שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 41

וגם הרמב"ם עצמו פרק ד' מהלכות ביאת המקדש הלכה י"ג כתב הכסף משנה דפסק דפטור הואיל ולישנא בתרא הוא והכא נמי פסק עור אדם דוקא עבדו טהור מן התורה הואיל ולישנא בתרא הכי סבירא להו. ממילא מובן דלריב"א גם הכא הוה לי' עור אדם מן התורה טהור. ותקשי לדידי' ממפשיט. ואף לרמב"ם צריך ליישב ללישנא קמא: ג) ובאמת הקו' מציצין של עור שחייב עליהם משום גוזז יש ליישב. משום שציצין אלו פורשים לאחר שגדל עור תחתיהם והויין ציצין אלו חוץ מגופם. אבל בעלמא עור היינו גופו. בפרט למה דקיימא לן הגלודה טרפה דחשיב העור גופו: ד) ובמילה שכתב השיטה מקובצת כתובות (דף ה':) דיבור המתחיל דם מפקד פקיד דיש בו משום גוזז. ולכאורה קשה על זה מהא דיליף ר' שמעון ממילה מקלקל בחבורה חייב. אימא דבגוזז חידשה תורה מקלקל חייב ולא בחובל. ונראה דודאי חותך מגוף בעל חי לאו היינו גוזז. ואף אם תמצא לומר חותך עור חייב דלא חשיב גוף הבעל חי. עור המילה בשר הוא, ואף העור שעל גביו בטל אל הבשר ולא שייך בזה גוזז. אך לפי שצורת אדם ישראלי שיהי' מהול ועור המילה מותרות הוא. וכן הוא לשון המדרש בפסוק התהלך לפני והי' תמים. מה התאנה אין בה פסולת רק עוקצה לבד העביר אותו ובטל המום. כך אמר הקב"ה לאברהם אין בך פסולת אלא הערלה העביר אותו ובטל המום על כן הוי גוזז. אך כל זה מצד המצוה. אבל מצד הטבע כבר כתבו הטבעים צורך הערלה. ועל כרחך ר' שמעון דחשיב לי' מקלקל ולא אזיל בתר המצוה לא חשיב גוזז דגופי' הוא אך למה שפסק הרמב"ם מקלקל בחבורה פטור. דמילה חשיב תיקון דאזלינן בתר המצוה. הוא הדין דחשיב גוזז דבלא הערלה האדם שלם והערלה מותרות וצריך לגוזזו: ה) ובענין הנוטל שן אם יחשב גוזז. יש לעיין דבפרק ו' דבכורות משנה ד' שנים שנטלו מבהמה הוי מום.

אם כן יש לומר גופי' הוא ולא הוי גוזז. אך פרק ז' משנה ה' גבי אדם נטלו שיניו פסול רק משום מראית עין אבל מום לא הוי וסתרי אהדדי. ואני פרשתי משום דבגדלות שיניו נופלים. וכיון דזקן באדם כשר ואז הוא בלא שינים והוי אדם שלם גם בילדותו כשר בלא שינים. מה שאין כן בבהמה דזקן יותר על שלש שנים פסולין למזבח ואין מקריבין רק קטנים. ואז כולם בעלי שינים וכשנטלו הוי מום. ועל כן יש לומר בשינים דאדם. הואיל וזקנים אין להם. לא חשיב גופו. וגם הוא צומח שנולד בלעדם. על כן חשיב גוזז והמגן אברהם סימן שכ"ח סק"ג שחייב משום חובל לרפואה. יש לומר דהוצרך משום דלרפואה. דאם לא כן הי' מקלקל. וכל שכן לשיטת תוס' מלאכה שאין צריכה לגופה גם בגוזז פטור. אמנם נראה דתליא במחלוקת. דלרמב"ם דסובר אף יבלת לחה בכלי אין בו משום גוזז מן התורה ופרשתי באגלי טל דסבירא לי' גזיזה היינו מן העור דייקא. והכא נמי כיון שאינו תולש מן העור לא הוי גוזז מן התורה: ו) מה שהקשה בחותך טבור מתינוק יתחייב משום גוזז. לא קשה מידי. דלרמב"ם אין בבשר משום גוזז. ולתוס' כל שכלו גדוליו אין בהם משום גוזז. והטבור והתינוק שניהם גדולי האם. ובלידה נפסק הגידול הזה. ומהתינוק לא הי' לטבור שום גידול. ואף לרמב"ם דמחייב בגוזז ממתה אף שכלו גדוליו. בזה שלא הי' לו מעולם שום גידול. יש לומר גם רמב"ם מודה דאפילו מעור לא הוי גוזז. כל שכן בזה דאינו אלא מבשר: ז) מה שכתב אף למאן דאמר התולש ממתה חייב יש לומר דוקא היכי שצריך לגיזה אבל באין צריך אין גיזה באוכלין. כוונתו דבאין צריך לגיזה דמכל מקום חשיב צריך לגופו. משום דחשיב גיזה בצאן שגוזזין ממנו. לא בגיזה לבד. ובאמת גם אני כן כתבתי באגלי טל ס"ק י"ד דיבור המתחיל עוד. אך באמת שכחתי אז דברי עצמי במלאכת זורה סק"א אות וא"ו בהג"ה:

ח) ואשר שאל לבאר לו דברי רמב"ן בכורות במה שכתב שמותר לתלוש הנוצות קודם שחיטה לצורך שחיטה כיון דסופו לדחות לאחר שחיטה. דחיוב גוזז אפילו לאחר שחיטה. וחיוב קוצר שיהי' רק קודם שחיטה ליכא בבעל חי. ועל זה הוקשה לו דעל כרחך סבירא לי' לרמב"ן תלושות נוצות קודם שחיטה חשיב גוף אוכל נפש. דאי מכשירין מה יועיל מה שסופו לדחות. ועל כרחך דחשיב גוף אוכל נפש. ואם כן אפילו הי' בו חיוב קוצר שאינו לאחר שחיטה. הא באוכל נפש אין נפקא מינה אם אפשר לעשות בלא מלאכה. והביא דברי הפרי מגדים אשר אין אחריותם עלינו. אך אמת הדבר שהרי הותר ברירה ביום טוב לאחר זמן אף שאפשר לברור סמוך לאכילה דאף בשבת לאו מלאכה הוא: ט) תחילה נבאר דברי הרא"ש דהוה מכשירי אוכל נפש שאפשר מערב יום טוב. ולכאורה הפי' דקודם שחיטה עדיין אינו אוכל על כן חשיב מכשירין. אך אי אפשר לומר כן שהרי מוליכין בהמה אצל סכין וטבח אף שאפשר מערב יום טוב: י) על כן נראה לפרש דהנה בתוס' רי"ד לשבת (דף קכ"א:) בהא דכחס על הפתילה חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה פירש משום שהמלאכה הכיבוי והוא אין צריך למקום הכבוי שדבר מיעוט הוא ואינו חס עליו רק לכל הפתילה והרי אין צריך למקום המלאכה ושוחט אף שאין צריך למקום שחיטה הרי נוטל נשמה מכל הבהמה והמלאכה בכל הבהמה. אבל כיבוי הא אין המלאכה רק במקום הכבוי: יא) והנה כבר בארנו במקום אחר במה שאסור להוליך אוכל נפש חוץ לתחום ביום טוב. אף דבגוף אוכל נפש אין מחלקין בין אפשר מערב יום טוב ללא אפשר מערב יום טוב ולעולם מותר. אך דמה שהתירה תורה מלאכת אוכל נפש ביום טוב לאו דשמחת יום טוב דוחה. דאינו אוכל בשעת המלאכה. אך דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכשסוף מחשבתו לאכילת יום טוב נקראת מלאכת אוכל נפש דיום טוב.

כי הוא מלאכה מחמת סוף מחשבתו לאכילת יום טוב. [מלאכת מחשבת היינו סוף מחשבתו כמו שכתבו תוס' שבת (דף ק"ו) דיבור המתחיל מה לי. דמוציא מרא לחפור בו לקבור את המת חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה]. אבל תחומין דלאו מלאכה הוא ולא תליא במחשבת. הרי האיסור בפני עצמו והאוכל נפש בפני עצמו ואסור: יב) ולפי זה התולש נוצות במקום שחיטה. כדי שיוכל לשחוט העוף לא יחשב מלאכת מחשבת מצד מחשבתו לאכילת כל העוף דמצד זה הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה שהמלאכה רק במקום תלישה שתולש. וכעין דברי תוס' רי"ד הנ"ל. רק דחשיב צריך לגופה מחמת שצריך למקום שחיטה לשחוט שם. דתולש נוצות וצריך למקום הנוצות חשיב צריך לגופה כדברי רמב"ן בנוטל צפרנים. ואם כן לא הוי מלאכת מחשבת גוף אוכל נפש. רק מלאכת מחשבת מכשירי אוכל נפש. שהרי אינו מלאכת מחשבת מצד תיקון העוף שיהי' ראוי לשחיטה. דזה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כדברי תוס' רי"ד. רק דהוי מלאכת מחשבת מצד המקום שחיטה שהוא מכשירי כל העוף והוא מכשירי אוכל נפש, וכיון שאפשר מאתמול אסור. ואף שמתקן עכשיו כל העוף לשחיטה והעוף גוף אוכל נפש. כיון שאינו משום זה מלאכת מחשבת. אינה נקראת מלאכת אוכל נפש ואסור כמו תחומין. משום דלא תליא במחשבת והאיסור בפני עצמו והאוכל נפש בפני עצמו. הכא נמי האיסור בפני עצמו התלישה. ומחשבת מכשירי אוכל נפש שאפשר מאתמול שאסור. ותיקון העוף שהוא אוכל נפש בפני עצמו כיון דלא הוי מלאכת מחשבת מחמת תיקון העוף *): יג) ובזה יתפרש דברי הרא"ש התמוהים שהביא ראי' ממה שאסור להוציא בהמה חוץ לתחום כדי לשוחטה. ולכאורה פשט דבריו שהביא ראי' דקודם שחיטה לא נקראת אוכל נפש. והוא תימה. דאטו פירות מותר להביא מחוץ לתחום הלא מפורש פרק אין צדין בפירות הבאין מחוץ לתחום אסורין למי שהובא בשבילו.

ואם כוונת הרא"ש בכל המאמר דסבירא לי' דגוף אוכל שאפשר מאתמול אסור. אם כן בחנם תמה ממה שכתב דהוי מכשירין. אך לפי מה שכתבתי ניחא דמהא דאסור להוליך מחוץ לתחום והטעם משום דלא תלי במחשבת מוכח דלא חשיב גוף אוכל נפש רק מכשירין כנ"ל באריכות: יד) אך עדיין צריך להבין דנהי מצד שמכשיר מקום שחיטה את כל העוף לאכילה הוי מכשירין. הלא מקום שחיטה גם כן מוכשר לאכילה והוי גוף אוכל נפש. וכי משום שהוא מכשירין גם כן גרע. אך ודאי מקום שחיטה אין בו כזית בשר והא תנן מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול "כזית" מבעוד יום. אבל פחות מכזית אין מתירין מלאכה שיש בה תיקון שלם והכא נמי בזה משום פחות מכזית של מקום שחיטה אין מתירין מלאכה שיש בה תיקון שלם שמכשיר כל העוף לשחיטה. זה שיטת הרא"ש. טו) ובזה חולק רמב"ן דכיון שסוף מלאכה זו לדחות לאחר שחיטה. אם הי' שוחט בלי תלושות נוצות הי' אחר כך תולש כל העוף ואף מקום שחיטה. וכיון שבכל העוף שיעור אכילה אף שבכל נוצה ונוצה אין בה שיעור אכילה. הרי הותר תלושת נוצות של מקום שחיטה בכלל כל הנוצות משום אוכל נפש. ואם כן מה נפקא מינה אם תולשין לחצאין מקום שחיטה קודם שחיטה והשאר לאחר שחיטה. ועל כרחך אם הי' בו חיוב קוצר שאינו לאחר שחיטה הרי לא הותר כלל מלאכה בתלישת נוצות. רק תרצה להתיר מחיים משום אוכל נפש של מקום שחיטה. ובשביל פחות מכזית לא נתיר מלאכה שלימה. אך כיון שחיוב קוצר אין בו. וגוזז איתא אפילו לאחר שחיטה והותר תלישת הנוצות של מקום שחיטה גם כן לצורך אוכל נפש כנ"ל לפרש דברי רמב"ן. ולעולם אם לא הי' נקרא כלל אוכל נפש לא הי' מועיל מה שסופו לדחות לאחר שחיטה:

טז) אך ראיתי להגאון ר' משולם זצ"ל באיגרא רמה בראש השנה בסוגיא דנתקלקלו הלוים בשיר שתפס דברי רמב"ן אלו כפשטן דמשום שהודחה לאחר שחיטה גם עתה מותר יעוין שם. וקצת הי' נראה סמך מירושלמי שלמד ממשנה דתמיד דעושי חביתין בלילה מחללין שבת בלילה לצורך היום. ואף שעדיין לא חל חיוב חביתין [לפסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות חגיגה נטמא בליל יום טוב אין לו תשלומין דתחלת לילה לא חל חיוב אף דלילה לאו מחוסר זמן] מכל מקום כיון שסופם לעשות למחר מותר לעשות גם עכשיו. ויש לדחות דאף דעכשיו אינו מחויב מכל מקום למחר יצא בו ידי חובתו. מה שאין כן הכא דאם תמצא לומר צורך שחיטה מכשירין משום שמלאכה במקום שחיטה שמכשיר כל העוף מתחלתו ועד סופו מכשירין. ולומר דאף בשר שבמקום שחיטה בחיי' מכשירין. וכיון שלאחר שחיטה יעשה גוף אוכל נפש ויהי' תלישה זאת בגוף אוכל נפש ויהי' דומה ממש למחללין שבת בלילה. דבר שצורך היום כיון דאחר כך יצא בו ידי חובתו. הכא נמי כיון שאחר כך יהי' התלישה הזאת באוכל נפש. אך דבר זה שבחיי' אינו אוכל. האומנם שהם דברי הרב המגיד פרק ג' מהלכות יום טוב. אך יקשה על זה מהא דמוליכין בהמה אצל סכין וטבח כי אחר שחיטה אין צורך לקירוב הבהמה אל הסכין. וקירוב הזה אינו אלא גרם לשחוט והוי גורם זה רק בחיי' שעדיין אינו אוכל. ועל כרחך גם בחיי' אוכל ולמה לי משום שסופו לדחות לאחר שחיטה. ומחוורתא כדכתיבנא בדעת רמב"ן: יז) מה שכתב בשם ספר חמדת שלמה בחי' לשבת [אני לא ראיתי ספר זה כלל] דלכך אין קוצר בבעל חי משום הסוגיא דנזיר (דף ל"ט.) דשער מלתחת רבי. הנה גוף הסברא כתבתי בספר אגלי טל סק"ב אות ב' לענין שלא יתחייב להירושלמי. אך לפי גמרא דידן אי אפשר לומר כן כלל.

דודאי אם באנו לחייב משום קוצר הוא משום דבגמרא דידן שבת (דף ק"ז) מבואר בתלש היזמי והיגי דחייב משום עוקר דבר מגידולו מבואר דעוקר דבר מגידולו הוא קוצר. ובש"ס בכורות (דף כ"ה.) מבואר דתולש מבעל חי הוא עוקר דבר מגידולו. אך מה שכתב דשער אף דמלתחת רבי מכל מקום הוא משתבח למטה גם כן. וראייתו מהא דאמר בש"ס גיטין ל"ט שער העומד לגזוז כל כמה דקאי אשבוחי משבח. אין ראי' כלל כי אשבוחי משבח היינו שגדל יותר כי דרך לגזוז הצמר טרם יוגמר לגמרי כי אז יתחילו צמחים אחרים. וכבר בארתי הדברים ס"ק י"ד דיבור המתחיל ולשיטת: יח) ומה שכתב עוד דאפילו אינו יונק כלל יתחייב משום קוצר כמו הקוצר תבואה העומד לתלוש אף דשוב אינו יונק כלל. וכן תאנים שצמקו באביהם. אינו דמיון כלל. שהרי התוס' כתבו בע"ז (דף כ"ו.) דבכלו לו חדשיו דכלו גדוליו לא חשיב עוקר דבר מגידולו. והרי חיוב קוצר מוכח בש"ס (דף ק"ז) גבי תולש היזמי והיגי דהוא עקירת דבר מגידולו. ולמה יתחייב בקוצר תבואה העומד לקצור. על כרחך גם זה חשיב עוקר מגידולו כיון שתחילה גדל שם כיון שכך הי' במשכן. ודוקא לענין גוזז בעינן שגם עכשיו יהי' גדל. אבל שער שמשנעשה שער לא ינק עוד ולא הי' השער יונק מעולם לא הוי עוקר מחיותו: יט) אשר הקשה על התוס' בכורות (דף כ"ה.) דתולדות אינם בכל איסורין רק בשבת דאתרבי תולדות. והוקשה לו מהא דצריך לימוד בשביעית דתולדות לא אסר רחמנא. אינו קושיא. שהרי פרש"י אבות שהי' במשכן. ומה ענין משכן אצל שביעית. ובשבת משום דנסמכה למלאכת המשכן, אבל בשביעית מנא לן ללמוד ממשכן. אך משום דנקרא שבת הארץ דינו כשבת. ומהאי טעמא הוה אמינא שאסור גם תולדות כמו שאסור ביום טוב אף שאין בו חטאת ואי אפשר ללמדו מועשה מאחת מהנה. ואף שדעת תוס' בשביעית אין בו דין מלאכת מחשבת.

צריך לומר דהיינו לבתר דילפינן מקרא דלא אסר תולדות שמע מינה שביעית חלוק משבת. [ובמלאכת חורש סק"א בהג"ה ב' כתבתי כמה ראיות שגם בשביעית בעינן מחשבת] וכן כתבתי במלאכת זורע ס"ק כ"א. ואשר הקשה מכלאים מבואר במלאכת זורע ס"ק י"ב. אך במלאכת חורש סק"ז אות י"ד מבואר דרמב"ם מחייב אתולדה בכלאים. ואשר הביא מבב"ח דחייב על צלי וטיגון. למה אזיל בתר איפכא. אחרונים למדו מש"ס סנהדרין דפטור. וכן משמע בר"ן. ועיין אגלי טל ריש מלאכת אופה. אך השיטה מקובצת בבא קמא מפורש בדבריו דבכל דבר מרבינן תולדות מסברא על כן חייב בנזקין תולדות. והבאתי דבריו במלאכת מבעיר * ושם הארכתי בדבריו: ב) אך על התוס' אין קושיא כלל מנזקין. דתולדות שבת ותולדות דנזקין חלוקים בעניניהם. [והגמרא לא מייתי יתהון רק לשתוף הלשון אבות מכלל דאיכא תולדות]. שהרי בגמרא מקשה אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהם דאמר ר' פפא אהייא אי אהני מאי שנא קרן כו'. מאי שנא רגל כו'. הרי דהתולדות דומין ממש להאבות ואין טעם לחלק ביניהם. על כן לא צריך קרא דמסברא. אך תולדות דשבת כתב בהרב המגיד דהיינו אותם שאינם רק קצת דמיון. ואותם שהם דמיון גמור חשובים אב [ודקדק כן מלשון ש"ס כולן אב אחד הם] וכיון שאינם רק קצת דמיון איך אפשר לחייבם בלא קרא. ותולדות דנזקין הם כאותם שנשנו בשבת בשם כולן אב אחד ויותר מהם. והשיטה מקובצת בשם תוס' מהר"י כ"ץ שהקשה, צריך לומר דסבירא לי' כדעת הפוסקים שהובאו באגלי טל מלאכת זורע סק"ה דנוטע מבריך ומרכיב אף שנשנו בכולן מלאכה אחת הן חשובים רק תולדות. אבל להרב המגיד והוא דעת רוב פוסקים אין קושיא מנזקין כלל ועיקר: כא) והנה ראיתי לכבודו רוצה לחלוק על כולם. על התוס' שכתבו דבכל מילי לא מחייב על תולדות. ועל השיטה מקובצת דבעלמא לא צריך קרא על תולדות.

וכבודו רוצה לומר דודאי צריך קרא רק דילפינן משבת דגלי קרא מאחת מהנה, והא ודאי ליתא. דאין למדין קל מחמור להחמיר. וגבי מעילה דפרש"י פרק כל שעה דחייב מתעסק כיון דלא כתיב בי' בה כדכתיב בחטאת למעוטי מתעסק עיין שם. והנה לא ילפינן מעילה להקל מחייבי חטאות משום דאשם חמור. ועיין תוס' סוף שבועות. הנה דאין למדין חמור מקל להקל ונשאר חומר שבו חיוב אשם. הנה דאשם החמור חייב וחטאת דקל פטור. והכא נמי חייב בחטאת אף דבאיסור לאו פטור. * ומנא לי' לחייב באיסור לאו: לקמן סי' רכ"ו אות י"ז כב) רק כך הי' לומר כיון דביום טוב חייב על תולדות ומשום דנקרא שבת. וכיון דחייב תולדות ביום טוב דאיסור לאו. נילף מיני' בעלמא. ואף דבשביעית בגיזה ועבודה גלי קרא לפטור תולדות לפי דברי כבודו. הכלל לחומרא ילפינן. אך לא ראיתי באם הקל יש שני דברים והחמור רק אחד כמו בנידון דידן. החומרא רק ביום טוב. והקולא תרי ותלת. שביעית. גיזה בקדשים. עבודה בקדשים. וידוע דברי הקרבן אהרן בהא דמה הצד מגופי' פרכינן מעלמא משום דהכא שנים והכא אחד עיין שם במדות אהרן (דף י"ב) ואין חילוק בזה בין להחמיר בין להקל. ולא מצאתי כעת גילוי גמור לדין זה כלהקל שתים ושלש. ולהחמיר אחת מהי ילפינן: כג) אך בלא זה דבריו תמוהים לדעתו כדעת שיטה מקובצת דתולדות נזיקין ותולדות שבת שוין ולפי דבריו יצטרך לומר גם נזיקין ילמוד משבת. אם כן מה מבעי' להש"ס בבא קמא בנזקין אם תולדותיהן כיוצא בהן כיון דמשבת ילפינן ונילף נמי לכיוצא בהן. ומסתברא כדעת תוס' בכורות כי תירוץ השיטה מקובצת דחוק מאוד. דלא עדיף מה דילפינן ממשכן ממה דכתוב בהדיא. [ומכל מקום בארתי באגלי טל דרש"י ורמב"ם מחייבים על תולדה בכלאים] ואף לרבנן דפליגי על ר' יוסי דמחייבים קטוף בלקט.

היינו דסבירי להו דלענין מתנת עניים אין סברא לחלק בין קציר לקיטוף. ולענין מלאכה קוצר בכלי חשיב מלאכה טפי אבל לענין מתנת עניים. אין נפקא מינה. ובכיוצא בזה אמרינן דיבר הכתוב בהוה כמו מקרה לילה והוא הדין ביום. ולעולם אינו חייב על תולדות רק באיכא קרא: כד) אשר הקשה על הרמב"ם שכתב התולש נוצה מעוף חי חייב [ודאי כוונתו למה שכתב רמב"ם דאסור למרוט נוצה ביום טוב במקום שחיטה כדי שלא יתקלקל השחיטה משום דבעוף היינו אורחי'] וכי הדרך למרוט נוצות מעוף חי הלא צער בעל חי הוא. ואף דבבית השחיטה דרכו כן תמיד בחול. מכל מקום לרמב"ם דפסק פרק י"ט מהלכות שבת דאף באומן דרך אומנתו פטור קשה עד כאן דבריו. מה זו קושיא הלא באומן הטעם משום שאף אומן אינו מוציא כך רק בשעה שרוצה להכריז שהוא אומן כמבואר בסוגיא ובפרש"י. ומקום בית השחיטה לעולם דרכו לתלוש מחיים סמוך לשחיטה ולא לאחר שחיטה כלל. שהרי רגילות לתולשם עוד קודם השחיטה והוא עדיף ממה דמבואר בסוגיא בהדיוט שחקק קב בבקעת דחייב אף דלאו כי אורחי' משום דהדיוט זה אין לו דרך אחר. כל שכן בזה שכל העולם אין דרך לתלוש נוצות מקום שחיטה לאחר שחיטה כי כבר מרטו אותם קודם שחיטה סמוך לשחיטה ואיני יודע מה קשיא לי' כה) ואשר הקשה על רמב"ם דלדל עובר שבמעי אמו חייב משום נטילת נשמה הלא להרמב"ם אין חיוב נטילת נשמה עד שיהרוג הבעל חי לגמרי ועובר ירך אמו כאחד מאברי'. לא ידעתי אנה ראה ברמב"ם שחותך אבר מן החי פטור. הלא אבר מן החי מטמא כמו מת שלם. והרי ידוע ענין טומאת מת משום סילוק הנשמה. הרי שגם באבר יש נטילת מאותו אבר. ובדם הוצרך רמב"ם לומר משום מפרק שדם מן החי טהור שמע מינה שאין בו נטילת נשמה וכל שכן עובר שמטמא כמת שלם אפילו אין בו כזית. והוי נטילת נשמה גמור: