שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 40

ג) אשר כתבתי דברכת המזון תלוי רק בהנאת מעיו וכתבת בשם המנחת חינוך דתלוי גם בהנאת גרונו. אין מחלוקת בינינו. כי אני כתבתי לדעת רמב"ם שמחייב שהכל על שמן בעיני' משום הנאת מעיו ולשאר פוסקים אינו כן. וברש"י בהא דאזוקי מזיק לי' פרש"י ובברכה ואכלת כתיב. ואכילה היינו הנאת גרונו: הק' אברהם. סימן קכה מלאכת לש. להרב ר' זאב נ"י א) דבר מה שכתבתי בסק"ה להשיג על בעל מנחת חינוך שכתב דשיעור לש כגרוגרות משערין העיסה ואף אם לא הי' בקמח כשיעור ויש בעיסה כשיעור חייב. ואני השגתי על זה דלפי מה דקיימא לן כר"י בר"י אין מלאכת לישה אלא מה שנחבר הקמח להיות גוש אחד. ופשוט דתוספות מים שאין צריך אל הלישה אינו מצטרף. ובמנחות מבואר דבמדה בינונית אין המים מוסיפין בשיעור רק אם מוסיף מים. וזה התוספות אין צריך אל הגיבול ולמה יצטרף עד כאן לשוני. ומעלתו השמיט עיקר הטעם דאין חיוב לש רק בקמח שנתחבר. ונקט סיפא באין צורך אל הגיבול. והקשה על זה מפרק ב' דעוקצין פת ספוגית משתערת כמות שהיא אלמא דספוגית אורחא למעבד הכי ואם כן למה לא יצטרף: ב) ובאמת הטעם משום שאין חיוב אלא בקמח שנתחבר ולמה יצטרף המים. ומה שכתב דתוספת מים אין צריך אל הגיבול. היינו שאם לא הי' אפשר לגבל בלעדו גם תוספות מים הי' בכלל האיסור. דומה לזה כתבו בתוספות ישנים כתובות פרק ג' בהא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל כתבו בתוס' ישנים שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה גם ההגבהה הי' בכלל האיסור. והי' מתחיל האיסור משעת הגבהה. והכא נמי אם לא הי' אפשר לגיבול בלא התוספות מים. גם התוספות מים הי' בכלל האיסור ומצטרף: ג) מעתה מה הוקשה לו הא אורחא למיעבד הכי ולמה לא יצטרף. מה בכך דאורחי' הא ודאי אורחי' לאכול ביד. רק משום דאי בעי גחין אין ההגבהה בכלל האיסור.

וכל שכן הכא דאורחא למיעבד נמי בלי תוספות מים אין התוספות בכלל האיסור. והא דפת ספוגית דמשתערת כמות שהיא. היינו משום דמים הבלועים גם כן נעשין אוכל ומצטרפין לטומאת אוכלין: ד) ומ"ש שאם אין חיוב רק על שמוכרח אל הגיבול אם כן גם במדה בינונית לא יצטרפו כל המים דאי בעי לש בפחות ממדה בינונית עד כאן דבריו. לא אמר כלום שאם לש במדה בינונית אין המים מוסיפין בשיעור ויש בקמח כשיעור. על הקמח מחייבין אותו, ואין צריך לצירוף המים. אך אם לש בפחות ממדה ומתמעט העיסה משיעור בודאי משערין כמות שהוא עכשיו לפטור. כיון דהשתא לית בקמח כשיעור. כהא דמנחות (דף נ"ד.) כל היכי דמעיקרא הוה בי' והשתא לית בי' הא לית בי'. ה) עוד הוקשה לו ממה שכתב בשיטה המיוחסת לר"ן פרק המצניע דבשבת אזלינן בתר מה דחשוב לאינשי. וכיון דהשתא איכא כגרוגרת בתר השתא אזלינן אפילו על ידי תפיחה. אם כן כל שכן בעיסה שבלילתה רכה כיון דבעי לגבלה הכי עד כאן דבריו. גם זה פשוט כנ"ל דכשתפחה מחייבין אותו על כולו. מה שאין כן בזה שאין חיוב לישה אלא בקמח שנתחבר: ו) אך אם הפירוש ותפחה על ידי גשמים על כרחך אי אפשר לחייבו על הגשמים שלא הי' בהם עקירה. ואף על פי כן חייב דמכל מקום על ידי הגשמים שנבלעו בו נחשב האוכל עצמו שיעור. וכן כתב רש"י. פסחים (דף ל"ג:) אף על גב דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה מכל מקום משלים את שיעורו עיין שם שהאריך בזה. והכא נמי הגשמים משלימים את שיעורו אף שאינו חייב עליהם. וכן בנידון דידן אף שאין חיוב לישה במים. מכל מקום המים שנבלעו בעיסה משלימים השיעור קמח וחייב דחשיב הקמח עצמו כשיעור ז) מיהו בעל שיטה המיוחסת לר"ן כתב בעצמו ורמב"ן ז"ל תי' דמיירי כגון דמעיקר הוה בי' כגרוגרת וקודם שהוציאה צמקה כו' ופשיטא דהלכה כרמב"ן. דהלכה כבתראי.

היינו כשנחלקו עליו. אבל הכא כתב בעצמו דעת רמב"ן לבסוף ולא נחלק עליו. והכא נמי אינו חייב על ידי שחשיב בקמח עכשיו כשיעור כיון דמעיקרא לא הוה בי'. וכהא דמנחות (דף נ"ד) כל היכי דמעיקרא לא הוה בי' והשתא הוה בי' [מן התורה פטור] מדרבנן. והא דפת ספוגית אפילו מדאורייתא משתער כמות שהוא כיון דמים הבלועים נעשים אוכל וניתוסף כמות האוכל ודו"ק. והא דכתב רש"י בפסחים אף על גב דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה האי הנבלע אשיגרת לישנא. ושם קאי למאן דאמר משקין מפקד פקידי כר' שמעון. אבל למאן דאמר מבלע בליעי מפורש שם דכיון דאטמי אוכל אטמי ח) ראיתי לגלות אזנו במה שכתב מעלתו בתוך דבריו כל שכן בעיסה שבלילתה רכה דבעי לגבלה הכי עד כאן לשונו. ובאמת בלילתה רכה לא חשיב לישה כלל כהא דשבת (דף קנ"ו) הא בעבה הא ברכה. פרש"י בעבה גובלין ברכה בוחשין שאין זו לישה: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן קכו. לר' מרדכי ניסן נ"י. א) על מה שהעליתי בס"ק י"ד דלדידן דקיימא לן כר"י בר"י, וקיימא לן אין דישה אלא בגידולי קרקע גם לש אינו רק בגידולי קרקע. הקשה מעלתו הרי הרמב"ם פוסק אין דישה אלא בגידולי קרקע ופוסק כר"י בר"י. ולמה כתב המגבל עפר הרי זה תולדת לש. הא עפר אינו גידולי קרקע. ואי משום שבמשכן הי' סמנין שאין צומחין גם כן רק הם חלק מקרקע כעין אבנים שאין צומחין רק הם חלק מקרקע. אם כן יהי' אב מלאכה כיון שבמשכן הי' לישה בעפר כעין שכתבתי דאם איתא שכתישת עפר הי' במשכן לצורך כלי חרס והי' מגבלין אותו אם כן המגבל את העפר יהי' אב: ב) הנה קושיא זו אינו עלי רק על הרמב"ם שכתב המגבל עפר תולדה. למה. הלא לישת סמנין גם כן גיבול. ואי משום שזה סמנין וזה עפר. לישה בפת גם כן יהי' תולדה. ואם עפר אינו גוש קרקע יפטור לגמרי.

אך ביאור דבריו דסמנין לצבוע בגדים נהנה מגוף הצבע שנעשה מראה על הבגד ונהנה מהמראה. וכן קמח שלש ועושה ממנו פת אוכל הקמח שנעשה פת. אבל המגבל עפר או טיט לטוח בו תנור או לעשות כלי חרס לבשל אינו נהנה מעפר וטיט. רק ממה שאופה בתוך התנור ומבשל בתוך הכלי חרס וכיון שאינו דומה לגמרי הוה תולדה. ועל כן אף אם הי' הסמנין גוש קרקע יש חילוק זה בינו בין המגבל עפר או טיט שאינו סמנין. רק זה הוכחתי שאם איתא שבמשכן הי' כותשין עפר לגבלו ולעשות ממנו כלי חרס. אם כן המגבל עפר לטוח בו או טיט לעשות כלי חרס יהי' אב כיון שבמשכן הי' גם כן גיבול כזה שלא ליהנות מגופו: סימן קכז. שנית להנ"ל. א) אשר הקשה מעלתו על מה שכתבתי לעיל ממה שכתב רמב"ם המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל ומשום מבשל היינו אב כמ"ש במלאכת אופה סק"ט אות ו'. והרי אינו נהנה מגוף הכלי רק מהמתבשל ואינו דומה לבישול סמנים עד כאן דבריו. אנכי לא כתבתי דמשום. לעולם הוה אב. דמלא כל מסכת שבת משום בדבר שהוא תולדה. ואזכיר אחת המגבן כתב הרמב"ם פרק ז' שחייב משום בונה ובפרק י' הלכה י"ג המגבן תולדת בונה. ואדרבה משום מורה יותר על תולדה. רק כתבתי שאין משמעו תולדה "לבד" יעוין שם שגם אב בכלל משום. ובסוף כתבתי על כן לא כתב דהיא תולדה וכתב סתם חייב משום מבשל "ואפשר" דהוה אב יעוין שם. לא כתבתי בהחלט שאב הוא. רק אפשר. והיינו דודאי יש כלי חרס שנהנה מגופו עיין שבת (דף פ"ד) מדרס כלי חרס וברמב"ם פרק א' מהלכות כלים הלכה ח' כסא של חרס. והנה נהנה מגופו והוי אב. על כן לא כתב הרמב"ם תולדת מבשל דהא בכלי שנהנה מגופו כגון כסא וכיוצא הוי אב. על כן כתב משום. שהוא לשון כולל אב ותולדה ואם הוא כסא וכיוצא הוי אב ואם הוא כלי לבשל בו הוא תולדה:

ב) ובכלי לשתות בו צריך עיון אם יחשב נהנה מגופו שבשעה ששותה המים הוא שותה בכלי. ובמסכת מעילה שתה בכוס מעל. הנה דחשיב נהנה מכוס. או יש לומר מכל מקום אינו דומה לסמנין שבמשכן דעיקר הנאה מהמים. והכלי מחזיק המים. ויש לומר דתלוי בספק שכתבתי לעיל בעפר לכסוי אם יחשב מגופו. דבשעה שמכסה מכסה בעפר. או כיון שהמצוה נעשית בדם לא חשיב מגופו. מכל מקום לשון משום כולל הכל: ג) ובלש עפר כתבתי שפיר דכיון ששיעורו הוא כדי לעשות פי כור של צורפי זהב ואינו נהנה מגופו רק שמצרף בו הזהב זה הוה תולדה בהחלט. ואפי' לש הרבה לעשות כסא. מכל מקום משגיבל כדי לעשות פי כור נתחייב כמו המוציא דבר ששיעורו כמלא פי פרה שיעור מיעוט והוא הוציא השיעור מיעוט לגמל חייב. וכיון שנתחייב משום שיש בו כדי לעשות ממנו פי כור תולדה הוא: סימן קכח: מלאכת האופה. ב"ה יום ה' רס"ה לפ"ק פה אטוואצק. לר' ליב הירש נ"י. א) אשר הקשית בהא דהמבשל ובא אחר והגיס גם הראשון חייב. וכתבתי בזה טעמים. והוקשה לך מהא דזרק חפץ לתוך יד חבירו ונעקר חבירו ממקומו וקיבל פטור הראשון. אף דגם לולא השני הי' החפץ נח והי' המלאכה נגמרת ועל ידי השני לא הי' נעשה מלאכה. ומה בין זה למעמיד הקדירה ובא אחר והגיס עד כאן דבריך: ב) ולא קשה מידי דהנחה לא נעשה כלל על ידי הראשון. ואדרבה על ידי מעשה ראשון הי' החפץ הולך הלאה. ופעולת הנחה נעשה על ידי השני לבד. מה שאין כן בבא אחר והגיס. דבכחו של ראשון בצירוף הגסה התבשיל מתבשל. ועוד יש בזה חילוק דלולי השני לא הי' החפץ נח במקום שנח עכשיו. דהמונח בידו של אדם חשיב מונח בארץ במקום שהאדם עומד וכיון שהמקבל עומד עתה במקום אחר כאילו נח החפץ במקום אחר. אך דאין צורך לזה דפשוט כמו שכתבתי תחילה. ג) בענין המעמיד שומן יבש כנגד המדורה ולאחר שהותך מרתיח.

שהבאתי ראי' בס"ק נ"ה אות ג' דבתר בסוף אזלינן דבשעה שמרתיח לח הוא. מרמב"ם בשדא סיכתא לאתונא דהחיוב הוא על מה שנקמט לאחר הרפוי אף דבעידנא דשדא לא הי' רפוי הנה דבתר בסוף אזלינן. והבאת עוד ראי' לזה מתוס' עבודה זרה (דף נ"ה דיבור המתחיל ירד. דעכו"ם הדורך ענבים בגת מה שירד לבור אסור כתב הרשב"ם אפילו בלא נגיעת עכו"ם אחר כך כיון שנעשה יין לאחר שירד לבור ונמשך מכח הנכרי אף שבשעת דריכה עוד לא הי' יין. הנה דבתר בסוף אזלינן וחשיב כחו של גוי ביין. הכא נמי חשיב החימום שאחר כך מכחו בלח. הראי' זאת טובה: ד) אך מה שהבאת ראי' לרשב"ם מהא דשבת (דף קמ"ד:) דזב שחולב את העז החלב טמא משום היסט הזב. אף שבשעה שדחק ומשך בדדין עוד לא הי' עליו שם משקה [מדאינו מטמא אלא כשיצא ברצון. ואם מעיקרא חל עליו תורת משקה מי הפקיעו מטומאה] מכל מקום כיון שנמשך אחר כך מכחו חשבינן לי' כחו במשקה עד כאן דבריך. זה אינו ראי'. דעל כרחך אין הטעם משום שנמשך אחר כך כשנעשה משקה, דאז לא ניסט מגופו של זב אלא מכחו של זב. וכחו בזב לא חשיב היסט [כדאיתא ריש פרק ב' דבבא קמא דמדמי לי' הש"ס לענין צרורות כל שבזב טהור לאו גופו אלא כחו ומשלם חצי נזק] אלא ודאי דתיכף בשעת חליבה כשיוצא החלב נעשה משקה וחשוב גופו. ואם כן גופו של זב עושה מעשה במשקה ודו"ק: ה) ומה שהבאת עוד ראי' מהא דריש הכונס דשויי' טמון. הרי דאף שבשעת הצתת האש לא הי' טמון. בתר בסוף כשנשרף אזלינן, זה לא יתיישב אף לפי' רשב"ם. דבהא דרשב"ם בשעת דריכה הי' עומד להיות יין על כן חשבינן מעשיו ביין. אבל הכא בשעת הצתה לא הי' עומד להיות טמון. אך התם כיון דבסוף הוא בפטור פטור. ובנידון המגן אברהם כיון דתחילתו קרוש גם כן פטור דבשבת בעינן תחילתו וסופו בחיוב. כי היכי דבעינן תחילתו וסופו בשגגה.

ובאמת אם הי' הולכים בתר מעיקרא לגמרי כמו בזרק כלי מראש הגג לרבה. הרי חלות החיוב מעיקרא ואז הי' מגולה. אך המצית אש דומה לזורק חץ דלא אמרינן בי' בתר מעיקרא כמו שכתבו תוס' דיש חילוק בין זורק חץ שלא נעשה מעשה בחפץ. הכא נמי בזה שהצית אש למרחוק: ו) ומה שכתבת בשעת הצתה אינו בדקדוק. דטמון דפטור למה דקיימא לן אשו משום חציו היינו בהי' גדר בשעת הצתה ונפלה גדר שלא מחמת דליקה כדאיתא פרק כיצד הרגל [לבד הרמב"ם] רק כך הי' לך לומר דעל כרחך לאחר נפילת הגדר שויי' טמון דאי קודם לא עביד מידי. ונאמר כיון דבשעת הצתה דאז עומד לישרף לא הי' טמון יתחייב. אלא ודאי בתר בסוף שעת שריפה אזלינן. אך כבר נתיישב: ז) ואשר הבאת ראי' מפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בירושלמי. ואמרת דסבירא להו מאליהם הם נשרפים. משום דסבירא להו בתר מעיקרא אזלינן. ובשעה שהניחה בתנור לא הי' תרומה. ליתא דכל שכן דאסור לשרוף טבל ביום טוב שאסור בהנאה של כלוי לכל אדם ובין בתחילה בין בסוף אסור בשריפה. רק התירא דר' אליעזר משום דמתיר הערמה וכל אחת בשהניחה בתנור אמר זו לאכילה ולא לשריפה: ח) אשר ישבת קושיית רא"ש על פי פי' רשב"ם. ליתא דכשם שזמן אינו בגוף המעשה כך המקום. וכשם שאומרים שנעשה בזמן ראשון כך יאמר שנעשה במקום ראשון. אך מה שהבאת ראי' מקושיית הרא"ש לדברי המגן אברהם. מלבד כי לענין שבת לא אמרינן בתר מעיקרא אזלינן כדמוכח מהא דצריך להיות סופן שגגה. אך לבד זה לא שייך כאן בתר מעיקרא. כיון שבידו להסירה מאש. איך נאמר שהוא כאלו כבר נתבשל: ט) אך זאת קשה לרא"ש דסבירא לי' בתר מעיקרא אפילו לא עשה מעשה בגוף הכלי חשוב כאלו נעשה אז. יקשה הא דשויי' טמון באש. דנחשוב כאלו נשרף בשעת הדלקה לרמב"ם. או בשעת סילוק הגדר לשאר פוסקים.

בודאי האחרונים עמדו בזה ואני בכפר אין בידי ספרים. סימן קכט. להרב ר' צבי יהודה נ"י: א) אשר כתבתי בס"ק ט"ו ומ"ב בטעם היראים משום שחידש בו טעם צלי ופשוט. והוקשה לו כיון דבישול שרחוק מהאש משובח יותר מצלי שקרוב לאש כמו שכתב בשם אבן עזרא. אם כן צלי אחר בישול יהי' דומה לסיקרא על גבי דיו דאף שרוצה בסיקרא בטלה דעתו עד כאן דבריו. אינו דומה כלל. דכתיבה הכל כותבין בדיו. ובודאי הכותב בסיקרא בטלה דעתו אבל רבים בוחרים בצלי יותר. ובודאי יש טעם טוב בצלי שאינו בבישול. וקדשים נאכלין צלי בחרדל וקרי לי' כדרך שהמלכים אוכלין: ב) מה שכתב על מה שכתבתי בס"ק כ' דיש בישול בבשר מלוח משום שינוי הטעם שאין טעם המוכשר לאכילה על ידי מליחה כמוכשר על ידי בישול. והקשה על מה שכתבתי דהמבשל באור את המבושל בחמי טבריא פטור והא אין טעם המבושל במה שאינו תולדות אור כמבושל על ידי האור. אינו דמיון. דמליח ובישול התחלפות הטעמים לגמרי. וכעין שכתב באור זרוע בבישל תפוחים הנאכלין חיין. מכל מקום אסור לבשלם משום שנשתנה לטעם אחר. אבל מה שבאור יותר טוב אין זה התחלפות הטעמים. ובודאי קצת שינוי בין השלוק למבושל. מכל מקום שולק את המבושל פטור ובישול וצלי מחלוקת. הרא"ם סבירא לי' דחשיב טעמים הפכיים וחייב ופוסקים אחרים סבירא להו כיון שזה וזה על ידי חום לא חשיב טעם אחר לגמרי: ג) מה שכתבתי בס"ק ל"א אות י"ד שאם נתערב שאינו מבושל בתוך המבושל לדעת הר"ן דלחכמים דסבירא להו מין במינו בטיל הטעם משום דלא אזלינן בתר גוף הדבר רק בתר איסור והיתר. וכיון שזה אסור וזה מותר חשיב מין בשאינו מינו. אבל בשניהם היתר אפילו מין בשאינו מינו לא בטל לרבנן דחשיב מין במינו. ואמרתי דלענין שבת חשובים המבושל ואינו מבושל מין במינו. דשניהם אסורים בבישול.

רק שהמבושל אף אם שם אותו ברותחין אינו מבשלו עוד. לא שזה מותר בבישול. ועוד דאין האיסור על המים רק על העושה המלאכה. והוקשה לו מהא דפ' משילין ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ואיסור תחומין על שניהם. ואם הי' משכחת לה שיהי' תחום של העיסה במקום תחום של מים ומלח הי' גם העיסה אסור להוציא ולהנ"ל הרי הוא שוה באיסור והיתר ואף לרבנן לא בטל: ד) לא דמי כי אוכלא לדנא. דגבי בישול היתר דבר המבושל כבר משום שאינו מבשלו עוד ואינו עושה פעולת בישול. אבל בתחומין הרי הפעולה אחת. ההוצאה ממקום זה למקום זה. ולזה שבתוך תחומה מותר. ולזה שחוץ מתחומה אסור. הרי חלוקין באיסור והיתר. והוא חלוק זה מזה ככל איסור והיתר שבתורה. אך שתחומין הוא מן הדברים שאסור לזה ומותר לזה. ועיין גיטין ריש המגרש גבי ארבעה זקנים: ה) ומה שכתב עוד דבתחומין גם כן האיסור על המוציא חוץ לתחום לא על החפץ. ליתא דבתחומין האיסור משום שהחפץ קנה שביתה והאיסור על החפץ. וכבר נתבאר זה במלאכת חורש ס"ק י"ב אות י"ב י"ג יעוין שם: ו) מה שכתב בשאלה שבא לפניו במה שנוהגין ששופכין מים מבושלים שנצטננו לגמרי בתוך מים רותחין שיהי' שניהם אינם צוננים לגמרי ושוב מחממין אותם כהכרעת רמ"א דבלא נצטנן לגמרי אין בו בישול אחר בישול וכתב מעלתו דודאי אין היתר בהמים שנצטננו לגמרי משום שהחמו קצת דאין היתר אלא בשעדיין חם מחמת הבישול הראשון. [אמת אמר וכן כתב בחי' ר' עקיבא וכן באגלי טל בהשמטות לס"ק י"ד דיבור המתחיל ולפ"ז]. נמצא עדיין עושה איסור במה שמבשל המים שנצטננו רק אם הם מועטין יש להתיר משום ביטול. ואף דהוי דבר שיש לו מתירין. בדרבנן נסמוך על הפוסקים אין בישול אחר בישול אפילו בנצטנן לגמרי. אך מסופק לפי דבריי דאין בזה ביטול.

הנה יש בזה עוד טעם דלא שייך בזה היתר משום ביטול דדומה לטומאת משא דאין מותר משום ביטול שהרי נושא את כולו. והכא נמי מחמם את כולם ואין להקל בזה: סימן קל. לר' מרדכי ניסן נ"י. אשר כתבתי בס"ק ל"ה דבישול שלא בגידולי קרקע ילפינן ממן דכתיב אשר תאפו אפו. והקשה מדברי הספורנו התמוהים אין אחריות דברי ספורנו התמוהים עלי בפרט שבגמרא דרשו אל יצא איש ממקומו לצאת בכלי ללקט המן משמע שלקיטה עצמה אינה מלאכה: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן קלא. מלאכת גוזז. ב"ה א' אח"ק י"ט למב"י סתרו לפ"ק. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם בתורת ד' חפצו כקש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. א) הבטחתי להשיב על מכתבו בענין גוזז. והנה ראשית דבריו בענין עור אם מחויב המחתכו משום גוזז וכל הדברים שהביא הכל מובא באגלי טל. רק אחת הביא מטורי זהב שצריך ליזהר בעור שלא יסיר ממנו דאדם הוא כקרקע. מכלל דרק משום קוצר חייב ולא משום גוזז. ועל כן העלה דתלוי באם דינו כגופו לגבי טומאת מת. הכא נמי לא חשיב גוזז עד כאן דבריו: ב) אך אם כן למה יחשב קוצר. הלא החותך מן הקרקע עצמו לא חשיב קוצר. הכא נמי כיון דהעור גופו. וגוף הכלל דתלוי אם דינו כגופו לגבי טומאת מת טוב הוא. אך עדיין אינו מיושב הקושיא שהקשיתי באגלי טל סק"ב אות ח' אהא דהמצניע (פ"ד:) ציצין של עור שלא פירשו רובן הנוטלן בכלי חייב חטאת ומבואר דיש גזיזה בעור. וקשה ממפשיט דמוכח מתוס' מכילתין (דף קי"ז) דאין בהפשט משום גוזז. ומאי שנא מהא דציצין]. ללישנא קמא דעולא (דף נ"ה.) דבר תורה עור האדם טהור. ואף שהרמב"ם פסק כלישנא בתרא. ודאי רמב"ם בשיטת רי"ף רבו שכתב הרא"ש בבא קמא (ס"ו שדרך רי"ף לפסוק כלישנא בתרא.