שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 3

ו) והרמב"ם וטוש"ע פסקו כמתני' דקידושין והקשו ע"ז דבהלכות שבועות פסק דלא כר"ש אלא דבין בויו בין בלא ויו פרטא הוי וא"כ אפי' בזו ובזו ובזו פרטא הוי ומה יועיל אם יש בכולן שוה פרוטה, ובאבני מלואים כתב ליישב דרמב"ם סמך על ירושלמי דפסק דבזו ובזו ובזו הוי כלל וגם פרט ולענין שבועה אם הי' פרוטה מזה ופרוטה מזה ופרוטה מזה חייב שלשה אשמות, ואם הי' פרוטה מכולן מצטרפת לקרבן, ה"נ אע"ג דפרטה הוי [וע"כ הי' אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת] אם הם בעין מצטרפין כולן לפרוטה דכללא הם ג"כ, ובהא דפסק הרמב"ם היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהי' באחרונה שוה פרוטה, נדחק באבני מלואים עיי"ש: ז) ולפענ"ד דבריו תמוהים דמפורש ברמב"ם פ' מהלכות שבועות דהא דפרוטה מכולם מצטרפת הוא דווקא בכלל גרידא, וז"ל אמר לו חבירו תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת ואפי' הי' לו פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין וחייב, שבועה שאין לך בידי פקדון תשומת יד גזל ואבידה חייב על, כל אחת ואחת, תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת, שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כאו"א עכ"ל, הנה שלא כתב דין צירוף פרוטה אלא בכלל גמור אבל לא במפרש ואפי' בווין, ומה שהוכיח מהא דפסק הרמב"ם בחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה דמקודשת ומשום דפסק כאת"ל, וכ"ש באומר כולך בחצי פרוטה וחצי פרוטה, אינו דקדוק.

דבחצייך איכא למימר מונה והולך הוא, משא"כ בכולך, ועוד יש לחלק דשאני התם דאומר בחצי פרוטה וידוע דחצי פרוטה לאו בר אתפוסי הוא, וע"כ כוונתו שכולו יהי' מקודש בשניהם ולחדא קידושין נתכוון, אבל במקדש בתמרה אף שאינו שוה פרוטה אין לומר בזה שע"כ נתכוון לכולו דחצי פרוטה לאו בר אתפוסי הוא, דאפשר שלא ידע שאין בתמרה שוה פרוטה ועוד אפשר נתכוין לקידושי ספק כדשמואל: ח) ולפענ"ד נראה דהנה הראשונים נתקשו איך אפשר לומר דבויו פרטא הוי, הלא בכל מקום ויו מוסיף על ענין ראשון, אך לשיטת הרמב"ם פ"ד מה' נדרים דכשאמר שאני נהנה לזה לזה לזה צריכין פתח לכאו"א, וכשאמר לזה ולזה ולזה בווין הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון לבד מותר, ומבואר דכשאומר בווין הוא התפסה שנשבע על הראשון והשני יהי' כמוהו, וע"כ כשהותר הראשון הותרו כולם, וכן כתב הרמב"ן בשמו בה' נדרים, וכ"כ הלח"מ, וע"כ האי ויו לתופסו בראשון קאתי, וכל זה ניחא בנדר ושבועה, אבל בקידושין אי אמרת דפרטא הוי והאי ויו לתפוס קידושין שניים בראשונים, א"כ יהי' דברי שוא, דממנ"פ קידושי שניים אינם, דאם לא יחולו ראשונים גם שניים אינם חלים, ואם חלים קידושי ראשונים הרי כבר נתקדשה ואיך יחולו קידושי שניים, והוכחת הש"ס דמתני' ר"ש הוא דייק מהא דהתקדשי בזו התקדשי בזו דהוא בלא ויו ואעפ"כ דווקא התקדשי התקדשי פרטא הוי, והרמב"ם העתיק לשון המשנה דהתקדשי התקדשי כצורתה ולא השמיענו רבותא טפי דבלא ויו אף בלא התקדשי התקדשי הוי פרט, כי אין דרכו לכתוב דינים חדשים שלא נזכרו, והקושיא שהקשו על הרמב"ם לא הי' רק מבזו ובזו דפסק דהוי כלל כלשון המשנה, ובזה שפיר תירצנו, ותירון הפנ"י ג"כ על דרך זה:

ט) עוד הי' אפשר ליישב עפ"י סוגיא דפרק שבועות שתים במתני' דשבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין ואכל פת חטין פת שעורין כו' חייב על כאו"א, ומקשה בגמ' ודילמא למיפטר נפשי' מאחרנייתא קאי ולא נתכוון להוסיף שבועה ומה שלא אמר פת סתם משום שיהי' מותר באחרות ומשני פת פת למה לי ש"מ לחלק עיי"ש, ומתני' ע"כ דלא כר"ש, דלר"ש לזה ולזה כללא הוא אף שהי' יכול לומר לכם בידי, והרי מבואר דהא דס"ל לר"מ ור"י פרטא רק משום הוכחה ובקידושין ליכא הוכחה מדלא אמר באלו שהרי יש חילוק ביניהם לענין דינא באוכלת כמימרא דרבא, והא דאמר בש"ס מאן תנא זה. י) אך באמת זה אינו דא"כ מה מחלקים ר"מ ור"י בין בויו בין בלא ויו כיון דהטעם משום דהול"ל לכולכם וטעם זה שייך בין ביו בין בלא ויו *) וביותר קשה לר' יהודה פ"ב דזבחים כזית וכזית פרטא הוי וכ"ש לרבי דאמר בין כזית כזית בין כזית וכזית אף דשם ליכא הוכחה כלל דלא הי' אפשר לומר באופן אחר. ואין לומר ראי' יכול לומר כזית למחר וכן בחוץ, דא"כ הי' משמע זה עצמו שיאכל הכל מחר והוא.

נתכוון שיאכל דווקא כזית אחר ע"כ הדבר ברור דטעמא דר"מ ורי לאו משום ראי' דהיל"ל באופן אחר שאין מדקדקין כל כך בלשון הנשבע להוכיח בו הוכחות ודרשות רק בלישנא פליגי, ובשבועות שתים בהא דשבועה שלא אוכל כו דמקשה ודילמא למיפטר נפשי' מאחרנייתא הכי מקשה, דכמו דקי"ל כרבנן דרע"ק שבועה שלא אוכל בכזית אף דבלשון בני אדם אכילה בכל שהו וכמו שפירש"י, מ"מ אין דעתו לאסור רק כמו איסורי אכילות שבתורה [ועי' בזה באריכות במל"מ שכתב קצת באופן אחר ונדחק בקונמות, ולפענ"ד כמ"ש דבשבועה שהזכיר אכילה ובמקום שנכתב בתורה אכילת שיעורו בכזית גם הוא דעתו בכזית, ובקונמות שלא הזכיר אכילה, ובמקום שלא נכתב בתורה אכילה אין שיעורו כזית, ואף דכלאי הכרם לא נכתב בו אכילה ושיעורו כזית, הוא משום דגמרינן מערלה בגז"ש, וכן בבשר בחלב דגמרינן מלא תבשל תלתא זימני אחד לאיסור אכילה, היינו ככל איסורי אכילה דכתיבי בקראי, רק דכתבו בלשון בישול לדרך בישול ולחייב אפי' שלא כדרך אכילתו] וע"כ כמו בהרבה דברים הנכללים בתורה בלאו אחד דאינו לוקה אלא אחת, לבד היכי דמייתר קרא דמוכח דאתי לחייב על כל פרט בפני עצמו כמפורש בכריתות (ד') בחלב שור כשב ועז דאינו לוקה אלא אחת לרבנן משום דלא מייתר קראי כרבנן, ע"כ אינו לוקה אלא אחת, וכן בקידושין (ע"ז:) דאיצטריך קרא לחייב על אלמנה גרושה זונה חללה על כל אחת בפ"ע, ועיין בס' המצוות להרמב"ם ורמב"ן שורש ט' שלמדו מכאן בכל דברים עטופים בלאו אחד אינו חייב אלא אחת, לבד היכי דמייתר קראי, והיינו דמקשה הש"ס דלמה חייב על כל אחת בפני עצמו נימא דאין דעתו לחייב עצמו יותר מבאיסור תורה, וכשם שבאיסורי תורה אינו חייב בדברים העטופים בלאו אחד אלא אחת, כמו כן לא הי' דעתו לחייב עצמו אלא אחת, ואי משום דגם באיסורי תורה היכי דמייתר קרא חייב על כל אחד בפ"ע והכא מייתר דיבורו דהי' לו לומר' פת סתם, אימא הכא למיפטר נפשי' מאחרנייתא אתא ולא מייתר דיבורו ומשני פת פת למה לי ומייתר דיבורו, וע"כ גם באיסורי תורה הי' חייב על כל אחד בפני עצמו היכי דמייתר, כמו כן גם דעתו הי' לחייב עצמו על כ"א בפ"ע:

(הגהה ואין לומר למ"ד ביו כללא, אין ראי' מדלא אמר לכולכם דלפרטא נתכוון, דיש ראי' להיפוך דלכללא נתכוון דאי לפרטא הי' לו לומר בלא ויו דפרטא הוי וא"כ הויו מיותר, דליתא דהא אמרת בלא הוכחה אידי ואידי כללא ובהוכחה אידי ואידי פרטא, יאמר בויו או בלא ויו, ועוד דלמ"ד בלא ויו כללא, קשה דיש ראי' מדמיותר דהיל"ל לכולכם ומה שלא הוסף ויו אין מביאין ראי' רק מיתור לשון כמפורש בש"ס בשלמא התם מייתרא לי' פת פת לחיובא:( יא) ולפי זה נראה דמשנה דפרק שבועות שתים הוא אפי' לר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכאו"א ואף דמייתר דהי' לו לומר לכולכם מ"מ ס"ל לר"ש דכללא הוי, זה אינו אלא בשבועת אפקדון וכה"ג דהוא שבועה דשלעבר, וכן בהא דפרק ר"א בנדרים דקאמר מאן תנא קרבן קרבן ר"ש היא, הוא משום דשני קונמות אין חלוקין למלקיות ולא לאשמות, ודווקא בשבועות דילפינן מכי יאשם לאחת מאלה כמפורש כלזה פרק שבועות שתים בתרא, והנ"מ בין אם הוא קונם אחד או שנים רק לענין הותר מקצתו ע"כ תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש, אבל בשבועה דנפקא מינה חענין ריהוי חיובים, בזה אמרינן שדעתו לאסור עצמו כאיסורי תורה, וכשם שבאיסור תורה היכי דמייתר קראי חייב על כ"א בפ"ע כמו כן בשבועתו:

יב) ואין לחלק ולומר דווקא להקל אמרינן סברא זו שאין דעתו שאיסור שאוסר על עצמו יהי' חמור מאיסורי תורה אבל לא להחמיר, שהרי בירושלמי הביאו הר"ן בסוגיא דנשבע על ככר ואכלה, דהאומר שלא אוכלנה ואכלה ושייר פחות מכזית לרע"ק לא עבר על שבועתו דכל שהו נקרא אכילה, ולרבנן עבר על שבועתו יע"ש, והרי טעמא דרבנן משום שדעתו כעין איסורי תורה, הרי דאפי' להחמיר אמרינן כן שדעתו כאיסורי תורה, וכשם שבאיסורי תורה בדברים שאין חייב עליהם אלא אם כן אכלה כולה כגון אבר מן החי לשיטת התוס' (צ"ו.) אם אכלה כולה ושייר פחות מכזית חייב כיון דפחות מכזית לדין תורה לא הוי אכילה, ה"ה בשבועתו עבר על שבועתו ולרע"ק דאזלינן בתר לשון בני אדם ובלשון בנ"א אפי' כל שהו מקרי אכילה, ע"כ עוד לא עבר על שבועתו כל זמן ששייר כל שהו שלא אכלה, והנה מבואר מדברי ירושלמי אלו דס"ל לחכמים דקי"ל כוותייהו שדעתו לחייב עצמו כמו איסורי תורה, וע"כ הכא נמי כיון דמייתר דיבורי' ובכה"ג באיסורי תורה דרשינן לחייב על כל פרט, כמו כן דעתו שנדרוש דיבורו לחייב שתים [ועיין בתוס' ריש שבועות שתים שדעתו כל מה שיהי' משמעות לשונו והכא בסתמא כן דעתו] נחזור לענינינו דלפי זה אין ליישב כלל הא דקידושין משום דלא מוכח מדלא אמר באלו דטעמא דר"מ ור"י לאו משום הוכחה הוא כלל וכדמוכח מהא דכזית וכזית ובזבחים:

יג) שוב ראיתי להרב המאירי פרק ארבעה נדרים (סוף דף כ"ו) שכתב דנדר משני דברים כאחד והותר אחד מהם הותרו כולם אפי' למ"ד פרטא הוי, דבזה ובזה הי' יכול לכוללם ולומר לכולכם, אבל זה עכ"פ הי' צריך להזכירם, מבואר מדבריו דהא דבזה ובזה פרט הוא משום דיש ראי' מדלא אמר לכולכם, ולפענ"ד ברור כמ"ש, ואף שאינני כדאי לחלוק על המאירי, מצאתי ראי' לדבריי בתשו' הר"ן סי' י"ז שכתב דמה דאמרינן בסוף נדרים קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו ושאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני כר' יהודה דפרטא ע"כ לא אמרינן הותר כולו וצריך לישאל על שניהם, ולשיטת המאירי הרי ע"כ הי' צריך לפרוט שניהם ולכ"ע כללא הוי, אלא ודאי הדבר ברור כמ"ש, והכי מוכחא הא דזבחים וכמ"ש, שוב ראיתי למהרי"ט חלק א' סי' ס"ח שגם הוא דרך בדרך המאירי, ולפענ"ד כמ"ש, ומה שהוכיח שם מהרא"ש פרק ארבעה נדרים, דבריו תמוהים מאד כמובן ואין להאריך: יד) ומחוורתא ליישב דעת הרמב"ם כמ"ש, ובאמת אפי' בלא דברי הרמב"ם דבויו אם הותר הראשון הותרו כולם נכון סברא הנ"ל דמ"מ בויו מוסיף על ענין ראשון, אלא דמ"מ בשבועה הוא פרט שמושך שבועה גם על זה כאילו אומר שנשבע עוד שבועה גם על זה וכמ"ש הרמב"ן, ובקידושין לא שייך לומר כן כלל דאיך יאמר שמקדש בתמרה זו ומקדש גם בזו דאי אפשר שיהי' שני קידושין באשה אחת, ודווקא בלא ויו קידושין שניים קידושין באפי נפשייהו וקידושין שניים יחולו אם לא יחולו ראשונים שלא יהי' בהם שוה פרוטה וכיוצא, אבל לומר שמקדש "גם" בתמרה זו קידושין שניים לא שייך דמילת גם מורה שראשונים חלים וגם אלו חלים ואי אפשר:

טו) ומה שלא ירדו הראשונים לסברא זו והוכיחו מדשקלי וטרו אמוראי בקידושין אליבא דר"ש ש"מ הילכתא כוותי', ולפמ"ש אין זה הוכחה, דאינהו קאי אהא דבזו ובזו דבכה"ג בקידושין לכולי עלמא כללא, אך לפי גירסתם דלר' יהודה בויו הוי פרט א"כ אי אפשר לומר כסברא זו, דא"כ מה הוכיח הש"ס דמתני' ר"ש היא, דילמא ר"י הוא דבלא ויו גם בשבועה כלל, רק בויו פרט ובקידושין בויו ע"כ כלל, אלא ודאי גם בקידושין בויו לר"י פרט, אך כדבריי יש לומר לגירסת התוס' בשבועות מספר ישן דלר"י בלא ויו פרט ובויו כלל, א"כ מדתני התקדשי התקדשי דהוא בלא ויו, וא"כ למה לי התקדשי התקדשי, ע"כ דבלא ויו כלל כר"ש, דבלא ויו בין לר"מ בין לר"י פרט לגירסת התוס': טז העולה ממה שכתבתי שלפי פסק הש"ע דבזו ובזו כלל גרידא הוא ודלא כאבני מילואים, איברא דבריא"ז כתב דבזו ובזו פרטא והב"ש הביאו וכתב דצ"ע לדינא, ובאמת אין הריא"ז יחיד בשיטה זו, דבתשו' הר"ן סי' י"ז כתב דיש שפסקו כר"י, והריטב"א פרק ר"א בנדרים כתב כן בשם מורו הרב ובשם הרמ"ה דהלכה כר"י, וכן כתב במאירי שם דהלכה כר"י, ומ"מ אף אם הלכה כר"י הדבר מבואר שהדבר תלוי בחילוק הגירסאות, דלגירסת רש"י בשבועות לר"י בויו פרט ובלא ויו כלל, וא"כ בזו ובזו בקידושין נמי פרט, דלפי גירסא זו אי אפשר לחלק בין קידושין לשבועה, ולגירסת התוס' לר"י בויו אפי' בשבועה כלל וכ"ש בקידושין דאפי' לר"מ יש לומר דכלל וכמ"ש:

יז) והנה בקרבן אהרן כתב לסתור ראיית התוס' לגירסתם מהא דזבחים דבעי התם לר' יהודה כזית כזית תנן אבל כזית וכזית כללא הוי, או אפי' וכזית, הרי דלר"י טפי הוי כלל בויו מבלא ויו, וכתב הקרבן אהרן לדחות עפ"י סברת הרמב"ן דויו מושך שבועה גם על זה אבל בכזית וכזית שפיר בויו הוי כלל יותר עיי"ש, ולדידי הני מילי ליתנייהו וראיית התוס' ברורה, דהנה צריך להבין דברי הש"ס כיון דפרטא הוי פיגול דאיך יתחייב מזה דשני מחשבות הם, שמחשבת הזמן קדמה, אך הדבר מובן עפ"י דברי התוס' קידושין בסוגיא דבזו ובזו דאין דעת האדם שיחול עד גמר דיבורו וע"כ למ"ד כללא והכל דיבור אחד ואין מחשבת הזמן חל עד שאמר גם מחשבת המקום ועירוב מחשבות הוא, אבל למ"ד פרטא שני דיבורים הם וכשאמר מחשבת הזמן הרי נגמר דיבורו זה וחל מחשבת הזמן, וכ"כ הריטב"א קידושין דלמ"ד פרטא מקודשת בקמייתא אפי' אוכלת דלא נעשה מלוה דנקנה לה תיכף דחשוב גמר דיבור, וה"נ כיון דגמר דיבור א"כ חל מחשבת הזמן תיכף וזה פשוט:

יח) והנה הדבר ברור שענין פיגול הוא שאמר הריני שוחט ע"מ לאכול למחר כמו בכתיבת ס"ת וגט דמפורש בפוסקים דצריך שיאמר הריני כותב, וכן מפורש ברש"י גיטין (נ"ד:) דאמר הריני מזה על מנת להקטיר כו' ובריש מנחות וקומצה הכהן ואמר הריני קומץ, ובמנחות (מ"ט) דאמר הריני שוחטו לשם אלים, וכן הוא בש"ס גופי' זבחים (י') כמה פעחים שאמר הריני שוחט עיי"ש, וכן (בדף י"ג:) הא דאמר הריני שוחט כו' הא דאמר הריני מקבל כו' עוד שם הא דאמר הריני זורק כו' הא דאמר הריני שופך שיריים כו' עוד שם (מ"ד:) הי' עומד בפנים ואמר הריני מזה כו' הי' עומד בחוץ ואמר הריני שופך שיריים כו' וכיון דכל הני לישני מוכחי דאינו פיגול אלא אם כן אמר הריני שוחט על מנת לאכול למחר אבל לא מהני אם אמר בשעת שחיטה על מנת לאכול למחר דהא לישנא קטיעה היא, וא"כ כשאמר הריני שוחט ע"מ לאכול כזית למחר וכזית בחוץ הרי הויו מושך מאמר הריני שוחט כמו בשבועה שמושך שבועה, וכן בקידושין דמוכיח הש"ס דמתני' ר"ש דאי אפשר לומר דמתני' ר"י דבויו פרט לפי גירסא זו, דא"כ בקידושין נמי יהי' בזו ובזו פרט, ובקידושין לא שייך שמושך שבועה, אלא שמושך מאמר התקדשי כאילו אמר התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו, וה"נ מושך מאמר הריני שוחט כאילו אמר הריני שוחט לאכול כזית למחר והריני שוחט לאכול כזית בחוץ, והרי שני דיבורים מחולקים הם לגמרי ומחשבת הזמן חל תיכף קודם מאמר הריני שוחט לאכול בחוץ ומחשבת הזמן קדמה:

יט) אך לשיטת הרמב"ם דבויו הוי כמתפיס, א"כ י"ל טעם פשוט דהוי פרט דשני ענינים הם על הראשון נשבע והשני מתפיס בו, ובפיגול לא שייך כלל שמתפיס, שהרי כזית ראשון מחשב חוץ לזמנו והשני חוץ למקומו ואינו מתפיסו בראשון ע"כ הוה בויו יותר כלל, איברא דסברא זו דלהרמב"ם מתפיס כבר השיגו עליו הרמב"ן פרק ר' אליעזר, וכ"ש שלפמ"ש לשיטת הרמב"ם הדבר מוכרח כגירסת התוס' וראיית התוס' מוכרחת: כ) ונראה לפענ"ד להכריע עוד כגירסת התוס' מדאמר בש"ס מאן תנא התקדשי התקדשי ר"ש הוא, והרי הא דהתקדשי התקדשי הוא בלא ויו, וא"כ נימא דלעולם ר"י הוא דבלא ויו כלל לגירסת רש"י ע"כ צריך התקדשי התקדשי, וא"ל דא"כ הו"ל למיתני חד התקדשי ובויו לאשמעינן רבותא טפי דאפי' בהא פרט, אימא דהוא גופי' אשמעינן דווקא התקדשי התקדשי פרט הא חד התקדשי בלא ויו כלל, אלא דיש לדחות דבויו מפורש בסיפא דמתני' דבזו ובזו דכללא הוי ודלא כר"י, אלא דאכתי הי' יכול לומר דמתני' ר"מ וכשמואל בשבועות אליבא דר"מ דבויו כלל ובלא ויו פרט, וא"כ מסיפא לא מצי להוכיח דלא כר"מ, לזה מוכיח מרישא דהתקדשי התקדשי דבלא ויו ומוכח דלא כר"מ וכר"י לא אתי מסיפא וע"כ מתני' ר"ש: כא) איברא דאכתי קשה לפי זה מדלעיל (דף מ"ד.) דמוכיח מתני' דלא כר"י ממתני' דהתקדשי התקדשי עי"ש, ולגירסת רש"י אין מהא דהתקדשי התקדשי ראי' כלל לאפוקי מדר"י רק מסיפא דבזו ובזו וסיפא הו"ל לאתויי ולא הא דהתקדשי התקדשי, וראיתי שם גירסת רש"י בדר"י לא לך לא לך חייב על כאו"א בלא וי"ו וטי"ס במהרש"א שרש"י סותר גירסתו בשבועות אך לא ידעינן הי' בתרייתא, ולפענ"ד דהא דקידושין דבתרייתא, שחזר בו מהא דשבועות, ומשום דמשם מוכח שהגירסא להיפוך: כב) העולה מזה דגירסת התוס' נראית עיקר,.

וא"כ אפי' הלכה כר"י בזו ובזו כללא הוא, והגם שאין בנו כח להכריע בראיות נגד הראשונים, והלואי שנזכה להבין דבריהם. אך יען שבש"ע פסק בזו ובזו כללא בלי שום חולק, כך חובותינו וכך יפה לנו לסלק כל מערער נגד פסק הש"ע:

כג) ועוד נראה לי דאפי' מדעת ריא"ז דבזו ובזו פרטא, מ"מ בנידון דידן שאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו כדת משה וישראל לכולי עלמא כללא הוי דאל"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו ברוב קידושין הנהוגין בטבעת פחות ערך ומוסיפין מטבע ואומרים הרי כו' בטבעת זו, ובמטבע זו, כדת משה וישראל, ומסתמא בשעה שאמר בטבעת זו נותן הטבעת, ובשעה שאומר במטבע זו נותן המטבע ועדיין לא חלו הקידושין עד שאומר כדת משה וישראל כיון שעדיין לא סיים דיבורו, וכמו באומר בזו ובזו דהו"ל מלוה כיון שלא סיים דיבורו אין דעתו להקנות עד שיסיים דיבורו והכא האי כדת משה וישראל שייך גם לקידושי הטבעת, וא"כ לא חלו הקידושין קודם שיגמר הדיבור כדת משה וישראל, ותדע בהא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פירשו התוס' פ"ק דכתובות שלכן אומרים כדמו"י, הרי דהאי כדת משה וישראל הוא תנאי בקידושין, וע"כ אין הקידושין חלין רק אחר אמירת התנאי, דאם חלים קודם מה יועיל התנאי אח"כ, ובטור סי' ל"ח השיג על הרמב"ם שפירש מעשה קודם לתנאי שנתן הדינר תחילה בידה, והשיג הטור דא"כ צריך למילף מתנאי בני גד ובני ראובן, ותירץ הב"י כיון שגמר דברי הקידושין הוא התנאי, שהרי הוא אומר הרי את מקודשת על תנאי כך וכך אעפ"י שנתן לה הקידושין קודם שמזכיר התנאי, מ"מ כיון שדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמוך עכ"ל, והסכימו כל האחרונים לתירוץ זה דלא כט"ז, ומשמע שאין הקידושין חלים עד שגמר דברי התנאי דאם חלו קודם איך יועיל התנאי אח"כ, ואין לומר דחלו הקידושין תחילה על תנאי שמתנה אח"כ, דעדיין התנאי דברים שבלב, ואין לומר דהוכיח סופו על תחילתו הוי דברים שבפיו למפרע ובת"ש סי' ד' סק"ב נסתפק בדבר דא"כ לא הוי מעשה קודם לתנאי שהרי אתה אומר שחשוב כאילו התנה תחילה, אלא ודאי אין התנאי רק אח"כ והקידושין ג"כ אין חלים רק בגמר התנאי כיון שהכל דיבור אחד ואין רוצה שיחול עד שיגמור דיבורו וכמ"ש רש"י והתוס' בהא דבזו ובזו ובזו דהוי מלוה וה"נ כיון שגמר דברי הקידושין הוא התנאי וכנ"ל לשון הב"י אין רצונו שיתקיים עכד אחר אמירת התנאי, העולה מזה דבמקדש על תנאי ונתן הטבעת וגמר דברי התנאי הי' לאחר נתינה אין הקידושין חלים עד שיאמר התנאי, וה"ה בכל מקדש שאין הקידושין חלים עד שאמר כדת משה וישראל, נמצא דכשנתן הטבעת והמטבע קודם שאמר כדמו"י את"ל דשני קידושין הם כדעת ריא"ז חלים השני קידושין בבת אחת ואי אפשר ונתבטלו שניהם דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו, וא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו: