שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 2

במותב תלתא כחדא הוינא אמר לפנינו העד נטע כ"ץ אשר הבחור חיים ייחד אותו עם עד השני הירשל לילך חוץ לעיר בכדי שיהיו עדים על הקידושין והטמינם אחורי הגדר וראה איך שהלך הבחור חיים עם הבתולה נחמה ועם האשה פיגא דבורה הנ"ל ונשקו זה לזה הבחור והבתולה ואח"כ הלך הבחור עמהם אצל הגדר בעבר השני קרוב להעדים, וג"כ דברו דברי תפלות. ולא הי' רוצה העד להיות טמון זמן י ואחז הגדר בידו ויניעהו בכח לאות כי ידעו כי רוצה ללכת לדרכו, ואמרה האשה פיגא דבורה להבחור והבתולה מסתמא הי' אנשים אחורי הגדר, ואמרה הבתולה מסתמא נענעתי הגדר בעצמי בלא מתכוון, ואח"כ לקח הבחור הנ"ל את אצבע ימין של הבתולה ונתן הטבעת על אצבעה ואמר בזה הלשון "מייחד עדים" הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו כדת משה וישראל, וסרצם לעני השני הירשל את הטבעת תחוב על סוף אצבע, וראה שתחוב על סוף אצבעה ואמר לה עד השני מז"ט, והתחילה האשה פיגא דבורה לדבר להבחור מה עשית לה מרוב אהבה שביניכם. וגם הבתולה דברה להבחור בזה"ל חיים"שי מה עשית לי והשיב להם עשיתי כמו שדברנו בינינו ומנתינת המטבע לא ידע כלל שלא ראה כלל שאחז את המטבע, וגם אמר שהבתולה לא ראתה להעדים:

והעד השני הירשל אמר לפנינו בתורת עדות שהבחור הנ"ל ייחד אותו לעד שיראה את הקידושין ונתן לו מעות שיקנה בעדו טבעת קידושין וכן עשה ונתן להבחור, ובלילה הטמין להם אחורי הגדר ושמע ג"כ כל הדברים שדברו ביניהם דברי תפלות ונשקו זל"ז הבחור והבתולה ואח"כ שמע שאמר לה הרי את מקודשת וכו' עד כדת משה וישראל, ולא הי' יכול לומר כל הלשון שאמר שהוא ע"ה רק ידע התחלה וסוף הדברים כנ"ל, ונתינת המטבע לא ראה כלל, ואחר נתינת הטבעת לידה הלך לעבר הגדר שהיו עומדים הבחור והבתולה ומשמש בטבעת שעל אצבעה ואמר לה מז"ט, והתחילה האשה פיגא דבורה לדבר להבחור הנ"ל מה עשית לה אחר כל האהבות שהי' ביניכם וחטפה הכובע מעל ראשו, ואח"כ שאלה הבתולה ג"כ להבחור מה עשית לי ולקחה הטבעת מעל ידה וזרקה לארץ, והבתולה לא ראתה להעדים, עד כאן לשון העדים.

ולא היינו יכולין לחקור את העדים היטב בלילה כד"ת, וגם הירשל אמר שאין לו עתה דיעה מיושבת ולא יוכל לומר הדברים כאשר ראה, ובקושי גדול הוצאנו מפיו את הדברים הנ"ל מעט מעט שלא כסדר, ובבוקר שלחנו אחר העדים ואחר הבחור והבתולה הנ"ל לקבל העדות ביום ולעשות חקירה ודרישה כד"ת ובאו כולם לפנינו ואמרו העדים והבחור שאי אפשר להם להגיד דבר עד שיתירו להם את השבועה שנשבעו הבחור להבתולה והבתולה להבחור והעדים להבחור שלא לגלות שום דבר עד שיתירו זה לזה את שבועתם, ולכך לא רצו להגיד בלילה רק ע"י כפי' אמרו הדברים בקיצור, ומתחרטים על מה שאמרו, והתרנו להבחור השבועה שנשבע לה ואמר [לפנינו] שבאיזה ימים מקודם הלך עמה בלילה ביחידות וחשבו מחשבות ועצות איך שיוכל לישא אותה ונגמר ביניהם שישבעו זה לזה שלא יגלו אדם, ויזמין להעדים, וג"כ ישבעו שלא יגלו לשום אדם ויעשה בלילה כמו שעשה ובו ביום של המעשה כתבה לו מכתב שיעשה כמו שעשה וגם נכתב בו הדרך אשר ילכו, ורק דבר הקידושין לא נזכר במכתב הלז, ע"כ כל המעשה הנ"ל הי' מדעתה ומרצונה, והטמנת העדים לא הי' רק מחמת האשה פיגא דבורה שהלכה עם הבתולה מפני שהיתה יראה ללכת יחידה בלילה פן יפגעו לה אנשים בדרך, והי' הדבר הזה סוד מפני האשה הנ"ל, ולכך לא אמר אתמול כל זאת מחמת שעדיין לא הותרה לו השבועה, שבפירוש דיבר עמה שבאם יהי' איסור לגלות כיצד יתוודע הדבר הזה לב"ד ואמרה לו שתתיר לו את שבועתו ויאמר לב"ד והעדים ג"כ יאמרו לב"ד, עד כאן לשון הבחור.

והראה לנו עוד הפעם שנית כל המכתבים לראי' שהאמת אתו, והבתולה הנ"ל כופרת לו כל הדברים וגם על המכתבים חוץ במכתב אחד הודית שהי' כתוב בו בזה"ל אז דיא ביסט יוא האט אזוי צי מיר בעהט איך דיר אז דיא זאלסט מיר אפ שיקען דיא בריף אין אביכפל' והכרנו בכתב כל המכתבים שהוא אותו הכתב שבמכתב שהודית בו, וגם הי' בחור אחד שהכיר את כתבה והעיד על כל המכתבים שהם בכתב ידה, ואח"כ התרנו להעדים ואמרו לנו בתורת עדות: וזהו עדות עד האחד נטע כ"ץ: במותב תלתא כחדא הוינא ואמר לנו בזה"ל מיטוואך פאר נאכט האט מיר גיזאגט הבחור חיים אז עהר האט מיר צי זאגין א דבר סתר נאהר איך זאהל פריער שוועהרין האב איך גישווארת מיט דעהר שהחיינו פין יו"ט, האט עהר מיר גיזאגט אז הער האט אפ גישמיסט מיט דעהר בתולה ק אי של והר מקדש זין אויף דעהם דרך וויא מעין געהט צי דעהר פארבאסטווע, ע"כ זאהלט איהר זיך בעהאלטין אויף דעהם דרך אין איך וועהל דארטין ארויס קימען בלילה, אין הבתולה נחמה וועט דארטקין אוד ארויס קימען מיט דעהר חברתה פיגא דבורה אין עם בעדארף אזוי צי זיין אז מעהן זאהל אייך נישט זעהן דעהר נאך האט עהר מיר גיזאגט פאר מיר מיט דעהם עד השני הירשל הדברים הנ"ל אין עהר האט אינץ געוויזען את הטבעת האבין מיר געזאגט אז דעהר טבעת סו"ג ישט מחמת שאינו חלק. האט עהר גיגעבין איהם א צענעריל עהר זאל קויפין א טבעת, וכן עשה הירשל וקנה טבעת בעד א קאפיק ונתן הטבעת להבחור חיים אח"כ בלילה בערך שעה ד זענין מיר ארויס גיגאנגין אויף דעהם דרך וראינו אשר הבתולה נחמה הולכת עם האשה פיגא דבורה אין זייא זענין אין מלבושים אין דערקום על ראשם.

שאין יכולים להכיר אם הם יהודים או א"י, דעהר נאך האבין זייא אינשץ דערזייעהן ונחבאנו, אח"כ בא אצלינו הבחור חיים ואמר לנו שיראה לנו מקום לישב בו עד שיבוא שמה עם הבתולה והאשה הנ"ל, וישבנו בהגינה אצל הגדר ואח"כ הלכו אצלינו ודברו דברי שחוק ודברי תיפלות וחיבקו ונשקו זל"ז הבחור והבתולה הרבה פעמים, וכשראינו שזה איזה שעות ועדיין לא גמר הדבר האבין מיר שוין נישט גיוואלט באלעמיטשען, האב איך גיגעבין א גרויסען שאקיל דעהם פלאט בכח גדול כדי עהר זאהל אהן מערקין דאס מיר ווילען שוין אוועק גיין האט זיך האשה פיגא דבורה אהן געריפען עם. מוז דאך זיין מענטשין דא האט זיך אהן געריפען הבתולה הנ"ל איך האב אליין גיטאהן א זעטץ אין פלאט. ואח"כ שמעתי שאמר מייחד עדים הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו כדת משה וישראל. ומיד כששמעתי תיבות הללו מייחד עדים זקפתי עצמי עם העד השני וראיתי אז דער בחור האלט אצבע של יד הימנית של הבתולה נחמה בידו והטבעת קידושין איז שוין גיוופית אויפין עק פינגער, איך האב נישט גיזעהן וויא ער האט אחוף גיזעצט אויף ראש אצבעה, נאהר וויטער וויא עהר האט ארויף געריקט דעהם טבעת ביז צים סוף פינגער, אין עהר האט נאך גיהאלטען אץ מיטען זאגין אין האבע גיהערט דאס גאנצע זאגין פין הרי את ביז צים סוף עד כדת משה וישראל והעד השני הירשל קפץ מיד לעבר הגדר בצד שהי' עומדים ומשמש בידה לראות אם הטבפת מהודק יפה על אצבעה ואמר להם מז"ט ורק המטבע לא ראיתי כלל אח"כ התחילה האשה פיגא דבורה לצעוק על הבחור מה עשית לה וחטפה הכובע מהבחור הנ"ל ואמרה הבתולה ג"כ חיים מה עשית לי והשיב עשיתי כמו שדברנו ואח"כ זרקה את הטבעת מידה.

ע"כ עדות נטע כ"ץ וזהו עדות הירשל בזה"ל, ביום הרביעי לעת ערב עת תפלת מנחה ראיתי את הבחור הנ"ל ואמר לי שדבר סתר לו אלי, רק שאשבע לו שלא אגלה לשום אדם בלעדי רשותו, ונשבעתי לו ואמר לי איך שרוצה לקדש את הבתולה נחמה הנ"ל, לכן אלך בלילה על הדרך הנ"ל עם עד השני וגם הוא יבא אחרי כן עם הבתולה והאשה הנ"ל כי כן נדבר עם הבתולה וביקש ממני שאקנה לו טבעת ונתן לי צענעריל לקנות בו טבעת וקניתי במחיר קאפיק אחד ונתתי להבחור הנ"ל את הטבעת, ואח"כ הוליך אותי ואת עד השני והראה לנו מקום אשר נסתר בו ואח"כ ראינו את הבתולה והאשה הנ"ל שהלכו על הדרך הנ"ל והבחור לא הלך עמהם ותיכף כשראו אותנו הולכים על הדרך חזרו להם, ואח"כ בא הבחור ואמר לנו שהן שלחו לו לראות מי האנשים שהלכו ע"ז הדרך, ואמר להן שא"י הם.

וחזר הבחור וקרא אותן פעם שנית אל המקום הנ"ל ובאו וראינו אותם שהם נוגעים זה בזו ומדברים זע"ז והבחור והבתולה מנשקים זא"ז, ואמר לי עד השני מדוע נהי' אחורי הגדר זה זמן רב ונבטל ממלאכתינו קודם יו"ט ונתן העד השני אות להבחור כי הניע בכח גדול את הגדר למען יבין זאת, ושאלה האשה פיגא דבורה האם אנשים יש פה ואמרה הבתולה לא, אנכי עשיתי זאת, ואח"כ עמדו הבחור והבתולה עם האשה אצל הגדר מעבר השני קרוב אצלינו ערך ד' אמות, ודברו עוד הפעם ביניהם דברי שחוק כמו רבע שעה, ואח"כ אמר הבחור חיים מייחד עדים, וזקפנו עצמינו מיד, וראיתי שהגביה הטבעת בידו נגד אצבע יד ימינה ואמר' הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו כדת משה וישראל, וכשהתחיל לומר הרי את וכו' שם הטבעת על אצבעה ואח"כ הראה לי ושאלני אם הטבעת יושב בטוב על אצבעה ומששתי בידי הטבעת על אצבעה ואמרתי שהוא נתון בטוב, ואמרתי מז"ט נחמה, ותיכף ומיד לאחר אמירת מז"ט התחילה האשה פיגא דבורה לצעוק על הבחור חיים לאמר מה עשית לה מכל האהבות שאהבת והבתולה נחמה ג"כ אמרה להבחור חיים מה עשית לי והשיב עשיתי לך כבר ועתה אשתי את, והאצבע שהטבעת עליו אחז בידו בראש האצבע כמו רבע שעה כדי שלא תזרקהו על הארץ, והאשה פיגא דבורה חטפה הכובע מעל ראשו ונשכה אותו בשי' להסיר את ידו מעל אצבעה בכדי שתוכל לזרוק את הטבעת לארץ, ואח"כ הניח את ידה ואמרה לו שזרקה הטבעת, והשיב מה בכך שזרקת עתה את הטבעת מפני שחשב שצריך לשהות הטבעת על האצבע משך רבע שעה, עד הנה דברי העדים, ודרשנו להעדים בדרוח"ק לאחר האיום בתורת אם לא יגיד וגו' וגם ראינו את הגדר והוא אינו גבוה וכמו חמשה לאטיס, ויש ריוח בין הלאטיס, באופן שיכולים לראות בעבר השני אף בלא הזקיפה, והבתולה נחמה כופרת כל הנ"ל רק אומרת שפתאום תחב לה הטבעת על ראש אצבעה ותיכף זרקה הטבעת מאצבעה בעזר האשה פיגא דבורה שנשכה להבחור בשיני' שלא יאחז לה האצבע, וגם צעקה תוך כדי דיבור, ומטבע והעדים לא ראתה כלל, רק בעת אמירת מז"ט ואז אחרי שכבר האשה והיא צעקו עליו והעדים אמרו לה אף שאת לא ראיתני אנחנו ראינוך ואיננו מכחישים לך הדבר שאפשר שהאמת אתך שאת לא ראיתני עד אמירת מז"ט.

ורק תכ"ד מאמירת מז"ט צעקה האשה והבתולה, וגם על נתינת המטבע ג"כ אומרים העדים שלא ראו כלל אם אחז הבחור הנ"ל המטבע, ע"כ הגב"ע מהב"ד דק"ק קאצק, ובהגב"ע מהב"ד דק"ק מעזריטש אחרי שחקרו עוד הפעם על שרשי המעשה נכתב בזה"ל, גם הבחור אמר בפנינו כי בידו השמאלית לקח את אצבעה ואחז אותו בעת אשר שם הטבעת בידו הימנית על אצבעה וגם הודה בפנינו שלא הי' שצב מכתב שהי' נכתב בו שיעשו כמו שדיברו יחד, ולא הי' נכתב בשום מכתב מעניני קידושין, רק שאמר שדברו יחד שיקדש אותה, ולא אמר כלל בפנינו שדיברו באיזה אופן ובאיזה זמן היא. הכחישתו בבכי ובצעקה, גם מענין נענוע הגדר אמרה מחמת שהיתה עומדת סמוכה להגדר והיתה נשענת על הגדר כעין יושבת על הגדר ונתקה א"ע מהגדר סברה שעל ידה הי' הנענוע גדר, עכ"ל הגב"ע הצריך לענין: תשובה תחילה נבאר היתר הא' משום שאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו, והעדים אמרו שראו הטבעת ולא המטבע, וגם היא אמרה שלא נתן לה מטבע כלל: א) בפרק האיש מקדש מ"ו. תנן התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת בזו ובזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ובגמ' מאן תנא התקדשי התקדשי ר"ש הוא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד, וכתב הר"ן, דהילכתא כר"ש דסתם תנא כוותי' ואע"ג דבפרק שבועת הפקדון איפלגו תנאי בהאי מילתא ואיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת הוא, אפ"ה כיון דשקלו וטרו אמוראי בהך סוגיא אליבא דר"ש הכי נקטינן, וכן פסקו ר"ח ורמב"ן עכ"ל, ובתשו' מהרי"ט חלק א' סי' ס"ח תמה דהא בפרק שבוה"פ ל"ו: איכא סתמא אחר המחלוקת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך דחייב על כאו"א ודלא כר"ש, ובפרק שבועות שתים כ"ב:

שבועה שלא אוכל פת חטין פת כוסמין כו' ואכל חייב על כאו"א וההוא דלא כר"ש ושקלו וטרו אמוראי בכל הני מתניתי טובא ומה ראו רבותינו לפסוק טפי כהני סתמי דאתיין כר"ש מהני סתמי דאתיין כר"י ור"מ. ושוב הדרינן לכללא ר"מ ור"י הלכה כר"י, ותירץ מהרי"ט דשאני הני דכשאמר שבועה שאין לך בידי הרי גמר שבועתו בכלל וכי הדר ופרט הפרטי ע"כ לפרט שבועה בכל פרט ופרט קאתי דאי לכללא הרי כבר אמר, וכן בהא דשבועות שתים כשאמר שלא אוכל פת נאסר בכל הפת שכיוון לאסור ובשאר הי' מותר דפיו ולבו שווין בעינן והא דפריך למיפטר נפשי' מאחרנייתא, פירשו התוס' דבאמת בלא"ה הי' מותר אלא דמצוה לגלות לעולם יע"ש, ע"כ הרי נגמר השבועה דכלל וע"כ לפרטא קאתי, עכ"ד מהרי"ט בקצרה: ב) וקשה לי שהרי הר"ן גופי' ס"ל דאם הוציא בפיו פת סתם ובלבו לפת מיוחד נאסר בכל פת כמבואר בדבריו פרק שבועות שתים בסוגיא דגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין, ובפרק ארבעה נדרים (כ"ח.) והתוס' לטעמייהו דההיא דארבעה נדרים בע"ה, וא"כ הקושיא במקומה על הר"ן הנ""ל וכן הרמב"ן בחי' שבועות כתב כשיטה זו וכתב דאותה שיטה דהאי בע"ה טעות גמורה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, ועוד תימה גדולה כתב מהר"י בקונטרסו בשם ספר מחנה אפרים דלסברתו מה הקשה הש"ס פרק שבועת הפקדון לשמואל אליבא דר"מ ממתני'. דשבועה שאין לך בידי פת חטין וכו' הלא ההיא אפי' אליבא דר"ש קאתי וכ"ש לר"מ. ומה שתירץ המו"צ מקאצק דלר"מ כיון דס"ל בלא ויו פרטא ובויו כללא א"כ יש הוכחה להיפוך מדאמר בויו מורה כלל והו"ל למימר בלא ויו שיהי' פרט, וע"כ לאו לפרט אתא, ודווקא לר"ש דאידי ואידי כללא אין ראי' מהויו עכ"ד, לא הועיל כלום שהרי הש"ס משני דהא מני רבי הוא דאמר אידי ואידי פרטא והו"ל לשנויי הא מני ר"ש הוא כהילכתא.

איך שיהי' הרי הש"ס אמר להדיא דמתני' רבי הוא הרי סתם משנה כרבי ] דאידי ואידי פרטא ואיך נפסוק כר"ש מכח סתם, ואף דתלתא סתמי כר"ש, בקידושין, ובפרק ר"א אומר פותחין, ובפרק אלו נדרים, והכא תרי סתמי, הא בקידושין (נ"ד:) מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי, ובפרק מצוות חליצה מה לי חד כו' מה לי תלתא סתמי:

נ) וכשאני לעצמי הי' נראה לי דהלכה כסתם משנה לא שייך אלא בדינים הנוהגים בזמן הגלות, דבזה סתם רבי המשניות לפסק הלכה, אבל במשנה דשבועות דמחלוקותם לענין חילוק קרבנות דלר"ש כללא הוא, ואינו חייב אלא אחת ולאינך תנאי חייב על כל פרט ופרט, ואין נ"מ להלכה כדפריך בזבחים (מ"ה) סנהדרין (נ"א:) הילכתא למשיחא, ועי' בתוס' מנחות (מ"ה:) ובכי הא לא שייך כלל הלכה כסתם, דרבי לאו להלכה סתמה, וא"ת מ"מ מוכח מדסתם רבי כן דרבי הכי ס"ל, וכי לזו הוצרכנו הלא רבי סבר בין כזית בין כזית וכזית פרטא הוי ומ"מ סתם כר"ש בשלשה מקומות דלהלכה צריך לפסוק דלא כוותי' דרבים הוה ס"ל כר"ש, אבל לענין שבועה דאין נ"מ להלכה סתם כדס"ל לנפשי', ואף דמצינו גם בסדר קדשים סתמי דלא כרבי היינו משום דבסדר קדשים דאין נ"מ להלכה לא שייך ענין סתם כלל וכמ"ש, וע"כ, בקידושין ובנדרים שם הנ"מ להלכה שם יש ראי' מסתמא, ובפרק ואלו קשרים (קי"ב:) דמקשה לר"י דהוא אמר הלכה כסתם משנה ממתני' דטהרות, אף דאינו נוהג בזמה"ז, משום דבזמן המשנה עוד הי' נוהג דין טומאה וטהרה ואף בזמן אמוראים ראשונים וחבריא מדכין בגלילא, אבל בדברים שלא הי' נ"מ בזמן המשנה לא שייך כלל הלכה כסתם, [ובמנחות (נ"ב:) דמוכיח מדר"י הלכה כסתם משנה ד"ה קמצין הן, היינו כמ"ש הר' חיים בתוס' זבחים (מ"ב.) דלא פריך הילכתא למשיחא אלא בדבר שבא ע"י איסור ג"כ והכא בחייב חטאות ואשמות שהוא ע"י איסור שפיר י"ל כמ"ש ודו"ק], וגדולה מזה כתב מהרי"ק במקום שאמרו ר"מ ור"י הלכה כר"י לא כיוונו אלא על דינים הנוהגים בזמה"ז, וא"ת האי מחלוקת דשבועות נמי נ"מ לענין חומש, דלמ"ד כללא פרוטה מכולן מצטרפת לחומש, לא קשיא דהרא"ש פרק הגוזל כתב דאין חומש בזמה"ז, וכן מוכח ברש"י ב"ק (ס"ג:) וז"ל וחומש נמי אינו בלא אשם, אך דנ"מ לענין פרוטה מכולן מצטרפת שיהי' צריך להוליך אחריו דדינא דגוזל את חבירו ונשבע לו צריך להוליך למדי, הא איתא אפי' בזמה"ז כמפורש בכל הפוסקים:

ד) ועתה נבא לטעם הרמב"ן שהביאו הר"ן מדשקלי וטרי אמוראי בקידושין אליבא דר"ש ש"מ הלכתא כוותי', והקשה מהרי"ט הלא בשבועת הפקדון שקלי וטרו אמוראי נמי אליבא דר"מ ור"י, ולדידי לא קשיא דהרמב"ן הכי קאמר דכיון דסתם מתני' נשנית להלכה ואת"ל דסתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם, היינו דחזר בו מסתמא א"כ סתם זה ברצונו הי' רבי מבטלו מביהמ"ד, וכמו שפירש"י שבועות (ד'.) אהא דמשנה לא זזה ממקומה דלא הי' יכולים לבטלה מביהמ"ד, וא"כ אי אמרת דחזר בו רבי מסתמא לא הי' ר' יוחנן אומר הרי שלחן כו' ואין לנו לאכול כיון דמשנה זו להלכה נשנית, ואינה, אבל במחלוקת דלאו פסק הלכה הוא וכי בשביל דאינו הלכה כדברי התנא לא יפרשו טעם דברי התנא, הרי בפלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש אומרים בדיני מפרשי אמוראי טעמא דב"ש באופנים שונים. רק בסתם משנה שלהלכה נשנית את"ל דחזר בו ואינו הלכה לא הי' האמוראים טורחים לפרשה, כן נ"ל לפרש דברי הרמב"ן: ה) איברא דאכתי קשה דפרק שבועות שתים מפרשים אמוראים סתמא דמתני' דפרטא הוי, אך בזה י"ל כמ"ש באות ב' דבדבר שאין נ"מ בזמה"ז לא שייך הלכה כסתם משנה, ועוד יתבאר לקמן אות י"א בעז"ה דההיא דשבועות שתים אין ענין לפלוגתא דר"מ ור"י עם רש"י ע"ש: