שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קח

סימן קח א) בתוס' דשמעתין דע"א במלחמה יש כמה קושיות ודקדוקים ואפרטם אחת לאחת, ואחר זה אומר מה שנ"ל בישוב דבריהם. א' בד"ה טעמא כתבו וז"ל ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהי' גלוי ואח"כ כתבו והכא לא דייקא כלומר לעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה, וא"כ למה הוצרכו תחילה לומר ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהי' גלוי הלוא בלא זה העד לא יאמר בדדמי ב', הא לקמן בד"ה והא מים כמלחמה דמי וז"ל ולכך אמרו בדדמי, הא העד לא יאמר בדדמי, ועוד למה לא פירשו שם שהאשה תאמר בדדמי, ג', בעמוד ב' בד"ה וקאמרה סימנים אבל ע"י טביעות עין אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהם של אלו, ולפי"ז משמע דא"צ לומר סימנים במקום המוצנע אלא כשאומרים שהכירוהו ע"י סימנים מהני כיון דליכא חשש שיאמרו בדדמי, וקשה הא מ"מ האשה תאמר בדדמי כיון שהם מפרשים האיבעיא שהעד לא יאמר בדדמי ואעפי"כ חיישינן לבדדמי של האשה, ועוד למה ניחוש שהם יאמרו בדדמי ובדבר מועט יאמרו, הא לעיל כתבו ולעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה:

ב) והנ"ל בישוב דבריהם עפמ"ש לעיל בד"ה זימנין דמחו לי' בגירא או ברומחא וז"ל והיא יריאה לעמוד עד שימות לפי שזורקין חצים וכו' אבל לקמן גבי נפלו עלינו לסטים נאמנת לומר נהרג שעומדת שם עד שימות ולא אמרה בדדמי, וכן כתב הרשב"א וז"ל דאשה כלי זיינה עלי' ואינה מנחת אותו עד שתדע אם מת אם לאו וכן פירש"י ז"ל ועל כרחין אית לן למימר הכי דאי לא אשה היכי מהימנא דילמא שבקא לי' גוסס וסברה גוסס לא חיי ואמרה בדדמי אלא דכל שאינה יריאה מחמת מיתה לא שבקה לי' ולא אמרה בדדמי, ומבואר מדבריהם דבכל מיתה יש חשש בדדמי שהי' גוסס וסברה דלא חיי אלא משום דאינה מנחת את בעלה עד שתדע אם מת אם לאו, אבל במלחמה יריאה לעמוד ומכי סברה שוודאי ימות בורחת לנפשה: ג) והנה סברא זו דאינה מנחת אותו וודאי לא שייך אלא באשה את בעלה אבל בעד אם באת לחוש לבדדמי אף במיתה י"ל שהעד ראהו גוסס ואירע שהלך למקום אחר, דמה שייכות לו אליו להמתין לידע אם חי או מת, ואח"כ כששאלוהו עליו אמר בדדמי שמת, מזה הוכיחו התוס' דלא חיישינן לבדדמי אלא באשה עצמה דחזקה דאמרה בדדמי שאינה ממתנת עד שימות ומכי חזית דמחו לי' בגירא בורחת לנפשה וכן לשון הש"ס כיון דאתחזק אמרה בדדמי ולא אתי מה לי לשקר ומרע חזקתו] דאשה אינה בת מלחמה [כדאיתא ריש קידושין וכמ"ש החינוך דאין נשים מצוות בזכירת מחיית עמלק מה"ט] והיא במלחמה רק משום בעלה וכשחושבת שבעלה ודאי מת בורחת ואינה ממתנת עד שימות, אבל העד שאינו במלחמה משום בעלה של זו ולא שייך שבורח משום שרואה שזה קרוב למות רק שנאמר שמא אירע שלאחר שהכו את זה בגירא או ברומחא ברח, הלוא חשש זה יש במיתה דעלמא שמא בעוד זה גוסס הלך לנפשו ומ"מ לא חיישינן לזה:

ד) והנה הא דמים כמלחמה דמי ע"כ אין הפירוש משום שירא לעמוד עד שימות, שהרי עומד על שפת הנהר ואין לו ממה לירא, אלא משום שאינו בסמוך אצל הנטבע והרבה פעמים שאינו יכול לראות בטוב אם נטבע היטב ולראות מארבע רוחותיו שלא עלה כל זה אינו בידו במים, ע"כ יש חשש בדדמי, וחשש זה יש בעד כמו באשה עצמה, עוד יש חילוק בין מים למלחמה בענין דיוק האשה, דבמלחמה לא דייקא מאחר שידוע לה שבעלה הי' במלחמה וסמכה על דברי העד דאמרה כל הני דאקטיל הוא פליט אבל במים שאינה יודעת הטביעה רק עפ"י העד ולא אמרה בדדמי: ה) מעתה כל דברי התוס' מיושבים דכתבו דהעד לא יאמר בדדמי כמו האשה עצמה משום דלא שייך דמכי חזא דמחו ל' בורח וכנ"ל רק האשה אומרת בדדמי משום שיודעת שהי' במלחמה ובמים לא שייך אצלה בדדמי, שהרי אינה יודעת מהטביעה. ע"כ באמרו הנשים ברי לנו ע"י הסימנים לא חיישינן לבדדמי של האשה, רק החשש לבדדמי של העד דבמים אף בעד שייך בדדמי כנ"ל: ו) אלא דקשה לפי זה דא"כ איך הוכיח הש"ס דטעמא דע"א משום מילתא דעבידי לאגלויי, דאכתי קשה איך נאמן בשלמא במלחמה כיון דא"צ לדיוק האשה והעד אינו אומר בדדמי במלחמה, אבל במים מה בכך דבעבידי לאגלויי לא משקר, מ"מ יאמר בדדמי, ע"כ כתבו בתחילת דבריהם ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהי' גלוי דמשום שהדבר יהי' גלוי לא יאמר בדדמי אפי' במקום ששייך בדדמי בעד להך טעמא דמילתא דעבידי לאגלויי, אבל אם נאמנות העד רק משום דדייקא ולא סמכינן אעבידא לאגלויי, א"כ במים יאמר העד בדדמי, זה מה שנ"ל לשיטת התוס', ובאמת שזו שיטה חדשה שלא נזכרה בשום פוסק, אולם אין בידי ליישב שיטת התוס' באופן אחר: סימן קט העתק מה שכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א לכ"ק מר אביו אדמו"ר זצללה"ה על מ"ש בסימן הקדום, ותשובתו זצדללה"ה.

א) מ"ש לחלק בין מים למלחמה בענין דיוק האשה דבמלחמה לא דייקא מאחר שידוע לה שבעלה הי' במלחמה סמכא על דברי העד דאמרה כל הני דאיקטיל וכו', אבל במים שאינה יודעת הטביעה רק עפ"י העד לא אמרה בדדמי עכת"ד: ב) ולדידי הני מילי צריכין עוד ביאור, הן אמת דלפי הס"ד דהתיר רבי נשותיהן אף בלא העלום מן המים רק משום הטביעה לבדה, שפיר יש לומר דבמים לא תאמר בדדמי שהרי היא אינה יודעת כלל מהטביעה, ועכ"פ תחקור ותידוק אם נטבע בעלה, וכאשר יתוודע לה שנטבע שוב אין זה בדדמי כמו הי' שני עדים שנטבע שהי' די לפי הס"ד דמשאל"ס מותרת, ועל הטביעה גופי' בוודאי תידוק. כי אין לה רגלים לדבר שנטבע כלל שתסמוך על דברי העד, ואינו דומה למלחמה שיודעת שירד למלחמה שיש לה רגלים להאמין לדברי העד דאמרה כל הני דאיקטיל וכו': ג) אך כל זה הוא למאי דס"ד דמשאל"ס מותרת, אך למסקנא שצריך שהעלום מן המים וניכרו שפיר יש לומר אצלה בדדמי, דכיון שידעה או נתוודעה שנטבע שוב לא תידוק שאותו העלוהו ותסמוך על דברי העד שודאי הוא הוא שהרי יש לה רגלים לדבר מאחר שנטבע, כי יותר רחוק שהנטבע במשאל"ס ינצל מהעומד בקשרי המלחמה, ולמה במלחמה הסמוך על דברי העד שמת מפאת שידעה שירד למלחמה, והכא לא תסמוך על דברי העד שהוא הוא מפאת שידעה שנטבע, וא"כ אכתי דברי התוס' בע"ב ד"ה וקאמרה סימנין צ"ע: וזה אשר השיב לו שליט"א ידידי בני, מה שהקשית על מ"ש דבמים לא שייך שהאשה תאמר בדדמי דע"כ תידוק עד שתדע שנטבע, והקשית דמ"מ קשה למה דמסיק דטביעה לבד לא מהני דמשאל"ס אשתו אסורה, א"כ כיון שיתוודע לה שנטבע שוב לא תידוק על ההעלאה מן המים שהעלו את בעלה מת:

זה תשובתי כי בהגוזל בתרא דבנחיל של דבורים דרבנן האמינו אפי' אשה לומר מכאן יצא נחיל זה, כמו כן יש לומר בידוע עפ"י עדים שנטבע במשאל"ס שוב נאמן אפי' אשה בלא טעמא דדייקא, דמה שאין ע"א נאמן בעצמותו הוא רק משום דילפינן דבר דבר מממון, וא"כ במילתא דרבנן דבממון גופה נאמן למה יהי' דבר שבערוה חמור ממנה, ודעת התוס' יומא (נ"א) בד"ה דוחה דאפי' בגז"ש אמרינן דיו, והן אמת שהדבר ברור שבמקום שתקנו תקנה גמורה שנחתינן לנכסי' ויהי' בו משום גזל גמור לא יהי' ע"א נאמן רק בנחיל של דבורים שאף חכמים לא תקנו שיהי' בו גזל גמור בזה האמינו אפי' אשה, ועל כן גם בדבר שבערוה במקום שתקנו חכמים שיהי' ספק אשת איש גמור לא יהי' ע"א נאמן, אך במשאל"ס שאם נשאת לא תצא בזה אני אומר דשוב נאמן עד אחד, וא"כ כיון שדקדקה האשה שנטבע במשאל"ס שוב ליכא רק חשש בדדמי: סימן קי א) שיטת הרי"ף שסובר דבקברתיו מבעיא לי' להש"ס דאי משום עבידא לאגלויי נאמן כיון שא"צ לדיוק האשה והעד נאמן בעצמותו והוא מעיד קברתיו א"כ למאי ניחוש, ובהא איפשטא בעיין מעובדא דדיגלת דבדף קכ"א.

דלשיטתו אין לחלק משום דהתם לא ראה הטביעה וליכא למיחוש לבדדמי כיון דבקברתיו מבעיא לי', אבל בלא קברתיו אפי תרי סהדי לא סמכינן עלייהו דחיישינן דילמא באומדן דעתא מסהדי, והה"מ דעתו שהרי"ף סובר דבלא קברתיו מבעיא לי', או דבשניהם מבעיא לי' ואיפשט מדיגלת בקברתיו, ועיין בלח"מ שהאריך לקיים פירוש הה"מ, ולפענ"ד א"א לקיים פירושו ברי"ף דא"כ דאפי' בלא קברתיו מבעיא לי' להש"ס וקאמר דאי הטעם משום מילתא דעבידי לאגלויי מהימן אפי' בלא קברתיו, א"כ איך אפשר לומר דאפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו, וכי עדיף חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי מעדים, וזה ראי' שאין עלי' תשובה, ומחוורתא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א לדעת הרי"ף דרק בקברתיו מבעיא לי', אבל בלא קברתיו אפי' אם הנאמנות משום עבידא לאגלויי אינו נאמן וע"כ אפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו: ב) והנה קשה על הרי"ף ז"ל דסובר דאיפשטא בעיין א"כ איך אסיק הש"ס (קט"ז:) בעיא דע"א בקטטה בתיקו, והרי"ף עצמו כתב ולא איפשטא בעיין דע"א בקטטה, והרמב"ן ז"ל נדחק ליישב דבקטטה יש חשש ששכרה אותו, ואני תמה שהרי הגמ' תלי הבעיא אם הטעם משום דעבידא לאגלויי. אי משום דדייקא, וכיון דאיפשטא דהטעם משום עבידא לאגלויי ע"כ איפשטא בעיין דע"א בקטטה, ועוד אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו:

ג) ולפענ"ד ליישב שיטת הרי"ף ויתיישב גם דברי הרמב"ם שפסק בע"א במלחמה בקברתיו תנשא לכתחילה ובמת גרידא אם נשאת לא תצא, ותמהו דאי האיבעיא בקברתיו דווקא וכדעת הרי"ף, א"כ בלא קברתיו אף אם נשאת תצא, ואי הבעיא בשניהם כיון דאיפשטא האיבעיא מדיגלת אף בלא קברתיו תנשא, וכן פסקו הרמב"ן והרשב"א דס"ל הבעיא בשניהם וכיון דמוכח בדיגלת בקברתיו ממילא ה"ה בלא קברתיו, ואי ס"ל כבעה"מ דהבעיא רק בלא קברתיו, א"כ מוכח מדמסיק בגמ' וקאמרה סימנים מכלל דבטב"ע יש חשש לבדדמי אפי' חזינהו לאלתר, וא"כ איך פסק באשה שהעיד לה ע"א שטבע בעלה במים שאין להם סוף ומת וקברתיו תנשא על פיו דמה מועיל קברתיו להוציא מחשש בדדמי שטעה בטב"ע ובאמת הוא אחר, וע"כ ס"ל דהכרה בטב"ע אין בו חשש בדדמי וא"כ מוכח מדמסיק וקאמרו סימנים דהבעיא הי' בקברתיו, ועוד שדוחק גדול שהרמב"ם יחלוק על הרי"ף רבו, קצורן של דברים כל אנשי חיל לא מצאו ידיהם בדברי הרמב"ם ז"ל להעמידם על כנם: ד) ואנכי למדתי פירוש דברי הרי"ף מהרא"ש ז"ל אשר עפ"י זה יצא הדין לדעת הרי"ף כפסק הרמב"ם ממש, והנה הרשב"א ז"ל הקשה על הרי"ף דבלא קברתיו פשיטא דלא מהימן דא"כ איך פשט ממעשה דשני ת"ח דע"א מהימן הא שם הוי בלא קברתיו, וכתב הרשב"א דבמכ"ש מייתי לה דאפי' בלא קברתיו התירוה כ"ש בקברתיו, וא"כ התרצן מחולק עם בעל הבעיא, דהוה ס"ל במת גרידא פשיטא דלא מהימן ואיהו פשט לי' אפי' במת גרידא נאמן:

ה) אולם תמוהים לי דברי הרא"ש ז"ל שכתב על מ"ש הרי"ף ז"ל דאי לא אמרי קברתיו אפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו, דבגמ' לא משמע הכי דקאמר והא נשים אפי' מאה כע"א דמיין משמע הא תרי סהדי לא מסהדי בדדמי, ותמוה לי דהא דכתב הרי"ף דאפי' תרי סהדי לא מהימני בלא קברתיו הוא לפי דעת בעל האיבעיא וכן למסקנא דהעד אומר בדדמי, אבל לפי דעת הפשטן דפשט דעד לא אמר בדדמי, א"כ בשני עדים ודאי מהימני אף אם טעמא דע"א משום דייקא דשני עדים נאמנים בלא דיוק האשה, וא"כ איך יהי' נפשט מזה האיבעיא דע"א במלחמה, וע"כ צריך להקדים דנשים כע"א ואעפי"כ מהימני אף בלא דיוק האשה משום עבידא לאגלויי: ו) והנ"ל בדעת הרא"ש דס"ל דאם איתא דהפשטן ס"ל דעד לא אמר בדדמי א"כ איך יחלוק הרי"ף ע"ז מסברא כיון דבדברי בעל האיבעיא לא נזכר ההיפוך. ואדרבה פשט הבעיא נראה דלא מספקינן כלל על בדדמי של העד, ונהי דנדחה הפשטות מ"מ לא נדחה סברתו, ואיך נחלוק אנחנו עליו בסברא, אלא דגם הפשטן מודה דעד אמר בדדמי:

ז) אולם צריך להבין הא דזמנין דסניא לי' לא דייקא, ונראה הפירוש עפ"י מימרא דרבא את"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא זמנין דמחו לי' וכו' ובע"א במלחמה לא שייך דחזיא דמחו לי' שהרי לא היתה במלחמה, רק טעם ראשון דסברה כל הני דאקטול הוא פליט, ובזה י"ל כיון דשלום בינו לבינה עד דחזיא, ע"כ קאמר זמנין דסניא לי' שאין שלום כל כך דנטרא עד דחזיא, רק חושבת כל הני דאקטיל הוא פליט, והפשטן פשט ממעשה דשני ת"ח דלא אמרינן זמנין דסניא לי' ולעולם הטעם משום דדייקא, וע"כ אפי' אומר העד בדדמי מהני כיון דהטעם משום דדייקא, ועיקר סמכינן אדיוקא דידה, וכיון דהיא דייקא דלא אמרינן זמנין דסניא ונטרא עד דחזיא (וכמ"ש בתוספ' הרא"ש ז"ל על פירש"י ושניהם אומרים בדדמי, דבדדמי של העד לבד לא הי' מזיק דסמכי העיקר על דיוק האשה וכן דעת בעה"מ] ונדחה הפשיטות, וקי"ל כדברי בעל הבעיא דאמרינן זמנין דסניא לי' ואין לסמוך על דיוק האשה, וע"כ בלא קברתיו אפי' תרי לא מהימנין והשתא מוכיח הרא"ש שפיר דמוכח דתרי לא אמרי בדדמי, דאל"כ אפי' נשים כתרי מוכח דלא אמרינן זמנין דסניא לי' וסמכינן אדיוקא דידה, דאי אמרינן זמנין דסניא לי' ולא דייקא אפי' תרי לא מהימני, כיון דגם הפשטן ס"ל דהעד וה"ה עדים להרי"ף אמרי בדדמי:

ח) ובהכי ניחא הא דמסיק וחזינהו לאלתר ואמרי סימנים, וקשה כיון דאמרי סימנים לאלתר למה, והמרדכי כתב דהפירוש וחזינהו לאלתר או קאמרי סימנים, דלאלתר הוי כמו קברתיו, אולם זה לא יתכן להרי"ף דהבעיא בקברתיו, אך להנ"ל אתי שפיר, דהוא רצה לפשוט דהטעם משום דדייקא ולא סניא לי' דאי משום דייקא וסניא לי' אפי' בקברתיו לא יהי' נאמן, ואי משום דעבידא לאגלויי עכ"פ בלא קברתיו לא יהי' נאמן, ודחי ותסברא אלא וחזינהו לאלתר או קאמרי סימנים, היינו דיש לומר דהטעם משום עבידא לאגלויי ומהימן רק בקברתיו ומיירי דחזינהו לאלתר, ויש לומר משום דדייקא וסניא לי' ומיירי דאמרי סימנים ולא כמו שאתה סובר דדייקא ולא סניא לי' ואפי' בלא קברתיו נאמן: ט) והנה מההוא דדיגלת איפשטא בעיין דעכ"פ בקברתיו נאמן. אך לא נדע מאיזה טעם ס"ל דנאמן, אם משום דנאמנות ע"א משום עבידא לאגלויי ומהימן רק בקברתיו, או דס"ל הטעם משום דייקא ולא סניא לי' כדעת הפשטן, וא"כ בלא קברתיו נמי נאמן כדעת הפשטן וע"כ אתי שפיר הא דע"א בקטטה בתיקו, דשמא הטעם רק משום דדייקא ולא סניא לי' ונטרא עד דחזיא מה שאין לומר כן בקטטה, וא"כ פסק הלכה בקברתיו נאמן ממנ"פ או משום עבידא לאגלויי או משום דייקא ולא סניא לי' ובלא קברתיו הספק שמא ע"א בקטטה אינו נאמן, וע"כ הא דדיגלת משום דייקא ולא סניא לי' ואפי' בלא קברתיו נאמן וע"כ אם נשאת לא תצא, והוא פסק הרמב"ם ממש סימן קיא א) דעת רמב"ם דבמלחמה אפי' מת וקברתיו אינה נאמנת, ותמהו הראשונים דהא אפי' רעבון דגרוע ממלחמה נאמנת בקברתיו ועוד דבגמ' קי"ד:

אמרי' רעבון גרוע ממלחמה דאפי' מת על מטתו אינה נאמנת, עד דאמרה מת וקברתיו ואם כדבריו מלחמה נמי גרוע מרעבון בקברתיו, עוד יש לעמוד בדברי רמב"ם דבגמ' אמרינן בדדמי דמלחמה זמנין דמחו לי' בגירא כו' ואיכא דעביד סמתרי וחי', ורמב"ם כתב הבדדמי שתתלה בדברים שרובן למיתה כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים והבעל הי' באמצע, ויש תימה למה צייר בדדמי חדש שנהרגו ראשונים ואחרונים, וכי כטורה זו שאמרו בגמ' דמתו לי' בגירא וברומחא וכו': ב) ונראה ליישב כל זה, דהנה בקטטה נחלקו בגמ' (קט"ז) אי משום דמשקרא או דאמרת בדדמי ובעי עלה מאי ביניהו, והקשו הראשונים דילמא מת וקברתיו איכא ביניהו, ונראה ליישב דהנה בתוס' הקשו למ"ד משום בדדמי אבל למשקרת לא חיישינן, למה לא תשקר הלוא בגמ' שם היכי דמי קטטה באומרת גירשתני בפני פלוני ופלוני ושאילנא ואמרו להד"ם, וא"כ הלוא הוחזקה שקרנית שאמרה גרשתני ואשתכח שיקרא, ותירצו בתוס' דזה לא היתה עושה לומר מת בעלי ואם יבוא שתצא מזה ומזה, והיינו דבמיתה מתייראת שיתברר שקרה ותצא, ולפי זה אף למ"ד בדדמי מ"מ על מה שאמרה וקברתיו ודאי חשודה למשקרת, דכיון שנדמה לה שמת ולא יבוא בעלה שוב משקרת לומר וקברתיו כדי שנתירנה כיון שכבר הוחזקה למשקרת: ג) אך לכאורה גם בשלום בינו לבינה הלוא כל נאמנותה משום חומר שהחמרת עלי' בסופה ומתייראת שיבוא ויתברר שקרה, דזה החילוק בין טוענת גרשני בעלי שאינה נאמנת משום שיכולה מכחשתו, וא"כ כיון שנדמה לה שמת ניחוש שמשקרת באמירתה קברתיו דבזה לא יתברר שקרה כמו באומרת גרשני:

ד) ונראה ליישב דהנה הבדדמי היינו שתתלה בדברים שרובן למיתה כמ"ש הרמב"ם, והנה הרא"ש בסוגיא דפתח פתוח שאם היא טוענת ברי שבאונס הי' מותרת לו, דברי ושמא ברי עדיף, כיון דליכא חזקה נגד הברי, ולפי זה הא דאין אשה נאמנת לומר מת בעלי מטעם ברי ושמא, שאותו שבא לישאנה אינו יודע שהוא חי, היינו משום דאיכא חזקת אשת איש כנגדה, והנה ידוע דברי ושמא בצירוף חזקה מהני להוציא דהא קי"ל כר"ג בהיא אומרת משארסתני נאנסתי, והיינו טעמא דאינו יודע אם פרעתיך חייב ומועיל להוציא מחזקת ממון, כ"ש דמועיל להוציא מחזקת אשת איש, וכיון דברי ושמא וחזקה מהני כ"ש ברי ושמא ורוב, דהא חזקה ורובא רובא עדיף, וע"כ כיון דזה האמינוהו חכמים דע"כ רובא למיתה דאף את"ל שאמרה בדדמי היינו שתתלה ברוב למיתה ושוב נאמנת קברתיו שבוודאי מת דהוי ברי ושמא בצירוף רוב (ודווקא בקטטה דברי שלה לאו כלום שהוחזקה שקרנית כמו בממון בהוחזק כפרן לאותו ממון]:

ה) והנה מה ששינה הרמב"ם הבדדמי מגוונא דרבא דמחו לי' בגירא ואיכא דעביד סמתרי, והרמב"ם אסברא לה בגוונא אוחרי שנהרגו הראשונים והאחרונים והבעל באמצעאן, נ"ל משום דבריש פרק הלוקח בהמה ס"ל לרבא רובא דתלוי במעשה חשוב רוב, ורבינא משני דרובא דתלוי במעשה לא הוי רוב, ומסתמא קי"ל כרבינא דמאביי ורבא ואילך הילכתא כבתראי, והנה גוונא דרמב"ם הוא רובא דתלוי במעשה שנהרג גם אותו שבאמצע, אבל גוונא דרבא הרוב הוא ממילא, ואדרבה המיעוט תלוי במעשה דיש שעושה סמתרי, אך לרבא דלא שני לי' בין ממילא בין תלוי במעשה נקט הבדדמי של גירא ורומחא דאף דהוה רוב גמור החמירו חכמים, ולדעת ריב"ש הוא מה"ת, אך לדידן דקי"ל רובא דתלוי במעשה לא הוי רוב, ניחא טפי לחוש לבדדמי שנהרגו ראשונים ואחרונים דמה"ת אסורה, דהרי תלוי במעשה ולא חשוב רוב, ויש לומר עוד דגוונא דרבא דרובא ממילא ומיעוט תלוי במעשה חשוב לדידן מיעוטא דמיעוטא, דכמו שתלוי' במעשה עושה מהרוב כאלו הי' מחצה כמו כן עושה מהמיעוט מיעוטא דמיעוטא, איך שיהי' כיון דאיכא למיחש לבדדמי שצייר הרמב"ם דהיא רובא דתלוי במעשה ולא הוה רוב כלל, ע"כ אינה נאמנת לומר קברתיו כיון דסברא שמת ולא יהי' חומר אינה נאמנת במה שאמרה קברתיו, ודווקא ברעבון דהבדדמי הוא שהניחתה חולה כ"כ עד שרובו למיתה והוא רובא דממילא ולא משכחת ברעבון רובא דתלוי במעשה והוי ברי ושמא בצירוף רוב על כן נאמנת לומר קברתיו, משא"כ במלחמה: