שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו

סימן קטו א) כתב הרמב"ם פ"ז מהלכות גירושין הלכה ג' אפי' היתה צרתה נשואה לאחר [וראי' שהביא הה"מ לזה, אינו מובן, דשאני התם דבשעה שאמרה עדיין היתה צרתה] ונראה לי מקור דין זה מהא דפרק האשה שלום (קי"ז:) אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא דצרתה אינה נאמנת להכחיש דחוששין שמשקרת משנאת צרתה שלא תוכל להנשא, ולמה זה, הלוא אם באמת מת שוב אינה צרתה אלא ודאי שנאת צרתה אפי' אם עכשיו אינה עוד צרתה וה"נ דכוותי', וכן מוכח מקושיית הגמ' (ק"כ) בהא דאשה שאמרה מת בעלי היא מותרת וצרתה אסורה ר"א אומר הואיל והותרה ונשאת הותרה צרתה, ומקשה ודילמא בגיטא אתאי, והרי אם נתגרשה שוב אינה צרתה וע"כ משום שהי' כבר צרתה, ועיי"ש במהרש"א ומסייע להרמב"ם, ומה דמקשה הש"ס הכי ולכאורה מנ"ל דמשום דהי' כבר צרתה חשודה לשקר, י"ל מהא דאינה נאמנת להכחיש וכנ"ל: ב) ולפמ"ש תמוה לי דברי פסקי מהרא"י סי' ק"ב וקכ"א דלאו דווקא צרה אינה נאמנת להכחיש דכ"ש שאר ד' נשים וצרה אצטריכא לי' דאף דאוסרת עצמה וכו', והובא בח"מ ס"ק צ"א וסק"י, ותמוה דהא במת בעלי ואח"כ מת חמי אמר בש"ס (קי"ז:) הטעם משום דאמרינן לא בעלה מיית ולא חמוה מת, אבל אם הי' מת בעלה לא היתה חשודה לשקר משום שכבר ה' חמותה ועיין במהרש"א הנ"ל וא"כ נאמנת להכחיש שאם מת שוב אינה מהחמש נשים ואומרת אחת ודווקא בצרתה דצערא דגופה היא דמשקרת משום שנאה שמכבר כבש"ס שם שאני התם דרגיש לי' צערא וברש"י שם וצע"ג: ג) והנה הח"מ ס"ק י"א בחמותה הבאה לאחר מכאן דלא תעיד שאם היתה ערוה שלא תוכל להתייבם לבנה מעידה לה.

וב"ש פקפק מהא דיבמתה אינה מעידה אפי' היתה חמותה, ואני אמרתי דשאני התם דמ"מ שם יבמתה עלי' אבל הכא השם חמותה הבאה לאחר מכאן שאחר כך תהי' חמותה ואם היא ערוה לא תהי' חמותה, וראי' לזה מדחשוב חמשה נשים ולא חשוב חמותה הבא לאחר מכאן בפני עצמו כמו שחושב יבמתה בפ"ע שהיא צרתה הבא לאחר מכאן, אלא ודאי שאני יבמתה שאפי' אח"כ לא תהי' צרתה שהיא אחותה אינה מעידה ע"כ חושב בפ"ע, אבל זו אין הפסול רק משום אח"כ שתהי' חמותה ע"כ הוא בכלל חמותה, אך שוב אמרתי דיש לדחות דמשום דחשוב יבמתה דהיא צרה הבא לאחר מכאן שוב א"צ למתני חמותה הבא לאחר מכאן דנלמד מיבמתה ואמרו לי תלמודיי שרעק"א אומר כמ"ש תחילה והחכ"צ דוחה כנ"ל: ד) אך למ"ש דצרה אינה מעידה אפי' עכשיו אינה צרה, וחמותה אין הפסול רק כל זמן שהיא חמותה, אי אפשר ללמוד חמותה הבא לאחר מכאן מצרה הבאה לאחר מכאן, ואיך בעי הש"ס ללמוד חמותה הבאה לאחר מכאן ממת בעלי ואח"כ מת חמי דאמרינן לא בעלה מיית כו' הא אם באת לפסול חמותה הבאה לאחר מכאן ע"כ שתדמה לצרתה כנ"ל וממילא אם היתה כבר חמותה ג"כ אינה מעידה וא"צ לטעם לא בעלה מיית כו', ואין ראי' לחמותה הבאה לאחר מכאן דילמא הטעם משום השנאה שמכבר, אלא ודאי אין טעם חמותה הבאה לאחר מכאן משום שלומדים מצרתה דשאני צרתה דצערא דגופא, וע"כ מה דלא חשיב לה בפני עצמה משום דבכלל חמותה, ויבמתה שאני דאפי' היא אחותה ולא תהי' צרתה כלל, וכפי צד ראשון: ה) נשוב לדברי רמב"ם דאפי' הי' צרתה נשואה לאחר, ולכאורה הי' לו לומר רבותא טפי אפי' היא עצמה נשואה לאחר, נראה משום דקי"ל שונא כשר להעיד, אך בדבר זה עצמו שהשנאה בו כתב מהרש"ל דפסול להעיד בו, וע"כ דווקא באותו אישות שממנו נצמח השנאה פסולה להעיד, אבל בנשואי אחר כשירה:

ו) אךלפי זה יש לעיין בדר' יהודה דאמר אף הכלה לא תעיד לחמותה משום דממלא לברה מילי עילוי' ושנאה זו איננה נצמח מאישות חמותה, אך ר' יהודה לטעמי' דס"ל סנהדרין (כ"ז:) האוהב והשונא פסולים להעיד, ולפי זה נסתר מ"ש לעיל לפרש הא דמת בעלי ואח"כ מת חמי דאח"כ אמרה מת חמי ואז כלתה שנאת חמותה אלי' רק משום שהכלה יודעת שחי ושונאתה משום דממלא לברה מילי עילוי', ולהנ"ל זה אינו דהא דממלא לברה מילי עילוי' הוא רק ר' יהודה לשיטתו, משא"כ לדידן דשונא כשר: ז)ע"כ נראה דשנאת חמש נשים שאני וליתא לחילוק, ולכאורה הי' נראה להטעים הענין כעין שכתב הרמב"ן בע"א במלחמה דבשני עדים לא חיישינן למלחמה דהתורה האמינתם, וזה טעם אוהב ושונא דכשרים להעיד ג"כ מטעם הנ"ל, משא"כ בנשים, אך הא ליתא דמפורש במשנה לא נחשדו ישראל על כך, רק צ"ל חמש נשים שאני, ואין לנו אלא חכמת רבותינו ומי יעמוד בסודם סימן קטז א) דעת הרמב"ם פי"ב מהלכות גירושין הי"ט באו שניהם כאחד עד אומר מת ועד אומר לא מת ונשאת לאותו עד ואומרת ברי לי לא תצא, והרמב"ן חולק עליו דע"א בהכחשה לאו כלום, וראייתו מדאמרינן כבתובות (כב:) אמר ר' יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכו' ותרגמה אביי בע"א אומר מת וע"א אומר לא מת וכדעולא וכו' אי הכי אפי' לכתחילה וכו' משום לזות שפתים, ולא מוקים לה כגון שבאו בבת אחת ונשאת לאותו עד ש"מ דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולפענ"ד נראין דברי רמב"ם דוודאי עד ועד נמי ספק הוא, שהרי ריש פרק אמרו לו עד אוחר אכל ועד אומר לא אכל מביא אשם תלוי, וכן סוף פרק ה' דטהרות עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא ברה"י ספיקו טמא, הנה דעד ועד ספק הוי ודומה לתרי ותרי דמשום דספק הוא ושניהם אומרים בריא הבעל והאשה לא תצא ה"נ בזה:

ב) אךשיש לומר דהנה תוס' כתובות כב: ד"ה הבא הקשו אהא דתרי ותרי הבא עלי' באשם תלוי קאי הא בחטאת קאי ותירצו דחזקה דייקא ומנסבא מרעא לחזקת אשת איש, וא"כ בע"א שכל נאמנותו משום דייקא, וא"כ כבר נשתמשת בחזקה דדייקא לשוויי' ספק ולא תוכל עוד להשתמש בחזקה דדייקא להורע חזקת אשת איש, וכיון דבחזקת א"א קאי לא יועיל ברי דידהו כיון דלדידן שהיא אשת איש וכמ"ש התוס' להדיא שם בד"ה באשם תלוי קאי: ג) אך הרמב"ם לטעמי' דפסק סוף פרק י"ג דטעם ע"א נאמן משום מילתא דעבידא לאגלויי ונשאר חזקה דדייקא להורע חזקת אשת איש, והשתא לא קשיא מאביי למה לא אוקמא מימרא דר' יוחנן בהכי, דהא בגמ' (יבמות קט"ו) בעי אם טעם ע"א משום עבידא לאגלויי או משום דייקא, וא"כ יקשה לאותו צד דדייקא. ולדידן דאיפשטא בעיין מהא דדיגלת דהטעם משום עבידא לאגלויי, שפיר פסק הרמב"ם שאם נשאת לאותו העד לא תצא: ד) קשה לי לדעת רמב"ן דע"א בהכחשה לאו כלום נאמר ג"כ להיפוך דעד שאומר לא מת לאו כלום כיון שעד שאומר מת מכחישו ושוב תהי' היא עצמה נאמנת לומר מת כאילו לא הי' עדים כלל ובאה האשה ואמרה מת בעלי שנאמנת, בשלמא לדעת רמב"ם שדין עד ועד כתרי ותרי כמ"ש הר"ן בתרי ותרי דלא האמנוהו כמו כן בעד ועד, אך להרמב"ן דע"א בהכחשה לאו כלום ואף ספק לא משוי לי' קשה, ונראה לי להוכיח מכאן שהרמב"ן פירש כרש"י ברי לי שאילו הי' קיים הי' בא, אבל אינה מעידה כלל שמת: סימן קיז אם האשה אומרת מפי עד שמת והעד ראשון כופר כתב הר"ן דברי הרמב"ן בפלוני חכם טיהר לי הכתם והחכם מכחיש דכיון שאינה יודעת רק מפיו הוא נאמן, והקשה בתשו' רעק"א תיפוק לי' דעד כשר נאמן יותר מהאשה:

א) ונראה לפמ"ש הש"ך סי' מ"ו סק"י בשם תשו' מיימוני ומהרי"ק דאפי' אין כת"י יוצא ממקום אחר והעדים אומרים לא חתמנו כיון שהשטר בא לב"ד קודם שאמרו לא חתמנו אין נאמנים דחשובי חוזרים ומגידים, ולפמ"ש לעיל סי' צ"ח דבעדות אשה חוץ לב"ד כבב"ד דמי ואין יכולים לחזור ולהגיד, אין נאמנים לומר לא אמרנו להאשה, דמה נ"מ בין אומרים לא חתמנו בין אומרים לא אמרנו, אך י"ל דהא ודאי מה שאין נאמנים לומר לא חתמנו גזירת מלך הוא כעין פסול קרובים, דמה טעם יש בדבר כיון שאינו סותר דברי עצמו כלל רק גזה"כ, וא"כ כשר בעדות אשה וה"ה שנאמן להכחיש, אך לא עדיף משאר פסולי עדות ולאחר שהתירוה לא יהי' נאמן. רק משום שאומרת מפיו הוא נאמן יותר: ב) שוב ראיתי שיש לסתור דברים אלו, דלכאורה במ"ש בעדים שאומרים לא חתמנו הפסול משום גזירת מלך, דא"כ יהי' הדין כמו בחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו דלא חיישינן להקדימו הזמן, דקרובים אומרים אמת, וא"כ האמת שחתמו קודם והרי דנין עפ"י רחוקים, וה"נ כיון שהאמת שלא חתמו אינם חוזרים ומגידים ועדים כשרים הם, וצ"ל דנגד הסברא שאומרים אמת חזקה דלא חציף לזייף עדיף, רק עדים התורה האמינתם, אבל בזה משום לא חציף לזייף אמרינן שחתמו וחוזרים ומגידים המה ולא האמינתם תורה, אבל בנ"ד מצד סברא עד כשר יותר אמת שלא אמר כלל ולאו חוזר ומגיד הוא אך לפמ"ש בתשו' להרמב"ן דגם אשה אומרת אמת אלא שהתורה פסלה א"כ לא נדע אם היא אומרת אמת וחוזר ומגיד היא או הוא אומר אמת ועד כשר הוא ואם התרוה לא תצא, ע"כ צריכין לטעמא דאומרת מפיו: סימן קיח בש"ס יבמות (קי"ז:) אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ר"י ור"ש אומרים הואיל אלו ואלו מודים שאינו קיים ינשאו וקי"ל כר"י ור"ש:

א) ראיתי לבאר בשני עדים דעלמא אחד אומר מת ואחד אומר נהרג מה הדין ובפוסקים ראיתי מחלוקת בזה, הריא"ז פוסק דאין נאמנים והרא"ש פוסק דנאמנים ובש"ע פוסק כהרא"ש, והנה לכאורה מוכח מר"מ לדעת המקשן דלפליג ר"מ ברישא באחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת וכן לר"א דאמר במחלוקת שנוי' ור"א ור"ש הוא, וא"כ טעמא דר"מ משום דצרה נאמנת להכחיש ע"כ לא ינשאו, ממילא בעדים דעלמא דנאמנים להכחיש אף ר"א ור"ש מודים דלא ינשאו, וכן משמע עוד מהא דמתרץ במחלוקת שנוי' ור"י ור"ש הוא, דמוכח מדר"י ור"ש דאינה נאמנת להכחיש, מוכח דס"ל דאי היתה נאמנת הי' אסורין להנשא, אך לפמ"ש התוס' בטעמא דר"מ משום בדדמי אין ראי': ב) ואין להקשות דא"כ איך מוכח מדר"מ דנאמנת להכחיש, דלא קשיא דאי הוה תלינן דמכחשת כדי לקלקלה שלא תנשא לא הי' חשש בדדמי מדשניהם באים להתיר בשני טענות, די"ל דצרתה באה לאוסרה וערומי קמערמא, ואף דר' יוחנן ס"ל חשש בדדמי אף דאינה נאמנת להכחיש, י"ל דבהא פליגי: ג) ובזה יתיישב מה דקשה טובא לר"מ למה דקי"ל בדיני ממונות מנה שחור, מנה לבן, לא הוי הכחשה, למה יחשב הכחשה מה שזו אומרת מת וזו נהרג, ואפי' לדעת הרמב"ם דזה אומר בסייף וזה בארירן הוי חקירות, ודומה לזה אומר חביות יין וזה חביות שמן, זה שייך לגבי להרוג הרוצח שנהרג על מעשה שלו וכשמחולקים איך הי' המעשה חשוב בגופו של עדות, אבל כשבאים להתיר האשה לבעלה והאשה ניתרת במיתת הבעל, מה נ"מ מה הי' הסיבה לזה אם הוחלה מעצמו או אחר חתך ראשו, מה ענין זה לגופו של עדות הא בגופו של עדות אינם מחולקים כלל, אך להטעם דבדדמי אתי שפיר:

ד) אך ראיתי בתוספי הרא"ש שכתב טעמא דבדדמי רק לר' יוחנן, ובמאי דמשני במחלוקת שנוי' ור"א ור"ש הוא כתב אבל לר"מ הואיל ומכחישות זא"ז ודאי אחת מהן משקרת, וא"כ תקשה להרא"ש שפסק בעדים דעלמא נאמנים לר"מ אליבא דר"א: ה) והנראה לי בזה דכיון דהצרה נאמנת להכחיש ולא להעידה, א"כ נאמנת זו שאומרת נהרג לגבי צרתה שלא מת, ובמה שאומרת נהרג אינה נאמנת לגבי צרתה, אבל בשני עדים אחד מת ואחד נהרג ממנ"פ האחד אומר אמת משא"כ בצרות דנאמנים להכחיש ולא להעיד: ו) אך ראיתי בירושלמי שהוכיח מר"י ור"ש דמתירים, דשתי כיתי עדים מכחישים זא"ז לא בטלה העדות ממנ"פ עיי"ש דמחלק בין שני כתות מכחישות זא"ז בין שני עדים מכחישים זא"ז, ולפי מה שחלקנו לא מוכח מידי: ז) אך י"ל דכיון דנאסרת רק משום הכחשתה שוב נאמנת גם להתירה משום הפה שאסר הפה שהתיר, ודומה לשני כיתי עדים דנאמנים בין להכחיש בין להעיד, ולגמ' דידן י"ל כיון שאם צרתה אומרת אמת במה שמכחישה, האשה בעצמה יודעת ששקר אומרת אין צרתה נאמנת לגבה משום הפה שאסר הפה שהתיר שהיא יודעת שלא מת בלעדי צרתה ועיין בקצוה"ח סי' וא"כ איך נתירנה להנשא כיון שצרתה נאמנת להכחיש שלא מת, והרי יודעת שכן הדבר שלא מת ואסורה להנשא: ח) אך יש לומר הירושלמי לשיטתו דאחד אומר מת ואחד אומר לא מת ונשאת לעד שאומר מת ואומרת ברי לי לא תצא, וה"נ לגבי הבעל שנושאה איכא הפה שאסר, ולגבי דידה מהני ברי דידה, ובנ"ד כיון דאין עד המכחיש בפירוש וזה וזה אומרים שאינו קיים אפי' לכתחילה ינשאו:

ט) וגמ' דידן לשיטתו כמ"ש הרמב"ן שחולק על הרמב"ם ובעד ועד בבת אחת אפי' נשאת לאותו עד ואומרת ברי לי תצא והוכיח כן משמעתא דכתובות, ע"כ לר"מ משום דס"ל דצרתה נאמנת להכחיש לא ינשאו אף דבשני עדים זה מת וזה נהרג מותרת, וכן נראה עיקר להלכה, דהא קי"ל בסנהדרין כר"ש בן אלעזר דאפי' לב"ש דנחלקה עדותן בשתי כיתי עדים חייב ממנ"פ, ומינה נשמע לב"ה במקום שנחלקה עדותן כגון באחת אומרת יין ואחת שמן מחוייב לשלם ממ"נ כפחות שבכתות, וכיון דבירושלמי מפורש דאחת אומרת מת ואחת נהרג דומה לשני כיתי עדים אחת מת ואחת נהרג, הדין ברור למה דקי"ל כרשב"א דתנשא: י) ומ"מ צריך להבין ראיית הרא"ש מר"י ור"ש דעד אומר מת ועד אומר נהרג מותרת, כיון דבגמ' מפורש משום דצרתה אין נאמנת להכחיש: יא) והנ"ל בזה דהנה בירושלמי מקשה אהא דאשה שאמרה מת בעלי היא מותרת וצרתה אסורה משום דחשודה לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה א"כ אף היא תהי' אסורה, ומשני מתוך שהיא יודעת שלא עשו דברי' אצל חברתה כלום אף היא אומרת אמת, וא"כ איך פסקינן הרי אלו ינשאו, הא י"ל שכל אחת אומרת כדי לקלקל צרתה, וע"כ משום שיודעת כו', א"כ היא כעד דעלמא לפי הפסק שמתירין אותם כל אחת עפ"י עדותה ויודעין כו' ואיך מותרין:

יב) ואין לדמותו להא דמבואר במתני' דלקמן דצרתה שהיתה בת ישראל לכהן אוכלת בתרומה אף שיודעת וכו' לק"מ דשם אף שאינה נתכוונת לקלקל צרתה, מ"מ הלוא מן הדין אין ע"א נאמן רק חכמים הקילו משום עגונה ולגבי צרתה שלא הקילו נשאר על דין תורה ואוכלת בתרומה, אבל הכא כיון שאין מתכוונת לקלקל הלא תוכל להכחיש דזה לאו שתקנו חכמים נאמנות רק שמכחשת חברתה, וזה מדינא דע"א בהכחשה אינו נאמן ודו"ק:, יג) מזה הוכיח הרא"ש דעד אומר מת ועד אומר נהרג מותרת וא"כ בתחילה כל אחת מותרת דחברתה אין נאמנת להכחיש ולבסוף לאחר שיודעין שוב הוי כעדים דעלמא ונאמנים ג"כ: יד) סוף דבר הכל נשמע להלכה עד אומר מת ועד אומר נהרג תנשא מכמה טעמים, טעם אחד כיון דבירושלמי מפורש דדומה לשני כיתי עדים מכחישים זא"ז, ובכהאי גוונא קי"ל בממון דמועיל עדות כת אחת ממנ"פ טעם ב' דדומה למנה שחור מנה לבן וטעמא דר"מ רק משום בדדמי ואנן לא קי"ל הכי: טו) שוב ראיתי דיש לפקפק לשיטת התוס' דמשמע מדבריהם דאפי' לר"א הטעם משום בדדמי רק אם אינה נאמנת להכחיש גם חשש בדדמי ליכא, והיינו טעמא דר"ש ור' יהודה וכמו שהארכנו לעיל ממילא בעדים מכחישים זה את זה כ"ע מודים דחיישינן לבדדמי ואפי' לר' יוחנן אף דר"מ לא חייש לבדדמי אף שנאמנת להכחיש ור"י ור"ש לא חיישי לבדדמי, וכיון דקי"ל כר"י ור"ש אין לנו לחוש לבדדמי כלל, מ"מ אין הדבר מוכרח דיש לומר בהא פליגי דלר"מ חשש בדדמי עדיף מהכחשה בפירוש, ולר"י ור"ש כשם שחשו למשקרת כמו כן נחוש למערמת ולא אמרה בדדמי, אבל במקום שנאמן להכחיש שוב חיישינן לבדדמי, ומהיכי תיתי נשוי פלוגתא בין ר"א בין ר' יוחנן בהא:

טז) מיהו בשני עדים כשרים הדבר ברור דלא חיישינן לבדדמי וכמ"ש הרמב"ן במלחמה שהתורה האמינתם וכמו בדיני ממונות דלא חיישינן ואפי' בשני קרובים יש לומר דלא חשו חכמים לבדדמי אלא בדידה שרוצה להתיר עצמה, וכמו שהוא דעת הרמב"ן והרשב"א דלעד עצמו לעולם לא חיישינן לבדדמי, והבעיא [דעד אחד במלחמה] בשוה בין שאומר קברתיו בין שאין אומר קברתיו, וכן לדעת רש"י ובעה"מ והרא"ש דשניהם אומרים בדדמי והכא דהיא דייקא לא חיישינן לבדדמי בעד: יז) אך לדעת הרי"ף והרמב"ם דהבעיא בקברתיו ובלא קברתיו חיישינן לבדדמי בעד כמו באשה א"כ גם בעד חיישינן לבדדמי בנ"ד מיהו לפי מה שביארתי שם שיטת הרי"ף גם בנ"ד אם נשאת לא תצא וכיון דלדפע פוסקים הנ"ל אף לכתחילה תנשא פשיטא דסמכינן אפוסקים הנ"ל כיון דרק חשש בעחמא לכתחילה: יח) וכ"שלדעת התוספי הרא"ש דלר"א אין הטעם כלל משום בדדמי, וא"כ לא מצינו כלל בחשש בדדמי חילוק בין צרתה לאחרת, וא"כ כיון דקיי"ל כר"י ור"ש אין לחוש לבדדמי כלל: סימן קיט הלכות קידושין בעזהי"ת תשובה לק"ק קאצק [כנראה שנכתבה בשנת תרל"ט]: זה לשון העתק הגב"ע הנשלח מב"ד דק"ק קאצק: מעשה אירע בפה אשר יצא קול אשר הבחור חיים קידש את הבתולה נחמה ושלחנו אחר הבחור הנ"ל, והעדים לא רצו לבוא עד ששלחו להם לכל אחד סך ק"פ רו"כ, ואח"כ באו לפנינו אחר כל היגיעות. ועדיין לא רצו להגיד לפנינו ואמרו כל מיני דחיות שיאמרו לאחר שנה או חצי שנה, ובינו לבינו נעשה לילה, והיינו יראים להניחם עד הבוקר פן לא ירצו לבוא שנית או ילמדו לשקר כי באמת קלי דעת הם, ועל העד האחד נטע יצא קול בפה אשר עשה כישוף ועל שניהם שהכו את אביהם.

ע"כ הוכרחנו לגבות העדות בלילה בכדי שאזי מסתמא גם בבוקר יגידו לפנינו בתורת עדות כד"פ וכן הי' שבערב טענו הבע"ד לפנינו, היינו הבחור והבתולה הנ"ל, וכן הי' טענותיהם:

הבחור חיים אמר איך שזה זמן ארוך ד' או ה' שנים דבקה נפש הבתולה בו לאהבה וגם פעם אחת הי' שניהם במקרה בק"ק ליקאווע והלכו יחד זמן רב ביום ובלילה ואמרה לו שיראה שיהי' אהבתם אהבת עולם וגם במשך זמן הנ"ל כתבה לו מכתבים הרבה מעניני אהבה וחיבה ובאיזה מכתבים כתבה לו אשר ימנע מלהשתדך עם אחרת, כי בודאי תעשה תחבולות שיוגמר הדבר שתהי' אשתו אף שמשודכת עם אחר, ולא ימהר לעשות שידוך כי יש עצה שתתבטל שידוך שלה, והראה מכתב אחד ואמר ששלחה לו ביום המעשה הנ"ל אשר יעשה עצות בכל כחו לבל יפרדו, ע"כ עשה עצה הנ"ל שבערב הקודם קנה טבעת וייחד עדים אחורי הגדר ואמר להם שיתחבאו כדי שיראו הקידושין שיקדש שמה, ובלילה הלכה הבתולה עם האשה פיגא דבורה על הדרך הנ"ל ועמד עמהם אצל הגדר שהטמין העדים והאשה הנ"ל ועמד עמהם אצל הגדר שהטמין העדים בעבר השני ולקח הטבעת וגם מטבע צענעריל ונתן הטבעת על אצבע ימינה והמטבע לתוך ידה ואמר מייחד עדים ותיכף זקפו עצמן ושמעו שאמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו כדת משה וישראל בעת נתינת הטבעת, והעדים ראו כל המעשה מתחילה ועד סוף, ואחד מהעדים אמר להבתולה מז"ט ואח"כ צווחה עליו האשה הנ"ל מה עשית לה מאהבה הגדולה אשר ביניכם, והתחילה תיכף הבתולה ג"כ לדבר אליו בלשון חיים"שי מה עשית לי והשיב להם עשיתי כמו שנדברנו בינינו והנך אשתי, והבתולה טוענת שלא ידעה כלל שקראה כדי לקדשה רק בהיותם במקום הנ"ל אחז פתאום באצבעה ותחב את הטבעת על ראש אצבעה ותיכף התחילו היא והאשה לצעוק עליו וזרקה הטבעת לארץ בעל כרחו, והמטבע לא ראתה, כן הי' טענות הבע"ד, וכן הי' הגב"ע בלילה: