב, ה"נ כיון שאם באמת אינה מבינה מוכח מקבלתה שדעתה להתקדש בטבעת לבד לא הוי דברים שבלב, ולפי מה דקיי"ל אפי' רק מיעוטא מקדשי תחילה חוששין, ה"נ אפי' רק מיעוט הנשים לא יבינו ניחוש, והא ודאי דעכ"פ מיעוט הוי שאינן יודעות: מא) הן אמת שדברי האבני מלואים מה שמדמה זה לתרומה אינו מחוור, דבתרומה שייך לומר כשתורם שני מדות על כור טבל כל מדה יפטור חצי כור, וע"כ כשאחד אינו חל, מ"מ נפטר חצי כור, אבל בקידושי אשה כשמקדש אשה בשני פרוטות אי אפשר שכל פרוטה יקדש חצי, דא"כ יהי' קידושין לחצאין דחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מפורש בפ"ק דקידושין דהוי קידושין לחצאין, וא"כ לא הי' דעתו כלל לקדש באחד החצי ואף כאומר חצייך מקודשת לי אינו וכשאחד אינו חל אין כאן קידושין כלל ועיקר:

מב) אך דיש סייעתא לדבריו מהא דמפרש רב אמי הא דהיתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שתהי' באחת שוה פרוטה עד שיהי' באחרונה דקמייתי מלוה נינהו וכשיש באחרונה שוה פרוטה מקודשת דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, וקשה הלא הוא אמר לקדשה בכולם דבשעה שאמר ונתן עוד הי' בעין ודעתו לא הי' שתאכלם עד שיתן כולם, דמהאי טעמא מלוה נינהו, וא"כ הו"ל מקדש בראוי ובשאינו ראוי, אלא ודאי כדברי האבני מלואים, דכיון שרצונו שתתקדש בשניהם הרי כאילו אמר בחדא חצייך מקודשת לי ופשטה קידושי בכולה כיון דהיא דעתה אפרוטה לבד ורצונה שתתקדש כולה בהאי פרוטה אין כאן דעת אחרת המעכב [אך מה שרצה הא"מ לומר דאפי' לא יהי' דעתה אפרוטה לבד לא חשוב דעת אחרת המעכב, וחילא דיד' מדברי התוס' בבעיא דחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, ובאמת אינו מובן דברי התוס' כיון שאין דעתה להתקדש כולה בהאי פרוטה שפיר חשוב דעת אחרת המעכב]: מג) ובהכי ניחא דבסנהדרין (י"ט) בפלוגתא דדוד ושאול קאמר דוד סבר דעתי' אפרוטה שאול סבר דעתי' אמלוה ולא קאמר דעתה כמו בקידושין, אך י"ל משום דדוד אמר אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים משמע דאמר הרי את מאורסת לי וכמ"ש בא"מ שם, וע"כ אם הי' דעתו גם אמלוה כמ"ש הרשב"א דמאן דס"ל דעתי' אמלוה פירוש גם אמלוה, לא הי' מועיל, דבזה לא אמרינן פשטה קידושי בכולה, ע"כ אמר דעתי' אפרוטה שגם דעתי' אפרוטה לבד, האומנם כי בלשון הגמ' אין ראי' דאבעל קאי, די"ל על שאול קאי המקדש את בתו, אך לשון רש"י שם דעתי' דעת המקדש, ובאמת גם זה אינו ראי' גמורה דאב נקרא ג"כ מקדש כדתנן האב מקדש את בתו, מ"מ משמע יותר דעל בעל המקדש קאי:

מד) אך יש לומר דאין ראי' לדברי האבני מלואים מהיתה אוכלת דכיון דחזי דאכלה שנים ראשונים ונתן לה השלישית הרי דעתו לקדשה בשלישית לבד כיון דראשונים נעשים מלוה ומלוה ופרוטה דעתי' אפרוטה, הן אמת דהרשב"א פ"ק דקידושין בהא דנתן הוא ואמרה היא כתב וז"ל ואעפ"י שהדברים מראין לדעת מה שאמרה לו ונתן הוא כמו שפירש דמי מ"מ הודאת עדים בעינן דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין. א"כ כיון שלא פירש ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קידושין אעפ"י שהוא מודה שלשם קידושין נתן כמו שאמרה אפי' הכי אין כאן עדות שמיעה ולא ראי' לשם עדות אלא שהם דנין כוונת הלב ואין כאן עדות עכ"ל, וה"נ כיון שתחילה אמר שמקדשה בכל התמרות ועכשיו שאכלה נאמר אומדנא שמקדשה בשלישית לבד ואין כאן ראי' ושמיעה לשם עדות, ואולי י"ל דאומדנא דהכא עדיפא: מה) אך העיקר נ"ל דהנה קשה על הרשב"א מהא דהמקדש על תנאי ובעל דמקודשת מספק דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף דעדים לא ראו רק אומדנא ואינו ברור, דא"צ גט רק מספק, ויש ליישב קצת משום דקידושי ביאה אי אפשר בעדים ברורים רק בעידי יחוד ע"כ גם ריצוי דקידושי ביאה א"צ עדים ברורים, אך יותר נראה דא"צ עדים ברורים רק על מעשה קנין לא על הריצוי, דהכסף או הביאה הוא העושים הקנין (ועיין בר"ן בברייתא דבתך מקודשת לי] וע"כ במקדש על תנאי ובעל כיון דהביאה הי' בעידי יחוד [דאי אפשר לראות יותר] שוב על הריצוי א"צ עדים ברורים, אבל בקידושי כסף אם לא נותן לקידושין אלא למתנה אינו גם מעשה קנין דאין הכסף שלה מחמת הקידושין ודו"ק, ולפי זה בתמרות שהכל כסף קידושין רק אם רצונו לקדש בתמרה שלישית לבד אין צריך עדים ברורים *):