שו״ת אבני נזר – אבן העזר – תשובה לדעתי, קטע 10

דהא בעדות בפני נכתב ובפני נחתם בעינן עדות טפי ופסול מפי הכתב כמו שפסק הריב"ש והרמ"א סי' קמ"ב סעיף ז', וכבר הוקשה להריב"ש שהרי חמש נשים נאמנות לומר בפני נכתב ובפ"נ אף שלעדות אשה פסולים כ"ש כתב, ותירץ הריב"ש דלאו משום קולא דבפ"נ רק משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן כו' אין לחושדה שבאה לקלקלה, והב"י תירץ דלנאמנות הקילו בבפ"נ משום דגט בידה שמסייעה, אבל לענין שלא לחלק בין עדות לעדות מחמירין בבפ"נ טפי, ולכל התירוצים מוכח דמדמכשירין תחילתו בפסול בבפ"נ כ"ש דכשר בעדות' אשה שמת בעלה, כן נ"ל ברור להלכה שאין לחלק כלל בין עבירת גזילה או רציחה ובכל גוונא כשר: ד) אך בראה כשהמיר ברצונו ואח"כ שב כיון שהמיר דינו כעכו"ם, ואיתא בסוף פרק האשה שנתארמלה בעדיות שאם ראה אותם כשהוא קטן נאמן כשהגדיל, מ"מ בנכרי ונתגייר אינו נאמן כיון דנכרי הוה לא דייק, וכן קי"ל בחו"מ סי' ל"ה, ומשמע שם בש"ך סק"ז דמומר ברצון ג"כ לא דייק, ע"כ אינו נאמן אפי' בעדות אשה וזה ברור, וכן מוכח מראב"ן וכן הוא ברמ"א סי' י"ז סוף סעיף י"ג דאין קטן נאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו בעדות אשה, וא"כ קו"ח בנכרי ונתגייר דגרע כבסוף פ"ב דכתובות כנ"ל, וה"ה במומר ברצון דלא דייק כנכרי כדברי הש"ך הנ"ל:

ה) שוב התבוננתי שהראי' מהרמ"ה אינו ראי' כלל, שטעם הרמ"ה פשוט, שהרי עדות בפני נכתב הוא קיום ובקיום הקילו חכמים דלא בעי תחילתו בכשרות כדתנן בסוף פרק האשה שנתארמלה ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן, ואף דאוקימנא התם והוא שגדול עומד על גביו היינו משום שצריך שנים, חכמים לא הקילו אלא בקטן אחד, וכן כל דינים שנזכרו במשנה שם בדבר שצריך שנים בעי גדול ובמה שצריך רק אחד סגי בראה בגודלו מה שראה בקוטנו לבד עיי"ש בתוס' בד"ה והוא ובעדות אשה לא הקילו חכמים בזה כמפורש ברמ"א סי' י"ז סוף סעיף י"ג דאינו נאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו, ואף דבכמה דברים הקילו בעדות אשה יותר, בעד מפי עד ומסל"ת, וע"כ אין לדמות חק"ח זה לזה, ועיין בפה"מ פ"ו מהלכות שבת הלכה ט': ו) ובעיקר דברי הריב"ש הנ"ל הגם שסברתו נכונה מאוד תמוה לי דא"כ מה הוכיח רשב"א משום רע"ק בגיטין (כ"ג:) דאשה נאמנת להביא גיטה מקו"ח דחמש נשים, ובאמת צריך להבין הרו"ח דהא בא"י רי"ל דאין חמש נשים נאמנות להביא גיטה רק בחו"ל נאמנת משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי', ומהאי טעמא גופה היא לא תהי' נאמנת כיון דליכא חומר בסופה:

ז) ונראה עפ"י מה שהוכחתי מלשון רש"י ריש האשה שלום דבאשה עצמה לא צריך לטעמא דמתוך חומר רק כדי שלא נחוש לבדדמי אבל למשקר לא חיישינן אף דליכא חומר עיי"ש באריכות והוא בסי'] ע"כ שפיר מוכיח מקו"ח דאשה נאמנת להביא גיטה בחו"ל אף דליכא חומר דבגט לא שייך בדדמי, מקו"ח דחמש נשים דאף שאם יבוא בעל ומערער לא משגחינן בי' ולא יקלקלוה מ"מ הם נוגעים שתצא ולא תצערום עוד, וכ"ש צרתה שנוגעת שלא תמנע לה תשמיש מבעלה, ונוגע פסול לעדות אשה כמ"ש הרמב"ם שאין נאמן לומר מת אחי שאייבם אשתו דחיישינן שמא עיניו נתן בה, וכשר לעדות הגט דהא חזינן שצרתה נאמנת אף שנוגעת, כ"ש האשה עצמה שנאמנת אף בלא חומר, כ"ש שנאמנת להביא גיטה וא"כ נסתרים דברי הריב"ש ומחוורתא כדעת הב"י: סימן פה א) כתב הרמב"ם פרק י"ג מה' גירושין הלכה כ"ח מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני או נהרג ונודע שזה כתב ישראל הר"ז תנשא אשתו והובא בשו"ע סי' י"ז סעי' י"א ונחלקו הפוסקים בלשון הרמב"ם זה שמריך שנודע שזה כתב ישראל שהרשב"א והריטב"א פירשו שהרמב"ם מצריך קיום דווקא שנדע מי כתבו, והה"מ פירש שמודה רמב"ם שא"צ קיום רק שיהי' כתב ישראל, והטעם שלא הוכשר עדות גוי מסל"ת אלא בדבריו ולא מפי כתבו, ובאמת פשט לשון הרמב"ם כהה"מ, וצ"ע מנ"ל להרשב"א וריטב"א שהרמב"ם מצריך קיום:

ב) ונ"ל משום דבירושלמי מצאו כתוב וחתום מת כו' וכ"כ רי"ו דדווקא חתום, וכן פסק הב"ש, ואי א"צ קיום ולא חיישינן לזיוף למה צריך שיהי' כתב ישראל ובוודאי מה"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד אפי' באיזו כתב שיהי'] כיון דאוקמוה אדין תורה דלא חישינן לזיוף כלל, ולדעת הה"מ נראה דהרמב"ם לטעמי' בפ"ו מהלכות גירושין דאם הביא גט פסול בעבירה מן התורה ולא נתקיים בחותמיו אינו גט דבפסול בעבירה חיישינן לזיוף, וכ"ש בנכרי שהרי הרי"ף והרמב"ם למדו דפסול בעבירה כשר במסל"ת מקו"ח דנכרי, ע"כ בעינן שיהי' כתב ישראל דווקא ולפסול בעבירה דמיעוטא נינהו לא חיישינן כמ"ש הת"מ כמו שמשיאין עפ"י בת קול: ג) ואכתי קשה שהרי נכרי אינו חשוד להחליף כדי לקלקל, וא"כ למה ניחוש שהנכרי זייף, ועיין בט"ז וב"ש ס"ק ל"ח, והנראה לי בזה עפ"י מה דאיתא בש"ס בכורות (מו:) דאף דמדאורייתא סגי בפדחת בלא חוטם, בעדות אשה החמירו דבעי חוטם דווקא, ומקשה ומי החמירו והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומשני בתחילתה החמירו בסופה לא החמירו, כלומר שצריך שיכירו בבירור שבעלה מת ובזה החמירו.

רק בעדות המעידים הקילו, והנה ידוע דראו ביום מועיל מקו"ח דלא תהא שמיעה גדולה מראי', וה"ה איפכא דאמרינן קו"ת דאם בראי' בעינן שנראה בבירור שבעלה מת כ"ש בשמיעה, וכיון שאינו נאמן בכתב רק ישראל צריך שנדע בבירור ששמענו מישראל, ואם לא כן חיישינן שמא נכרי זייף ואין כאן עד כלל וחכמים לא הקילו רק בידוע שיש עד שמת בזה הקילו שיהי' העד נאמן, וכי היכי שאם ראו פדחת לבד חיישינן שטעו ואין כאן ראי' שמת בעלה, כמו כן הכא חיישינן שנכרי זייף ואין כאן שמיעה מעד שמת, ובזה החמירו בעדות אשה, אף דבעלמא לא חיישינן שנכרי זייף, אבל בנודע שכתב ישראל מותר כמו שמשיאין עפ"י בת קול, וזה חשוב סופה שתקנו שקול יחשב עד והרי ידוע ששמענו קול, אבל בכתב שאם אין חתום שם ישראל וודאי ניחוש לרוב נכרים וצריך קול ישראל דווקא, שוב צריך שנדע בבירור שהוא קול ישראל, ובנודע שהוא כתב ישראל שוב דומה למשיאין עפ"י בת קול: ד) וע"כ נראה לי ברור דכשהוא כתב ישראל מותר אפי' אין חתים שום עד, דאם היינו צריכין חתימת עד שוב היינו מצריכין קיום שיהי' נודע בבירור והי' צריך קיום דווקא. וכן ברור בסברא כיון דבכתב ישראל סגי ולא חיישינן לפסול בעבירה שזייפו כי היכי שחיישינן לנכרי זייפו בלא נודע שהוא כתב ישראל, (אפי' חתום שם ישראל) וכיון דלא חיישינן לפסול בעבירה, פשיטא שנאמן אפי' אין חתום בשמו. דאפי' לא נחשבי' עד הלוא מסל"ת ג"כ נאמן בעדות אשה, רק נכרי אינו נאמן בכתב דבכתב חיישינן שמא כוון לאיזה דבר להעיד, אבל בישראל ממנ"פ נאמן, וע"כ השמיט הרמב"ם מהירושלמי תיבת חתום כיון דצריך כתב ישראל דווקא למה לי חתימה:

ה) והירושלמי שמצריך חתימה בלא נודע שהוא כתב ישראל לטעמי', דמשמע בירושלמי סוף פ"ק דגיטין דאפי' בא"י נאמנת צרתה להביא גיטה דלא חיישינן שהצרה זייפא [עיי"ש שמקשה אמתני' דהכתב מוכיח הלא צריכה לומר בפני נכתב, ומדלא הקשה דשמא זייפה מוכח דס"ל דלזיוף לא חיישינן אפי' בצרתה וכר' יוסף דבבלי], וכ"ש דלא חיישינן שהנכרי זייף שהרי צרתה גרועה מנכרי דאפי' במסל"ת לא מהימנא, ובמשיאין עפ"י בת קול פריך דילמא צרה היא ולא פריך דילמא נכרי הוא, אבל לדידן דקי"ל כאביי דצרתה חשודה לזייף ה"ה נכרי ופסול בעבירה וכפסק הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין דפסול בעבירה שהביא גט שלא נתקיים בחותמיו אינו גט, ע"כ מצריך כתב ישראל דווקא, וכיון שצריך כתב ישראל א"צ שיהי' חתום ישראל: ו) העולה מזה דבמקום עיגון שהסכמת האחרונים להתיר בלא קיום. ה"ה דמתירין אפי' בלא חתימת עד כיון שהוא כתב ישראל: ז) וזה נ"ל דעת המחבר סי' יז סעי' יא שכתב מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני תנשא אשתו ואפי' אינו מקויים, ומלישנא דאפי' אינו מקויים משמע דרק קיום לא בעי אבל חתימת עד בעי, וכ"כ הב"ש, ומתחילת הלשון ששינה לשון הירושלמי כתוב וחתום וכתב מצאו כתוב לבד משמע דאפי' חתימה לא בעי, והיינו משום שבזה יש חילוק בין כתוב בכתב ישראל, ע"כ סתם המחבר וכתב מצאו כתוב דלהרמב"ם שמצריך כתב ישראל סגי בכתב לבד, ודיעה החולקת ומתיר אפי' בכתב עכו"ם כתב אפי' אינו מקויים דבזה רק באינו מקויים מקילין דלא חיישינן שנכרי זייף, אבל בלא חתימה ודאי חיישינן שמא נכרי כתבו ואינו נאמן בכתב:

ח) ומיושב מה שהקשה הח"מ דמנ"ל להמחבר ששום דיעה ס"ל דלא בעי כתב ישראל, ולהנ"ל ניחא, שהרשב"א שכתב דלא בעי קיום משום דכמו שנחקרה עדותן בב"ד, וס"ל דאף בזה שנסמוך מי העד סמכינן אד"ת ולא ס"ל סברא הנ"ל מש"ס בכורות, ממילא בחתום שם העד שלא חיישינן שנכרי זייף דאין וסוד להחלף כדי לקלקל וכן מוכח ברי"ו שכתב דדווקא בחתום שם עד, ןאם איתא דבעי כתב ישראל למה לי חתימת עד וכן מוכח מהרמב"ן ורשב"א דס"ל בירושלמי דלא בעי קיום א"כ למה אמר ירושלמי כתוב וחתום דווקא מוכח דלא בעי כתב ישראל: ט) ואני מסתפק בחתומים שמות ישראל כגון ראובן שמעון שידוע שאין נכרים בשמות אלו אפי' כתוב בכתב לעז שבקיאין בו הנכרים ג"כ כשר, לפי מה שהעלה הח"מ להתיר במקום עיגון כמו בשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין ומשום דלא חיישינן לצרה רק תלינן ברובא עיין בת"מ, והרי שנינו במשנה כשאומר נשכני נחש והרי אני מת משיאין את אשתו ושם ליכא רוב להתיר דכך יש לומר שצרה היא כמו שנאמר שהוא הבעל. ואדרבא רוב לאיסור חמש נשים ולהתיר לתלות בבעל לבד, וכן בגיטין מי שהי' מושלך בבור, וע"כ לזו לא חיישינן כלל, וכמו שאין חשוד מן התורה לזייף עד, כמו כן אף בע"פ אין חשוד לעשות עדות בשם אחר, יהי' הטעם מה שיהי, ע"כ לא תלינן שאחר זייף בשמו, אף בלא טענת רוב. ודווקא באומר מת איש פלוני דבזה בלא רוב ודאי חיישינן שמא פסול הוא ובעי רוב כשרים, אבל באומר העדות בשם כשר שאומר אני פלוני לא חיישינן כלל לאחר, וא"כ בעדים חתומים ושמותיהם ידועים שמות ישראל לא חיישינן כלל לעכו"ם אפי' בכתב עכו"ם, ולא הצריך הח"מ לטעם רוב שאין שכיח עכו"ם שיודעים כתב ההוא רק בשמות שאין ידועים אם ישראל אם נכרים.

וכה"ג בגיטין (יא.) בשמעתא דערכאות, וכן בחשש פסולי עדות אפי' רוב פסולים במקום ההוא אם שמות החתומים ידועים לנו בשמם ושם עירם ויודעים שאין באותו העיר אחרים באותו שם לא חיישינן לזיוף וכי אצטריך שהפסולים יהי' המיעוט בשאפשר שהפסולים באמת שמם כך: י) ולפי זה מ"ש הרמב"ם שנודע שהוא כתב ישראל היינו או ששמות העדים ישראל דלא חיישינן לזיוף [ולא דמי לפרק ו' מהלכות גירושין שידוע שפסול בעבירה הביאו], או שאין השמות ידועים רק הכתב ידוע, וזה ששינה הרמב"ם מהירושלמי שאמר כתוב וחתום מת איש פלוני ולא כתב שכתב ישראל, והרמב"ם השמיט חתום וכתב שנודע שהוא כתב ישראל ולמ"ש ניחא דמבואר בגיטין (יא:) שרוב ישראל שבחו"ל שמותיהן כשמות עכו"ם, ע"כ בתלמוד א"י דברו לבני מקומם ושם אין שכיח ישראל בשמות עכו"ם ע"כ אם חתומים ישראל תנשא דלזיוף לא חיישינן, אבל הרמב"ם שכתב הדין לכל העולם אין ראי' מוחלטת מהשמות, ע"כ כתב סתם שנודע כתב ישראל באיזה אופן שיהי', נמצא שדברי הרמב"ם הם דברי הירושלמי ממש רק שחילוף הנושאים גרם שינוי הלשון:

יא) ובזה יתיישב סתירת דברי הרמב"ם שלא הביא מתני' דמי שעמד על ראש ההר ואמר פב"פ מת והלכו ולא מצאו שם אדם משיאין אשתו ומשמע שהטעם משום דבגמ' הקשו ודילמא שד הוא ומשני דחזו לי' בבואה דבבואה, וסובר כסברת הגאון דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה, וכן פירש הכ"מ, והקשה דברי הרמב"ם דידי' אדידי', שבפרק ב' מהלכות גירושין פסק למתני' דמי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ולא הזכיר כלל דחזו לי' בבואה, וע"כ דס"ל דלמאי דמסקינן ליישב הקושיא דילמא צרה דבשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין ה"ה דלא חיישינן דילמא שד הוא ולא צריכינן לאוקמי דחזו לי' בבואה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שהי' לו להביא מתני' דמי שעמד על ראש ההר ואמר פב"פ מת, זה תמיהת הכ"מ ולא תירץ כלום עיי"ש: יב) ולמ"ש נכון היטב. דהנה בהאי דפב"פ מת ע"כ הא דלא חיישינן שצרה אמרה כן ואין כאן זיוף כלל שהרי לא אמרה בשם אחר, ע"כ משום דאזלינן בתר רוב כשרים לעדות זו, וכמ"ש בחלקת מחוקק אבל בההוא דאמר נשכני נחש והרי אני מת וכן במושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי, ע"כ אין הטעם משום רוב שגם בכשרים אין לתלות רק שהי' הבעל כמובן, ומנ"ל שהי' הבעל שמא אחת מחמש נשים שהם הרוב, וע"כ הטעם משום דלא חיישינן לזיוף אף שצרתה חשודה לזייף שהרי בא"י אינה נאמנת להביא גיטה, מ"מ כיון שלא ידעינן מספק אין לחוש שצרה זייפה, ולא דמי לגט שיוצא מיד צרתה. וע"כ החילוק פשוט שבגט כי היכי דלא חיישינן לחמש נשים אף שהם רוב וחשודין לזייף, מ"מ מספק לא חיישינן לזיוף עדות בשם אחר, כמו כן לא חיישינן לשד שזייף.

אבל באומר פלוני בן פלוני מת דשם הטעם רק משום רוב דליכא זיוף, א"כ אף דלצרה לא חיישינן משום דרוב כשרים אבל לשד נחוש שהם הרבה מאד כבש"ס ברכות (ו.) ע"כ הביא הרמב"ם הני תרי מימרי דמושלך בבור ודנשכני נחש ולא הביא הא דפלוני בן פלוני מת: יג) ועוד יש ליתן טעם דלא חיישינן לספק זיוף צרתה ולספק צרתה משקרת חיישינן, דיש לומר דבספק זיוף צרתה לא חיישינן דרק חשש דרבנן, והרי בסוטה דנאמנת מה"ת אף צרתה נאמנת ע"כ לא החמירו בספק, אבל בספק אם הי' צרתה הוי ספק דאורייתא שהרי מן התורה אין אשה נאמנת וחכמים לא נתנו נאמנות לצרתה, ודווקא בחשש זיוף צרתה דבספק לא חיישינן לצרה ואמרינן שלא הי' צרה כלל ולפי זה י"ל דלשד חיישינן אף למסקנא דאין לשד שום נאמנות כלל בשום מקום, אך להרמב"ם לשיטתו דעד נאמן לומר מת בעלה מה"ת ע"כ מדקי"ל צרתה אוכלת בתרומה צ"ל דחשש צרתה משקרת מה"ת ואעפי"כ לא חיישינן, ע"כ אי משום רוב כשרים, או דלספק זיוף לא חיישינן וא"כ גם בשד לא חיישינן בספק זיוף: סימן פו א) דעת הרמב"ם הובא בשו"ע סי' י"ז סעי' יג דאין קטן נאמן אלא במסל"ת, וכן דעת רש"י ב"ק (קי"ד:) בד"ה לעדות אשה, וכ"כ בשטמ"ק שם בשם הר"מ מסקרסטה וז"ל ונראה לומר בשבוי' ובעדות אשה שאם האשה בת דעת ונתכוונה להעיד נאמנת כדתנן התם שתי נשים שנשבו אבל בקטן או בגוי הוא דמכשרינן מסל"ת ולא מקבלינן בתורת עדות ועבד ושפחה נמי כאשה בת חורין דמי עכ"ל, וכ"כ בפסקי מהרא"י בשם או"ז, וכיון דכל הנהו רבוותא פוסלים הקטן ולהכשיר לא מצינו רק משמעות הטור פשיטא דאין לסמוך עליו נגד כל הנ"ל, ודלא כהט"ז שכתב כדאי הטור לסמוך עליו. ומשום שחשב שאין חולק עליו רק הרמב"ם כתב כן. וכן כתב השאג"א.

ב) גם עיקר סברת הט"ז דקטן שהגיע לעונת הפעוטות בר דעת קצת כשר כמו אשה ובלא הגיע לעונת הפעוטות אפשר דאפי' מסל"ת לא מהני, קשה משבוי' שדעת הטור שאין קטן נאמן אלא במסל"ת, ובמאי אי' בהגיע לעונת הפעוטות ליתכשר כמו אשה, ואי לא הגיע אפי' מסל"ת לא מהני, ובודאי אשה יש לה נאמנות טפי, וראי' תחומין, דאשה ועבד נאמנים ולא קטן, וכן ברמ"א יו"ד סי' קכ"ז קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין: ג) ומכל מקום יש מקום עיון לפי פשט הגמ' דהאשה שנתארמלה (כז:) דתינוק ותינוקת אפי' אינם מסל"ת נאמנים להעיד על השבוי' שלא נטמאת וכמ"ש הר"ן והה"מ והשיגו על הרמב"ם שלא הכשיר קטן בשבוי' אלא במסל"ת מסוגיא הנ"ל, ולפי דברי הה"מ דפסול בעבירה מה"ת פסול לעדות שבוי', מקו"ח דעדות אשה דהיא עצמה נאמנת ופסול בעבירה אינו נאמן, כ"ש לעדות שבוי' דהיא עצמה אינה נאמנת, מכ"ש פסול בעבירה מה"ת דאינו נאמן, וא"כ מהאי קו"ח גופי' נוכל ללמוד דקטן אפי' אינו מסל"ת כשר לעדות אשה, משבוי' דהיא עצמה אינה נאמנת וקטן נאמן אפי' מתכוין להעיד, עדות אשה דהיא עצמה נאמנת כ"ש קטן שנאמן: ד) מיהו בהאי קו"ח דהה"מ יש לי לדון, דלעולם עדות שבוי' קיל מעדות אשה, והא דהיא עצמה נאמנת בעדות אשה מתוך חומר שבסופה משא"כ בשבוי', וכי תימא מהאי טעמא גופי' ניקל בקטן בעדות אשה טפי מבשבוי' כיון דחזינן דסברא דמתוך חומר שבסופה אלים טפי מקולא דשבוי', ליתא דוודאי סברא דמתוך חומר יותר שייך כשהיא עצמה מעידה מכשמעיד אחר, ותדע דהא נוגע פסול לעדות אשה כמ"ש הרמב"ם דאין נאמן לומר מת יבמי שאייבם את אשתו דחיישינן שמא עיניו נתן בה, והיא גופה נאמנת:

ה) וראי' לזה דבשבוי' הקילו יותר מבעדות אשה, שהרי בשבוי' אחד אומר טהורה ואחד אומר טמאה כשירה אפי' בבת אחת ואפי' עד שאומר טמאה היא עד כשר, ובעדות אשה דווקא בזה אחר זה, ואף בזה דעת הרמב"ם בעד פסול אומר תחילה ואחר כך כשר תצא מהתירה, ואין לומר משום דלפי דברי העד שאומר טמאה היא אסורה מה"ת וזה אין אנו מאמינים לו שהרי מה"ת היא בחזקת היתר, ע"כ אין מאמינים לו כלל אף להכחיש עד המתיר, ואין הכי נמי שאם לא אמר שהיא טמאה רק שאומר לעד המתיר לא ראית שהיא טהורה [כההיא דפרק עגלה ערופה] הי' נאמן, דליתא, שהרי בכלל דבריו שהעד המתיר לא ראה באותה שעה שהיא טהורה ונהימני' בזה, ואין לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כיון דאינו רק מחשש משקר וכעין שכתב הרמ"ה דבעדות בפני נכתב ובפני נחתם לא איכפת לן בתחילתו בפסול מטעם זה וכמו שביארנו לעיל, וע"כ כנ"ל: ו) ועוד יש לומר בסתירת קו"ח דהה"מ דבשבוי' הקילו משום שהיא עצמה ג"כ אומרת שהיא טהורה, ואף שאינה נאמנת מ"מ מהני להקל בעדות, וכל קו"ח של הה"מ מהיא עצמה ואיך נלמד מזה שהעד והיא עצמה ביחד אינם נאמנים, וזה שהקילו בעד ועד ג"כ מטעם זה, ואין לומר דאם עד כשר אומר טמאה ועד פסול טהורה אפי' נחשבי' להיא עצמה ג"כ עדות הא עד כשר מהימן כשתי נשים ובבת אחת תהי' אסורה, לק"מ דבזה שפיר י"ל כיון שאינו נאמן לאוסרה מה"ת וכו' ואינו נאמן ג"כ לומר לא ראית משום עדות שבטלה מקצתה ונעשה ע"י זה עד פסול ושוב נאמן העד פסול והיא עצמה יותר ודו"ק היטב: