שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קה

סימן קה שמעתתא דע"א במלחמה א) יבמות (קי"ד.) ברש"י בד"ה ושלום בעולם, אי לא חזיתי' דמית חיישא לקילקולא שמא יבוא בעלה לאחר שניסת ותהא מקולקלת כדאמר בהאשה רבה ולא אמרה בדדמי, נראה מלשונו דבאשה עצמה לא אצטריך לטעמא דחומר דתצא מזה ומזה, רק לאפוקי מחשש בדדמי, ונראה שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דהא דאין האשה נאמנת לומר מת יבמי משום שהוא רק איסור לאו ושמא יהי' קל בעיני', הרי דנאמנותה לומר מת בעלי משום חומר האיסור ולא משום חומר דתצא מזה ומזה, ואכתי צריך להבין מנ"ל לרש"י דאי לאו טעמא דחומר הוה חיישינן לבדדמי:

ב) ונראה דרש"י ז"ל הכריח כל דבריו מהא דאיפלגו אמוראי לקמן (קט"ז.) בקטטה אי משום דמשקרא אי מחשש בדדמי, ולכאורה קשה למ"ד דרק משום בדדמי, דהא ודאי דלא הוי חומר לגבה מה שיוצאת מאתו כיון דסניא לי' מכבר רצתה פעם אחת להפקיע עצמה ממנו, ומה שתצא משני הא לא חשוב חומר לרש"י, שהרי כתב בסוגיא דע"א ביבמה (צ"ד.) בטעמא דאין אשה נאמנת לומר מתה אחותי שאכנס לביתה משום דליכא חומר אף שודאי תצא מאתו כשתבא אחותה דחייבי כריתות היא אלא ודאי דלא חשוב חומר אלא מה שתצא מראשון שתפסיד בעלה שיש לה עכשיו, וא"כ בקטטה דלא איכפת לה מה שתצא מראשון ניחוש למשקר, ועוד דאפי' למ"ד דמשקרא פירש"י בגמ' וכן במשנה מרוב שנאה היא רוצה לאסור עצמה עליו, אבל במה דלא איכפת לה לא הוה חשדינן לה למשקר, מזה הוכיח רש"י ז"ל דאף דליכא חומר מה שתצא היתה נאמנת מחמת חומר איסור אשת איש רק משום דיש חשש בדדמי והיינו טעמא דמ"ד קטטה משום בדדמי כיון דליכא חומר מה שתצא מבעלה ראשון כנ"ל חיישינן לבדדמי, אבל לא חשדינן לה במשקרת דלא חשדינן לה שתנשא ותעבור על איסור א"א, אף שפעם אחת אמרה גרשתני כיון שעדיין לא היתה נשאת באמירתה גרשתני, וכל זמן שלא עשתה האיסור אינה חשובה חשודה, ואולי הי' דעתה שבעלה שיודע האמת שלא גירשה ועפ"י הדין תהי' נאמנת יתן לה גט אחר שלא ירבו ממזרים בישראל, ומ"ד דמשקרא ס"ל שבמכוון היא רוצה לאסור עצמה עליו, וע"כ אינה חוששת לאיסור (שעה אחת שדעתה שבעלה יבא תיכף ויהי' הדין תצא מזה ומזה ויתן לה גט, ודווקא שלא תהי' באיסור א"א כל ימי' היא חוששת ועי' ברא"ש סוגיא דטמאה אני לך):

ג) איברא דקשה לי ע"ז מהא דאין אשה נאמנת לומר גירשני בעלי ופירש בירושלמי משום דאם יבא תוכל להכחישו, אף דהתם ודעת האמת ולא שייך בדדמי, הרי דכיון דליכא חומר חשודה לעבור על איסור א"א: ד) ונראה דרש"י לטעמי' דס"ל בשבת (קמ"ה:) דטעמא דע"א נאמן לומר מת בעלך משום אפקעינהו רבנן לקדושי מיני', ולכאורה קשה דהא תנן בהאשה רבה דאם בא בעלה חייבת בקרבן וע"כ באם בא בעלה לא אפקעינהו וא"כ איך מותרת לינשא שמא יבא, וצ"ל דשוב נאמן העד מה"ת שמת ולא יבא כיון דלא אתחזק וכדברי התשו' מהרי"ק סי' ע"ב דהיכי דלא איתחזק נאמן ע"א אפי' בדבר שבערוה, וע"כ דווקא במת בעלי שאם בא יתברר ולא אפקעינהו ותהי' באיסור א"א למפרע ע"כ נאמנת, אבל בגירושין דלא יתברר כשיבא ויהי' הקידושין מופקעים ולא תהי' באיסור א"א כלל: ה) ובזה מיושב הא דקשה על הטעם של הירושלמי שהרי בש"ס דילן בכתובות (כ"ב) הקשה אטעמא דגירושין יכולה מכחישתו ומי חצופה כולי האי, ולהנ"ל ניחא כיון דאפקעינהו ובאמת לא יהי' בעלה ותוכל להעיז נגדו, ובלא אפקעינהו אפי' במיתה לא היתה נאמנת ודו"ק: סימן קו א) בש"ס הדר אמר רבא רעבון גרוע ממלחמה דאלו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואלו גבי רעבון עד דאמרה מת וקברתיו, נלפע"ד לפרש דלכאורה קשה למה במלחמה תהי' נאמנת לומר מת על מטתו דאינה חשודה לשקר, הא כל נאמנותה משום חומר שבסופה, או שאינה חשודה לעבור על חומר איסור א"א, ואם בעיני' נדמה שמת ואין כאן איסור א"א ולא חומר שבסוף שוב תהי' חשודה לשקר:

ב) וניחא לי כיון דעכ"פ מחו לי' בגירא או ברומתא דרובם למיתה כמ"ש הרמב"ם, וגם משמע דבלא רפואה ודאי לא יהי' רק דאיכא דעבד לי' סמתרי ותי', ע"כ יצאה מחזקת איסור א"א ונאמנת בתורת ע"א, ועוד יש סברא דהיא גופה ודאי תהי' נאמנת בכה"ג, ויתבאר דבר זה בפ"ע באריכות איה"ש] אבל ברעבון כל זמן שלא חזק עליו הרעב עד שלא יוכל לחיות. אף אם יזדמן לו אוכלין הרבה חשוב כשאר בריא ולא יצא מחזקת חי כלל: ג) וכיוצא בזה אמרינן בסנהדרין (ע"ז) כפתו ומת ברעב פטור יעיי"ש בתוס', ועיי"ש עוד בתוס' מה שחלקו בנחש דעדיין אין הארס בעולם, וה"נ אין רעב החזק עדיין בעולם והוא חשוב עדיין בריא גמור ויש לו חזקת חי והיא חזקת א"א, וכיון דנתגלה לו לרבא ע"י ההוא עובדא דאמר לה וכי ס"ד דבההיא פורתא דנפפיתא וכו' והודית לו דמשום דשבקא לי' בפורתא דנפפיתא אף שאם הי' לו הרבה אוכלין הי' חי, אמרה עליו מת, א"כ אפשר שעדיין לא יצא מחזקת חי כלל ואינה נאמנת לומר מת על מטתו רק במת וקברתיו נאמנת כמ"ש מהרש"ל משום דאינו תלוי בעדות מיתה כולי האי לא חיישינן לה במערמת: סימן קז שמעתא דע"א במלחמה. א) ביבמות (קט"ו.) איבעיא להו ע"א במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר ה"נ לא משקר או דילמא טעמא דע"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא לא דייקא, פירש"י בד"ה והכא לא דייקא, ושניהם אומרים בדדמי, וכן דעת בעה"מ דבאומר העד מת וקברתיו פשוט דנאמן, וקשה לי דא"כ מה מבעיא לי' לקמן (קט"ז:) בע"א בקטטה הא שם לא שייך שיאמר העד בדדמי והוי כמת וקברתיו:

ב) ונראה דלמ"ד בטעמא דקטטה דאינה נאמנת משום דמשקרא קושיא מעיקרא ליתא, כיון דאזיל דייקא דידה לגמרי, והגע עצמך הא לשיטת רש"י ובעה"מ אפי' שיאמר העד בדדמי אם היא דייקא תנשא, דאל"כ למה לי' להש"ס טעמא דלא דייקא, ועיין בתוספי הרא"ש, וא"כ אם העד פסול בעבירה דחשוד למשקר ג"כ יהי' כשר לעדות אשה לטעמא דדייקא, והרי משנה שלימה שנינו בסוף פרק א' דר"ה דמינה דייק הש"ס שם דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה, אלא ודאי דווקא אם העד אומר בדדמי מהני דייקא דידה, אבל לא בחשוד לשקר, וכמו כן להיפוך בהיא חשודה לשקר לא מהני אף שעדות העד אין בו חשש בדדמי, ודווקא במלחמה דאין בה אלא חשש בדדמי נאמן העד כשאומר קברתיו, אך למ"ד טעמא דקטטה משום בדדמי קשה, ודוחק לומר דבעיא דע"א בקטטה דווקא למ"ד דמשקרא: ג) אך לפמ"ש בשמעתא דע"א ביבמה בסי' א"ב] בפירש"י במשנה דטעמא דמ"ד לא חיישינן לה במשקרת אף שכבר אמרה פעם אחת גרשתני ולא הוי חומר לגבה מה שיוצאת מבעלה, רק הטעם משום שאינה חשודה לעבור על חומר איסור א"א כיון שעדיין לא עשתה עבירה בפועל עיי"ש, והתינח בשהיא עצמה אומרת מת בעלי, אבל בע"א דמפורש בש"ס דהנאמנות משום חומר שבסופה [ועי' בסי' בשמעתא דע"א ביבמה מ"ש שם על הרמב"ם] וכעת יש להוסיף נופך כיון שפירש"י בשבת משום אפקעינהו, וא"כ אף אם באמת לא תידוק מותרת לינשא מה"ת דשוב העד נאמן לומר שלא יבוא ולא שייך גבה חומר א"א ודו"ק וע"כ הטעם רק משום חומר שבסופה ובקטטה דליכא חומר בסופה חשודה במשקרת שלא תידוק כלל ואזיל דייקא דידה לגמרי ע"כ אין העד נאמן אפי' בקברתיו: ד) וראיתי להב"ש סי' י"ז ס"ק קמ"ג וז"ל ופירש"י דמבעיא לי' אם העד אומר בדדמי והא דנאמן בעלמא משום דהיא מדייקא וכאן לא מדייקא ואומרת ג"כ בדדמי אינו נאמן.

נראה מדבריו דהא דאיצטריך בעלמא לטעמא דדייקא הוא רק להוציא מחשש בדדמי דבכל מקום שייך בדדמי בעד וזה יש לו פנים כמו שיבואר איה"ש בסי' ק"ח בביאור דברי התוס' ולפי"ז יתיישב הא דע"א בקטטה כיון דלעולם יש חשש בדדמי בעד, ובסוף הדיבור כתב ובע"א בקטטה ואומר קברתיו להרמב"ם אינו נאמן דשמא שכרה אותו ולשאר פוסקים נאמן, ואיני יודע על איזה פוסקים כוונתו. אם להרי"ף הא כתב הרמב"ן לשיטתו ג"כ מחשש שכירות, ובוודאי כוונתו לרש"י ובעה"מ והרא"ש והטור דאזלי בחד שיטה, דהבעיא רק ששניהם אומרים בדדמי, ובקברתיו דלא שייך בדדמי נאמן, ואזיל לשיטתו דבכל עדות מיתה יש חשש בדדמי בעד, וע"כ מבעיא לי' בע"א בקטטה, אבל בקברתיו א"צ לדיוק דידה כלל, וע"כ אף דמשקרא נאמן, והא דצריך לטעמא דדייקא בעד מיתה היא רק להוציא מחשש בדדמי, אבל בקברתיו אפי' בלא דייקא דידה נאמן: ה) ולפענ"ר כל זה אינו דאם איתא דבקברתיו נאמן בלא דייקא, א"כ אף הבעיא דע"א ביבמה בלא קברתיו, וא"כ מאי פשט ממתני' אילימא בתרי מאי חזית וכו' אלא בחד וטעמא דאתי בי תרי ואכחשוהו הא חד מהימן ודחי בתרי ובהזמה עיי"ש, והא אף בחד מצי מיירי ובקברתיו, אלא ודאי הדבר ברור כמ"ש דבעד מיתה לא שייך כלל בדדמי לרש"י ובעה"מ כמו לכל הפוסקים ואעפי"כ צריך דיוקא דידה, אלא דבמלחמה דדייקא רק שלאחר שנדמה לה שאמת אינה מדקדקת יותר סגי כשהעד אינו אומר בדדמי, דאין ללמוד דחיישינן לבדדמי רק ממתני' דמלחמה בעולם אינה נאמנת ודווקא בדומה שבכל העדות יש חשש בדדמי, אבל כשאחד מהם [העד או האשה] אין בו חשש בדדמי אין ללמוד ממתני' ונאמן. אבל בקטטה דמשקרא בעד וכנ"ל אינו נאמן אף בקברתיו דבסתם מיתה אין חילוק בין קברתיו או לא כן נראה לי ברור בס"ד: