שו״ת אבני נזר – אבן העזר – תשובה לדעתי, קטע 9

שפירש בדעת רש"י בכתובות לט. דג' נשים מותרות אף קודם תשמיש, מכלאים בציצית שהתירה תורה משום דאתי עשה דציצית ודחה ל"ת דכלאים, והא אין חיוב ללבוש טלית של פשתן, ומצוות ציצית יכול לקיים בטלית של צמר ואף אם לא ילבוש טלית כלל לא יעבור על עשה דציצית] וצ"ל כיון שאם נאסר לו של תכלת, מ"מ יהי' מותר לו ללבוש הטלית כדברי המרדכי דבשבת שלא עשה הציצית בטליתו מותר ללבשו בלא ציצית, וכן כתב המג"א באין לו ציצית, וכן בזמה"ז לובשין טלית בלא תכלת, וכיון שהלבישה בין כך ובין כך מותר שוב החיוב לעשות בו תכלת, ודוחה ל"ת דכלאים, וה"נ כיון שהתשמיש בין כך ובין כך מותר, שוב החשש רחוק של סכנה דוחה איסור השחתת זרע: יב) ואין לומר דשאני התם דתרי מילי הלבשת טלית ולבישת ציצית של כלאים, וכיון שלבישת טלית מותר, שוב לבישת הציצית חובה ודוחה, משא"כ בנ"ד שהאיסור הוא התשמיש ובמניעת התשמיש אין סכנה דליתא, דגבי כלאים בציצית נמי כיון שעשה בטלית של פשתן חוט אחד של תכלת נעשה כל הטלית כלאים, ובלבישת הטלית אין שום חיוב ומצוה וע"כ דמ"מ כיון שאם לא נתיר לו הציצית יהי' מותר ללבוש הטלית בלא ציצית, שוב משום מצוות ציצית מותר ללבוש הטלית של כלאים, ה"נ כיון שאם לא נתיר לו לשמש במוך לפני תשמיש יהי' מותר לשמש בלא מוך [ובנ"ד בלא מוך לפני תשמיש] שוב משום חשש סכנה מותר לו לשמש במוך לפני תשמיש, (ונוכל לעשות סניף פסק היש"ש שמותר אפי' לכל הנשים לשמש במוך לפני תשמיש ועי' בטורי אבן בהשמטות פ"ק דמגילה גבי טובלת ויושבת בחיקו של מרדכי] וכיוצא בזה בחי' הר"ן שלהי שבת עיי"ש:

יג) אך כל זה אינו רק אליבא דר"מ אבל מסתמא קי"ל כחכמים דאמרי משמשת כדרכו ומן השמים ירחמו, רק שכתבתי בתחילת דברנו דחכמים לא אמרי רק בג' נשים דלא שכיח שיתעברו ולא הוי סכנה גמורה, אבל בנ"ד שהרופאים שפטו שאם תתעבר ותלד ודאי תמות וכלי הריון הם אצלה כמו בשאר נשים, ודאי גם חכמים מודים שלא יסמוך על מן השמים ירחמו, אך ליתן מוך לפני התשמיש, שכל ההיתר משום שאם לא נתיר נתינת מוך לפני תשמיש ישמשו ע"י נתינת מוך אחר תשמיש שבזה אין חשש איסור אפי' בשאר נשים כפסק ר"ת והרא"ש ויש"ש ועדיין חשש רחוק שתתעבר בשעת תשמיש ממש ושוב לא יועיל המוך וחשש זה חשש רחוק שאינו מחויב לחוש ומותר לשמש במוך אחר התשמיש] וע"כ מותר להשים מוך קודם התשמיש, הא כיון שחשש רחוק הוא לא שרו רבנן ונאמר מן השמים ירחמו ואין צורך להתיר האיסור לשום מוך לפני תשמיש כיון שאם תשים אחר תשמיש לא יהי' איסור כלל אפי' בשאר נשים, ואף שעדיין חשש רחוק שתתעבר מן השמים ירחמו, סוף דבר לדינא לאחר תשמיש מותר להשים מוך לקנח כל הזרע ולהפליטו אבל לא לפני תשמיש: הק' אברהם סימן פב שנית בענין הנ"ל א) דבר קושיית הפלאה כתובות ע"ב. על הש"ע יור"ד סי' רל"ה בהפר לה על מנת שתהי' מתהפכת לאחר תשמיש, דאי אפשר על זמן רב, דא"כ בכל תנאי יוציא ויתן כתובה דהא אסורה מספק שמא לא תקיים התנאי דבתנאה לא מיזדהר, וע"ל בפעם אחת, וקשה קושיית השטמ"ק ותעביד, דבזה לא שייך לומר בעינא חוטרא לידא, וע"כ כתירוץ הב' דאיסור יש לקלקל הזרע, ובש"ע יור"ד ססי' קצ"ו משמע דמותר:

ב) יש ליישב בכמה אופנים, הא', די"ל דלא ס"ל כתירוץ השטמ"ק, רק לפמ"ש הר"ן פרק האיש מקדש דשכר יש לאשה שמסייעת לבעל במצוות פו"ר, ושכר זה יש לה על כל ביאה שתוכל להתעבר בו, וכשתתהפך אחר התשמיש מאבדת שכרה ואינה מחוייבת לשמוע לבעלה בזה, ואף אם תמצא לומר דס"ל כתירוץ השטמ"ק משום דאמרה בעינא חוטרא לידא נמי ניחא, דשאני הכא דמקלקלא נפשה שתאסור ליהנות לו מכאן ולהבא ובזה ודאי מיזדהר וחילוק זה יש בתשו' מהראנ"ח חלק א' סי' כ"ת: ג) עי"ל דהנה בהא דסוף סי' רל"ה דהפר על תנאי נתקשה בה בתשו' רעק"א לדעת התוס' בנזיר דגם במידי דדיבור גרידא בעינן דיני תנאים ושאפשר לקיים המעשה ע"י שליח [ומה שהקשה שם על התוס' מהא דנדרים באמרה קונם הנאת רחיצה עלי אם ארחץ, במחכח"ה אשתמיטתי' דברי המלחמות פ"ב דביצה דבדיבור גרידא אם כלאחר ולא בעי דיני תנאים עיי"ש, משא"כ באומר על מנת גם בדיבור בעינן דיני תנאים] א"כ הפרה דלא מהני ע"י שליח, דקי"ל כר' יאשי' נדרים ע"ב לא יועיל בה תנאי, ותהי הפרה קיימת אף אם לא תקיים התנאי, ותירץ בתשו' הנ"ל דהא דקי"ל כר' יאשי' דלא מהני הפרה ע"י שליח הוא משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר כמבואר בפוסקים, ולענין חלות התנאי דר' יהונתן המחמיר נקטינן כר' יהונתן.

וברייתא אי באתי כר' יונתן, או דברייתא לא מיירי בהפרה אך לדידן דמספקי לן כתב הטור הדין בהפרה ותפוס לשון אחרון דברייתא לא מיירי בהפרה רק לדידן, ולדידן לא קשה קושיית הפלאה דאפי' בתנאי דעלמא אסורה שמא לא תקיים התנאי, ולמ"ש לא קשיא דהאי איסור שמא לא יקיים התנאי מבואר ברמב"ם שהוא גזירה עיי"ש, וא"כ הוא איסור דרבנן ובדרבנן נקטינן כר' יאשי' המיקל דחל הפרה אפי' לא תקיים התנאי, וכהאי גוונא כתב בתה"ד בפלוגתא דרבוותא בדרוסה מותר לנכרי דלענין גזירה שמא ימכרנו לישראל סמכינן על הפוסקים דלא הוה דרוסה כלל, והובא ברמ"א סוף סי' נ"ז להלכה, וה"נ לענין גזירה שמא לא תקיים התנאי סמכינן על ר' יאשי' דחל הפרה אפי' לא תקיים התנאי: ד) אך בעיקר קושיית הפלאה י"ל דכמו לפירוש הפשוט שהוא הדיר הנאה ממנה בעת אשר לא תקיים התנאי, כמו כן לפסק המחבר הפר מקצתו מופר, א"כ י"ל כשמיפר לה על אותו זמן שתקיים, דומה להיפר מקצתו, דאף דאמר על מנת כאומר מעכשיו, הא ודאי על אותו זמן חל הפרה מעכשיו, דע"כ כן הוא דלאחר יום שמעו אינו יכול להפר, אך יש לפרש קושייתו על הטור שפסק הפר מקצתו אינו מופר, וא"כ כשאח"כ לא תקיים התנאי ומקצת הפרתו בטילה והוה לי' הפר מקצתו וכל הפרה בטילה, ועשתה איסור למפרע: ה) אך יש ליישב עפימ"ש הר"ן נדרים פב:

בפלוגתא דשמואל ור' יוחנן בנדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה, דשמואל סובר מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה ור' יוחנן סובר מיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה, וכתב הר"ן דפליגי בהא דהיפר מקצתו אינו מופר דכתיב אשה יפירנו ושמואל סובר כיון דאי אמרת דאינו מופר לשאינו מתענה גם למתענה לא יועיל הפרתו דהו"ל היפר מקצתו הדר הו"ל נדר שאינו מתענה כמתענה, דע"י שאינו מתענה לא יוכל להפר שמתענה ואיכא עינוי נפש, ור' יוחנן סבר דכי אמרינן הפר מקצתו אינו מופר היינו מקצת נדר שיכול להפר, וכיון שמיפר כל המתענה קרינן בי' הפר כולו, וחזר והקשה הר"ן לשמואל מהא דנטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים, ואמאי נימא מתוך שמיפר חלקו מיפר לכל היהודים, דבלא"ה לא אפשר, דהו"ל הפר מקצתו. לאו קושיא דאיכא למימר דווקא בעינוי נפש הוא דקפיד רחמנא שלא יפר מקצתו, דאי הכי מעני לה טפי, אבל דברים שבינו לבינה דמשום קפידא דידי' מה דקפיד קפיד מה דלא קפיד לא קפיד עכ"ד:

ו והנה בטעמא דר' יוחנן י"ל דאיהו נמי ס"ל כשמואל בטעמא דהפר מקצתו אינו מופר משום דאי הכי מתעני לה טפי, אלא דס"ל דכיון דלא שייר אלא שאינו מתענה לא מענה לה, אבל בשייר מקצת שמתענה בה ג"כ מעני לה טפי שלא נעשה רצונה בנדרה ומתענה במקצת, והנה בריש פרק ואלו נדרים אילימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ לא תרחץ ולא לחסרון פירות עולם עלי', מבואר דאף שגוף הנדר יש בו עינוי נפש כיון שתלתה אותו בדבר שאינו עינוי נפש לא חשוב עינוי נפש, וא"כ, ה"נ כיון שהיפר לה על כל זמן שתקיים התנאי ובידה לקיים התנאי, הרי לא נשאר נדר עינוי נפש ולא מעני לה טפי בהפרה, ושפיר חל הפרה, ואף שאם עברה על התנאי אח"כ נשתייר למפרע עינוי נפש בנדרה, הא באומר קונם פירות עולם עלי אם ארחץ שרחצה לבסוף הוי למפרע עינוי נפש, ומ"מ כיון שבשעת הפרה עוד הי' בידה שלא לרחוץ לא חל הפרה, ה"נ בתר שעת הפרה אזלינן וחל הפרה ודו"ק: ז) אך בגמ' אי אפשר לפרש כן. שהרי בגמ' הוא שמואל, והוא הסובר בפרק ואלו נדרים מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה, אך לפי דברי הגאון רעק"א ז"ל דבגמ' באמת אין הפירוש בנדרה והפר רק לדידן פסק הטור הדין, ולהלכה הא קי"ל כר' יוחנן מיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה: ח) הנה כתבנו איזה תירוצים על קושיית הפלאה ומסתמא יש עוד כהנה וכהנה וכל קושיא יש לה תירוץ, ואין לסתור פסק הרא"ש ויש"ש בשביל קושיא. בפרט לומר שהטור יחלוק על פסק אביו הרא"ש, וכיון שהרא"ש ויש"ש גדול האחרונים מקילים בכל הנשים איך לא נסמוך עליהם במקום דחק גדול ותו לא מידי: הק' אברהם סימן פג ב"ה אור ליום ועש"ק יתרו תרנ"ד פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד חתן אחותי הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י.

מכתבו הגיעני ולא הייתי בביתי כי הי' ימים של צער הפטירה מאלכסנדר ונסעתי שמה לכבודו גם הייתי בראדאמסק לבקר את מחו' ר' ליפמאן נ"י ומחלתו אנושה ר"ל השי"ת ירפאהו, עתה פניתי וראיתי השאלה: דבר איש שדר עם אשתו כעשרים שנה ואין לו בנים, והי' אצל כמה רופאים ואמרו שא"א ליתן לו רפואות אם בלתי יוציא זרע והם יבחנו הזרע, אם אריך לעשות כן, וכבודו הביא דברי הב"ש שמסתפק אם מותר כדי לברר אם הדם ממנו או ממנה, והביא ראי' מיבמות ע"ו. דמותר כדי לבדוק אם יקרע הסתימה וחשוב כרות שפכה והניח בצ"ע, וכתב כבודו משום דהראי' מיבמות יש לדחות דהתם ממנ"פ אם כרות שפכה הוא אין איסור בהוצאת זרע, דאינו ראוי להוליד, אם אינו כרות שפכה יהי' מזה תועלת, אבל בנדון הב"ש שמא הדם ממנה ולא יהי' תועלת ומוציא ש"ז לבטלה, וע"כ בנדון דידן נמי שמא לא יתרפא עכ"ד: תשובה א) יש לחלק בין ספק דלשעבר בין ספק דלהבא, דהתם בנדון הב"ש הוא ספק איסור תורה, דומה לנולד בין השמשות שאינו דוחה שבת מספק, ובתוס' שבת (קל"ה) דלבה"ש לא צריך קרא, אבל ספק דלהבא דומה להואיל אי מקלעי לי' אורחים דחשוב ודאי צורך יו"ט משום דאפשר דמקלעי לי', ואפי' ר"ח לא פליג רק משום דאין כוונתו לכך, וה"נ חשוב בוודאי צורך הולדה ולא חשוב לבטלה, ובזה יתיישב קושיית המפרש להלכות קידוש החודש פ"ג ה"ג יעיי"ש: ב) ובלא זה עדיף מנידון הב"ש דהתם אין לתקנת עצמו רק לתקנת האשה, משא"כ בנידון דידן הוא לטובת עצמו כהא דיבמות, אך מעלתו קיצר במכתבו לא ביאר אם נודע שהמניעה ממנו, שאם אינו ידוע שמא המניעה ממנה, והוא מוציא ש"ז לבטלה והוא ספק דלשעבר שהניח הב"ש בצ"ע, ואינו דומה כלל להא דיבמות דממנ"פ כמו שביאר כבודו:

ג) אך לדעתי יש בנ"ד עצה אחרת, דהנה הרמב"ם פכ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה י"א כתב וז"ל אסור להוציא ש"ז לבטלה לפיכך לא יהי' אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ. ולא ישא קטנה שאינה ראוי' לילד, אבל אלו המנאפין ביד ומוציאין ש"ז, לא די שאיסור גדול הוא אלא שעושהו יושב בנידוי ועליהם הכתוב אומר ידיכם דמים מלאו עכ"ל, ודבריו נעלמים מאוד דמה קולא בדש מבפנים וזורה בחוץ יותר מהמנאפין ביד ולא די בצער זה אלא שעשה מסורה דש מבפנים וזורה בחוץ עם איסור נשואי קטנה, והוא תימה גדולה, דנשואי קטנה ודאי איסור קל מאוד, וביתומה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר תקנו לה רבנן נשואין ואילו דש מבפנים וזורה בחוץ מעשה ער ואונן הוא: ד) ונראה ליישב דהרמב"ם הוקשה לו בפלוגתא דר"א וחכמים, דר"א אומר כל כ"ד חודש דש מבפנים וזורה בחוץ וחכמים חולקים דזה מעשה ער ואונן וא"כ לרבנן יש בזה חיוב מיתה בידי שמים כמו במעשה ער ואונן, והיתכן שר"א יתיר לכתחילה מה דלרבנן יש בה חיוב מיתה בידי שמים, וכהאי גוונא מקשה בשבת ריש פרק תולין מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור"א שרי לכתחילה, עוד קשה קושיית מהרש"א ז"ל מנ"ל להש"ס דער ואונן שמשו שלא כדרכן ותמר באצבע מיעכה, כיון דדש מבפנים וזורה מבחוץ ג"כ כמעשה ער ואונן, אימא דער ואונן הכי הוה, והכי פשטא דקרא בב"ר, וכ"כ רש"י ואבן עזרא:

ה) ליישב זה נקדים דברי תוספי הרא"ש פ"ק דיבמות (י"ב:) בהא דשלש נשים משמשות במוך דפירש"י מותרות, ושאר אנשים אסורות, והקשה ע"ז ר"ת, דאי לפני תשמיש גם השלש נשים יאסרו, ואי משום סכנה שמא תתעבר לא ישמשו כלל, ואי לאחר תשמיש גם שאר נשים מותרות, אפי' תימא דנשים מצוות ג"כ על השחחת זרע, דלא מיקרי השחתת זרע אלא במי שגורם ע"י חימום שמוציא זרע לבטלה בין האיש בין האשה, אבל אחר שנעקר הזרע מן הגוף אין בו השחתה עכ"ל הרא"ש (ומזה הוכיח דפירוש משמשות במוך חייבות לשמש במוך, והיינו לאחר התשמיש]: ו) והנה בנדה (מ"ג) דעקירה מן הגוף והיציאה תרי מילי נינהו, ולכאורה למה יאסור לשום מוך לפני תשמיש הלוא העקירה בשעת דישה הוא כדרך כל הארץ ואף שהיציאה הוא כמטיל על העצים, הא אמרת דמשנעקר אין בו איסור, וצ"ל כיון שבשעת עקירה המוך במעיו וסופו להטיל על עצים אף העקירה באיסור, והנה לפי זה דש מבפנים וזורה מבחוץ למה יאסור, בשעת דישה עוד בידו לזרות מבפנים, ומה שזורה אח"כ מבחוץ הא אמרת דמשנעקר אין זה השחתת זרע, ואף שדעתו לזרות מבחוץ הלוא בשימת מוך אחר תשמיש נמי דעתו שתעשה כן, ואף שבודאי חלוק, דבדש מבפנים וזורה מבחוץ דעתו לעשות כן בעצמו ובשימת המוך היא המשמת, ועוד שמא יקלוט הזרע בשעת תשמיש ולא יופסד בשימת המוך לאחר תשמיש מ"מ למה מדמה הש"ס למעשה ער ואונן שהי' שלא כדרכה, דבזורה בחוץ אין רק משום המחשבה שחושב בשעת דישה לזרות מבחוץ, ואיך יתחייב על זה מיתה, ולא דמי לשלא כדרכה שכל מעשיו באיסור:

ז) ע"כ נראה דחכמים לדבריו של ר"א קאמרי שמחייב להיות זורה מבחוץ ובשעת דישה עומד לזרות מבחוץ שמחוייב לעשות כך, ודומה למשים מוך לפני תשמיש, דמשום דבשעת דישה עומד לזרות ע"ג מוך חשוב עקירה באיסור, ה"נ עומד לזרות מבחוץ מחמת חיוב שלא יבוא הוולד לידי סכנה, וע"כ חולקים חכמים על ר"א שמחייב לזרות מבחוץ. דא"כ הו"ל כמעשה ער ואונן, אלא ודאי שמשמש כשאר אנשים, והשתא אם יזרה מבחוץ לא יהי' חיוב מיתה רק איסור גרידא כנ"ל: ח) והשתא לא קשיא שר"א יתיר מה שלחכמים יש בו חיוב מיתה בידי שמים דבאמת לרבנן אין בו חיוב מיתה בידי שמים, ויוכל ר"א, לפסוק שיזרה מבחוץ, אם הדין כמותו טוב, ואם הדין כחכמים שישמש כדרכו, אף אם יזרה מבחוץ אין בו חיוב מיתה, ואינו מתיר מה שלרבנן יש בו חיוב מיתה, וא"כ שפיר מוכיח הש"ס דמעשה ער ואונן הוי שלא כדרכה וזורה מבחוץ לא הי' בו חיוב מיתה, ושפיר פוסק הרמב"ם דזורה מבחוץ הוא רק איסור בעלמא: ט) ונ"ל עוד ליישב לשיטת ב"ר ורש"י וא"ע דער ואונן זורה מבחוץ הוה, ודאתאן לדברי הרמב"ם נבאר דבריו במה שכתב באיסור קטנה משום לתא דש"ז לבטלה, ולא כלל נשואי זקינה ועקרה רק לקמן בבא בפ"ע הלכה כ"ו וכתב הה"מ שנתבאר פט"ו מהלכות אישות ושם נאמר שהוא מדין פו"ר במי שאין לו בנים מה"ת ובמי שיש לו מדרבנן מדכתיב לערב אל תנח ידיך אבל מלתא דש"ז לבטלה אין בו. ולמה, מ"ש מקטנה, וצ"ל דשאני זקינה ועקרה דאף שאין בביאתם מצוות פו"ר מ"מ יש בהם מצוות עונה, אבל קטנה אף מצוות עונה אין בה, דמצות עונה למלאות תשוקת האשה וקטנה לאו בת תאוה כמ"ש תוס' קידושין (מ"ג) בסוף העמוד:

י) ולפי זה יש מקום ליישב דברי הרמב"ם אף לדעת ב"ר דער ואונן זורה מבחוץ הוה דקודם מתן תורה שלא הי' מצות עונה ולא הי' התשמיש רק לפו"ר, והנה מ"ש דזורה מבחוץ אין חיוב מיתה הואיל והעקירה בהיתר ועל המחשבה שחישב לזרות מבחוץ אין לחייב על המחשבה, אמנם הדבר חלוי אם העקירה בהיתר בעצם, אף אם יצוייר שלא תצא כלל ותשאר בגופו שאם הוא היתר בעצם יש מקום לומר דשוב אין חיוב על הוצאה כדברי רא"ש הנ"ל, אך זה לאחר מ"ת שהדישה ועקירת הזרע היתר בעצם משום מצות עונה, רק אם עומד שתצא לחוץ אסור, ולחייב על מחשבתו שתצא לחוץ לא מחייבינן לי', אך קודם מ"ת שלא הי' מצות עונה ולולא שעומד לצאת מבפנים לפו"ר הי' העקירה איסור ואינו מותר רק משום שעומד לצאת מבפנים לפו"ר, אבל אם חשב לזרות מבחוץ שוב חייב על העקירה בעצם, ע"כ ער ואונן שפיר נתחייבו על זורה מבחוץ, אבל לדידן אין חיוב: יא) ע"כ לדעתי יותר טוב להכין קערה לפני תשמיש ולזרות אל הקערה, וכל זה אם ברור שהמניעה ממנו או שיודע בעצמו כן, או שהרופאים ביחנו אותו ושפטו כן: יב) עתה שלחתי אחר רופא מומחה לדבר בעצמי עמו, ואמר לי כי הרפואות אשר יוכלו ליתן אחר הראי' יכולים ליתן גם עתה, רק רצונם לראות הזרע לראות אם המניעה מאת הבעל, ושאלתיו עוד אולי אם הוא בריא יזיקו לו הרפואות, ואמר שגם זה אינו, ולפי דבריו אין שום צורך להריק הזרע, עוד שאלתיו על הבחינה אשר אני המצאתי להיות זורה מבחוץ אם טובה הוא ואמר שכן הוא אם ירצו לראות הזרע יכולין לראות באופן זה, גם אמר כי אם רוצים לראות זרע אינם מוציאין ביד רק מלבישים הגיד בכיס דק סתום למעלה קודם יקרב אל אשה, ואחר התשמיש ישאר הזרע בכיס, סוף דבר אין רצוני להמנות להתיר כלל: דודו הק' אברהם.

חידושים סימן פד א) ראיתי להאחרונים שהביאו בשם תשו' הרא"ש דתחילתו רשע וסופו כשר לא מהני בעדות אשה, ואנכי עיינתי בתשו' הרא"ש סי' נ"ד סעיף א' שמבואר להדיא השאלה לענין ממון ועל זה כתב הרא"ש דבעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל בעדות אשה גם הרא"ש ס"ל דלא איכפת לן בתחילתו בפסול, וראי' לזה מדברי הרא"ש בתשו' גדולה שהביא הב"י שכתב אחר שהמירו לא הי' להם עת מלחמה וראה וידע ולא אמר בדדמי, הרי להדיא דכיון שלא הי' מלחמה ולא בעי שני עדים רק ע"א לא איכפת לן בתחילתו מומרים, ומזה משמע דאפי' תחילתם בעלי עבירות גדולות מהני בעדות אשה: ב) ולדעתי יותר יש להקל בפסול יותר גדול בתחילה לשיטת הראב"ד דכל שאינו בגדר עדות לא חשוב תחילתו בפסול, אך בחה"ד בתירוץ השני דבעינן תחילתו בכשרות ודעת הט"ז דדווקא בעבירות גדולות כמו רציחה, אבל באוכל נבילות לתיאבון לא איכפת לן בתחילתו בפסול, ואנא לא חילוק ידענא ואין רוצח פסול יותר מגזלן, וראי' לזה מסוף פ"ב דיבמות דהקשה לר' מנשה דאמר גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה אליבא דר' יוסף דלית לי' פלגינן דיבורא מח"ק דאמר הרגתיו לא ישא אשתו הא לאחר תנשא, ומשני ר' מנשה דאמר כר' יהודה דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו, ואם איתא דיש לחלק בין עבירת רציחה או גזילה אין ראי' מר' יהודה לר' מנשה ומת"ק ודאי תיובתא לדר' מנשה אלא ודאי אין חילוק כלל: ג) ולפענ"ד נראה ראי' דבעדות אשה לא איכפת לן בתחילתו בפסול מהא דכתב הרא"ש בשם הרמ"ה בפ"ב. ופסק כן הטוש"ע סי' קמ"א סעיף ל"ד דאם הי' פסול בעבירה בשעת שליחות ועשה תשובה כשר להביא הגט ולומר בפ"נ ובפ"נ, וכ"ש עדות אשה: